הפסים שתחת לקעקוע

 

מאייקה חופן את התה המתקרר בלי לגעת בו. הוא מסתכל החוצה. אידית, האחות שהוצמדה לו בבית האבות, הלכה – והוא נשאר בכורסה לבד עם תה מר מדי והנוף של הפארק המרכזי של אפוטייל. נוף מוכר, זווית שונה. הוא גר שם לפני, באחד הבתים מהעבר השני של הפארק. הוא השקיף משם על המבנה המלבני הנמוך של בית האבות וחשב מה ירגיש כשיעבור לשם. 

הכתף שלו כואבת מהקור, אבל היא כאבה כך גם בחורפים הקודמים. הידיים שלו רועדות, אך הן עשו זאת גם אתמול ושלשום. הכל אותו דבר. הוא נשען אחורה ונושם. השאיפה מהדהדת בחזהו. לחה. ואפילו זה מוכר, הריאות שלו כבר לא מה שהיו פעם. הוא נושם עוד קצת. השמש משברת קרניים חמימות דרך הזכוכית של החלון. איזה בוקר נחמד. 

השלווה השקטה נשברת כשאידית נכנסת לחדר. היא מתייצבת לצד מרפקו, מציעה עזרה שהוא אינו צריך בשביל לקום, ומלווה אותו כשידה על מרפקו לתפילת הבוקר. הפנסיונרים צפופים סביבו וריח הזקנה ומלמולי הברכה מוצצים את החום שהעניקה לו פיסת השמש. 

הוא מתעכב מאחור כשהאחרים מתנקזים החוצה בסוף התפילה. הוא עומד לבדו במרכז חדר האבן העגול. החדר ריק מלבד השטיח האדום והאבן החשופה שמהווה מזבח. טיוריזם אינה דת נהנתנית.

"מאייקה," אידית מופיעה לצדו ומניחה יד מנחה על גבו. "בוא. נחזיר אותך לחדר."

מאייקה נותן לה להוביל אותו אל חדרו, אל הכורסה שבולעת אותו חי והתה הנורא. הוא יושב ומחבק את הספל בידיו בלי לשתות. אידית מעסיקה את עצמה סביב החדר בסידור מזויף של החפצים שלא נגע בהם. היא מחכה שיבקש משהו, יאמר משהו. אך מאייקה ממשיך לשתוק, ואידית מסתלקת. 

השמש בחוץ מעננת את מטבע פניה הבוהק ומכהה את הירוק של הפארק. הזמן מזחיל את צללי העצים לאורך השבילים. כלום. כלום. כלום. מאייקה שוקע בכיסא ומחכה שהלב שלו יאט ויאט כי אין לו דבר אחר לחכות לו.

"מיסטר! מיסטר!" משהו – 

לא, מישהו.

מישהו מתדפק על החלון שלו. ילד שחום וצר כתפיים. 

"מאיפה הגעת?" מאייקה ממלמל.

"בבקשה, מיסטר!" הילד מצמיד את פניו לזגוגית ועיניו – כמו שלה, כהות כמו סלע רטוב ומוקפות לבן של אימה – ננעצות בעיניו של מאייקה. "בבקשה!" השפה שלו קרועה, ודם מכתים את סנטרו ושיניו. 

"רק שנייה," מאייקה אומר ומחליק את בריח החלון ממקומו. 

הילד מתגלגל פנימה. הוא מצטופף בחיבור בין הקיר והרצפה, ראשו מכופף מתחת לקו הראייה של העולם בחוץ. החזה שלו עולה-יורד, עולה-יורד, וציפורניו מתחפרות לעגן אותו בסדקים שבין המרצפות.

"תודה…" הוא מתנשף.

"כמובן," מאייקה אומר. הוא סוגר את החלון ונועל את הבריח. החלון קריר נגד ידו. הוא מסתכל החוצה, מנסה לאתר את הרודפים של שותפו המפתיע. שני נערים רחוקים, אגרופיו של האחד מורמים והשני מניד בראשו. 

"אתה בטוח פה, אתה יודע," מאייקה אומר. 

"כן, מיסטר," הילד אומר ומניד בראשו. 

מאייקה יורד אל הרצפה ומתיישב. הוא נאנח. "אתה לא מאמין לי."

"לא, מיסטר, אני מאמין!" אבל הילד ממשיך להניד בראשו. 

"איך קוראים לך?" 

הילד שוקל את המילים, מגרגר שקרים אפשריים במעלה הגרון, ולבסוף בולע ולוחש את מה שכנראה אמת: "ספאק."

"מאייקה."

"למה עזרת לי?" הילד שואל. הוא נפתח מכדרורו ההדוק ומתיישב כשברכיו מוצמדות לחזהו. 

"למה לא?"

"כי…" הוא מסיט את בד חולצתו וחושף את שני פסי הפיגמנטציה האנכיים שחוצים את עצם הבריח שלו. 

מאייקה עוצם את עיניו ושואף עמוק דרך אפו. "זה לא משנה."

"אתה חושב שאני מפלצת, אלרים-"

"לא," מאייקה קוטע אותו. הוא לא יכול לשמוע את זה. הוא לא יכול. במקום הוא אומר: "הם רדפו אחריך בגלל שאתה אלרי?"

"אני מסכן את מי שסביבי."

"לא, לא," מאייקה אומר. משקל נח על כתפיו ודוחק את מפרקיו הזקנים לעמול להשאיר אותו זקוף. אם רק היה גמיש מספיק, היה מצטנף ונעלם.

"אמא אמרה." 

"היא טועה. אתה לא מסוכן, אתה יודע, לא באמת. אני אלמד אותך – "

"באמת?" הפחד מתנקז מול הרצון ללמוד. הילד מתרומם לברכיו ונשען קדימה. הפנים שלו מתרחבים בחיוך שמעגל את לחייו ומרכך את המתח מזוויות עיניו ולסתו. 

"אני יודע דבר או שניים."

"אתה – " הילד מחליש ללחישה. "כמוני?"

"לא."

הילד צונח על עקביו ומטה את ראשו. "אז איך?"

"העקרונות דומים, אתה יודע."

"עקרונות?" הילד מעקם את אפו. 

"עקרונות."

"אני לא צריך עקרונות בשביל לעשות דברים – " הילד מרים את ידיו באחת ומקמט את מצחו. הוא אפילו עוצם את עיניו ומרחיב את נחיריו בשביל הדגשת הריכוז. צליל חרישי של מים מלחכים קרמיקה עולה מהשולחן לצד הכורסה. מאייקה והוא מביטים אל תוך כוס התה. הנוזל הכהה מסתחרר בסופה לכודה ומלקק למעלה אל שפתי הספל.

"ארוחת צהריים!" אידית בדלת, "מה אתה עושה על הרצפה!" היא רצה לזקן הכורע לצדו של הילד. 

על השולחן כוס התה מתנודדת מעט ונוזל גואה מעל שוליה, נשפך ומכתים את העץ וזולג לרצפה. 

"איזה בלאגן," מאייקה אומר. הוא מסמן לאחות העטה אליו שאינו צריך עזרה, וקם על רגליו. ספאק נצמד אל גבו, אגרופו מתהדק על אחורי גלימת הטיורי האדומה של מאייקה וגופו רועד. 

"בשם האחד! מי זה?" אידית קופאת במרכז החדר. היא מנסה להשתלט על הבלבול שלה בתקיפות. ידיה על מותניה ומשקלה שעון קדימה. "איך הוא הגיע לפה?"

"אני – " הילד מתחיל. 

"הוא ה – " מה לומר? "הנכד שלי."

ספאק משתעל על רוק שהוא בולע ואידית זוקפת גבה. "באמת?"

"ואשמח אם תלווי אותו לכניסה ותספקי לו אוכל. ההורים שלו גרים בצד השני של אפוטייל."

"ואיך הוא קיבל את – " אידית מצביעה על פניו החבולות של ספאק. "עיצוב הפנים החדש?"

"את יודעת איך זה ילדים." מאייקה מושך בכתפיו ומחייך בלי לחייך, רק עווית שפתיים. 

"מיסטר…" ספאק אומר. הוא פותח וסוגר את היד שלא אוחזת בגלימתו של מאייקה. "ה-עקרונות?"

"תחזור בשבוע הבא." 

הילד מהנהן. אידית מראה לו את הדרך החוצה וחוזרת להנחות את מאייקה לארוחת הצהריים. "הוא לא הנכד שלך," היא אומרת. מאייקה נדרך ואידית מרימה גבה. "אני לא טיפשה מספיק בשביל לומר את זה לעוד מישהו."

 

שבוע אחר כך הילד מתייצב מחוץ לחלון כששמש בוקר צעירה מסמיקה את העננים. מאייקה לא מדבר יותר מדי. הוא מושיב אותו מול כוס תה מלאה ודורש שיסחרר את הנוזל לאט. ספאק מותח את אצבעותיו סביב הכוס ומקמט את המצחו. המים מסתחררים למערבולת. 

"הצלחתי!" הילד קורא וזורק את ידיו לאוויר. הנוזל מתרגש איתו. הזקן מצקצק על התה המאיץ שמקציף מעבר לשולי הספל. 

"שליטה, אתה יודע. שליטה." 

"כן, מיסטר." 

החיוך לא יורד מפניו של ספאק כשהוא חוזר לתנוחתו המקורית, ומסחרר את התה לאט. 

 

בשבוע שאחרי, מאייקה שופך את התה על השולחן ודורש שהילד לא יתן לנוזל לטפטף מהשולחן. ספאק מאדים ממאמץ וזיעה חורזת יהלומים לאורך קו שיערו, אבל התה גואה עד קצה השולחן ולא מעבר. 

"בדיוק ככה," מאייקה מאשר. 

ספאק מוחא כפיים והתה שואג במפל אל השטיח. אידית מצקצקת כשהיא מוצאת אותם דומעים מצחוק ואת השטיח מלוכלך. היא מביאה סמרטוט.

 

חמישה שבועות וכמה ימים אחרי הפעם הראשונה שספאק פרץ לחייו, השמיים מתקדרים. עננים כבדים מתגלגלים כמו חביות ברזל לכיוונם, הם מושכים איתם נמוך את האופק. מאייקה נשען קדימה בכורסה מול החלון ומצמיד יד לזכוכית הקרה. האדים מתעבים סביב אצבעותיו וזולגים בטיפות דקות להשאיר דוגמת קורים נקיים לאורך הזגוגית. 

"עומד לרדת גשם," אידית אומרת מהדלת. 

מאייקה מביט מעבר לכתפו. אידית לובשת גלימת צמר עבה באותו גוון צהוב של מדיה, ומחזיקה שתי כוסות מהבילות. הריח המריר של עלים חמים מעלה חיוך על פניו. 

"תמיד אומרת את המובן מאליו."

"אתה רוצה את התה שלך או לא?" אידית מקניטה ומניחה את הכוס לצדו. מאייקה לוקח אותה ועוטף את הקרמיקה החמה באצבעותיו, החום מרכך את הכאב הטורדני שנאגר במפרקיו בשל הקור. 

"לקרוא לזה תה, פוגע בתה." הוא צוחק אבל לוגם מעט. 

"אני דווקא חושבת שאני משתפרת." אידית מושכת באפה, זוקרת את סנטרה לאוויר ומכסה גיחוך בשיעול. 

"רק לדעתך."

הם שותקים קצת. אידית לוגמת מהתה ומעקמת את שפתיה. מאייקה מסחרר את זה שלו למערבולות זעירות תחומות בקרמיקה. 

"אתה תבוא לתפילה היום?" אידית שוברת את השתיקה. "השבוע מתחיל – "

"שבוע האחד." מאייקה משלב את ידיו בחיקו. 

"לא היית בתפילה לאחרונה," היא אומרת. "אנשים מדברים."

"שידברו." מאייקה מסתכל למעלה ומחייך. "אל תדאגי."

"אני לא יכולה," אידית מנערת אותו מקורי המחשבה. "זה זמן מסוכן."

"מתי לא?" 

אידית מנידה בראשה ומצחקקת. "זאת לא תקופה טובה. המטהרים דוחפים את אפם בחיפוש אחרי בוגדים."

"אלרים," מאייקה מתקן. 

"כן." אידית נעה ונדה ומאייקה מציץ החוצה. 

הגשם התחיל. הסופה שוטפת את העיר באפור והכל ריק וכולם ספונים בבתים. צל כהה חומק צמוד לקיר החנויות, הדמות הקטנה מוארת באור החלמוני שבוקע מחלונות הראווה. מאייקה ממצמץ ומטלטל את ראשו כשצללית חוצה את הרחוב בריצה. שמיכה מוחזקת מעל ראשו כמטריה מאולתרת ורגליו היחפות מתיזות את השלוליות חזרה לשמיים. 

"ספאק!" מאייקה קם לפתוח את החלון ולתת לילד להיכנס. הוא משתחל פנימה ומנער מים וקור שדבקים לעורו כשכבת לכלוך. 

"קר בחוץ, מיסטר."

"כולם אומרים את המובן מאליו היום," מאייקה אומר. 

אידית מפנה את הילד לעמוד לצד האח ומסתלקת במלמול על עוד תה.

כשהיא הולכת ספאק אומר: "הטיהורים מתחילים."

"כן."

"אני לא אוכל לבוא עכשיו." 

"אתה פה, אתה יודע." 

הילד מסתכל מסביבו ומצמץ. "כן." הוא מסיט את תלתליו ממצחו ומעודד בדחיפת קסם קלה את הטיפות להיקוות מהר יותר לזרמים שדומעים במורד פניו. 

"אל תעשה את זה עכשיו," מאייקה נוזף בו. "הרחובות מלאים מטהרים." 

"אתה תשמור עלי." 

"תמיד." 

הילד מחייך אליו, ואפילו שהוא רטוב עדיין, מאייקה פותח את זרועותיו ונותן לו לזחול לחיבוקו. ספאק קובר את קצה אפו הקר בכתפו של מאייקה, בחיבור בבסיס הצוואר, ומשעין את לחיו לאורך עצמות הבריח החשופות של הזקן. הוא ממצמץ באיטיות ורפרוף ריסים מדגדג את עורו של מאייקה. 

"מיסטר," ספאק ממלמל. "מה זה הקעקוע?"

מאייקה שומר יד אחת סביב גבו של הילד ובשנייה מכסה את הקעקוע. "סימון טיורי."

"כמו הפסים?"

"במקום." 

הקעקוע מעקצץ במחשבתו של מאייקה. הוא עונד אותו כמו תכשיט שנים, הסלסולים המעודנים של נוצות הכנפיים הפרושות בנסיקה מעטרים את עורו יותר שנים מטבעת הנישואין שלו, ואפילו מהסימן שהן מסתירות. לפעמים הוא מדמיין את עצמו חורץ בהן חזרה שלושה פסים מדממים. 

"אני טריסי," מאייקה אומר. שתיקה פעורת עיניים מקדמת את דבריו. ספאק מתאבן בזרועותיו לרגע לפני שהוא מתחיל להיאבק. מאייקה מהדק את אחיזתו ולוכד את הילד קרוב מתחת לסנטרו. "תן לי להסביר."

"לא!" הילד מתפתל ומנסה להירתע הרחק מהזקן. 

"אני לא משכנע, אני מנשיב, אתה יודע. הכוח שלי לא יעיל מול אדם אחד."

"אני לא מאמין לך."

"תחשוב!" מאייקה מצווה. "אתה ילד חכם, ספאק. תחשוב. אם הייתי מעוות את המחשבה שלך, היינו מתווכחים?" 

ספאק פולט קללות לחות מדמעות אבל מתרפה בסדרה של רעידות נחלשות. הוא נותן למצחו ליפול כנגד חזהו של מאייקה. הוא מתנשף בפה פתוח, הלחות של נשימתו המהירה מתעבה על גלימת הטיורים האדומה. מאייקה מחכה. הוא מחכה עד שהילד לוחש:

"לא."

"הקעקוע מסתיר את זה שאני אלרי," מאייקה מסביר חרש. "קיבלתי אותו לפני שידעתי מה אני. הייתי בן גילך. מעולם לא ראיתי את הפסים על עורי, אבל אני יודע שהם שם. אנחנו לא שונים."

"לא, לא כל כך." ספאק מחייך ומצטנף קרוב. "אני שמח."

"אני שמח גם." מאייקה מרפרף נשיקה כמעט לא שם על שערו הלח של הילד. "אני שמח מאוד."

האש מרצדת רסיסי אור כתומים בטיפות המים הזעירות שנלכדו בשערותיו של הילד. למאייקה חם מדי היכן שגבו סמוך לאח, וקר בכתמי הרטיבות של דמעות וגשם שמטלאים את בגדיו. הוא לא רוצה לזוז. 

"מה עשיתם כבר בזמן שהלכתי?" אידית מנידה בראשה מהכניסה. "הלכתי לחמש דקות וחזרתי ל – " היא מטה את ראשה ומחווה עליהם. "זה."

"רק מדברים, אידית," מאייקה אומר. 

אידית מצקצקת ומניחה את המגש. "תדברו פחות ותאכלו יותר. הלחם חם."

ספאק נשאר לארוחת צהריים ומתעכב עד שהצללים של הערב מסתירים את הפרטים. מדי פעם מפלחת את החושך אלומת אור של מטהר מחפש, אבל בין הבזק אור למשנהו הלילה שקט ואפילו הגשם פסק. 

"תישאר," מאייקה מציע. 

"אני צריך את הדברים שלי," ספאק אומר. "אני אחזור."

מאייקה ממשיך להשקיף מהחלון גם הרבה אחרי שדמותו של הילד מוחבאת וכשרק הלילה מותח את גבולותיו אל השמיים. 

הוא מתכנס מתחת לשמיכה ומתגלגל על גבו בעיניים פקוחות. השינה ממאנת לחון אותו. מבחוץ הגשם ניתך. מהיכנשהו מתקתק שעון. מאייקה מתהפך על צדו ואז אל צדו השני. הסדינים קרים מתחת ללחיו, והשמיכה נכרכת סביב שוקיו כמו איסורים. 

הוא מתרומם לישיבה וממצמץ אל החושך. החדר שלו משורטט בקווי מתאר אפורים. 

"טוב…" הוא נאנח וקם. הקרסוליים שלו מוחים כשהוא הולך יחף על אבן הריצוף הקרה. חדר האורחים של דירתו בבית האבות מואר בהילה צהובה חולנית. הכורסה, האח הכבויה ושולחן העבודה שמסמכיו מונחים עליו בערמות צוברות אבק. 

הוא מתעלם ממקומות הישיבה וצועד מצד לצד, מקיר לקיר לאט. הקור צורב את סוליות כפות רגליו ומאלחש את בהונותיו. העיניים שלו פקוחות לחלוטין. הוא עירני. 

צורך בדבר-מה מוכר גורר אותו החוצה מהחדר אל חדר התפילה בקצה המסדרון. הוא לא צריך אור בשביל להכיר את החלל העגול, את סיבי השטיח תחת רגליו. הוא יורד על ברכיו ושולח את ידו לאבן שבמרכז החדר. היא קרה ועתיקה ומוכרת. לאוויר יש את אותו ריח של טחב וקטורת של חדר התפילה בבית הוריו, אותו ריח שהיה לחדר התפילה בבנייני המתלמדים.

אותו ריח שהיה לחדר התפילה בבית שחלק עם אסקו. 

מאייקה משעין את סנטרו על חזהו ומגחך. אם למישהו יש סיבה לא להאמין באחד – אז הוא האיש, והנה הוא בכל זאת פה. הוא צוחק על הנחמה שמוצא בהיכלו של האחד. האחד והטיורים שלו. גלימות אדומות ודם אדום על הידיים. אסקו אמרה שהאדום מחמיא לו, אבל הוא ראה איך נרתעה מלגעת בו עד שהחליף לבגדי בית. היא נולדה במצוקים. ובלילה, עירומים ושלובי גפיים מתחת לשמיכה, היא הייתה לוחשת לו: 

"קראנו לכם האדומים, הזקנים סיפרו סיפורי אימה, שיש לכם שיניים חדות כמו ניבים, שהעור שלכם אדום – " 

"לא," מאייקה היה צוחק. "רק מקועקעים."

"כן." אסקו הייתה נשענת קדימה ומצמידה נשיקה למרכז הקעקוע ואז לאורך עצם הבריח איפה שכנפי הקעקוע מסתירות את שלושת הפסים שמסמנים אותו כטריסי. הוא היה מכסה בידו את שני הפסים הכהים על עצם הבריח שלה ומתמסר למגעה. 

דמעות צורבות בעיניו. הזיכרון של אסקו צוחקת, של אצבעותיה רוקדות באוויר כשהחוותה עיטורים למילותיה. מאייקה מושך באפו ומאגרף את ידיו על האבן, שיניים של סלע ננעצות בעור הדק. הכאב מספיק כדי לשתק את הצורך לבכות. לפחות לעכשיו, לפחות להלילה. 

 

הוא לא מתפלל.

הוא היה מגיע ולא מתפלל, מהיום שהמטהרים פרצו לבית שלהם וגררו את אסקו החוצה. אלימות מיותרת, היא לא התנגדה. היא עמדה ביניהם בכותנת הלילה הסגולה שלה וזקרה את סנטרה.

"מאייקה לא ידע," אסקו אמרה.

המטהר מימינה ניער את זרועה ואסקו איבדה את שיווי משקלה ונפלה לרצפה. מאייקה פלט צעקה וזינק קדימה. היד שלה עצרה אותו בתנועתו. היא הנידה בראשה ואספה את עצמה לבדה מהרצפה. 

"הוא לא ידע," אסקו אמרה.  

המטהרים שתקו ומשכו אותה ביניהם החוצה. מאייקה עמד במבואה המוארת של הבית שלהם וצפה בדמותה של אשתו היחפה מתרחקת אל תוך העיר. הוא עמד כשהחושך הסגיל בעומק הלילה, והאפיר לקראת הזריחה, והזהיב כשהשמש ניצחה. הבוקר שבו אסקו נשלחה למחנות האלרים היה הבוקר היחיד שבו לא הגיע לתפילה.

עד עכשיו, עד שפגש את הילד עם העיניים שלה. 

מאייקה עוצם את עיניו. קומתו הקטנה של הילד מחליפה את גובהה של אסקו בטלטול אחיזתם של המטהרים. הילד יונף לאוויר כשיאחזו ככה בזרועותיו. הם יתלשו את כתפיו ממקומן ויתעלמו כשיזעק. 

לא. הוא גורר את אצבעותיו לאורך שיניי הסלע ומאגרף את ידו על הצריבה. הוא לא יתן לזה לקרות. לא שוב. 

לאט הוא מקים את עצמו מהשטיח וצועד חזרה לחדרו. הוא מתיישב על הספה ומחכה לבוקר ולאידית. כשהיא נכנסת, עם שני ספלי תה ומבט טרוט שתחתיו מתכהים כמו כתמי דיו עפעפיה התחתונים, הוא אומר:

"אני צריך את עזרתך."

"בוקר טוב גם לך," אידית אומרת. 

"אנחנו צריכים למצוא תוכנית להגן על ספאק."

אידית מניחה את הספלים על השולחן ומושכת כיסא. זאת שיחה לישיבה. "מה חשבת?"

"אני אבקש מהמגדל – "

"עם הסימן גלוי ככה?" אידית מרימה גבה ומנידה בראשה. "הוא לא יהיה בטוח פה."

"הוא הכי בטוח פה. איתי."

"זה לא נכון."

"אידית," מאייקה אומר. "זה מספיק." 

היא קמה ומשאירה את הכוסות. ה-"אני צודקת." שלה מלווה את סגירת הדלת. לא טריקה, היא בכל זאת אחות ושתי כוסות התה המר מספיקות.

מאייקה משעין את לחיו על ידו ומסתכל על הרחוב בשמש. האור משתקף מהמשטחים הרטובים של הרחוב ומהנחלים הזעירים שנקווים בסדקים האספלט. הוא לא באמת מחכה, אבל כשספאק דופק על החלון, הוא פותח בחיוך. 

השמיכה שאידית נתנה לו כרוכה סביבו כמו גלימה ועל כתפו תלוי תרמיל ובו כל רכושו בעולם. 

"אמרת שאני יכול להישאר, נכון, מיסטר?" 

"אני יודע מה אמרתי, אתה יודע." 

"הכל בסדר, מיסטר?" ספאק מסיט את משקלו. "אתה נראה עייף."

"כן." מאייקה מסמן על הכיסא שאידית משכה מהשולחן ולא החזירה. "שב. אני – " הוא מלקק את שפתיו בלשון חולית. "אני אספר לך על אסקו."

"אסקו?" 

"אשתי." מאייקה מניד בראשו באיטיות, מעכב את תחילת הסיפור. בסוף הוא פותח: "היא לא הרגה זבובים. היא הייתה מבקשת ממני להוציא אותם החוצה אחרי שלכדה אותם בצנצנות." מאייקה מטה את ראשו כאילו ככה יוכל להציץ אל העבר בקלות רבה יותר. "עצבן אותי."

"היא נשמעת נחמדה."

מאייקה מהנהן. "היו לה ידיים קפואות. לכל הדואיות יש."

"היא הייתה כמוני?" 

"כן. ואתה יודע, באמת חשבתי שאוכל להגן אליה. היא רצתה ללמוד, אז היא באה. אסקו הייתה משהו."

היא הייתה דמות גבוהה במעיל שנרכס עד הצוואר. היא הייתה צעדים קטנים וגוף ארוך נע ונד כשהתאמצה להתאזן על האדמה היציבה. היא הייתה חיוך ללא שיניים והסטת שיער ארוך אל מאחורי אוזנה. היא הייתה עיניים כהות כמו סלע רטוב.

מאייקה סוגר את שיניו על זנבו של הסיפור ובולע אותו חזרה. "התחתנו. גרנו בבית בצד השני של הפארק."

"ומה קרה?"

"מטהרים." מאייקה מותח את אצבעותיו ומפוקק את המפרקים הנפוחים. 

"הם הרגו אותה?" הילד שואל. חלש, בלחישה, אולי לא ישמעו. מאייקה מתפתה לבחור בדרך הקלה. במקום זאת הוא אומר:

"אני לא יודע מי גילה. הם באו בלילה, שניים."

"אני מצטער."

"לא אשמתך." 

הילד משפשף את עצם הבריח מצד שמאל. "אני לא פוחד," הוא אומר ונותן לשמיכה להחליק מעט, לגלות כתף שרזון פגם בקימורה העגול, התחלה של עצמות בריח שנלחצות כנגד העור. ואת שני הפסים הכהים שמסמנים אותו כאלרי. 

"אני הייתי משנה את דעתי," אידית אומרת. היא צצה בפתח וממהרת פנימה. הפה שלה הדוק ושריר קופץ גבוה בלסתה. היא לא מפסיקה להפנות את מבטה אל הדלת הפתוחה שהשאירה מאחוריה. "תנסו להיראות – " היא מניפה את ידה. "לא חשודים."

"מה קורה?" מאייקה נעמד בין הדלת לילד. "למה את רצה כמו חולת אוויר?"

"מטהרים."

"בבית האבות?"  

אידית מהנהנת.

"מיסטר?" הילד נצמד לגבו של מאייקה ומושך בשרוולו. 

"לך להסתתר בחדר השינה שלי," מאייקה מורה. 

"מאחורי הגלימות בארון," אידית מוסיפה. 

הילד מסתכל ביניהם. הוא מוצץ את שפתו התחתונה בין שיניו ומהסס. מאייקה רוכן לגובהו ואוחז בסנטרו. עיני האבן הרטובה של ספאק מבריקות מדמעות עצורות ולחייו חיוורות. 

"אתה בטוח פה," מאייקה מזכיר. "לך." הוא דוחף אותו בעדינות. 

הילד רץ. 

מהמסדרון נשמעים הדי חריקות סוליות הגומי העבות של נעלי המטהרים. מחדר השינה, רשרוש בד ונקישה חרישית. 

"מה אם הם יתפסו אותו?" אידית מרחפת קרוב לכתפו של מאייקה ולוחשת בצרידות. 

"הם לא." מאייקה מזדקף ומשלב את ידיו על חזהו. הוא מאגרף את אצבעותיו בשביל להשקיט את הרעד שטורד אותן. 

"אני מקווה."

המטהר ששמעו מתקרב נעמד בדלת. הוא מרים יד לדפוק על המשקוף ומאייקה מרים גבה. 

"כן?" הוא שואל. הוא טובל את המילה הקצרה בפחד ומשדר אותו אל המרחב. אידית נרעדת ונצמדת לכתפו. 

המטהר מכחכך בגרונו ומזדקף. "אני מצטער על ההפרעה, אדוני." הוא מניח את ידיו מאחורי גבו ומרכין את מבטו. "קיבלנו מידע מהשכנים שנכנס לפה ילד. נשלחתי לוודא שהוא לא מטריד אותך."

"לא ראיתי." מאייקה מתאים עוד פחד. זו לולאה רגשית שקל לחזק, מהראשונות שלמד כשהתגלה כמנשיב. 

"אני מבין." המטהר מתעכב. 

"האם אוכל לעזור לך בדבר נוסף?" 

המטהר לא מעוניין להתעכב. האצבעות שמאוגרפות בעמידת נוח מאחורי גבו רועדות והלב שלו הולם באוזניו. הוא מעיף מבטים מהירים הצידה, לחפש את השותף שלו, וכשזה מתייצב לצדו השלום שלו מגומגם מצד פיו. הם נעלמים מהפתח והצליל החורקני של גומי על אבן מחריש. 

מאייקה סוגר את הדלת. 

"הם הלכו," הוא מדבר בשקט. "בואי." הוא מוביל את אידית לכורסה שלו ודואג שתשב. הילד מתגנב בזמן שמאייקה מתיישב על הכיסא, וגולש לנוח על השטיח לרגליו, ראשו שעון על ברכיו של הזקן. 

"מה זה היה?" אידית לוחשת. המפרקים שלה לבנים על הקרמיקה. 

"אמרתי לכם שהכל יהיה בסדר," מאייקה עונה לשאלה שהוא רוצה. 

"זה היית אתה?" אידית מתעקשת. 

"זאת הייתה הנשבה, נכון?" הילד אומר. הקול שלו יציב אבל פחד מעגל את גבו ומרחיב את עיניו. "בגלל זה הוא פחד."

"הוא פחד לפני, אני לא יוצר תחושות, רק מחזק ומכוון." 

"למה עשית את זה?" אידית שואלת. 

"את באמת חושבת שכמה גלימות הן מחבוא טוב מפני מטהר?" 

אידית מנידה בראשה. "זה בדיוק מה שאני אומרת, ספאק לא בטוח פה."

"הוא בטוח איתי!" 

"אתה לא תמיד תוכל להיות בסביבה. מה אם לא תהיה בפעם הבאה שהמטהרים יחפשו אחריו?" 

"למה שלא אהיה בסביבה?" 

אידית מניפה את זרועותיה לאוויר. אחת מידיה חובטת בכוס חצי מלאה של תה קר והנוזל נשפך על השולחן וממהר אל השטיח. ספאק מרים יד והמים נעמדים. אף טיפה לא מגיעה לשטיח. אידית בולעת רוק וחובטת בשולחן. 

"או שהוא יעשה משהו כזה…" הקול שלה שביר. "איך תסביר את זה?"

"אני יודע לא לעשות את זה איפה שרואים," ספאק אומר. הוא נותן למים לזרום כרצונם. "אני לא טיפש."

"אתה עושה את זה בלי לחשוב אפילו!" אידית מטיחה. "אתה מסכן את עצמך ואותנו!" 

"אני לא!" הילד מניד בראשו בסתירה לעצמו. הוא דומע.  

"אתה לא," מאייקה מחזק אותו. הוא מניח יד על כתפו. "אתה בטוח, אתה יודע."

"עד הפעם הבאה…" אידית ממלמלת. היא מסיטה מבט ומסתירה עווית שפתיים קרובה לבכי. הפחד טרי בגבנון כתפיה ובריקודן המהיר של אצבעותיה. 

ספאק פולט יבבה שהוא חונק בשיניו, ומנער את ידו של מאייקה. "אני מצטער, מיסטר. אני פוחד." 

"ספאק!" מאייקה מנסה לעצור את הילד, שחומק מאחיזתו ומזנק דרך החלון. והוא איננו.

 

רוח מנפנפת במסגרת החלון כמחוות שלום. אידית צופה במאייקה צופה ברחוב בשתיקה, עד שהקור שמתגנב לחדר מעלה צמרמורות בעורה. אז היא קמה לסגור את החלון. היא עומדת לרגע כשידה על הבריח ומצחה שעון על הזכוכית הקרה, ונותנת לנשימתה לצייר עננים דו-מימדיים שמערפלים את העננים שנאספים בשמים. 

"אני מצטערת."

"אני יודע." מאייקה קובר את ראשו בזרועותיו. "תלכי עכשיו."

אידית לא מתווכחת. היא מרפרפת את ידה על גבו בדרכה החוצה ומבטיחה ארוחת ערב. 

מאייקה לא זז. הוא לא זז שעות ארוכות, רק הנשימה שלו מארחת לו חברה. הנשימה שלו והפחד. ספאק מסתובב בעיר המסוכנת ביותר לבני מינם, עם סימן צבוע בעורו שמעיד על היותו שונה. 

הוא צריך לעשות משהו.

אבל מה?

הוא נאנח ומתמתח. הישיבה הקפואה הקשתה את שריריו, וגופו מוחה. 

אוי, אני זקן. הוא מניד בראשו. זקן, זקן, אבל יכול לעשות משהו. הוא מגלגל את כתפיו וניגש לשולחן. זה שולחן העבודה שלו, הביא אותו מהבית, הבליטות והגאיות של העץ מוכרות תחת אצבעותיו. אסקו הזמינה אותו כמתנת נישואין, אחד הדודים שלה בנה אותו. הוא הגיע רק אחרי שנה של נישואים. אף אחד לא הסכים להעביר אותו. הדואר שנשלח מהמצוקים נדרש בליווי. 

בבידוק.

במסמכים. 

אסקו רצתה שזה ישמר בסוד, אז לקח לו יותר משנה להגיע. 

הם רבו על זה בערב. הם עמדו משני צדי השולחן, אסקו בחלוק מגבת והוא חמוש בנעלי בית, הגלימה האדומה תלויה על כתפיו לא מכופתרת. הוא החווה על החזה שלו. 

"את נשואה לטיורי! אני חותם על הדברים האלו!"

"זאת הייתה הפתעה לחתונה."

"התחתנו לפני יותר משנה."

"ותראה מה זה, עוד לא התחרטתי." 

מאייקה התנפח, ואז חלחלו המילים ופוקקו את בועת ההתגוננות שלו. הוא צחקק, וצחק ואחז בבטנו כשהתקפל קצר נשימה וצוחק. "את!" הוא פלט בין שאיפות. "בואי הנה."

אסקו התאימה את גופה אל גופו והחליקה את זרועותיה סביב כתפיו. הם התנשקו, צמודים, ונושא השולחן לא עלה בשנית. 

 

מאייקה נוקש על השולחן ועיניה של אסקו צופות בו. 

"מה אני אעשה?" מאייקה שואל. הוא לא צריך שתענה בשביל שידע שהיא הייתה רוצה שיעזור.

חבל שהילד לא שולחן. אם הוא היה שולחן, מאייקה היה פשוט חותם על הטפסים ושולח אותו לדוד של אסקו. בטוח יש מקום לעוד שולחן בסדנה העמוסה שאסקו סיפרה לו עליה, הוא רק יצטרך לחתום על כמה דפים והופ, מחוץ לטווח סכנה עם משאית הדואר הראשונה של הבוקר. 

הוא רק יצטרך למצוא מלווה. 

מלווה!

המוח שלו מלא חורים לאחרונה, מאייקה מניד בראשו על עצמו ומצקצק בלשונו. הוא לא צריך שהילד יהיה שולחן, הוא רק צריך שילווה את השולחן, וכמה שטרות לנהג משאית הדואר, שיעלים עין כשהילד יישאר מאחור. 

"אידית!" מאייקה צועק. "אידית!" כמובן שאין קול ואין עונה. האחות תחזור רק בערב. הוא יחכה.

 

כשאידית מופיעה, מאזנת מגש ארוחה לשניים, מאייקה מזמין אותה לשבת. 

"סיפרתי לך על אסקו?" מאייקה שואל.

"אשתך?" אידית נשענת קדימה ומניחה יד על זרועו. האצבעות שלה חלקות והעור גמיש, העור שלו נופל בקמטים רפויים. 

"היא הייתה דואית. באה מהמצוקים." 

"לא ידעתי."

"כן, זה לא ידוע. היא באה ללמוד ואף פעם לא עזבה."

"למה?" 

מאייקה מושך בכתפיו. למה, למה. שאלה טובה. אסקו תלויה בין שני מטהרים ומתעקשת: "מאייקה לא ידע." 

מאייקה בולע ובולע ובולע את הגוש שתקוע בגרונו, זוויות העיניים שלו צורבות והאף שלו גדוש. 

אידית מהדקת את אחיזתה בזרועו לשניה ומשחררת. היא מתיישבת אחורה בכיסא ומשלבת את זרועותיה. "אני חושבת שלילד יהיה טוב שם." 

מאייקה מסכים, ומרכין את ראשו בשביל לנגב את עיניו בהיחבא. אידית מפנה את פניה לחלון כאילו היא מחפשת משהו בחושך. 

"אני אבקש שילווה את הדואר לשם ואשחד את הנהג שיעלים עין. אני צריך שתביאי לי את המסמכים," מאייקה מבקש. 

"אני מקווה שזה יעבוד," אידית אומרת. היא מביאה את המסמכים בכל מקרה. 

מאייקה חותם עליהם באותו הלילה. הם יושבים על השולחן שלו ומחכים לספאק שלא חוזר.

לא בשבוע שאחרי. גם לא בשבוע שאחרי זה. השמיים גואים עננים נפוחים וממטירים גשם כמו מחטים קפואות. עונת הנשיבה חוגגת את שמה בשריקות רוח שנשמעות כמו קריאות עזרה. מאייקה מבלה את רוב השעות מול החלון, מצפה לדמות זעירה בגלימת שמיכה מרוטה. 

המסמכים מחכים על השולחן, שוליהם מסתלסלים מחום האח. אידית נכנסת, ומנקה ויוצאת ונכנסת ומביאה אוכל ויוצאת. ובכל כניסה ויציאה היא מצקצקת ומציצה בחלון. 

"עדיין כלום?" היא שואלת בשבוע השלישי. מאייקה מבקש תה. "מיד, זקן רגזן," היא ממלמלת ויוצאת. היא חוזרת עם שני ספלים וביחד הם משקיפים החוצה על העולם שהגשם מכביד.

 

בוקר, שבועות אחרי הפעם האחרונה שראו את ספאק. השמש נדחפת למרכז השמיים. היא דוחקת במרפקים מוזהבים את העננים שנחבלים בשוליהם לאדום ואפרסק, וזורחת על השלוליות שנאגרו בכל פגם בדרך. מאייקה יושב צמוד לחלון ומתחמם ברגע גנוב של אור. 

"מאייקה?" אידית מהססת בדלת, עיתון ביד אחת. "היו טיהורים בהפתעה בלילה. הם תפסו עשרות."

"ספאק?" מאייקה שואל. אידית מושכת בכתפיה. היא לא יודעת, לא נכתבו שמות. 

האם הוא נהרג במקום? העיניים הכהות כמו אבן רטובה מתחלבות במוות ומתגלגלות לאחור בראשו? או שאולי נגרר למשאיות הכליאה ונשלח רחוק, הגוף הצנום רועד בחושך ובקור. 

הלילה צונח על היום היפה בשכבות צל שמחביאות את העולם. בריכות האור של פנסי הרחוב מפלסות חרוטים של צהוב בשחור. בלילה רצים יצורי חושך. צללים שחומקים בלי להיראות. אחד מהם משתרבב לחרוט של אור, יד אנושית צרה, מפרק ציפורי שביר. מאייקה נדרך. והינה שוב, הבזק של חושך מצליף לתוך האור, רק שזה חושך שונה, רך. בד. 

מאייקה נעמד ורץ לפתוח את החלון.

"ספאק!" מאייקה קורא. הוא פורס את זרועותיו ומקבל לחיבוקו את הגוף הרועד. קטן ושביר, אבל חי. נשימה מפרפרת נגד צווארו, ידיים קרות מתאגרפות בחולצתו. 

"הם לא ראו אותי. הייתי בחור בקיר והם לא ראו אותי," ספאק ממלמל. 

"תיכנס." מאייקה רועה את הילד לכורסה ומתיישב כשהילד בחיקו. "אתה בטוח פה, אתה יודע," הוא אומר. הילד מהנהן. הוא צפון כנגד חומו של מאייקה ונותן לזקן לערסל אותו. 

"אני פוחד," הקול שלו זוחל מעומעם ממחבואו. "אני לא רוצה למות."

"אני לא מתכנן שתמות," מאייקה מבטיח. "אנחנו," הוא בולע רוק וצריבה של דמעות. "אנחנו נוציא אותך מכאן." 

"תודה," ספאק אומר. הנשימה שלו מאטה ונרגעת, והעייפות גוררת את הילד המותש לשינה. 

 

אידית מוצאת אותם באותה תנוחה כשהיא מביאה את ארוחת הערב. המגש מיטלטל באחיזתה והיא משתיקה יפחה בכתפה. 

"תוכלי לקחת אותו לחדר שלי?" מאייקה מבקש. 

"כן, בוודאי." היא מניחה את המגש ואוספת את ספאק בזרועותיה. מאייקה הולך אחריהם ומסיט את השמיכה, ואחרי שאידית משכיבה את הילד, הוא מכסה אותו בדייקנות. ספאק מהמהם ועפעפיו מתרוממים לסדק. 

"תישן, אתה בטוח," מאייקה מנחם אותו. הוא מלטף את מצחו עד שהילד נרפה חזרה לשינה.

"בוא," אידית אומרת. "אני אגש למשרדי הדואר לבקש משלוח לבוקר."

"אני אכתוב בקשה לטיפול מזורז." 

הבוקר מאפיר והשמש סופרת את הזמן לאחור עד שיצטרכו להיפרד. מאייקה מתיישב על המזרון לצד הילד. ספאק התפרש כמו כוכב במהלך הלילה, שיערו השחור סתור כהילה סביב ראשו וקמטי הציפיות משרטטים מפה בלחייו התפוחות משינה. 

"ספאק," מאייקה אומר. "אתה צריך לקום. אידית מביאה ארוחת בוקר."

הילד מפהק וממצמץ שינה. הוא מותח את גבו בקימור גמיש ומתפתל בצייתנות מחיבוק הסדין בשביל ללכת אחרי מאייקה לשולחן. הוא שותק ונותן למאייקה למלא את הזמן שבו הם מחכים בהסבר על התוכנית שלהם. 

"הוא נחמד?" ספאק שואל כשמאייקה מספר על הדוד. 

"כן."

ספאק מהנהן. 

"תהיה בטוח, אתה יודע," מאייקה אומר. 

"אני יודע."

אידית מגיעה עם ארוחת בוקר של סנדוויצ'ים והחדשות שמשאית הדואר תגיע בדקות הקרובות. 

"נאכל בחוץ," מאייקה אומר. 

הם יוצאים. ספאק מאגרף יד בשרוול האדום של גלימתו של מאייקה ומזדחל אחריו. אידית אחריהם. המסדרונות הומים באחיות תזזיתיות וזקנים קפואים. לאף אחד אין פניוּת ליותר משלום חפוז ותהייה חולפת שתשכח מיד על מעשיו של ילד במקום כמו בית האבות. 

 

הרחוב מחקה את התכונה במסדרונות. פה חולפים עובדים לעבודתם, הורים וילדיהם משתרכים אחריהם, ופה ושם, הגלימות האדומות. המשאית מפלסת את דרכה אליהם. הקהל הצפוף נפוץ סביבה. היא נעצרת מולם. 

"זה ענק!" ספאק לוחש. הוא נרתע ומציץ בזהירות כשאישה קופצת מהקבינה. 

הדוורית לבושה בחולצה ומכנסיים ולא בגלימות, אבל הגוון הארגמני של מדיה מבטיח שהיא עובדת ממשלתית. 

"מיסטר," הדוורית פונה אל מאייקה. היא מזדקפת ומיישרת את החולצה כך שהפתח יחשוף את עצמות הבריח. לא אלרית, וגאה בכך כראוי. "אמרו לי שיש לך חבילה להעביר למצוקים?"

"כן, לאטל." 

"הוא יודע להגיע לנקודת החלוקה?" 

"כן."

הדוורית מהנהנת. "הוא יודע את הנהלים?" היא שואלת, האצבעות שלה מרצדות על חגורתה ומסיטות רק מעט את כנף הבגד לחשוף כת ברזל. 

הילד נושך יבבה ומתחפר עמוק בצלו של מאייקה. 

"הוא יודע את הנהלים." 

"והנה גם אוכל לדרך," אידית מתערבת. היא מושיטה את ידה עם חבילה בשקית מיטלטלת מאצבעותיה ובלי לזוז מצדו של מאייקה. "סנדוויצ'ים לשניכם," היא מדגישה. "וגם מים וקצת ממתקים לילד."

בפעם הראשונה בשיחה הדוורית מסתכלת על ספאק. רק חצי ירח של פנים, עצם לחי בולטת מדי ועין כהה כמו אבן רטובה מציצות מאחורי גלימתו של מאייקה. היא מרימה גבה.

"בטוח שאתה סומך עליו? נראה עכברוש רעב."

"זה לא העסק שלך," מאייקה מזכיר. "הנה המסמכים." הוא צועד קדימה מהשורה שיצרו ודוחף צרור של מסמכים מקופלים לידה של הדוורית. היא מרימה גבות ומאייקה מחווה על החבילה. "במרכז. כמו שסיכמנו –  " השטרות מרשרשים כשהדוורית פותחת לרגע את החבילה בשביל לוודא. היא מהנהנת. 

"כל הסכום?"

"חצי."

"אמרנו – "

"תקבלי את השאר כשאני אקבל מכתב שהכל כשורה," מאייקה קוטע אותה. "אני אדע."

הדוורית מלקקת את שפתיה ופותחת את פיה להתנגד – 

"זה יספיק," מאייקה עוצר אותה. הוא מרפה קצת מהאחיזה ההדוקה שיש לו על הקול, ומכניס את תתי התדר שלמד אצל הטיורים. "את תקבלי את הכסף כשאדע שהכל בטוח." 

תאוות בצע מוגברת בהנשבה היא סיבה מצוינת להפסיק ויכוח. הדוורית מהנהנת. הפנים שלה רפויים כשהיא עולה חזרה לקבינה.

"מיסטר?" ספאק ממלמל. 

מאייקה מניד בראשו. "בוא," הוא מנחה את הילד אל ארגז המטען. 

הילד שותק בזמן שמאייקה מטיב את השמיכה סביב כתפיו, ורק כשמאייקה מסתובב ללכת כי אין עוד סיבות להתעכב, הוא לוחש: "מה עם האחרים?" 

"אחרים?" 

"כמונו. תעזור להם?" העיניים הכהות פונות אליו, הפנים הצרים של הילד מתרחבים לאלו של אסקו. רק הנשימות שלהם ורטינת המנוע נשמעים. 

"היי! אתם מוכנים? אני יוצאת!" הדוורית צועקת. ספאק מתכווץ, מאייקה נאנח. הוא לוחץ את כתפו של הילד ומהנהן. 

"אני אעזור," הוא מבטיח, והולך.

המשאית מתניעה בכחכוח ומתחילה את זחילתה במורד הדרך. אנשים נפוצים מפניה כמו שיטפון מול סלע. 

"זה – " אידית מוחה את אפה. מאייקה מרכין את ראשו וטופח בשרוול גלימתו נגד עיניו. 

"הוא יהיה יותר בטוח."

אידית מהנהנת. 

 

הם חוזרים לחדר, שפתאום מלא שקט. הימים חוזרים למתכונתם. שבוע ויומיים אחר כך, הדוורית חוזרת עם מכתב מאטל. הילד הגיע. 

שלושה שבועות אחרי המכתב, מאייקה אוסף בטיול הבוקר שלו ילדה רזה בחולצה ארוכה. אידית מקדמת את פניהם בכוס תה חמה, וצוחקת כשמאייקה אומר: "זאת הנכדה שלי, היא תישאר כמה ימים."