ותודה לכולכם שבאתם

לא משנה כמה פעמים עשיתי את זה, לכתוב הספד אף פעם לא הופך ונהיה יותר קל. ניסיתי, באמת. הדפים האלה שאני מחזיק? דיו מדפסת מרוח, מהול בדמעות. כאילו, מה אני אכתוב? איך להתחיל? להגיד תודה לכולכם שבאתם? חלקכם, אם לא כולכם, קשורים אליו עוד יותר ממני וברור שתבואו. אני? אני "בסך הכול" עבדתי איתו כמה חודשים, אבל בכמה חודשים האלה הספקתי להכיר אדם מדהים שההכרות איתו גרמה לי להתחרט על כך שלא הכרתי אותו קודם. זה נשמע יותר הגיוני כשחשבתי על זה, אבל אני בטוח שאתם מבינים למה אני מתכוון. אז הדפים האלה? לא ממש מועילים לי כרגע.

אני אמנם רק טייס ולא מספר סיפורים מקצועי כמו אלה בפסטיבלים, אבל אני חושב שסיפור על הפעם האחרונה שעבדנו יחד יכבד אותו ויספק עבור מי מכם שלא הכיר את הצד הזה שלו, הצצה על האדם שהיה בעבודה, אדם משכמו ומעלה. אדם שצריך להגיד את זה, לא באמת מת, אלא נמצא ב"אי המתים". זה הופך את הסיפור הזה לקשה עוד יותר, נכון? התקווה שאולי הוא יתחרט ויחליט לחזור, ובזמן שאנחנו עומדים פה ומספידים אותו הוא יפתח את הדלתות וייכנס ולא יבין למה כולם עצובים. אבל אף אחד לא חוזר מאי המתים. זאת פשוט לא אפשרות. אי המתים הוא הכינוי שהוא נתן לאי ההוא שנמצא בנקודות האורך והרוחב עלומות-השם, נקודות הציון שטסנו אליהן מדי שבוע וכך גם בפעם האחרונה שעבדנו יחד.

התור לעלייה למטוס השתרך מבדיקת תעודות סף-מוות בדלפק העלייה למטוס ועד לבדיקה הביטחונית בכניסה לשער.

"תראה את התור הזה. עוד מעט טיסות שבועיות לא יספיקו. יצטרכו להגביר את התדירות או להקצות לנו מטוסים גדולים יותר."

"או אי יותר גדול ולא פיסת אדמה שהתגלתה במקרה, כתוצאה משינויי אקלים ואף אחד לא רצה, אז הפקענו אותה."

"אני רציני. הביקוש עולה מדי שבוע. אני לא מבין למה עוד מדינות לא מאפשרות שירות כמו שלנו לאנשים שתאריך המוות שלהם קרוב."

לזה כבר הייתה לי תשובה עניינית. במסלול הטיס שאני עברתי, ההכשרה של טייס לא הספיקה. נדרשו גם לימודים כלליים כלשהם, תואר. אני למדתי פסיכולוגיה. "זה לא פשוט. יש הרבה דילמות מוסריות, השלכות על החברה. מאז שדייקו את הטכנולוגיה של ניבוי תאריך הפטירה למרווח טעות של ימים, לא כל המדינות העבירו חוק שמאפשר לתושבים להגיש בקשה לברר מהו, שלא לדבר על שירות ממומן של פרישה מרצון. יש מדינות שאפילו לא חשפו את הטכנולוגיה לתושבים שלהן וגם אם התושבים באותה מדינה רוצים לדעת או בכלל מודעים לטכנולוגיה, זה לא מידע שחולקים בין מדינות. עובדה מעניינת היא…"

"לא פשוט. הבנתי."

הוא לא קטע אותי כי הוא היה קצר רוח. היו לנו שיחות ארוכות ומשמעותיות על כל מיני דברים, חלקם אקטואליים כמו זה וחלקם פשוטים ואפילו מטופשים כמו כמה גוונים של סגול יש ואיזה שם מטופש זה חציל לצבע. הבחנה בין גוונים זה עניין אצל טייסים. הוא קטע אותי פשוט כי היינו צריכים להתחיל את העלייה למטוס.

אני בטוח שאם אני אשאל אתכם מי האנשים שעמדו בתור, רובכם תדמיינו קשישים או אנשים מאוד חולים ולרוב זה יהיה נכון, אבל לא תמיד ולא בטיסה הזו. לרוב, האימות הסופי של הנוסעים לפני העלייה למטוס הוא עניין רשמי בלבד. הטייס הראשי מקבל את כל המידע על הנוסעים כמה ימים לפני הטיסה ונדרש ללמוד אותו כדי לדעת מדוע הנוסעים שלו בחרו בפרישה מרצון, שזו רק דרך יפה להגיד לטוס למקום למות בו. בעלייה למטוס הוא מאמת את הזהות שלהם. אולי זה נשמע לכם מיותר, אבל זה השלב שבו נוצר הקשר הראשוני בין הטייס לנוסעים, קשר חיוני על מנת להבטיח טיסה חלקה.

התפקיד של טייס המשנה בשלב הזה הוא לבחור באופן מדגמי נוסעים שעומדים בתור ולשאול את הטייס הראשי עליהם כדי לוודא שהוא אכן בקיא בפרטים ולא מאשר את עלייתם למטוס באופן אוטומטי. שלא תבינו לא נכון, לרגע לא היה לי ספק בו, אבל אלה היו הנהלים. בחרתי אקראית אדם מבוגר שנעזר בהליכון, אישה שנראתה בשנות הארבעים לחייה ובחור צעיר, בן עשרים ומשהו.

"האדם המבוגר שמתנייד בהליכון סובל ממחלה סופנית. מפאת צנעת הפרט, ביקש לא לציין בתיק, אך הרופאים המליצו להימנע מטיסה כי ייתכן שלא ישרוד אותה. הוא עודכן כי במקרה כזה, יש לנו שירותי קבורה במטוס. האישה בשנות הארבעים לחייה, סרטן שד מתקדם. לא רוצה כימותרפיה. לא רוצה להפוך לנטל על המשפחה. רוצה שהילדים הצעירים שלה יזכרו אותה יפה ועד כמה שהם יודעים, בריאה. הבחור הצעיר, בריא כמו שור, מבריק, מלא פוטנציאל, מתנדב."

בדקתי ברשימות. הוא, כמובן, צדק. תבינו, זה לא שלא היו לאנשים האלה שמות וזה לא שהוא לא ידע אותם, אבל הוא למד עם הזמן שלנוסעים יותר קל ככה, בלי שמות. ככה הם רק נוסעים והטייסים הם רק משיטי המעבורת, כפי שהוא אמר לי בטיסה הראשונה שלנו יחד, כששאלתי על אותו דבר בדיוק. העיקר אני זה שלמד פסיכולוגיה, כן? זה רק מראה לכם איזה אדם רגיש ומתחשב הוא היה, לפחות כמו המתנדבים.

המתנדבים עוברים הכשרה מיוחדת כדי להתלוות לנוסעים, אבל גם הם לא מורשים לחזור חזרה אחרי שהגיעו לאי, לכן הם עוברים הערכה נוספת ממש בסמוך לטיסה כדי לוודא שהם אכן מוכנים נפשית ומודעים לכל ההשלכות. הם נשלחים על פי החלטת המפעילים שלהם. בדרך כלל יש אחד כזה כל כמה שבועות, בטיסה הזו היו שלושה וזה גרם לעיכוב. עיכוב בדרך כלל יגרום לעצבנות אצל הנוסעים אבל לא בטיסה הזו. לא כי הנוסעים לא ממהרים ואולי חלקם בתת מודע בכלל היו מעדיפים להתעכב כמה שיותר, אלא כי הם סמכו עליו. זה שהוא פגש כל אחד מהם בעליה למטוס, חייך אליהם ואמר מילה טובה, הרגיע אותם.

רק לא מזמן גיליתי שגם זה היה רעיון שלו ולא נהלים של חברת התעופה. בכלל היו כל מיני דברים שהוא עשה בדרכו שלו. אף פעם לא בניגוד לנהלי חברת התעופה, אלא יותר למרות הנהלים. למשל, הוא לא הסכים להשתמש בהודעות המוקלטות הלקוניות שמפרטות את השירותים לנוסעים אלא תמיד השתמש בקולו-שלו, קול מרגיע שהנוסעים כבר הכירו מהעלייה למטוס.

כמוהו, אני רוצה לספר לכם במילים שלי על אחד השירותים שניתנו במטוס. לא כדי לשכנע מישהו מכם לעלות על הטיסות האלה, ושלא תצטרכו כמובן, אלא כמחווה לו. חברת התעופה מאפשרת לנוסעים שרוצים, להשאיר מזכרת מצולמת או קולית או אפילו העתק דיגיטלי של הזיכרונות שלהם, לבני משפחתם שהותירו מאחור. הוא וידא באופן אישי שכל מזכרת כזו תגיע ליעדה ושכל נוסע ידע על השירות. לא כולם רוצים בכך. לחלקם קשה להיזכר, אבל הרוב הגדול שמח על כך. באמת שלא יצא לי להכיר טייס אחר שדאג כך לרווחת הנוסעים שלו. כן, הם היו הנוסעים שלו, כי מרגע שעלו למטוס, הוא היה אחראי על החיים שלהם, קצרים ככל שנותרו.

רווחת הנוסעים הייתה בעדיפות הראשונה של כולנו, במיוחד בטיסה הזו, טיסה שמי מכם ששמע עליה לפני, שמע שמכנים אותה טיסת הנידונים למוות. כמוהם, האוכל שהוגש לנוסעים במטוס, הוכן על ידי טובי השפים שלנו וכל עוד הבקשה האחרונה, אני כמובן אומר את זה בהשאלה כי לחלקם היו גם שבועות על האי, של הנוסעים לא פגעה בצוות או בביטחון הטיסה, העלמנו עין. כך למשל, עישון בטיסה היה אסור כדי להגן על הצוות מעישון פסיבי, אבל אם היו מי שרצו להיכנס למועדון המצומצם של מי שקיימו יחסי מין שמימיים, העלמנו עין.

בדרך כלל, הטיסה עוברת ללא אירועים מיוחדים, אבל הפעם לאחר ההמראה, מיד כשהרשינו לפתוח חגורות ולקום, נשמעה דפיקה על דלת תא הטייס. זו הייתה אחת הדיילות.

"קפטן, המתנדבים רוצים לדבר איתך."

"עכשיו?!"

"כן, אדוני".

"את מבינה שזה לא הזמן הכי מתאים."

"סליחה אדוני, אבל הם מתעקשים."

"טוב." השיב לה ואז פנה אלי, "תסתדר פה?"

דאגתי. "בטוח שלא צריך אותי?"

הדיילת התערבה ואמרה שהם התעקשו לדבר איתו ביחידות .

"זה לא מוצא חן בעיניי."

"גם בעיניי לא, אבל מישהו צריך להטיס את המטוס."

אין מה להגיד. זה היה טיעון מנצח. חייכתי אליו, "אני אסתדר".

הוא טפח לי על הכתף ויצא לפגוש אותם. הוא חזר אחרי כשעה, התיישב ופשוט בהה החוצה לעננים.

"מושכות?" שאלתי.

"מה?"

"רוצה בחזרה את המושכות?" הוא אהב כל מה שקשור בסוסים וחשבתי שהדימוי הזה יעודד אותו.

"לא. זה בסדר. אתה יכול להמשיך." הוא ענה בקול שקט מהרגיל.

אם הייתי מחפש במילון את הערך "ראש בעננים", הייתה תמונה שלו באותו הרגע. "מה קרה שם?" ניסיתי לדובב אותו.

"שום דבר מיוחד."

"בטוח?"

"כן. נדבר על זה אחר כך. אם תצטרך אותי, תגיד לי."

ואז הוא שתק.

דיברנו על זה אחר כך.

הרבה אחר כך.

אחר כך היה אחרי שהנחתתי את המטוס.

אחרי הנחיתה, היה לנו טקס קבוע. אחרי שווידאנו שאחרון הנוסעים ירד מהמטוס לאוטובוס ושאר הצוות נכנס פנימה לנקות היינו עומדים רק אני והוא בפתח הדלת, מביטים על האוטובוס מתרחק אל המבנה ומצדיעים. כשנעלם מן העין, היינו חוזרים למטוס ומתארגנים לטיסה השקטה חזרה. חוץ מההצדעה, זה לא היה מאוד שונה מכל טיסה רגילה. ההבדל המאוד משמעותי בטיסה שלנו הוא שהצוות לא מורשה לעזוב את המטוס.

הפעם, כשהצוות נכנס פנימה לנקות וכמו תמיד היה הרבה לנקות, הוא חצה את הסף אל המדרגות הזמניות.

"מה אתה עושה?!"

הוא הביט לי בעיניים ובשיא הרצינות הוא אמר: "לא אימנתי שותף. אימנתי מחליף."

הוא הכיר אותי טוב מספיק כדי לדעת שציטוט מאוס מסרט ישן ירכך אותי, אבל הפעם זה רק הכעיס אותי יותר.

"תשתמש במילים שלך לעזאזל!"

ואז הבנתי.

"זה בגלל המתנדבים! מה הם אמרו לך?"

"אתה יודע שהמתנדבים הם אמפתיים או טלפתיים?"

"כן. שניהם, האמת."

"כן. אני תמיד מתבלבל ביניהם. אז הדבר הזה שקשור ברגש ובמחשבה שהופך אותם מושלמים ל…"

קטעתי אותו והתחלתי לקשקש. אני לא באמת יודע להסביר למה, אולי כדי לדחות את הקץ.

"למדתי בתואר קורס בשם הפסיכולוגיה של המתנדב. עובדה מעניינת היא…"

הפעם נראה שהוא כן היה קצר רוח כשקטע אותי. "המתנדב שבחרת אקראית בעליה לטיסה? זה לא היה אקראי. הוא גרם לך לבחור בו כדי שייווצר קשר ראשוני משמעותי יותר בינינו. הוא רצה שאחר כך בטיסה, כשייגש אלי, אסמוך עליו ואאמין לו."

"ממש מזימה מתוכננת היטב."

"אני מניח."

היה רגע של שתיקה ואז קלטתי שהוא לא ענה לי. התכוונתי להתעמת איתו על זה, אבל הוא הקדים אותי. בערך. הוא לא היה מאוד ברור.

"הם באו ללוות אותי."

"מי?"

"המתנדבים."

"אז ידעת כל הזמן?!" לא ידעתי איך להרגיש.

"לא. זה מה שהם אמרו לי ואז כשהם אמרו, הבנתי שזה נכון."

"באיזו זכות?!"

"זה גם מה שאני אמרתי."

"ומה היה להם להגיד להגנתם?"

"הם הסבירו שזו החלטה לא פשוטה בכלל, לספר. בגלל זה הם באו שלושה, כדי שתהיה להם החלטת רוב. במקרה שלי ההחלטה הייתה פה אחד."

"איך הם ידעו?"

"כל אחד מהם קרא אותי בנפרד והגיע לאותה מסקנה. בתת מודע שלי, הייתי רוצה שיספרו לי."

"התכוונתי איך הם ידעו שהגיע תורך?"

"שאני עומד למות?"

"כן." דמעות חנקו את גרוני.

"זה בסדר להגיד את זה." הוא הרגיע ואז הסביר, "היה עדכון לטכנולוגיה. בדקו אותו על עובדי החברה וכשקיבלו את התוצאות, שלחו את המתנדבים ללוות אותי."

"עדכון לטכנולוגיה? אז זו יכולה להיות טעות!"

"זו לא."

"זו חייבת להיות!"

"שבוע אחרי שבוע אנחנו פוגשים בזה באנשים שעולים למטוס. בהכחשה, בקבלה, בהקלה, בגעגוע. נכון, לפעמים הייתי שמח אם לא הייתי צריך להטיס כל כך הרבה אנשים לפה, אבל זו שליחות ללוות אותם, זכות, אפילו. אמנם זכיתי בך כשותף למסע, אבל זה העול שלי. מכאן אני ממשיך לבד."

"כמה זמן?"

"חודש. אולי פחות."

"למה לא אמרת לי כלום?"

"היית מקבל את זה או שבמהלך כל הטיסה היית מנסה לשכנע אותי לא לרדת מהמטוס?"

לא היה לי מה להגיד. הוא כרגיל, צדק.

התחבקנו. הוא הסתובב וירד במדרגות. עמדתי דום, הצדעתי לו וצפיתי בו עד שנעלם לתוך המבנה.

זה היה האדם שהוא. אדם מתחשב, רגיש, אמין והשותף הכי טוב שיכולתי לבקש, אבל הוא בעיקר אדם שיחסר לי מאוד ואני הייתי זה שנתן לו ללכת.

מכיוון שלא עשיתי זאת בתחילת ההספד, אסיים בלהודות לכולכם שבאתם.