הצפה
חלק ראשון
בשעת אחר הצהריים נשמעה שריקה גבוהה ועוצמתית ליד אחד ממטעי הבננות במושב גבע כרמל וכעבור כמה רגעים שני כלבים מרוצים יצאו משם בריצה. השורקת קראה לכלבים בהנאה:" קדימה אליי טובים מאד". בבית הוציאה חטיפים מהארון, הכלבים התיישבו, היא המתינה עוד קצת, שישבו רגועים ורק אז נתנה לכל אחד בתורו את החטיף. את הכלב של השכנה החזירה לביתו, הוא יילל בחוסר הסכמה ובכל זאת נפרדה ממנו לשלום.
בזמן ארוחת הערב תהתה על סופו של עוד יום. כבר תקופה שהיא חיה מפירורים, גם בארוחת הערב, גם בחיים עצמם. פוררה פרח בסיגריה ושמה מוזיקה ברקע. חשבה איך הזמן עובר, על כך שבשגרה יש עניין מסויים אך לא מספק. היא מעוניינת בבחור, לא אחד ייחודי אלא יותר כרעיון ותהתה לעומק גם על עניין זה רגע לפני שנרדמה.
בבוקר שלמחרת היא קמה עם החלטה בליבה ועיניה נפקחו בזריזות. היא לא ידעה שבוקר זה הוא הבוקר האחרון בו תראה את ביתה האהוב. ברגעים בהם התארגנה לקראת יציאה היא נמלאה התרגשות – הרפתקאות קטנות לפניה. ארזה תיק ובו מים, כריך, מזון לכלב ועוד כמה דברי מלבוש, העמיסה את הכלב ואותה על הרכב והחלה מצפינה.
מחוף כרמל ועד כנרת הדרך שמשית ומעוננת חלקית לפרקים. בדרכים בין עמקים, היא והכלב, שרים עם הרדיו, חלון פתוח, חלון סגור. סוף חודש מרץ והאוויר עודנו קריר.
ביקרה בירדן ושחתה מפה לשם בעוד הכלב מתחרדן ולקראת סוף הצהריים כבר יצאה לכיוון זוג חברים מקיבוץ קדרים. מקום טוב לצפות ממנו על השקיעה.
הגיעה עם כל טוב של עוגיות שקנתה בדרך והם ישבו בחצר עם כוס תה
"בבית החדש לא יהיה נוף יפה כמו זה שיש לנו עכשיו" אמר הבחור
"אבל הוא יהיה גדול יותר" היא אמרה "ואני מניחה שגם שם הנוף יהיה אהוב בסופו של דבר"
"כן זה נכון. פשוט מכאן.. הוא כל כך יפה"
התבוננו שלושתם על השמיים שנצבעו בצבעי שקיעה בהירים
"זהו נוף מפעים בהחלט" היא אמרה
באותו הרגע ממש עננים רבים התאספו והחל לרדת מבול. היא נזכרה שאכן שמעה שעלולה להגיע סערה. החברים שאצלם הייתה הם חברים משכבר הימים והרגישה בנוח להישאר שם עד שירגע המבול. הם ישבו בתוך הבית, אכלו וגם גמעו שני בקבוקי יין.
הגשם, שהתחיל כמבול, הלך והתחזק ולא נרגע גם כל הלילה. היא נשארה לישון אך בקושי ישנה, הכלב נצמד אליה רועד.
בבוקר שלמחרת הגשם עוד המשיך במלוא העוצמה ונפגשו שלושת החברים מבוהלים בסלון. פתחו את הטלוויזיה להבין את מזג האוויר שודאי הפך לנושא היומי ומהדורת חדשות קפצה לנגד עיניהם.
היא קראה את הכתוב על המסך ונשימתה נעתקה, ראייתה השחירה וראשה הסתחרר. ישבה על הספה בין שני חבריה ולא הצליחה לזוז. בהתה במסך עם פה פעור קלות והרגישה את הזמן עוצר מלכת, הכל קפא והתטשטש.
לקחה נשימה עמוקה, בלעה רוק והביטה בחבריה שהיו נראים המומים וחיוורים כמוהה. חברתה התחילה לבכות והיא עצמה נענעה את ראשה כלא מאמינה. "הבית שלי.." היא לחשה.
חברתה הביטה בה בעיניים דומעות "הבית שלך.. ושל עוד כל כך הרבה. הארץ שלנו. האנשים…"
החדר דמם
"אני חייבת לעשות טלפונים" היא מיד תפסה את עצמה, התרוממה מהספה וחיפשה את המכשיר הסלולרי שלה. "רגע!" קראה חברתה והצביעה על המסך "ראש הממשלה, בואי נשמע מה הוא אומר"
מהמסך בקע קול שלא נתן ולו טיפה אחת של נחת :
"הלילה פקד את מדינת ישראל אסון כבד. הים עלה על גדותיו בגאות שלא נראתה מעולם בצדו המזרחי של הים התיכון.
אנו המומים ומנסים להתחיל ולפעול לחילוץ של כל מי שנוכל לחלץ גם בתנאי מזג האוויר שמקשים עלינו מאד.
ההצפה גבתה ועודנה גובה קורבנות רבים והמשבר עדיין לפנינו. כעת אנו מתכנסים ומנסים להבין כיצד אנו ניגשים ל..ל.. ארוע הנורא והמצער כל כך שאנו חווים.
אזרחי ישראל אני מפציר בכם, אנא, הישארו בבתים ואם תוכלו למצוא עצמכם עוזרים למשפחה שנותרה ללא בית, ראו זאת כמצווה. זה הזמן להראות את כוחו של עם ישראל והציבור הישראלי כולו.
נחזור לעבודה. חזק ואמץ"
ראש הממשלה ירד מהפודיום והטלוויזיה חזרה להראות תמונות של חורבן ובקושי מזהים מהיכן צולמו.
באותו הבוקר עוד לא הבינו את גודל האסון.
כל עיר וכל ישוב בקו החוף של ישראל הוצף באותו לילה. ישובי חוף הכרמל כלא היו, תל אביב נמחקה לחלוטין, כולל רמת גן כולל גבעתיים, העיר התחתית בחיפה, הקריות, אשקלון, אשדוד, חדרה, עכו, יפו, קיסריה, עזה ועוד ועוד ועוד.
הגשם פסק לחלוטין אחרי ארבעה ימים. ארבעת ימי הבירורים. הימים בהם התברר מי שרד ומי לא.
תל אביב נמחקה לחלוטין.
גם את הימים שלה בתל אביב היא העבירה בראשה במשך ארבעת הימים. ספרה את האנשים ורשמה את השמות של כולם, מחברי נפש עד חברי חתונות. כולם שהוצפו. היו מעטים ששרדו והצליחו להגיע למבטחים. שתיים מחברותיה הקרובות, אחת ממעגל שני ועוד כמה מכרים. פרט להם כולם הלכו. ככל הנראה.
פצצות מרגמה בתוך ליבה הלמו בכל אותו הזמן. לאחר שפסק המבול ישבו שלושת החברים בחצר וצפו יחד בשקיעה, פסיק של הכנרת בנוף הציץ מבעד להרים "ואם לא הייתי באה אליכם ביום שבו התחיל המבול?".
שישה ימים מכשהגיעה לביתם היא החליטה לעזוב ונסעה לבקר את אמה שחיה באזור השרון, בניין ממוקם על הר בישובי הקו הירוק. מהמרפסת בביתה נראתה נתניה נמחקת.
הן צפו יחד בחדשות והיא ירדה לעשות טיולים עם הכלב, הרחובות היו שקטים וגם כשנתקלה באנשים – כולם נראו כהלומי קרב.
כמות הקורבנות מסיבית והמספר אינו נתפס ורק מוסיף ועולה מדי יום. כמו מגיפה מתפשטת, כל יום שעובר מביא איתו עוד גופות תחת הריסות ההצפה.
השקיעות של אותם הימים היו מהמופלאות ביותר, צבעים סגולים וורודים נפרשו על פני כל השמיים ועד הצד המזרחי ביותר ופסים בוהקים של אדום וכתום מעל הים. לקראת ערב אחד, ישבו יחד במרפסת ולפניהן נפרשה שקיעה מרהיבה נוספת ואז אמה התרוממה מהכסא להיכנס פנימה
"אמא, תראי כמה יפה בחוץ, שבי עוד כמה רגעים"
"היופי מכאיב לי" אמה אמרה "אם כבר רע, שיהיה רע כמו שצריך. שלא יבוא לפצות אותי עם שקיעות יפות".
אבל בשבילה זה היה אחרת. היא לא ראתה קשר בין הדברים. אין הצבעים של השמש והעננים אשמים באסון שהים והגשם הביאו.
היא רצתה לעודד את רוחה של האם, ניסתה לגרום לכלב להתקרב אליה. הוא ניסה, זה לא עבד.
סיפרה לה סיפורים, השתמשה בנוסטלגיה אבל זו רק העציבה אותה.
לאחר ששהתה מעל לשבועיים בתוך שתיקה, מהדורות חדשות וארוחות שמוגשות עד לסלון, החליטה לעזוב. לשאלת אמה לאן היא לא ידעה לענות וכך יצאה ללא כל התנגדות
"שמרי על עצמך"
"אשמור"
ברגע שעלו על הרכב ידעה שלכיוון תל אביב. גילגלה סיגריה והניעה. התקשרה מהדרך אל אחת מחברותייה ששרדו
"את מבינה? הם כולם הלכו לי. והיא, שהייתה עולמי ונשטפה עם הזרם האיום שלקח אותה ואת אחי ומשפחתו ועד אימי שהגיע הזרם שעטף ושטף. וההם? וההיא? וכולם! הם הלכו. כולם שהלכו, אבל היא! שהייתה עולמי ואת יודעת כמה שאהבתי אותה ולשם מה בכלל שאני אהיה עכשיו בחיים, ועבור מי? ואם לא אחותי, לשם מה? וגם עבורה, מה כבר אוכל להיות? אני כלום, שבר כלי עלוב, לעולם לא יהיה עוד כלום כשהיה ומה מצפה לנו הלאה? אהבה? שאוהב את מי? אין בי יותר אהבה זה לא קיים ולא יתקיים. רק כאב מעתה. וגם את אחותי אני כואבת. אני כלום, לשם מה בכלל שאהיה? היא הלכה ואיתה הלב שלי והריאות שלי והעור שלי. איני מרגישה יותר כלום"
בעודה מציתה, מעשנת ומקשיבה בקשב רב לחברתה המתייפחת היא גם חשבה היכן תחנה את הרכב "אסע מזרחה באותו קו של תל אביב ומשם אסע מערבה ככל שרק יתאפשר" חשבה לעצמה. הסתובבה לראות את הכלב, ראתה כי לשונו בחוץ והוא צמא לאוויר ופתחה מעט את החלון.
"אולי אוכל לבוא לבקר אותך מחר? אביא משהו טוב במיוחד להניח בקיבה" שאלה את חברתה
"כן, נתראה"
מה כבר יש לומר?
את הרכב חנתה באזור רמת הדר שבגן שמואל. יום עכור ואפור והיא והכלב מתחילים להתקדם רגלית. חשבה שתשמח להגיע עד הים ולראות היכן הוא נמצא בימים אלה. השעה היא מוקדמת והיא הניחה שתוכל להגיע עד השקיעה. יחד עם הכלב הלכו ברחובות נטושים ובניינים שבורים. עם השעות עלו המעלות והחום התחיל להעיק. המשיכו הלאה וכבר מצאו את עצמם במאמץ של ממש שכן היו גם שברי בטון עצומים עליהם היו צריכים לטפס "בקרוב נגיע לים ונתרענן" הרגיעה את הכלב שלשונו כבר נמצאה בצד הפה ופרצופו נראה מותש.
הכלב התרחק ממנה והתיישב בפינת רחוב מוצלת, "בוא", היא קראה לו, אך הוא נשאר בשלו, מחפש רגע להתקרר. הצמא והרעב התעוררו גם אצלה והיא הבינה כי מנוחה נדרשת. הסתכלה סביב ואין כלום, רק בטון ובטון ושברי חפצים. עם אדי החום עלו גם גלי צחנה. אטמה את אפה והמשיכה לחפש משהו או מישהו שיוכל לעזור לה למצוא דבר מה להכניס לפיה שלה ושל הכלב. במרחק סביר ראתה איזה קצה של שקית בצבע בוהק וכשהתקרבה ראתה שזוהי עטיפה של חטיף! התרגשה ומשכה אותו מתוך מסתור של ערימת אבנים. החטיף חולץ אך יחד איתו גם האבנים שהיו מעליו והן החלו להתגלגל לכיוונה ואלו גלגלו אבנים נוספות שהיו מעליהן. חיש מהר אבנים רבות מתגלגלות והיא, במעידה לאחור, הגינה על ראשה שלא יפגע מאף אבן. אבנים גדולות נפלו סביבה תוך שהיא מנסה להתחמק באימה ועדיין אוחזת חזק בחטיף.
כשפסקה ההידרדרות היא נעמדה בזהירות, נשמה לרווחה ונערה את בגדיה מהאבק. לנגד עיניה התגלה חלל שבטח עד לפני ההצפה היה חנות קיוסק, חטיפים ושוקולדים רבים היו פזורים ומקרר שתייה נפול על צידו. אספה ככל שרק הצליחה ושרקה לכלב בגאווה גדולה, כשהגיע פצחו במשתה. אכלו ושתו הרבה וכוחותיה כבדו. מצאו מקום נעים בסוף של גרם מדרגות רחב שהוביל לשברים של בניין והתיישבו זה ליד זו.
שמה זרועותיה על הכלב וחיבקה אותו הדוק הדוק. הוא התמסר ומרח פרצופו על חזה. הניחה היא את ראשה על גבו ונשמה עמוקות. ליבה פעם וככל שפעם יותר חזק כך הידקה את ידיה יותר סביב הכלב.
נזכרה באחד שאהבה כל כך הרבה חודשים כשהייתה עוד גרה בעיר, ביום שבו עזר לה להעלות את התנור החדש לביתה בקומה השלישית, בכוס התה ששתו ובנשיקה הרכה שנתן לה באותו הערב, ברוח הנעימה שנשבה.
נזכרה בחברתה הטובה שהייתה גרה קו שלישי לים ובמרפסתה בילו שעות ארוכות בשיחות על הבלי דברים. ניסתה לחשוב על רגעיה האחרונים, אם זה קרה בן רגע או שניסתה להיאבק על חייה. אם טבעה ואזל לה החמצן, אם זה הקור של המים או שבכלל ההדף הוא זה שלקח אותה.
אז נזכרה בכלב של השכנה מגבע כרמל והרגישה את ליבה יורד לקיבתה. גם על השכנה חשבה.
כל הלילה נשארו שניהם על גרם המדרגות, הכלב ישב לצידה ושמר. מדי זמן מה נבח על משבי רוח. גם היא לא עצמה עיניים והתבוננה בשמיים שמעולם לא היו כה ברורים בעיר שהייתה תמיד מוארת, עד שאורותיה כבו.
כל הלילה חשבה ללא הרף ואף מחשבה לא הגיעה לסופה.
כשהפציע הבוקר התברר לה שגם הזריחות מופלאות. לקחה עוד קצת צידה לדרך וכמה עוגיות שרק יכלה להביא לביקור אצל חברתה. היא והכלב צעדו חזרה למכונית, הוא מקשקש בזנבו ומקפץ בין השברים והיא מעט אחריו, מביטה בו.
חלק שני
עשרה חודשים אחרי
היא נכנסה לאוהל המרכזי שבו כבר התכנסו רוב תושבי המחנה. סרקה עם עיניה את החלל למצוא פרצוף מוכר עד שמצאה את שתי חברותיה והתיישבה לצידן. המולה באוהל, המוני אנשים דנים בקבוצות קטנות על נושא הישיבה אליה התכנסו. לבסוף התיישבו כולם חוץ מאחד שנעמד והחל לדבר
"זה כבר כמעט שמונה חודשים שאנו חיים כאן, על אדמה לחה או לוהטת, באוהלים קרועים ומסריחים. המשאבים שלנו אזלו כבר מספר פעמים ולהשיג מזון כל פעם מחדש זו מלחמה בפני עצמה.
אנחנו לא יכולים להמשיך ככה כי אנחנו נמות. אם הדברים ישארו אותו דבר אנחנו פשוט כולנו נמות, מרעב או מחלה.
המצב לא סובל יותר דיחוי. אנחנו צריכים להילחם על הזכויות שלנו, על החיים שלנו! אני יודע שהרבה פה לא רוצים אבל אני מבקש מכם, איזה מן חיים אלה? בואו לפחות ננסה"
"אז מה אתה מציע?" בקע קול מהקהל
"אני מציע שמחר נסע כולנו לגוש מרכז ונדרוש את מה שמגיע לנו, אנחנו עדיין מדינה אחת, למרות המחנות"
בשלב הזה היא יצאה מהאוהל המרכזי וחזרה לכיוון האוהל שלה, בדרך היא פגשה את הכלב שלה והוא התרגש שנפגשו בכזו אקראיות. כשהגיעו, נשכבו יחד על המזרון והיא הקשיבה לרעשי הגנרטורים שנשמעו מרחוק, עד שנרדמה.
התעוררה השכם וראתה כי אנשים רבים ערים גם, קראה לכלב ויחד יצאו לטיול בגבעה הקרובה. מידת החום בחוץ הייתה גבוהה ביחס לשעה ובנוסף הייתה לחות רבה באוויר, עד כדי כך שאפילו האדמה נהייתה רטובה והיא כמעט החליקה תוך כדי שטיפסה. כשהגיעה לפסגה הסתכלה על המחנה מלמעלה, אנשים מתרוצצים הנה והנה, חשבה שהם נראים כולם מתארגנים והבינה כי ההצעה מאתמול עברה.
מלמעלה המחנה היה נראה עלוב. כשהלכה בשבילים הייתה תחושה של מסגרת, אבל מלמעלה היה ברור כמה הכל פרוץ. אוהלים רעועים מטונפים בבוץ, האבנים אשר תוחמות את השבילים זזו, חלקן גם לתוך השביל עצמו. החלק המטופח ביותר היה החווה החקלאית שהניבה את רוב מזונם. היא אהבה לעבוד בחווה, פחות בנקיונות, אבל כל חברי המחנה היו צריכים לעשות את כל המטלות. חיי הקהילה כבר נמאסו עליה מזמן והאמת היא שמלכתחילה היא לא אהבה את הרעיון. אמנם, לגור אצל אמה היה נראה הרבה פחות הגיוני ולמרות התנאים, המחנה נראה כמו הפתרון הנכון ביותר בשביל להשתלב חזרה בחיים.
תצפתה מטה וכולם היו נראים לה כל כך נחושים, הולכים עם המון משמעות בין מקום אחד לשני "וכשיגיעו לגוש מרכז, מה יעשו? יעמדו מולם? יבקשו מהם בית? מזון? יאיימו?" חשבה בעודה מתבוננת בהם "האנשים שם לא חיים בשפע, הם רק בפחות מחסור. הם צריכים לחלוק איתנו את מה שהצליחו לשמור? למה? אנחנו כולנו קיבוץ? היו ערים שהיו מחולקות כך עוד לפני ההצפה, שהעניים ביותר והעשירים ביותר חיו במרחק של כמה שכונות בלבד זה מזה. האנשים שהיו חולפים על פני העוני בכזו קלות דעת עכשיו מתרעמים שלא נותנים להם. הם לא מוכנים להודות, שהם רוצים לקחת את האוכל שלהם, ולו רק כי זו מלחמת הישרדות"
וזו בהחלט הייתה מלחמת הישרדות. גם היא מצאה עצמה רעבה לא פעם ובעיקר ראתה כמה הכלב מחפש אוכל בכל פינה. הוא היה מתגנב למטבח למצוא אוכל, מה שהרגיז את אנשי המחנה, שחלקם כנראה חשבו שהם יותר חשובים ממנו. היא תמיד ניסתה לחפות עליו, ואם ראתה אותו מסתובב שם, היתה מסיחה את דעת האנשים שיוכל להמשיך לחפש.
כשירדה חזרה למטה, חשבה שאולי כבר התחילו בהגשת ארוחת הבוקר. המטבח היה פתוח והיא הכינה לה ולכלב כריך ואז התיישבה באחד השולחנות הסמוכים. אחת מחברותיה התיישבה מולה ושאלה אותה האם היא מוכנה
"אני לא באה אתכם" היא אמרה לה
"מה הכוונה לא באה? כולנו הולכים"
"אני לא יכולה לבוא, יש לי פה כלב"
"נשארות כמה נשים לטפל בילדים, הן ישמרו גם על הכלב"
אכלה מהכריך, לעסה ובלעה
"בסדר"
"כן? בסדר? אז תבואי?"
"כן, אסיים לאכול את הכריך, אתארגן ואצטרף אליכם"
חברתה חייכה חיוך מרוצה והלכה.
כשסיימה לאכול קמה מהשולחן והלכה לכיוון האוהל שלה, הכלב כמובן אחריה. כשהגיעה לאוהל חלפה על פניו והגבירה את קצב הליכתה, הכלב, למרות הבלבול, הלך רגלי. ברגע אחד פנתה ימינה לתוך אוהל גדול וחשוך. נכנסה פנימה בין חפצים גדולים שעליהם מונחים עוד חפצים גדולים, ממש הייתה צריכה להיתחב ביניהם. מדי כמה צעדים הסתובבה לבדוק אם הכלב עוד מאחוריה ובאחת הפעמים שהחזירה את פניה קדימה תקעה את אפה באיזה קצה של משהו, מה שהימם אותה קלות. המשיכה עוד קצת ולבסוף התכופפה והתיישבה מתחת איזה משהו, הכלב הגיע גם והתיישב לידה קרוב.
היא ישבה שם אולי שעה עד ששמעה את קול חברתה שקוראת בשמה. לאחר דקות ארוכות הצטרפו עוד כמה קולות וכולם קוראים בשמה. היא נשארה ללא תנועה, רק נגעה מעט באפה שעוד כאב מהמכה. נפסקו קולות הקריאה ואז גם כל הקולות כולם. בכל זאת החליטה לא לצאת מהמחבוא, היא לא ידעה כמה זמן תישאר שם אבל חשבה על מזלה שזה עתה אכלו השניים כריכים.
