הרוח החרבה

פרק 1

מורן

"מורן!" שמעתי צעקה (מבוהלת לגמרי) לחרדתי עכשיו. קפאתי בבהלה בעקבותיה גם אני, אך במהרה התאוששתי ממנה, הסתובבתי ויריתי פרץ מים עם הידיים שלי כדי להגן על החבר שלי במסע, דון, כדי להרוג אותה בפרץ המים הזה רגע לפני שהמפלצת שהוא ברח ממנה נמסה למין חומצה צהובה ונעלמה לתמיד, בזכות אותו פרץ המים שלי, ששלחתי מהנהר הקרוב שהיה אלינו לידינו, ולפני גם שחזרתי להילחם במפלצת שלי, כי המפלצת שלו הרי הובסה בזכות שנינו. התעוררתי מהחלום, תרתי משמע, לפתע עכשיו, ושפשפתי את העיניים החומות שלי בידיי(החומות אף הן ובצבע השוקו.). הופתעתי בעצמי למצוא את עצמי במיטה שלי בבית, המוצעת בסדין לבן, עם כרית בציפוי בצבע חום, והרגשתי מופתע להתעורר, כמו תמיד אחרי חלום כזה, והתאכזבתי גם למצוא את עצמי במיטה שלי שוב בבית, גם כמו תמיד. רציתי לדעת מה קרה בסוף החלום, אבל גם קימטתי את המצח במחשבות. מה אני עושה פה בדיוק? כן, קרסתי למיטה שלי בעייפות אחרי אימון שהיה לי אחרי האסיפה החגיגית שלי אתמול, ואז עשיתי מקלחת ארוכה ואכלתי אוכל קטן אחריה, אבל הייתי צריך לחפש מטמון. מטמון חשוב מאוד. אבל לא ידעתי ממש איפה. רק ידעתי שהמטמון הוא ביצה של עיט. כן ידעתי מה הוא – ביצה של עוף החול הקסום, אותו עוף חול ששמר על האש הקסומה ששמרה על האש של בני האדם דולקת תמיד. עוף החול יכל לנשוף אש מפיו. כל המכשפים ידעו את זה, כולל המשפחה שלי, או לפחות מה שנותר מהמשפחה שלי, כלומר, אבא שלי ואני. קמתי באנחה, התארגנתי לאחרי הצהריים, הייתי בשירותים, התארגנתי משם, יצאתי, אכלתי ארוחת בוקר ואז נעצרתי לחשוב שוב מול הדרך חזרה לחדר שלי. אז ברור שהביצה של עוף החול שאנחנו מחפשים הייתה צריכה להיות במקום חשוך. כדי לגזול ממנה את הכוחות שלה, שהיו להאיר. אבל למה שאני, מורן, ידע על המקום הזה? גירדתי בראשי במחשבה בזמן שידי האחרת החזיקה בכמות ספרים קטנה, אבל הספרים היו עבים, שלקחתי כרגע מהספרייה שלידה הייתי ושהייתה ליד המחשב של כל המשפחה.

נאנחתי למחשבה על כל הספרים שהחזקתי, שבאחד מהם גם היו מפות, שקיוויתי שיעזרו לי בדרך לבית עוף החול. אני כרגע בקושי ידעתי לשלוט בכוחות שלי, שליטה במים ונשימה בהם. הסתכלתי בספר על השליטה במים שלי בבהייה ובלב דופק. בנוסף לכל זה, גם ידעתי שאני צריך ללכת קודם כל לארמון המשפחתי שלי. עצמתי את עיניי בחוזקה, כמתגונן מהכאב שבזיכרון ככה. אמא שלי, רווית, כל עוד היא הייתה חיה, תמיד אמרה לי שהיא נתנה לי את השם שלי, מורן, כי משמעות השם שלי היא ארמון וכי יש לנו אוצר משפחתי. אבל הייתי צריך גם למצוא את הארמון קודם לפני ביצת העיט, כי שם הביצה הייתה, מוגנת בקסם של הארמון. לכן עכשיו דפדפתי בספר, שהיה על הארמון שלי. אמא שלי מזמן כבר נפטרה ממחלה מסתורית, שנבעה מאיזשהו כישוף של קרב שלה בעבר מול מכשף אחר שהוא כיוון אליה, ואז המכשף נעלם. זאת הייתה מחלה שמילאה אותך במין צבע אדום בלי להתגרד, רק מילאה אותך בכבדות ולפעמים גם בכאבים עד שלא יכולת לזוז, עד שלפתע מתת. כל המכשפים והמכשפות ניסו הכל הקסמים ריפויי שלהם על אמא שלי, אבל הם נכשלו. חלק מהם אפילו נסעו לארצות קסם נוספות כדי להביא תרופות לאמא שלי ולאח שלי, שנדבק מאמא שלי. תרופות שלא הצליחו לרפא גם אותם. אני עצמי הייתי אז בן עשר, והסבירו לי אז שזאת שפעת קשה. הסתובבתי לא מעט זמן אחרי שהיא נפטרה כועס והמון, והתאוששתי רק בזכות פסיכולוגית. פקחתי את עיניי בחוזקה עכשיו שוב מהזיכרונות. כיום אני הייתי בן עשרים ושלוש, אחרי המון אימונים למסעות, והייתי מוכן למשימה. בדיוק אתמול נתנו לי אותה באסיפה. לפני שנרדמתי המשכתי לקרוא על הכוח שלי, שליטה במים ונשימה בהם, ועל הגיבורים שהיו איתו בעבר. עכשיו השתעממתי ממנו, הייתי עוד מותש מאימון בכוס מים ואפילו מותש גם מלקרוא על הספר על הארמון, כיוון שהיה משעמם נורא בעיניי לקרוא על מבנה האדריכלות שלו ותו לא, אז לכן עברתי לקרוא על שרשרת הפנינים. לדברי המורה שלי לכוח, הייתי אמור לשלוט בפנינים, ולהוציא מהן כל מה שארצה, כיוון שהן קשורות למים ולים. הייתי אמור לקבל בסוף ההכשרה שלי לגמרי גם שרשרת פנינים משלי, שתעזור לי בשליטה בכוחות. אבל אותי הכי עניין אותי יכולת המימוש בשרשרת הפנינים. יש גם מכשפים שנולדו עם היכולת הזאת, ויש אותה גם בשרשרת הפנינים. חשבתי על הארמון שלי בעקבותיה ובן כמה הוא, והאם אני אוכל להוסיף בו דברים מגניבים נורא עם יכולת המימוש מהשרשרת. השתעשעתי במחשבה לרגע על כל הדברים שאעשה לארמון ברגע שאמצא אותו וברגע שאקבל גם את השרשרת בלב דופק בהתרגשות למחשבה.

חשבתי גם על המכשפה המפורסמת, שלימדה את כולם שליטה בשרשרת. כשנרגעתי, ניסיתי להבין איך להגיע לארמון עצמו בזמן שקראתי בספר. חוץ מלעלות על מטוס, מה שהיה מובן מאליו, גם אם היה מעשה אנושי עד כאב, אני יכול אולי לעבור דרך ' יער הקסם ' . יש שם גם מעבר לעולמות הקסם, וגם אולי ליצורים הקסומים שבו יהיו תשובות. אני יכול לעבור דרך אזור החברים הדמיוניים. הם תמיד יודעים הכל. קמתי, כשאני נחוש, והלכתי קודם כל לארוז הרבה אוכל, בגדים, תרופות ודברי רחצה. אחר כך השארתי מכתב ארוך לאבא שלי. הוא ידע על המשימה כבר. עשינו לכבודה ארוחת ערב חגיגית אתמול. נפרדנו. ועכשיו סיימתי לכתוב את המכתב ויצאתי. לבסוף בחרתי, וטסתי במטוס בשדה תעופה למקום הכי קרוב למקומות הקסומים, ניו יורק, כמובן. היא כולה שופעת ממש מרוב יצורים וסוגי אנשים קסומים. אפשר ממש להריח ולחוש את הקסם שבה. אתם מבינים, אני לא הייתי נער רגיל – הייתי חצי אלף וחצי בן אדם. וככה כל מי שהכרתי גם. לא, לא היו לי אוזניים חדות – אבל כן היו לי חיים ארוכים משל בן אדם רגיל, ועוד כל מיני יכולות שלא היו לבני אדם רגילים. אבל כל זה אחרי שנים של אימונים בכוחות הקסם שלי, שעברו לי במשפחה.

אחרי יום שלם בבית מלון (שעזרו לי לקנות מבעוד מועד למסע), גם אתמול ולפני הארוחת ערב החגיגית, נגעתי בידיי באוויר. התחלתי לחפש משהו, חיפשתי קסם, אבל אישה עצרה אותי. הסתובבתי כמו בחלום אליה כשהבנתי שזאת המורה לשרשרת הפנינים. כולם שואפים להגיע לשרשרת הפנינים אכשהו, כי יש בה את כל הכוחות, חוץ מאת הכוח שאיתו נולדת. אבל שרשרת הפנינים מיועדת רק למי שמכשף ממש חזק. וכולם ידעו שהמכשפה לא נותנת אותה בקלות. אלא רק אחרי הכשרה בכוח שלך, ואז גם אחרי הכשרה בשרשרת, על מנת שלא תביא לסוף העולם. היא הייתה מכשפה וחצי בן אדם טובה.

הסתובבתי אליה בלב הולם ובמבט שואל. באימונים שלנו לחיי קסם אימנו אותנו איך להתנהג ואיך להילחם ואיך להתגונן. הבנתי שהאישה הזאת הייתה פה בזכות קסם העברה משלה. "לאן אתה חושב שאתה הולך, מורן שטיין?" היא שאלה אותי בסקרנות בעברית. הבנתי מיד ככה איך היא ידעה מי אני. היא שמעה על האסיפה שהייתה אתמול בנוגע למסע שלי מפי המכשפים שעובדים איתה, וככה היא ידעה לבוא אליי. התכווצתי למשמע קולה.

"את לא מבינה," אמרתי אחר כך ביראה. "אני חייב ללכת. אני הולך ליער ' יצורי הקסם '. לאיזור של החברים הדמיוניים, במקרה של היום. אולי הם יודעים איפה ביצת עוף החול." אמרתי לה בשקט, והלב שלי דפק בפחד. האישה, שהייתה גם כהת עור ועם שיער שחור מתולתל ועם בגדים כהים, הנהנה, ושיערה החום הכהה היטלטל למעלה למטה כשהיא עשתה זאת. "ולכן אני כאן. כדי להזהיר אותך." היא אמרה והזיזה את ידה השמאלית. מעט המים שהיו לידה זזו עכשיו בעקבות התנועה הזאת, ונזכרתי במשהו עכשיו לפתע.

נרתעתי ממנה. "אני יודע מי את. את המכשפה הכי חזקה שיש, ויש לך מקום משלך ללמד מכשפים מכל העולם." אמרתי. "ואת מלמדת גם על שרשראות הפנינים והקסם. וקוראים לך הלן ג'ונסון." הוספתי. האישה – הלן – הנהנה. "נכון. אז בטח תבין אותי כשאני אאסור עליך להמשיך במסע שלך בלי הדבר הבא." הלן שלפה מהתיק החום הבהיר שלה עכשיו שרשרת פנינים לבנות. היא נתנה לי אותה נרתעתי ואז החזקתי בה ביראה. "זאת אחת משרשראות כל הכוחות שלך שאת נותנת לתלמידים שלך." אמרתי. "זה אמור להיות השלב האחרון שלי אבל, ללמוד איתך. אז למה את נותנת לי את זה עכשיו?" שאלתי לאט ובלחש מרוב יראת כבוד וליטפתי את השרשרת בהערכה וביראה בו זמנית בידיי. "יש בה היפנוט, כאב, שליטה בכל חמשת היסודות, מים, אוויר, אדמה, אש, נשמה, ריחוף, הדיפת מפלצות ללא מאמץ, יכולת המימוש, העברה, היפנוט, יכולת שינויי והשכחת זיכרון, וכן הלאה – " הלן סובבה את ידה בחדות לפתע עכשיו, ולפתע גם לא יכולתי לדבר יותר גם. היא השתמשה בקסם ההיפנוט המפורסם שלה. "כן, כן. אתה במסע לעוף החול המפורסם יותר ממני." היא חייכה אליי ברכות בזמן שהתנשפתי ביראה לשרשרת בזמן שהיא ענדה אותה על צווארי השחום. "לכן אתה לא יכול גם להמשיך להסתובב בלעדיה. ככה זה כאילו שיש לך אותי. בהצלחה במציאת הארמון עם החברים הדמיוניים ביער יצורי הקסם." הלן אמרה, הזיזה קלות את ידה השמאלית שוב והתנשפתי. הרגשתי את יכולת הדיבור חוזרת אליי עכשיו והסתכלתי עליה בכעס קל. אבל היא כבר התרחקה ממני בחיוך קל. מצמוץ נוסף, והיא עברה בשער שחור בקסם למקום אחר. הסתכלתי בשרשרת הפנינים הלבנה החדשה שלי וענדתי אותה מיד על הצוואר. מיד הרגשתי מלא בקסם. כל המקום לפתע התנודד, ויכולתי להרגיש בכל היצורים החיים. התמקדתי במה שלפניי, והתחלתי ללכת. עכשיו הבנתי למה צריך שנים של אימונים, בתרתי משמע, בשרשרת הזאת. זה תמיד קשה בימים הראשונים לחוש בקסם עם השרשרת. אולי אפילו כמה שנים. למזלי, אני קיבלתי את הכוח הקל ביותר – שליטה במים ונשימה במים. נגעתי עכשיו בפנין שהיה כתוב עליו ' העברה ' .

ורעיון מבריק עלה לי. לחצתי עליו באצבע של יד שמאל שלי, ומיד הייתי מול ביצת עוף החול, שהייתה הדבר היחיד שחשבתי עליו כמובן מאז שראיתי את פנין ה ' העברה ' בשרשרת מהמכשפה הלן הטובה. הביצה הייתה בצבע אדום יפייפייה. מובן שהיא הייתה בארמון העתיק של המשפחה שלי, כי הוא היה מוגן בקסם עתיק ורב שנים, שרק המכשפים הגדולים ידעו עליו. חכם.

התנשפתי שוב ולקחתי אותה איתי. לחצתי לחיצה נוספת על פנין ההעברה, בכוונה לחזור בחזרה למורים שלי, והניצחון היה בידיים שלנו. עכשיו לחצתי שוב על פנין ההעברה והגעתי שוב לארמון המשפחתי. הלכתי קודם למקום שבו הייתה הביצה. הוא היה ריק. שום דבר לא סיכן אותו. זה היה המקום שלי מהיום. ואז הנהנתי מהורהר, והלכתי לאיזור הנשקים, שכיום היה גם הוא עתיק.

אבל היה גם דבר חדש, ברגע ששיפצתי את הארמון בפנין ה ' מימוש ' . הארמון נראה מדהים – רובו היה מזהב, וכאילו ריחפתי בו והיו בו אלפי פיות קטנות, בנים ובנות פיות, שריחפו בו עד שהגעתי אליו, ושעכשיו נעצרו באוויר והסתכלו עליי בעניין רב, ככה שהשקט הפתאומי מהפטפוט הרב שלהם עד לפני רגע ועד שהגעתי הלחיץ אותי מאוד. הסתכלנו אחד על השני. הם לבשו בגדים מודרנים, אבל קטנים, והם היו בגודל כף היד שלי. הנהנתי בפחד קל, הם הנהנו גם חלקם, ואז הם חזרו לדבר אחד עם השני בשפת הפיות. נשמתי עמוק, נרעדתי, והמשכתי ללכת כשאני מתעלם מהם בפחד. פשוט לא הסתכלתי עליהם. הלכתי לחדרים בעניין רב עכשיו. רציתי לראות איך הם נראים, אחרי כל הסיפורים של אמא שלי זכרונה לברכה על הארמון שלי מהספר על הארמון. היו בחדרים של הארמון שלי מיטות אפיריון עתיקות, או איך שלא אומרים את זה, שנראו רכות מאוד, וישנות מאוד, אבל למרבה ההלם, הן נראו גם עדיין די בסדר. הנחתי ששיפצו את המקום עם השנים. אחרת אין מצב שזה היה נראה ככה יפה. הן היו בשימור עז, תחת המון ניילונים. נשכבתי באחת מהן בחצי גוף, כשאני תשוש מהיום הזה עם המכשפה, הביצה ושרשרת הפנינים שקיבלתי במפתיע ומוקדם מדי, ובהיתי בתקרת העץ החומה הכהה שהייתה מעל המיטה בעזרת ארבעה עמודים עגולים כהים גם כן תומכים שלה. הסתכלתי ימינה כשאני קהה חושים. הייתה שידה משמאלי,

ארון מולי, וזהו. הלב שלי דפק בהתרגשות. הייתי בבית. ככה אמא שלי תמיד אמרה שהבית שלנו נראה. הסתכלתי סביב. החדר לא נראה מודרני באופן כללי. הרהרתי שוב עכשיו בשרשרת הפנינים שקיבלתי מהמכשפה הידועה. נגעתי בפנין המימוש, ועכשיו חשבתי על כל חדר מודרני בערך, אבל השארתי את המיטה ואת הדברים המפוארים האחרים, כי לא יכולתי להתאפק. פשוט רק חידשתי ותיקנתי אותם אבל השארתי להם את הצבעים והכל. פנין יכולת המימוש בשרשרת עבד מיד. מיד ראיתי גם שקעים בחדר שלי, מחשב, מקלחת ושירותים נורמליים, חלוק במקלחת, מכונת כביסה ומייבש לידה, מטבחון, שטיחים על הרצפה, ואני מניח שבארון שלי הופיעו גם בגדים במידה שלי ובצבעים שאני אוהב. קפצתי מהמיטה בהתרגשות ופתחתי אותו, וגיליתי שצדקתי. והופיעו גם מגבות וערכת עזרה ראשונה גם כן. סגרתי אותו וחשבתי מה לעשות עכשיו. נזכרתי שראיתי עוד חדרים, והלכתי למרכז הארמון, נגעתי בפנין יכולת המימוש ושיפצתי גם אותם אותו דבר. השתעשעתי בכל מיני חדרים שונים ומגוונים אחר כך אחרי שעשיתי לי עוד כחמישה חדרים דומים לחדר הראשון, החדר שלי. הוספתי חדר עם סנוקר. חדר עם באולינג. חדר עם אמבטיה פשוט מגניבה. חדר שהקירות והרצפה שלו מחליפים צבעים מתי שאני רוצה, ולצבעים שאני רוצה. חדר פינת חתולים עם דברים לחתולים. ועם חתולים. חדר לשני כלבים שהוביל לחצר בשבילם. חדר חצר לחתולים. כל כך שקעתי בהשקעה בחדרים, כשקפאתי וצרחתי בבהלה אמיתית כששמעתי קול. עזבתי מיד ובבת אחת את פנין המימוש ואת השרשרת שלי והיא נשמטה על צווארי. הלב שלי דפק לי בגרון. תמיד התכוננתי כל חיי למסעות, אבל מעולם עוד לא הייתי במסע משלי. התנשפתי ועצמתי את עיניי בבהלה. חשבתי עכשיו שהקול נשמע מוכר לי מחלום שחלמתי לא מזמן. אילצתי את עצמי לצאת מקיפאון הפחד ורצתי החוצה ליער. הסתכלתי מסביב במטושטש עכשיו וראיתי נער בערך בגיל שלי, חמש עשרה, נלחם במפלצות. ידיו הארוכות של הנער החזיקו בחרב כסופה עם נדן בצבע חום.היה לו את כוח האש, כי בכל מפלצת שנייה בערך הוא ירה פרץ של אש מידיו. יבבתי. זה היה הנער מהחלום! הוא כנראה ידע שהשלמתי את המשימה כשמצאתי את הביצה, ובא להחזיר אותי הביתה, כי הוא לא ידע על השרשרת מהמכשפה הכי טובה בשליטה בכוחות המים.

הנער הסתובב אליי ועכשיו ראיתי שהוא בסכנה רצינית הרבה יותר ממה שחשבתי. המון מפלצות הקיפו אותו והן עשו סביבו מעגל. אבל הוא צעק עכשיו את השם שלי משום מה ונראה מבוהל. התבלבלתי. "מורן!" הוא צעק. קפאתי בבהלה כשהמון מפלצות הגיע אלינו גם אני, התאוששתי ממנה במהירות יחסית, הסתובבתי, ראיתי את הנהר שהיה לשמחתינו ליד דון, הנער שבא לאסוף אותי הביתה, ויריתי פרץ מים עם הידיים שלי כדי להגן על דון, לפני שהמפלצת שהוא ברח ממנה נמסה למין חומצה צהובה ונעלמה לתמיד, ולפני גם שחזרתי להילחם במפלצת שלי, שהגיעה אליי עכשיו, עם השרשרת שלי. שלחתי אליה המון אש מפנין האש, והיא נעלמה לחומצה כעבור דקה. דון בא אליי עכשיו, מתנשף ומתנשם מהלחימה שלו. החלפנו כיף אגרוף. "תודה, אחי." הוא אמר לי עכשיו אחרי ששתינו המון מים מהתיק שלו. "זה יישמע מטופש," אמרתי לו, "אבל אולי אני זה שצריך להודות לך. אני מניח שהצלת אותי מכל המפלצות האלה." צחקנו בעייפות והנהנו אחד לשני. "הצלנו אחד את השני. אז, איפה…איפה זה?" דון היסס. הבנתי למה הוא מתכוון בלב שקפא שוב למחשבה, הנהנתי ביראת כבוד אליו והראיתי לו את הביצה. דון נרתע. "אלוהים ישמור. אנחנו חייבים להראות אותה למורים שלנו. אבל איפה כל השאר?" דון שאל. "אה, כל השאר?" שאלתי לאט והתיישבתי על אדמת היער, מותש.

דון הנהן והחל לעומתי עכשיו ללכת הלוך ושוב לידי מול הארמון, עד שהתיישב גם הוא לבסוף, מותש כמוני, ואולי אפילו יותר, כי לו היו אפילו יותר מפלצות משלי עד שהגעתי, עם כוח האש בלבד. "כן. כל השאר. אלו שגם במסע הזה." הוא אמר לי עכשיו ונשכב על הגב עם הראש על התיק שלו. "נפצעת?" שאלתי. "אתה מתנשף." הערתי. "אה, כן. אולי בכמה מקומות. למה?" דון שאל אותי. הוא אכן זז בנוקשות מסויימת. חייכתי חלושות והראיתי והסברתי לו את השרשרת פנינים החדשה שלי. ריפאתי אותו בנגיעה כמה פעמים עליו בפנין הרפואה אחר כך כמה פעמים. כעשר פעמים בדיוק. "מגניב בטירוף," אמר לי דון. הנהנתי.

פרק 2

מורן

"יש משהו שאני חייב לעשות," אמרתי עכשיו לדון, בעוד הוא קורס לישיבה שוב בעייפות ומשפשף את מצחו כמו על מנת לסלק ממנו כאב ראש. התיישבתי לידו. "אני חייב להחזיר למכשפה הטובה ההיא את השרשרת." אמרתי. "היא עזרה לי, אבל היא שלה. אני עדיין גם לא ברמה של להיות עם השרשרת בכלל." אמרתי. דון הנהן. "אז בוא נעשה את זה." הוא אמר לי. הנהנתי, נתתי לו יד, ולחצתי על פנין ההעברה בשרשרת. מיד הופענו, גם להפתעתי, במקום מלא אנשים. האישה – הלן ג'ונסון – הייתה לבושה הפעם בבגד שחור כולו, וקראה בספר תחת גדוד נרגש למדי של בני נוער נרגשים לידה ומכל צדדיה. תהיתי בהיסח הדעת על מה כל העניין, אבל היה לי עניין דחוף יותר משלי עכשיו. הלכתי אליה בהיסוס רב וטפחתי על כתפה. היא מיד הבחינה בי, ובשרשרת הלבנה למדי שהחזקתי בגופי השחום. היא הנהנה באטיות מרשימה למדי, ולקחה אותה בחזרה. פוף! מלחיץ נוסף, שגרם לי ולדון לצעוק בבהלה ולאחוז ידיים, והשרשרת נעלמה. האישה הנהנה אליי וכמה ילדים בהו בנו בעניין של ילדים. כמה מהם החזיקו שרשראות כאלה משלהם, וקינאתי בהם כל כך. "גם אני יכול לקבל שרשרת משלי? מה קורה כאן?" שאלתי.

האישה לא חייכה אפילו קצת. מה שהיה מלחיץ. "לא," אמרה. "הילדים האלה מקבלים אותה רק אחרי הכשרה בה. גם הם מכשפים. קודם צריך לעבור בבית." "איזה בית?" נלחצתי. "הבית," אמר ילד אחד בטון מפוחד למדי. הוא אחז חזק בשרשרת שלו ורעד כמו עלה נידף. ילדה לידו שמה על כתפו יד. מסביב להמון הזה, אנשים המשיכו להתרוצץ ולקנות משחקים, או להרוויח אותם, או לקנות צמר גפן מתוק ונקניקיות בלחמניה ושאר שטויות. או לקנות ספרי ודברי ומשחקי כישוף. הבחנתי גם. עכשיו הבנתי שזה היה מין יריד למכשפים. ילד אחד ירה בועות ביורה בועות מפלסטיק ענק, ובמקום שחלק מהבועות ימשיכו לרחף כמו שאר הבועות, חלק מהן גם נהיו לצעצועים בצורת בועות. הילד מיד פוצץ אותן ביתר התלהבות והמשיך לירות בועות משני צורה. דון לידי כיסה את עיניו כשאחת מהן שינתה את צורתה הבועתית לדרקון מרחף כבועה. הדרקון גם ממש ירק אש מפיו, אש בצורות בועות קטנות ונורמליות. לפחות זה הרגיע אותנו קצת. דון הסיר את עיניו בחשש בדיוק כשהדרקון התפוצץ על ידי כלום.

הילד המפוצץ נראה מאוכזב, הניח את הרובה בידה של אחותו הגדולה, שהגיעה עכשיו, כשהיא נראית מובסת ופרועה, אם לשפוט לפי אימה, שעמדה מאחור וכנראה רצתה שהיא תשגיח על אחיה, והלך לקנות לעצמו צעצוע מכושף נוסף בריצה. או לפחות הוא היה אמור להמשיך לרוץ. אבל כנפיים יצאו מגבו, מה שגרם לדון לשבת בבעתה, והוא התחיל לעופף בדיוק כמו הדרקון מקודם, ועכשיו הבנתי גם למה הוא כל כך התלהב ממנו. ומשם הוא נעלם בסיבוב שנוצר מעמוד שתמך בקיר. נאנחתי. "איזה בית?" שאלתי שוב אחרי כל המחזה הזה, שגרם לכמה ילדים להתחיל לקנות רובה מכשף של בועות גם כן בהתלהבות מהמוכר שעמד כמה מטרים מאיתנו. "ה – בית," אמרה האישה. "עם הספר שמוחבא." "איזה ספר?" שאל דון.

פרק 3

"הספר על כל אבני החן וכל הגמדים," אמרה האישה. "שמסביר גם על הבית הרדוף." "הבית הרדוף?" שאלתי לאט. האישה הנהנה, נפרדה מכל תלמידיה הצעירים, שנראו מלאי צער פתאום עקב כך, הנהנו בצער גם כן והלכו בחזרה למשחקים. הלן הובילה אותנו לספרייה קטנה והושיטה לנו ספר אחרי חיפוש קל. קראנו בו והבנו מה כתוב. אחר כך נפרדנו גם אנחנו, הודינו לה על השרשרת, היא נתנה שרשרת במפתיע גם לדון, שצהל לאירוע לרגע, ואז הלכנו. "טוב," אמרתי. "אז לארץ הגמדים." נכנסנו לאוטו שלי ונהגתי. דון התיישב לידי וחגר במהירות. "מה הבית הרדוף הזה?" שאל אותי דון אחר כך באיטיות. עצרתי בצד וקראתי עליו בספר שלי על היצורים העל טבעיים שלנו. "צריך למצוא חרב כדי להביס רוח." אמרתי לאט. "איך מביסים רוח עם חרב? הרי היא כבר מתה." הרהר דון בדבריי בקול רם. הנהנתי והמשכתי לקרוא. "עם כישוף שנוצר באחת האבנים שמהגמדים." אמרתי מהספר כשעברתי במבטי בלבד לדף הבא שנמצא לידו. "לספר עליהן קוראים ' האבנים של הגמדים.' " אמרתי בשקט וסגרתי את הספר לבסוף ושתיתי מים כדי להרגע ואז חזרתי לנהוג. "בסדר," אמר דון. "בוא נמשיך לנסוע לגמדים. הם בטוח יודעים על זה הרבה דברים." הנהנתי בהסכמה מוחלטת ונסענו ליער הגמדים. דון הדריך אותי כל הזמן בנסיעה באיך להגיע לשם מהספר מהמפה שהייתה בו לגמדים מהאיזור שלנו.

כשהגענו לבסוף עצרתי את המכונית האדומה שלי מול היער, ירדנו מהמכונית עם תיקים מלאים באספקה, כולל שני הספרים, ופגשנו שם גמד, שעיין בספר על אבני הגמדים ובני האדם שיכולים לשלוט בהן בכובד ראש. הוא נראה כמו בן אדם, אבל קטן. הוא אישר לנו את דבריה של המכשפה, ונתן לנו שק מלא באבנים יקרות של כוחות על. הוא גם אמר לנו על נערה שיכולה לעזור לנו. הודינו לו והלכנו. משם מהרנו לחפש בספר את הבית הרדוף. "אומרים שקסם מגן עליו," אמרתי. "קצת כמו על הארמון המשפחתי שלי. וצריך למצוא אותו." "אני יודע!" אמר דון ולקח ממני את השק של האבנים. "בוא נשמש בקסם של האבנים כדי לאתר אותו. אבל אז צריך את הנערה ההיא." הנהנתי בהתלהבות לרעיון. דון עשה זאת בלקיחת אבן כחולה לידיו. היא מיד בהקה. ראינו עכשיו מין זוהר כחול על כל מקום שהסתכלנו עליו. "אני חושב שהזוהר הזה אומר לנו לאן ללכת ושאנחנו צריכים להיות בכל מקום שיש בו זוהר." אמר דון לאט. הנהנתי בהלם, ונהגתי לפי הזוהר, כמו אחרי פירורי לחם. לבסוף הגענו לחרב בכלל. "לא הוגן," מחה דון ולקח לידיו חרב כחולה. "רגע," אמרתי. "להביס את הרוח. צריך חרב ומישהו שיכול לשלוט באבן כוח!" דון הנהן. "קדימה." הוא אמר.

פרק 4

מיילי

מיילי תמיד ידעה שהיא שונה. אם זה היה במשיכה שלה לאדמה, שתמיד הגנה עליה, או בהתעניינות יתר שלה בעתיקות. עכשיו למשל, היא הזיזה את שערה השטני הצידה, (פשוט כי הוא הפריע לה), והיא קראה בספר על ארכיאלוגיה נוסף. הספר היה מעניין מאוד, בעיניה. דיברו בו על דינוזאורים וכל מיני מאובנים פשוט אדירים. כך היה, לפחות עד שאמה כנראה עמדה לקרוא לארוחת ערב. היא נאנחה והרימה את ראשה (בעל השיער השונים החלק) כדי להטות אוזן בזהירות כך שהספר לא יסגרו גם. "מה?" היא אמרה באי רצון לאימה וסגרה את הספר עם סימניה יפה בצבע כתום עם ציור של עיט עליה. "מיילי?" אמא שלה קראה לה לפתע שוב לבוא למטה. היא ירדה במדרגות במהירות. כשהגיעה למטה, היא רחרחה באוויר באפה. היו באוויר ריחות של ארוחת ערב – אם כך, למה השולחן לא היה ערוך? היא הסתכלה על אימה בשאלה. "יש פה שני אנשים שבאו לקחת אותך אליהם. הם אומרים שהם קבעו איתך מראש. את אמרת לי את זה." אימה אמרה לה עכשיו בטון מוטרד בטון של ' קבעת איתם. לכי. ' בשעה שניגבה את ידיה במגבת לבנה למטבח. "אני מה?" שאלה מיילי לאט ונרתעה לאט גם כן לאחור כמה צעדים, כמעט שוב עד למדרגות הבית, שהיו מעץ. היא הסתכלה באטיות גם כן על האנשים עכשיו. שני האנשים שנכנסו נראו פראיים למדי, בגדים נראו זקוקים לכמה כביסות כדי להתאושש, נעליהם נראו זקוקות לניקוי ומנוחה בעצמן, והנערים עצמם נראו לחוצים מאוד ועם תיקים קטנים ומלאים על הגב. אחד מהם גם אף החזיק בשק, כאילו שהם בימי הביניים, בידו. מיילי בהתה בשק החום בהיר. הוא נראה גבישי ומלא, כמו התיקים של הנערים. "כן," אמר זה עם העור השחום בצבע השוקו, שנראה בן כעשרים ושלוש, והנהן אליה כאילו שהם חברים ותיקים גם כן. מיילי נרתעה לאחור בבהלה ממנו עקב כך עכשיו עד לאימה.

"את קבעת איתנו." אמר הנער כהה העור. "אתה השתגעת לגמרי," אמרה לו מיילי בתגובה. היא פנתה לאמא שלה. "תקראי למשטרה. אני בכלל לא מכירה אותם." היא אמרה לה. לצערה אמא שלה צחקה. "הם החברים הכי טובים שלך. איזה שטויות שאת מדברת. קדימה. לכי איתם. תחזרי עד ארוחת הערב. זה מה שהם אומרים." אמא אמרה. "מה קורה כאן?" דרשה מיילי לדעת. הנער השני, לבן העור כמוהה, הסתכל ללא הרף בצורה מלחיצה על אימה, ואז על הנער כהה העור שוב ואז עליה, כמו מנסה להעביר למייל רמז ברור כשמש לסתום ולזרום, אז מיילי ידעה שמשהו רע קורה כאן. הלב שלה דפק בכוח. "אין זמן להסביר," אמר השחום, שהחזיק מפתחות בידו, ולקח אותה בידו השנייה, הימנית.

"אנחנו צריכים אותך. כישפנו את אמא שלך לכמות זמן שנצטרך. מבחינתה, מבחינת אמא שלך, את תעדרי רק לכמה שעות, ולא משנה מה נעשה. אבל אנחנו צריכים למצוא את הקסם שלך קודם." הנער השחום אמר. "סליחה?" מיילי שאלה וניסתה לנער את עצמה מהנער השחום, שצעד אליה עד שהחזיק בה בחוזקה, אבל לא הצליחה. "תזרמי ותשתקי." הוא לחש לה בחזקה באוזן. "אתה משוגע לגמרי. או קוקו. אני מתחילה לחשוב ששניהם, האמת. אין דבר כזה ' קסם.' ראיתי במו עיניי כשחיפשתי מאובנים תמיד. שום יד לא זזה במערה." היא אמרה בכעס ובפנים חמות ממנו. "ולמה לדעתך תמיד חיפשת מאובנים?" שאל אותה הנער השני. "כי תמיד הרגשת שאת קסומה. לכל אחד מאיתנו יש קשר כלשהו לטבע." הנער שנהג הנהן קצרות. "עכשיו בואי. ניכנס איתך לבית שנמצא בו חרב שאנחנו צריכים, תמצאי אותה עם הקסם שלך למצוא דברים, תביסי שם רוח רפאים מפחידה, ונחזיר אותך לאמא שלך ולחיים הרגילים עד מאוד ועד שיעמום שלך." אמר זה שנהג. "ואני מורן. נעים מאוד. וזה דון, חברי הטוב." דון הנהן ונופף לה. "אני מיילי," היא אמרה, ולא החזירה נפנוף, אלא רק הנהון עם טעם מר בפה. "ולא נעים לי מאוד. לאן בדיוק אתם לוקחים אותי…" שאלתה נבלמה בבלימת המכונית עצמה גם כן. מיילי צעקה בבהלה. ממתי בדיוק היא נמצאה במכונית? "לא מקללים אורחים, מיילי," נזף בה השחום, שנהג, וחייך אליה ברשעות משועשעת לפני שחזר לנהוג קצת בנחישות עד שעצר שוב את המכונית שלהם ואז הוא צחקק לעצמו. מיילי נהמה בכעס והוא מיהר לחזור לעצמו.

"הקסם עוצר אותנו," התנשף הנהג, מורן. בינתיים הם הכירו, לפחות בשמות. מיילי עדיין לא התלהבה, בלשון המעטה, מהעניין. "ואין כאן מים שיעזרו לי." "אתה קשור למים בטבע?" זה נפלט למיילי. מורן הנהן. "דון קשור לאש. עכשיו קדימה. תגששי עם אבן החיפוש שדון כאן ייתן לך מהשק. היא בצבע לבן, שזה צבע יסוד הנשמה." מורן כהה העור אמר לה עכשיו. דון עשה כדבריו והושיט לה אבן לבנה יפייפה. גברי למדי," מלמלה מיילי כשהיא נגעה באבן לראשונה, עם גוש בגרון מרוב יראה. זאת באמת אבן חן? "אבל מי אתם? מי אני? לא הסברתם. ואני לא אעשה שום דבר בלי הסברים." היא דרשה. "לפעמים אני ממש שונא את המאה העשרים ואחת, בפנמטיות שלה," נאנח מורן. "בקטע טוב, כמובן. טוב, אז אנחנו אלפים. עם יכולות קסומות." "אז למה האוזניים שלי לא מחודדות?" מיילי שאלה מיד, ונגעה אוטומטית באוזניה, שהרגישו רגילות לגמרי, לדעתה. "כי זאת סתם המצאה," אמר מורן. "רק יש לנו חיים ארוכים הרבה יותר, יחסית, והמון כוחות קסם. ואנחנו גם יודעים דברים." "נפלא," קרקרה מיילי. "למשל, את יודעת למצוא דברים באדמה," אמר לה דון עכשיו במהירות. "בגלל זה אנחנו צריכים אותך. הבנת? צריכים אותך. מיד אחרי זה נחזיר אותך הביתה. אלא אם תרצי ללמוד קצת על עצמך. או שלא. נביא לך ספרים, את יודעת. את לא חייבת לקחת חלק בעולם הקסם."

מיילי הנהנה, ברצינות הפעם, והרהרה בדבריהם. הכל היה הגיוני עכשיו, באופן מעוות שכזה, אכשהו. היא הנהנה לשניהם לבסוף כשהם הסתכלו עליה בדאגה. "קדימה," היא אמרה לבסוף, במחשבה שכבר מאוחר מדי ושהכל כבר קרה איתם. "תביאו אותי אתכם כדי למצוא את החרב הזאת." הנערים קרנו מרוב אושר ממש ומורן הנהן. דון נישק שוב ושוב את מיילי במצח מרוב אסירות תודה, ומיילי נאנקה. "תחזרי הביתה לארוז תיק קטן ואז תחזרי אלינו." הוא אמר. מיילי מיהרה לעשות כדבריו וניתקה את החגורה של האוטו ורצה הביתה. "אמא," היא אמרה כשהיא סיימה לארוז לה תיק. "אני אוהבת אותך." היא אמרה וחיבקה אותה חזק. "גם אני אוהבת אותך. מה לעז…" אמא פלטה מרוב הלם. מיילי לא חבקה לעתים קרובות. "ביי," פלטה לה מיילי, התנשמה כמה דמעות ורצה לאוטו כשהיא נועלת את הבית. מוטב כך. עדיף ההלם הרגיל מההלם של ' הצילו יש קסם בעולם?! ' .

פרק 5

מיילי

"ואם החרב בכלל לא שם?" שאלה מיילי את הנערים. "היא שם," אמר מורן. דון קרא בינתיים בהיסח הדעת במפה מהספר על הבית עם הרוח והחרב, לדבריהם. "ככה אמרו לנו הגמדים." סיים מורן לפני שחזר לנהוג ישר. "גמדים." מיילי טעמה את המילה עכשיו כשהיא אמיתית. מורן חייך אליה בהתנצלות."זה לא יפה לקלל," היא מיהרה להגיד, ומורן צחק במבוכה. "גמדים הם היצורים הכי חכמים שיש," אמר לה מורן אחר כך אחרי שיהוק והסמקה עזה. דון חייך אליה.מיילי גלגלה עיניים והשיבה לו מבט חד לפני שדון השיב את המבט קדימה. "ולא קיללתי. אין דבר רע בנמוכי קומה. אנחנו פשוט צריכים את הקסם." אמר מורן בשקט. "ואת הקסם שלי," ציינה מיילי. מורן הנהן בדאגה ניכרת. "תתחילי לגשש אחרי החרב בעזרת החיפוש אחרי הקסם שלך," אמר לה דון לידו, והראה לה איך החרב נראית בספר. הוא נתן לה שוב אבן לבנה, והיא עשתה כדבריו וכפי שהוא הדריך אותה תוך כדי שהיא לקחה אותה לידה השמאלית, ידה החזקה, והחזירה אותה כשהיא רועדת כולה. הרגע הגדול הגיע. "כמו שאת מחפשת מאובן." הדריך אותה דון. מיילי הנהנה בלב דופק ועשתה כדבריו שוב. היא עצמה עיניים כחולות. מיד הופיעה בעיני רוחה חרב כחולה גם כן. היא הייתה יפיפיה. כשהיא הרגישה משהו קר בירכה, מיילי ידעה שהצליחה. ככה היא תמיד הרגישה לפני מציאת מאובן, באמת. היא הסתכלה על חבריה החדשים בחשש, לסמן להם את כל זה, ודון הריע, ומורן המשיך לנסוע, אבל מהר יותר ועם חיוך רחב על הפנים השחומות שלו.

מיילי לא ידעה ממש מה לחשוב, אז היא פשוט נסעה איתם בשקט שהשתרר מרוב מתח לאירועים. לבסוף הם הגיעו בכלל למין מקום נטוש. "מה?" מיילי שאלה אותם כשהם ירדו מהמכונית. "לפי הספר, מה שנקרא, צריך קודם לחפור באדמה ואז החרב יוצאת. אבל אני לא יודע איך נגיע לחרב." דון אמר בשקט. "תן לי," אמרה מיילי ולקחה ממנו את הספר. היא קראה וקראה עד שהבינה, ולבסוף עשתה גם מה שכתוב. היא הניחה יד באוויר והאדמה נבקעה. היא התאמצה להתרכז. היא מעולם לא עשתה מאמץ כזה בגישוש אחר מאובן. לבסוף יצאה החרב מתוך הבור ישר אליה. הם חזרו למכונית ונסעו שוב. "ועכשיו הבית," אמר מורן. "שום בעיה," אמרה מיילי. היא התעלמה מהגוף הרועד שלה מתשישות לקסמים הקודמים, וקראה שוב בספר איך עושים את זה. היא עצמה עיניים חזק. הבית הופיע לעיניי רוחה – קטן, ישן. היא ראתה ילדה מחייכת אליה ברשעות. היא ידעה מיד שזאת הרוח שעליה להביס. אבל עם איזה קסם? ואיך היא תדע מה לעשות? "מאובנים זה גם רוח,במובן מסויים," אמר לה דון כשהיא שאלה אותו אחר כך. "אולי זה בהפוך על הפוך כאן," אמרה מיילי בהסכמה. "אני אנסה שוב." היא אמרה, ועצמה שוב את עיניה הכחולות. היא חשה קור עצום בגופה לפתע, ומורן צעק. מיילי לא ידעה למה, וגם לא רצתה לדעת. צעק גם עכשיו בפחד. "אבן הנשמה שלך עובדת איתך טוב מאוד," התנשף לה מורן כשהם שוב היו דוממים. "אני חושב שאשאיר אותה אצלך." "כן," הסכימה איתו מיילי לראשונה עכשיו."אז מה עכשיו?" שאל דון.

"תביאו לי עוד אבנים," אמרה מיילי. "נברר מה עוד צריך." היא הייתה איתם. היא יכולה לדבר איתם על הקסם. "הנה," אמר לה מורן. "כשכל אבן אחרת בכל צבע." הוא נתן לה אבנים בצבע ירוק, כחול, כתום, אדום. "האבנים האלו התגלו במערה, שהתגלתה כקסומה. חיפשנו את המערה מאות שנים. עכשיו הכל ממנה מתועד. המערה קשורה גם אלייך כנראה." אמר לה מורן. מיילי הנהנה. היא גיששה אחר הרוח. החרב טסה מידה, כנראה לתוך הבית. הם שמעו צליל נורא, ורצו לבית. "תובילי אותנו בקסם שלך לבית!" צעק לה מורן בדרך. מיילי תפסה בידו, דון תפס בידו של מורן והם רצו ככה. מיילי השתמשה באבן הנשמה כדי למצוא את הבית, האבן הלבנה, וגם באבן האדומה, אבן הדם והאדם, כדי לגשש אחרי שאריות קסומות של בני אדם וככה למצוא את הבית, אולי. כששתי האבנים רטטו כמו פלאפון בידה, מיילי פקחה עיניים וראתה שהם מול הבית. החרב חיכתה להם מולו ועכשיו היא חזרה למורן.

"החרב מרגישה את הקשר הקסום שלי לאישה המכשפה," אמר להם מורן ולקח את החרב, שרחפה מולו באוויר. "אנחנו חייבים לחזור אליה עם החרב עכשיו." "אבל איך? אתה החזרת לה את השרשרת עם פנין ההעברה." אמר דון בעייפות. "אני כאן," אמרה להם מיילי. "אולי נוכל עם איזושהי אבן." הם הנהנו. "אז קדימה. אבל איזו אבן?" שאל אותה דון. "אולי אם תתן לי את כל השק עם האבנים," אמרה מיילי, "אני אצליח." היא התחילה להבין איך הקסם שבה עובד, וזה היה די מלהיב, האמת. הם ניסו, וזה הצליח. עכשיו הם חזרו לאישה המכשפה, לדברי מורן, והכל נגמר. מיילי הבינה מה היא, ולמדה עם המכשפה. וכך תם.