השטר
בס"ד
ג'ורג' וושינגטון קרץ אליי.
הנדתי ראש והרמתי את הכוס לגובה העין, בתנועת 'לחיים' אוניברסלית. ישבנו שנינו בסוויטה של מלון 'יערות הכרמל'. בחרתי להתארח שם מפני שחיפוש בגוגל מצא שזהו המלון היקר ביותר בישראל. התעלמתי מהבקבוקים השונים שעל הבר הקטן בסוויטה שלי. על השולחן לפניי עמד קוניאק 'רמי מרטין דיאמנט' מהדורת אספנות, 5,000 שקלים לבקבוק, והוא כבר היה חצי ריק.
לפני כמה שעות נכנסתי לחנות 'שר המשקים', ורעיה ("ברוסיה קראו לי 'ראיסה', כאן אני רעיה") קצת רעדה כשפתחה במפתח קטן את דלת הזכוכית של הוויטרינה המשוריינת, שם נצבו המשקאות היקרים באמת. היא הכירה אותי כלקוח הקבוע שקונה ערק 'איילים' ושישיית בירות, ולפני שהוציאה את הבקבוק ביצעה שיחת טלפון קצרה בלחש, בפינה. הנחתי שהיא מדברת עם הבוס.
"אתה רוצה שאעטוף לך אותו בפצפצים?", שאלה. לא רציתי, אבל כן ביקשתי שתי כוסות. מזגתי לשנינו צ'ייסר, שתינו ואני יצאתי, משאיר לרעיה את הבקבוק הפתוח. הייתי מיליונר כבר שלושה ימים וחגגתי את המאורע.
המשכתי את ההילולה הקטנה שלי במלון. חשבתי שוושינגטון לא באמת קורץ, ושאולי יש לזה קשר כלשהו לאלכוהול שזרם לי בדם, אבל מי יודע? לא היה לי כסף כמו לשייח' הסעודי ההוא, זה שיש לו בבית אסלות מוזהבות שמודדות את רמות הסוכר בדם בכל פעם שמישהו משתין, אבל בקנה-המידה שלי הייתי עשיר; יתכן שלאנשים עשירים קורים דברים מוזרים.
עד לפני שלושה ימים עבדתי כמאבטח בגן 'פלפלון' והרווחתי משכורת מינימום. רפי פחימה – להלן 'אני' – היה מספיק הוגן להודות שלפחות חלק מחוסר ההצלחה שלו הוא באשמתו. אבל היו לי גם נסיבות מקלות. השכונה שבה גדלתי בדימונה הייתה מה שדודו הגדיר בקולייות אופיינית "המקום שאליו נשלחים החבר'ה מהגיהינום כשהם ממש רעים". דודו אסולין היה החבר הכי טוב שלי מאז ומתמיד, בחור חכם ומצחיק כמו שחר חסון על ספידים. הוא עבד כשכיר בתחנת מוניות 'דימונה' (אלא מה?), והיה אחראי למציאת הכינויים לנהגי התחנה, תפקיד שבעולם שלהם הקביל לנשיא בית המשפט העליון. אלברט, לדוגמה, הנהג הוותיק בתחנה, זכה לכינוי 'פאקמן' בגלל נטייתו לאסוף כל נוסע מזדמן במהירות-שיא ולא להשאיר עבודה לאחרים. לדעתי, דודו היה יכול להיות מדען חלל, לו רק רצה, אבל כאשר הסתדרו לו הכוכבים בשמיים והוא התחתן לבסוף עם יפית, אהובתו המיתולוגית, החליט שמה שהוא רוצה זה ראש קטן. הנהיגה במונית משחררת לחצים ומביאה פרנסה, אמר, והוא לא צריך יותר מזה.
אני בן ארבעים, רווק, גר לבדי עם אמא בבית שכור, ב'שכונה'. חיינו מהיד לפה, אמא מנקה בתים ומוסדות ונראית בת תשעים, למרות שהייתה בת פחות משישים. אני עובד בעבודות מזדמנות, לא מי יודע מה יפה, חסר ביטחון, נוטה להתמכרויות שונות ומאוד עני. לצערי, גם מספיק חכם כדי להבין את כל זה. פעם חשבתי שהכישרון הטבעי שלי יסדר אותי בחיים; בפועל, הוא הספיק בדיוק כדי שאדע עד כמה אני לוזר.
הייתי בן תשע כאשר פגשתי את הרבי מלובביץ'.
באותה תקופה אמא ניקתה משרד גדול של רואה חשבון בבאר-שבע, והתיידדה עם בתו של הבוס. רייזי ("לא 'רוזי', הדגישה כל הזמן), הייתה אישה מרשימה עם שיער ארוך ונהדר, שכאשר גדלתי הבנתי שזו פאה. בהפסקת קפה אחת, אמא השתפכה וספרה לה על מצוקתה הכספית, ובעיקר עד כמה היא דואגת לעתידו של בנה היחיד. למרות שהייתי תלמיד מצוין, היא הכירה בקושי שבפריצת חומות ה'שכונה'.
"את חייבת להיפגש עם הרבי", פסקה רייזי. רייזי הייתה בת למשפחת חסידי חב"ד מכובדת ועשירה. בסוף החודש היא טסה לארצות הברית והשתקעה שם, אבל שלחה לאמא זוג כרטיסי טיסה לניו-יורק, וסכום כסף להוצאות. אמא אמרה שהייתה שמחה אילו קיבלה גם במקום הכרטיסים כסף מזומן, אך באותו קיץ טסנו שנינו לארה"ב.
הטיול היה נפלא. זו הייתה הפעם היחידה עד היום שהייתי בחו"ל. התארחנו בביתה של רייזי במשך שבוע וכבר ביום השני היא לקחה אותנו לפגוש את הרבי מלובביץ'.
אני זוכר היטב את ריח הספרים העתיקים שמלאו את חדרו, מעורב בריח קליל של מנטה, אולי טבק הרחה.
אמא הייתה נבוכה ולא ידעה כיצד לפתוח, אך הרבי פתר את הבעיה: "אני מבין שאת דואגת לעתיד של רפאל הקטן? יש קצת בעיות כלכליות?"
כאשר ראה את ההפתעה בפניה הוא חייך: "קבלתי רקע מרייזי שלנו. אני לא רואה נסתרות או משהו כזה".
"אז מה בעצם אני עושה כאן,?" שאלה אמא. היא לא התכוונה להיות גסת-רוח, אבל המעמד הלחיץ אותה.
עכשיו הרב ממש צחק. היה אפשר לשמוע את הניגון היידי אפילו בצחוקו. "שאלה הוגנת. אני חושב שאת כאן כי אין לך מה להפסיד".
זה קלע למטרה, ואמא שתקה.
"תראי, אין לי יכולות מיוחדות, אבל אני מוכן בחפץ-לב לברך אותך שבורא עולם – שבו אני מאמין – יעזור לך. אני לא יודע אם הברכה שווה משהו, אבל יש כאלו שטוענים שכן. יותר פשוט בשבילי לברך את האנשים מאשר להתווכח איתם, וגם לי אין מה להפסיד".
גם אמא חייכה. היא חיבבה את הזקן. "אז מה עושים?"
הרב הוציא ממגרה בשולחנו ערמת שטרות של דולר אחד ("סטפה", אמא קראה לזה אחר-כך). הוא נטל שטר אחד וכתב עליו את התאריך ומספר מילים. הוא התבונן בשטר כנגד האור שנשקף מהחלון וכשהיה מרוצה קיפל אותו בזהירות לשניים – הכתב בצד הפנימי. לאחר מכן הוא הוציא ממגרה אחרת שקית סנדוויץ' חדשה, הכניס את השטר לתוכה וגיהץ אותה באצבעותיו. כאשר סיים, נטל את כף ידי, הניח את הצרור הקטן בתוכה וסגר אותה עליו בעדינות. תוך כדי התבוננות בעיניי אמר: "שמור עליו, ילדי, אולי תרצה להשתמש בזה יום אחד".
אחר כך זנח את ענייני הוודו וחזר להיות סבא חביב. הוא חייך אל אמא ואמר לה: "נדמה לי שסיימנו כאן. זה זמן למנוחה, ואני לא צעיר כמו שאני נראה".
אמא הנהנה, החזיקה בידי וגררה אותי משם.
החיים בשכונה לא מאפשרים הרבה רגעי נחת. לאנשים אחראיים – ואמא לגמרי נחשבה לאחת כזו – הייתה מטרה אחת – לעבור את היום הקרוב בלי תקלות; לא לעורר את תשומת-הלב של החבר'ה על הברזלים; לא להגיע הביתה אחרי העבודה ולמצוא את החפצים ברחוב כי אחרת בתשלום שכר הדירה. עניין הרבי והשטר נשכח עם השנים החולפות.
את הערבים ביליתי בצפייה בטלוויזיה, או עם דודו, לרוב בתחנה. באותו ערב צפיתי באחד הפרקים של 'חברים' כאשר בעל הדירה התקשר והודיע שאם אנחנו לא מתכוונים לשלם את החוב על השכירות הוא יאלץ לפנות אותנו. החוב עמד על קצת יותר מחמשת אלפים שקלים, בדיוק חמשת אלפים יותר ממה שהיו לי. התקשרתי לדודו ובקשתי הלוואה.
"מאיפה הפלת עליי חמישייה עכשיו?" התלונן. "זה סכום שאני צריך להתייעץ עליו עם יפית, אתה יודע".
התרגזתי. "לא תאמין, גם אני לא משתגע על הרעיון, אבל אין לי ברירה. בעל הדירה התקשר בדיוק באמצע 'חברים' ואני לא יודע מה נסגר עם הברווז של ג'ואי".
"אני אספר לך", דודו גיחך. "טוב, בוא לתחנה, נארגן לך אלף, זה ירגיע את הבעלבוס, בינתיים נחשוב על משהו".
התחנה הייתה מבנה אמתי – לא סתם בוטקה. היה בה חדר מבוא שבו ישב רחמים וקיבל את הקריאות. רחמים היה שמן ושעיר, ותחזק טיקים עצבניים בעיניים. העפעוף החינני זיכה אותו בשם 'שלגייה'.
היה בתחנה גם חדר פנימי שבו הנהגים שתו את הקפה בזמן שחיכו לנסיעה הבאה, או סתם כשרצו לברוח קצת מהבית. בגלל אופיו של החדר ובגלל צחנת העישון הקבועה שבו הוא קיבל את השם 'נוחיות'.
נכנסנו לנוחיות, ואני אמרתי: "אתה נראה טוב, דודו, עוד לא עלו עליך?"
הוא חייך. "אני עדיין יכול לקרוא לאבטחה, אתה יודע".
"אין לכם אבטחה. מה עם יפית?"
"עדיין כאן, אל תפתח ציפיות".
אחרי הריקוד הקטן שלנו, דודו הוציא כמה שטרות ומסר לי. "רפי, חשבתי על משהו. למה שלא תתחיל למכור קצת דברים באינטרנט?"
"אתה מתכוון שאציג לכולם את הקולקציה החדשה של הרולקסים שלי? אין מצב!"
"חה! מכיר את איביי? תוכל למכור דברים דרך שם. בוא תראה". דודו הזיז את עכבר הלפטופ שעל השולחן והמסך התעורר לחיים. ראיתי שמישהו שיחק שם לפנינו 'סוליטר'. הוא הקליד פה ושם, והפנה את המסך לעברי. "תסתכל, אלו דברים שמכרתי באיביי. רואה כאן? אייפון דור 3 שמצאתי בארונוע של עירית, יחד עם בובות וביסקוויטים מעוכים. לא זכרתי שהוא קיים בכלל. מכרתי אותו ב80 דולר!" הוא צחק. "הייתי בטוח שפיצחתי את השיטה. טוב, לא פיצחתי כלום, אבל הייתה תקופה שאשכרה נכנסתי לעניין. מידיי פעם אני מעלה משהו ישן למכירה, ולפעמים הוא גם נמכר. זה תפור על העבודה שלך. אתה גם ככה יושב כל היום ולא עושה כלום. מה אומר?"
משכתי כתף אחת והנהנתי.
"אחלה. קודם נפתח לך חשבונות איביי ופייפאל. על פייפאל שמעת?"
"תרגיע, חבוב, אולי שכחת ממי העתקת את כל המבחנים במחשבים! יש לי חשבונות באיביי ובפייפאל, וגם קניתי פעם כמה דברים סיניים, אל תנסה בבית. אבל כבר חסמו לי את האשראי".
דודו גלגל עיניים. "יופי, צוקרברג, אז אתה יודע איך פועלת המערכת, זה יחסוך לנו זמן. בוא ניכנס לחשבון שלך".
ישבנו יחד בערך שעה, ולמדתי את יסודות המכירה באיביי.
כשסיימנו, דודו הכריז: "שעורי-בית להיום – למצוא משהו אחד שתוכל למכור. כדאי שזה יהיה משהו עם ערך אספני, זה הכי טוב. מכשירי חשמל מהאייטיז, יודאיקה רץ לא רע, אוסף בולים, דברים כאלו. ידעת שהבול הכי יקר בעולם שווה מיליונים? קוראים לו 'הפני השחור'.
דודו אמנם בחור חכם, אבל פחות חזק בטריוויה. לא טרחתי לתקן אותו.
בבית ניסיתי לחשוב מה אני יכול למכור. הנחתי כמה דברים על המיטה – מצלמת 'פוקט' לא פעילה, קופסה של בונבוניירה 'עלית', לדעתי משנות השישים, השטר של הרבי מלובביץ'. במה להתחיל? התקשרתי לדודו.
"הדולר של הרב", קבע, "אני יודע שאנשים מוכרים אותו באיביי".
ישבתי מול המחשב, דודו הדריך אותי דרך הטלפון היכן להקליק, ויכולתי לראות דפי מכירה של אנשים שמוכרים דולר כזה. "אתה רואה את המספרים הירוקים? אלו מכירות שהסתיימו בהצלחה, כלומר שהשטר באמת נמכר בסוף. וכאן אלו אנשים שבקשו יותר מידיי – משהו כמו מאתיים או שלוש-מאות דולר ולא קבלו. אבל לפי איך שזה נראה אתה תקבל איזה מאה דולר, אולי אפילו מאה וחמישים".
הוא נתן הוראות: "קודם תצלם את השטר בטלפון, משני הצדדים. תניח אותו על רקע לבן – סדין או אפילו נייר ידיים. ותדאג שיהיה אור חזק". צלמתי ושלחתי אליו את התוצאה בווטסאפ. "לא תמונת סטודיו, אבל זה יספיק. אני באזור, תקרר לי בירה, שתי דקות אצלך".
נכנסנו לחשבון האיביי שלי, דודו מול המחשב על הכיסא המסתובב, ואני על כיסא שגררתי מהמטבח.
"נכין כותרת לדף המכירה. צריך לכתוב את המילים המסוימות שאנשים שמחפשים שטר כזה בדרך-כלל כותבים . קוראים להן 'מלות מפתח'. חשוב שהכותרת תכיל כמה שיותר ממילות המפתח, אבל אנחנו מוגבלים במספר התווים".
הוא בדק איזו כותרת מוכרים אחרים נתנו בדף המכירה שלהם ופשוט העתיק מהם ללא בושה מה שנראה לו. "בוא נראה, בוא נראה", מלמל. 'אספנות', 'מצב מצוין', 'מקורי', 'קמע' – יפה, לא חשבתי על זה. 'חב"ד', ברור…"
הבירות עברו בקצב מהמקרר למקפיא ('טיפול בהלם', קראנו לזה), ואחרי שעה דף המכירה עלה לאוויר. דודו החליט שנעלה מכירה פומבית, להבדיל ממחיר קבוע מראש, ונפתח במחיר התחלתי של עשרה דולרים. "זה יעלה במהירות, סמוך עליי, אני מכיר את המערכת".
"ומה אם המחיר לא יעלה בסוף, או יעלה רק מעט", הקשיתי, "הרי רק המשלוח של השטר לקונה יעלה לי יותר?"
"זה יכול לקרות, אבל במקרה כזה אנחנו פשוט ניצור קשר עם הקונה ונחרטט לו משהו בסגנון של 'מצטערים, אבל הפריט אבד ולא נוכל לשלוח אותו. כספך יוחזר'. אז פשוט נעלה מכירה חדשה ונבקש מחיר קבוע מראש של שמונים או מאה דולר. לגמרי לא חוקי מבחינת איביי, אבל כולם עושים ככה".
"ואתה תעזור לי לשלוח אותו לקונה, נכון?"
"דה! איך אמר העקרב לצפרדע – 'הסירי דאגה מליבך, יקירתי'. אתה פשוט תתמקד במה שאתה עושה הכי טוב – לראות טלוויזיה".
פטפטנו קצת בסלון, ודודו קם ללכת. לפני כן, הוא רענן את דף המחשב והסתכל. ראיתי את גבותיו מתרוממות בתנועה של "WTF?".
"מה העניין?"
הוא סובב אליי את המסך. "הדולר שלך להיט! כבר יש עליו עשרה 'בידים', כלומר הצעות. המחיר שלו כרגע הוא יותר משלוש-מאות, והמכירה באוויר בקושי עשרים דקות. אל תתרגש יותר מידיי, זה אמור להיעצר בקרוב, אבל אולי יש לך אוצרון קטן".
דודו הלך, ואני שתיתי בירה נוספת מול הטלוויזיה. בחצות, שניה לפני שעצמתי עיניים, הצצתי במחשב והתרוממתי בבת-אחת. מחירו של הדולר שלי עמד על יותר מעשרים אלף דולר! אמא הייתה אצל אחותה בבאר-שבע ותחזור רק מחר, וכך נחסכה ממנה הבהלה מהצעקה שפלטתי.
התכוונתי להתקשר לדודו, אבל הוא הקדים אותי. "רפי, מה קורה פה, לעזאזל?"
הייתי נרגש. "נכון? עשרים אלף! אתה מאמין לזה?"
שתיקה. "אמרת 'עשרים אלף'? אתה לא מעודכן, ידידי". ניגשתי למחשב ורעננתי את הדף. לא נשמתי – המחיר עמד כרגע על 420 אלף דולר, ובתוך שנייה השתנה ל-435 אלף!
"אתה ישן אצלי הלילה", לחש דודו. אבוא לאסוף אותך בעוד עשר דקות. אל תשכח את השטר!"
"למה, אתה חושב שמישהו ישדוד אותי?"
"אני לא יודע, רפי, אבל אנשים נלחמים כאן כדי לשלם לך חצי מיליון דולר על שטר של דולר אחד. כמה זמן יעבור לדעתך עד שמישהו יחליט שיותר זול לבוא ולקחת אותו ממך?"
הסכמתי, למרות שלא באמת האמנתי שאני בסכנה; מי מכיר אותי בכלל?!
הכנסתי כמה דברים לתיק כאשר הטלפון צלצל. בעל הקול שמעבר לקו דיבר עברית טובה עם מבטא מזרח אירופי. הוא שאל: "שלום, אני מדבר עם רפאל?" אישרתי, והוא לא בזבז זמן: "שמי אלכס, ואני מעוניין לקנות את שטר הרבי מחב"ד שלך. האם הוא מקורי?"
"אני לא יודע מה זה 'מקורי'. לא מבין בזה. אם אתה שואל אם באמת קבלתי אותו מהרב, אז התשובה היא 'כן' ".
"ואולי אתה זוכר באיזו שנה זה היה?"
"בטח, זו הפעם היחידה שהייתי בחו"ל. 1987".
שתיקה, ואחריה שיעול קטן. "אני מציע על השטר שלך מיליון וחצי דולר, אם אתה מוריד את המכירה מהאוויר ברגע זה".
הראש שלי כמעט התפוצץ. "תוכל לחזור אליי בעוד רבע שעה, בבקשה? אני רוצה לחשוב על זה קצת". וכדי להחזיר לעצמי את הנשימה שאלתי שאלה עניינית: "מה בעצם כל-כך מיוחד בשטר הזה, תוכל לומר לי?"
"אני בהחלט יכול. יש סיכוי טוב שזה השטר האחרון שהרבי נתן בעצמו למישהו אי-פעם. אתה אולי לא מתרשם, אבל זה עניין גדול אצל אספנים. רבע שעה מעכשיו".
וניתק.
דודו הגיע באותו רגע, ואני אמרתי "דודו, חייבים לעוף, מישהו שנשמע כמו גרו מ'גנוב על הירח' הציע לי מיליון וחצי דולר על השטר, והוא יודע את מספר הטלפון שלי!".
נסענו כמו מטורפים ובבית של דודו ראינו שהמכירה עומדת כבר על מיליון ושלוש מאות אלף, וממשיכה לטפס. הסתכלנו מוקסמים במסך שהחליף ספרות בכל פעם שרעננו אותו.
כעבור רבע שעה בדיוק אלכס התקשר. עניתי בצלצול הראשון, ודאגתי שדודו ישמע את השיחה.
"היי, אלכס, אתה רואה בעצמך שההצעה שלך לא רלוונטית עכשיו, נכון? המחיר באיביי עומד כבר כמעט על מיליון וחצי, ואני מצפה שהוא יעלה הרבה יותר בעוד שלושה ימים כאשר המכירה תסתיים".
אלכס לא שינה את טון הדיבור. "אני מבין. אין לי כוונה לבזבז זמן, לכן אתן כרגע את הצעה הגבוהה ביותר שלי. שים לב, בבקשה – זו הצעה אחרונה בהחלט! אם לא תקבל אותה, ניפרד כידידים. אם כן תקבל אותה, תצטרך להוריד את המכירה מהאתר ברגע זה, ומחר בבוקר אני מגיע אליך בטיסה ישירה לסגור עסקה".
"אני שומע".
"שישה נקודה שתיים מיליון. כן או לא?"
דודו קפץ מהמקום ועשה תנועה של טניסאי שזוכה בנקודה קריטית. הבנתי שהוא מאשר.
"כן, אלכס, סגרנו. איך מתקדמים?"
והנה אני יושב לי עכשיו במלון הכי יקר בארץ, תופס ראש עם ברנדי שכל שלוק ממנו עולה מאתיים שקלים, ומפטפט עם ג'ורג' וושינגטון. זהו לא אותו שטר, כמובן. את השטר של הרבי לקח אלכס – שהתברר כטיפוס מרתק בפני עצמו. אולי אספר גם עליו פעם.
התחלקתי עם דודו בכסף פיפי-פיפטי. הוא התנגד בהתחלה, אבל התעקשתי.
התחלתי כבר להתעניין בקניית בית לאמא ולי, והכרחתי אותה להסכים לעבוד רק שלושה ימים בשבוע. להפסיק לגמרי לא הייתה מוכנה. "מה אעשה בבית כל היום?", היא טענה.
אני כבר באמצע קריאת החלק השני של הביוגרפיה העבה של הרבי מלובביץ'. גיליתי אדם גדול מהחיים. תכננתי לקנות תמונת שמן גדולה שלו ולתלות בבית החדש. מגיע לו בהחלט.
אמשיך לגור עם אמא עד שאמצא מישהי להתמסד איתה. זה בטח יהיה פשוט יותר עכשיו, כשאני מיליונר.
עזבתי את האבטחה. החלטתי ללכת בכל הכוח על חלום ישן – לימודי פסיכולוגיה. אולי בסוף עוד ייצא ממני משהו.
קצת לפני שהאלכוהול הכריע אותי סופית, הרמתי טלפון לדודו. יפית והוא היו בחופשה ביוון.
"שומע, דודו? ה'פני השחור' הוא לא הבול הכי יקר בעולם. תעשה גוגל".
