היער האפל

לכל אחד יש לפחות משהו אחד שמבדיל אותו מהאחרים. אם זה במראה או במשהו אחר שהוא רק שלו, שנותן לאופי שלו מקום להיראות יוצא דופן מבלי להידמות למישהו אחר במאה אחוז.

אני ידוע לכולם בתור האחד שיכול לזכור הכל. אם מישהו שוכח משהו אני יכול לתקן אותו ולהזכיר לו. אף אחד אף פעם לא אמר לי; 'שכחת' או 'אתה לא זוכר טוב', כי כולם יודעים שהזיכרון שלי עובד הכי טוב.

בכל 867 השנים שאני חי לא נתקלתי במישהו שפיקפק בזיכרון שלי.

תמיד חשבתי שזה ימשיך החוסר פיקפוק הזה, אבל היום מצאתי את עצמי מפקפק בעצמי.

אני לא מצליח לזכור איך היום הזה התחיל או למה הגעתי לאן שהגעתי.

 

אני לא זוכר מתי התחלתי ללכת בחושך הזה שמכיל אותי כבר מכף רגל ועד ראש.

אני לא מצליח לזכור אם היה אור בכלל בתחילת היער ואם אני זה שנכנסתי לתוך החושך הזה ואם זה היה מבחירה שלי.

אני לא מצליח לזכור אם השקט הזה שעכשיו כל כך מציק לי היה ככה מההתחלה, או אם שמעתי רעש כלשהו לפני.

בדרך כלל ביער יש קצת רוח, במיוחד בלילה, אבל עכשיו הרוח כמו עמדה במקום מסרבת להזיז את העצים שסבבו אותה ביער הגדול של ממלכת העלפים של 'זנדרקון' . הדרקונים עזבו מזמן את האיזור, אבל השם נשאר איתנו עד היום.

השעה הייתה מאוחרת כנראה, כי לא הצלחתי לראות טיפה של אור. לא משנה כמה הלכתי, לא הייתה נפש חיה בחוץ. בהתחלה חיפשתי וצעקתי לחבריי העלפים וגם ניסיתי לראות חיה כלשהיא כדי שאוכל לשאול איפה אני, אבל לא הצלחתי למצוא אפילו ציפור.

הסתכלתי סביב לנסות לראות אם אני מצליח לזהות את המקום שבו אני עומד, אבל לא הצלחתי לזהות איפה אני נמצא או בכלל לראות משהו מבעד לחשכה שאפפה אותי.

אנחנו העלפים ידועים בראיה המאוד חדה שלנו אפילו בלילה, אבל החושך כאן מזכיר חושך שיש רק במקום אחד, ביער האפל, החלק החשוך ביותר ביער הזה וגם הכי מסוכן. שם זורקים את כל הפושעים, כל העלפים שהוגלו ונזרקו על ידי השליט שלנו, 'ווילמאר', הידוע כהיותו רחום עד שהסיבות כבר לא מותירות לו ברירה. כל עלף שנמצא בחלק האפל של היער ידוע גם בשם 'עלף אפל' ולא זה לא בגלל שהוא באיזור האפל של היער, הוא קיבל את השם הזה הרבה ליפני. בעצם כל מי שעסק בקסם שחור, כשפים אסורים ומסוכנים, שינה את צורתו והפך לעלף אפל.

 

אני ממש מאמץ את עיניי, כדי להמשיך לראות את הדרך שנמצאת בין העצים.

הלוואי ויכולתי לראות קצת אור מהירח, אבל נדמה לי, שהוא לא מצליח לתפוס את דמותי בתוך היער החשוך הזה ולהעניק לי טיפה של אור. העצים הגבוהים שנמצאים מסביבי לא נותנים לאור שלו לגעת בי ולו מעט. החשכה הזאת אכן מאוד מחשידה והייתי יכול לחשוב שאני אכן עומד כרגע ביער האפל, אבל אין שום סיבה שאהיה במקום הכי נידח בממלכה.

 

נדמה לי שהזמן לא זז או שאני נמצא בתוך סיוט כי לא משנה כמה אני ממשיך ללכת אני לא מצליח להיתקל במשהו מוכר ואני, שמכיר את כל הממלכה אלפי שנים, שיום יום העברתי עם חבריי בחקירות על כל מקום שנוכל לשחק בו ולהיות בו מוצא את עצמי אבוד באיזור לא מוכר. אני יודע ברגע שאגיע לעץ הגדול אספר לחבריי כמה קשה נלחמתי לראות את הדרך בשעת לילה מאוחרת כל כך רק כדי להגיע אליהם. אני בטוח שהם ככל הוודאי יצחקו עליי עד שהבטן שלהם תכאב. הם בוודאי יתנו לי איזה כינוי מעליב, או איזה מילה מלגלגת, אבל החשק שלי לראות אותם רק גובר, שלא משנה לי באיזה כינוי הם ישתמשו אני בטוח שאצליח לספוג אותו.

אני לא מצליח לזכור, אבל אני גם לא דואג מזה יותר מידיי. זה קצת מוזר גם לי, שאני, שתמיד זוכר הכל, לא מודאג מזה שהזיכרון שלו מתחיל להשתבש באופן חמור ביותר, וזה אפילו מוזר יותר, כי משהו בי גם לא רוצה לנסות לזכור. אין לי את הדחף הזה לזכור ולדחוק בעצמי להיזכר עד שאמצא את הזיכרון הנכון של למה אני כאן.

להיפך, יש בי דחף לשכוח הכל.

לקחתי נשימה עמוקה, שמילאה את ראותי במה שאהבתי לקוות שהוא אומץ והמשכתי ללכת, כשמידי פעם נתקעתי בעלים של עץ שהחליטו לצמוח מאוד נמוך או בשורשים של עץ שיצאו מהאדמה וגדלו לממדי ענק. למעשה, ככל שהתקדמתי יותר עם השביל שכבר כמעט ולא היה נראה לעין כך המקום לזוז החל להיות קטן יותר. לא הצלחתי להבין, אם העצים שבהם אני נתקל, עומדים על השביל או שכבר מזמן שטתי מאותו השביל שבו התחלתי את דרכי בחשכה הזאת שרק נהיית חשוכה יותר ויותר.

 

כשהמצב לחוץ ולא נעים הדבר שהעלפים הכי אוהבים לעשות הוא לשיר וכך המחשבה שאולי שירה היא רעיון טוב עלתה במוחי.

איך הייתי רוצה לשיר עכשיו עם דיאמר וזאקר שוב מתחת לעץ הגדול, אותו עץ שבו אנחנו תמיד יושבים ושרים כשמידי פעם עוד חלק מחבריי העלפים מצטרפים למנגינה ונותנים חלק ביצירה המשותפת שהומצאה באותה שנייה.

 

כשאני שר אז עוקפת אותי תחושה נעימה ואני ישר מרגיש טוב יותר ואולי גם אם אשיר ככה מישהו ישמע אותי ויבין שהלכתי לאיבוד ויראה לי את הדרך. אני לא מאמין שאני כזה שקט, אבל אולי מישהו ישמע ויקח אותי בחזרה, בטוח הלכתי לאיבוד מתישהו וחטפתי מכה בראש ולכן אני לא זוכר כלום.

פתחתי את פי ועם הצליל הראשון שעזב את פי עלתה לי מחשבה לראש, שאולי זה לא רעיון כל כך טוב ועדיף שאשמור על שקט לבינתיים, עד שאבין איפה אני נמצא לפחות, באיזה חלק של היער ואם אני גם קרוב מידיי לאנושיים שתמיד חוקרים לידינו את האיזור בצורה אובסיסיבית.

לשיר ולרקוד זה דבר שאנחנו אוהבים מאוד. חלק יותר וחלק פחות. רק ככה יכול כל עלף לתת לקול שלו ולשמיעה המוזיקלית שלו במה מרכזית, ולדמותו להיראות, להרגיש ולהיות דמות נערצת בקרב חבריו העלפים. זה קצת מנוגד לטבע שלי בתור עלף, אבל אני חייב להיות חזק ולשמור על איפוק ולא לשיר.

אני ממשיך ללכת באותו מסלול סבוך ולא ברור. אני לא בטוח אם זה בראש שלי, או אם השקט שאז עוד היה נסבל, עכשיו משתלט יותר ויותר, והכל מסביבי נהיה עמום ומלא בכלום הזה עד שגם את צעדיי בלבד אני כבר לא מצליח לשמוע. ככל שהמצב יותר לחוץ ויותר מסתורי, אני יותר מפחד, עד כדי כך, שאני לא יכול לשלוט בשפתיים שלי מלהתחיל לזמזם שיר מוכר בקרב העלפים. אני מרגיש שזאת טעות, אבל אני כבר לא מצליח לעצור את עצמי מלרצות לשיר.

הזמזום שלי מצליח להרגיע אותי מעט. פתאום השקט מתחיל להתמלא ברעש שאני יוצר שוב.

קול זמזום נוסף מתחיל להישמע ביחד עם שלי.

אני דיי בטוח שאני שומע את הזמזום מאחוריי ומתחיל ללכת יותר מהר, תוך כדי שאני מנסה להפסיק לזמזם. המשימה אכן לא פשוטה בכלל הרי אני מתחיל לרעוד והפחד תוקף אותי.

אני רוצה להסתובב ולראות מי מאחוריי, אבל אני גם לא רוצה להאט את הקצב. אנחנו הולכים אחד אחרי השני בקצב מהיר כשהזמזום הנעים מההתחלה רק נהיה יותר ויותר אינטסיבי. זה כאילו הוא מחקה את הזמזום שלי ואת הקצב שלו, זה רק שהזמזום שלו נשמע עמוק יותר, כאילו הוא מוציא אותו מעומק גרונו. הזמזום נעשה כבר למנגינה קבועה ולצליל חד וברור. בלי לשים לב לדרך, אני מועד אך לא נופל. יד תופסת אותי בחוזקה בזרוע, מונעת את הנפילה באדמה הקשה והלא ברורה.

 

"תודה", זה הדבר היחידי שאני מצליח לומר, אני מסתובב ורוצה לחייך מנימוס, אבל לא מצליח לראות שום דבר מבעד לחשכה מלבד יד דקיקה ושחורה שסוגרת את זרועותי. הצחוק האפל בתגובה מוריד את חיוכי מהר מאוד.

 

"בבקשה", הוא עונה בגיחוח. כולי מבועת מנסה להשתחרר מלפיתת המוות שכרגע אוחזת בזרועי ומסרבת לשחרר. בלי התראה מוקדמת, הדמות החשוכה והבלתי נראית עוזבת את ידי באחת ונותנת לגופי ליפול על האדמה הקשה.

אני קם במהירות ומתחיל לרוץ, לא משנה לאן, או לאיזה כיוון, אני רץ לכל עבר בתוך היער החשוך.  הפחד עוטף אותי, אני מנסה לשיר ולהירגע, אבל אני מרגיש חנוק ולפתע השיר יוצא בצעקה;

 

" לך בעקבות החשכה,

 

אל תשיר גם אם זה בוער בך,

 

אם השד ישמע הוא יטרוף אותך,

 

 אז כך נשימה עמוקה ותתאפק,

 

כי אם תשיר השד אליך יתקרב…..

 

 

הקול מתוך החשכה מתחיל לשיר גם הוא בקולו העמוק והצרוד:

 

"צעד ועוד צעד מצמצמים פערים,

 

 אז רוץ מהר עלף קטן כי עליך כבר לא שומרים".

במקום שהשיר הזה יתן לי קצת רוגע, בדיוק כפי שאמור היה להיות, הפחד בי רק גבר. תוך כדי הריצה בין העצים, המפחידים והפראיים, אני מנסה לחשוב על איך להפחית את הלחץ בעזרת ריקוד, שלאט לאט הופך לדילוגים זהירים ואיתם מגיעים המילים:

"הירח לא נראה זה סימן רע,

אבל הלכתי שעות אז אולי השמש קרבה,

בלילה השדים יוצאים,

אבל ביום הם נמסים….."

הקול שלי נהיה עמוק.

משהו מוזר קורה ואני מפסיק לרצות לשיר.

" הלילה ארוך והיום קצר כך אמר לי השטן." הקול המשיך את השיר ואני נעצר במקומי.

אני מבחין שהקול שלי לא נשמע יותר אותו דבר….הוא מתחיל להיות דומה לקול האפל, אותו קול עמוק של הדמות האפלה שרודפת אחרי.

ואז אני נזכר.

הסיבה שהגעתי לאותו יער אפל.

הסיבה למה לא רציתי להיזכר במה שהיה ובכל מה שקרה.

אני גורשתי.

ווילמאר העלה אותי לגלות וגירש אותי מהממלכה אל היער האפל.

 

"אתה יודע מה הכי טוב בזה שמגרשים אותך ממקום אהוב?" שאל הקול האפל עם חיוך גדול מרושע, שהתחיל לרצד מתוך האפלה . דמותו החלה לצאת גם היא מתוך החושך ויכולתי לראות רק אותו ומסביבו הכל היה שחור.

אוזניו הארוכות מאוד בלטו משיערו הכסוף שנראה בוהק מצבע עורו החשוך.

כולו היה מוסתר בשיריון שחור ומחודד, מלבד הידיים והפנים הלא ברורות.

דמותו שידרה לי סכנה ובכל מצב כזה הדבר הנכון הוא לברוח בצרחות הרחק מהדמות המסתורית, אבל אני לא הרגשתי פחד באותו הרגע. הייתי מעט מעורפל, המחשבות התחילו לגבור עלי ולהסיח את דעתי ממה שקורה סביבי. העלף שעמד מולי הוא עלף אפל, התחלתי למלמל לעצמי.

"איך אתה יודע שאני גורשתי?" שאלתי, כשבקולי לא היה שמץ של פחד או היסוס.

דמותו התחילה לצעוד לעברי ושאלה, "זה סוד?" התחלתי לצעוד לאחור, ולחשוב.

אני נמצא בשטח שלו עכשיו. גם אם אנסה לברוח לא אצליח. מעטים העלפים שיצאו מהיער האפל בחיים ברגע שהם נכנסו אליו, למעשה אני דיי מופתע ששרדתי עד עכשיו את כל הדרך שעשיתי.

הבזק מוזר חלף מול עיניי, אור בוהק שהתחיל לכסות את החושך ביער האפל שבו אני נמצא, ולפתע, הייתי במקום אחר. ליד העץ הגדול, שאהבתי לשחק בו פעם סביב מלא עטלפים, שמסתכלים עליי במבט עצבני ומלא שנאה. המבטים שלהם מרגישים כל כך אמיתיים, כאילו הם ליידי עכשיו, אבל זה זיכרון שאני רואה עכשיו. זיכרון, שהייתי רוצה לשכוח.

דמות גדולה של עלף מאפילה עליי, "אני מגלה אותך מעולמם של העלפים. מעתה ואילך אתה תחיה ביער האפל." ווילמאר מכריז מולי ואני רק מוריד ראש ומתקפל לגזר הדין שניתן לי.

אני לא זוכר למה אני לא נלחם ואומר משהו להגנתי, אבל אני כן מצטער על מה שעשיתי.

"זה היה רק פעם אחת…לא אעסוק יותר בכישוף. אני מבטיח." אני בוכה בקול, לא משנה כמה מבטים מופנים אלי, ההשפלה כבר גדולה ברגע שמגרשים אותך מהממלכה שלך לגזר דין של אבדון. עיניי התמלאו בדמעות אמיתיות של חרטה, אבל זה היה כבר מאוחר מידיי.

ווילמאר הוא שופט הגון ותמיד כשהוא נתן את גזר הדין הוא נעשה בכובד ראש, כך שההחלטה שנקבעה לא הייתה ניתנת לערעור.

זה נכון…אני נזכר עכשיו. רכשתי כישוף אפל.

אבל איזה כישוף עשיתי שהיה כל כך חמור?

ההבזק נעלם והדמות של העלף האפל צצה מול עיניי שוב. לוכד את מבטי שעיניו סוגרות עליי.

"אל תתאמץ לזכור אם זה כואב. תשכח." פיו מתעקם לחיוך מעוות. אני עדיין לא מרגיש שום פחד. מרגיש לי שאני מכיר את העלף האפל מולי, כי אני מרגיש יותר מידיי בנוח ככל שאני מביט בו.

"אני חייב לזכור למה אני כאן. מה עוללתי שהוביל אותי לכאן…" אני החלטי, ברור לי שאני רוצה לגלות למה אני כאן ואיזה מעשה עשיתי שהוביל לעונש הלא הוגן שככל הנראה הוביל אותי לאיפה שאני נמצא עכשיו.

"אם אתה ממש רוצה אני אעניק לך את המשאלה הזאת" האפל אומר בקולו העמוק. הפעם אין שמץ של צחוק בקולו. אני רוצה לומר כן, אבל הקול שלי לא מצליח לצאת מרוב סקרנות, שאני רק מהנהן בראשי שיתן לי תשובות.

ושוב, אור יום עולה ומחליף את העצים הגבוהים והשחורים, עם אור שמש חזק ובהיר, שבכל מצב אחר היה אמור לתת לי תחושה של חמימות ורוגע, אבל כרגע כל מה שאני מרגיש מאותו אור זה לחץ והעובדה שהוא מסנוור אותי.

אני עומד ליד אותו עץ גדול, מול אותו עלף שפעם הנהיג אותי והיה השליט שלי.

"אתה רצחת אנושיים" הוא אומר כשהשתנקויות וקולות תדהמה של עלפים מסביבי מתחילים להישמע ולהביע דעה. אני שומע אותם כועסים עליי, גוערים בי על מה שעשיתי, אבל אני לא זוכר.

איזה אנושיים רצחתי?

ולמה?

הראש ותגובותיי כמו מנוגדות. אני נמצא בסרט עם דמות שנראית כמוני ומשחק אותי, אבל אני לא יודע את התפקיד שאני משחק. אני לא יודע מי אני באותו רגע. הכל אני מגלה בהפתעה, המום ומבולבל, המחשבות מהדהדות מרגע לרגע, "הרגתי אנושי? מי.. למה.. למה אני לא זוכר מה בדיוק קרה.."

העלף האפל מופיע מולי שוב, הפעם באותו מקום שבו המשפט נעשה. נשען על העץ כשדמותו השחורה מאפילה קצת על אור היום ותופסת מקום שחור בתוך החלל הלבן והצהוב שסובב אותו. ככל שהעמקתי להסתכל על דמותו השחורה כך הבחנתי שהחלל לידו נהיה שחור יותר ויותר.

 

"האנושי הזה רצח את החברים שלך. המשפחה שלך. רצית נקמה….לכל נקמה יהיו השלכות, שלא רואים באותו הרגע." העלף האפל אומר בנוקשות.

תמונות נוספות והבזקים עוברים בראשי.

אני נזכר עכשיו בכל מה שקרה.

 האנושי הזה מצא אותנו ליד אותו עץ גדול כשאנחנו משחקים ונהנים מאור השמש ומהשירה כמו שעשינו תמיד. אף בן אנוש לא אמור לטייל ביער, אבל הוא הגיע ומצא אותנו משחקים ליד אותו עץ גדול. העץ מתחיל להיראות שרוף והעלף האפל שנשען עליו קם ממנו ומתחיל להלך לכיווני.

נכון…אני לא הרגתי אנושי אחד. הרגתי כמה. הוא לא היה לבד, היו איתו עוד אנושיים והם קשרו אותנו, תוך כדי שהם צוחקים וגוערים בנו להמשיך לזמר ולרקוד כשאנחנו דבוקים לעץ.

אחד מאותם אנושיים הדליק אש במטרה לשרוף את העץ הגדול, ובעצם.. לשרוף אותנו.

אני הייתי קטן יותר משאר חבריי והחבל לא החזיק את גופי דבוק לעץ כמו שהוא החזיק אותם וכך הצלחתי להימלט. אני נלחמתי בהם עם קסם שחור, כישוף אפל, שקראתי בעבר בספר עתיק ואסור שהיה נמצא במקומות האפלים בממלכה. תמיד אמרתי לעצמי שאשתמש בו כדי להגן על עצמי או על חבריי בעת הצורך, אבל לא הייתי מהיר מספיק וכשזה קורה אתה צריך להיות חד וברור ולא להסס כשאתה מתחיל כישוף שחור.

אני איחרתי וחבריי נשרפו על אותו עץ. אותו עץ שפעם שיחקנו לידו ביחד, בנקודת המפגש שלנו.

 

אני מתחיל להרגיש קושי בנשימה,

 הזיכרונות מסתובבים בתוך תוכי,

הדרך שבה השתמשתי בכישוף השחור, הבערה בעיניים שלי כשראיתי אותם עולים בלהבות מול עיניי.

 קשה לי לקבל את הנעשה, גופי כואב ומסרב להישאר ולהמשיך להיזכר.

 

"זה הגיע להם" העלף האפל מגחך. "הם העזו לפגוע בנו? האנושיים חלשים האלה, הגוף שלהם התפרק בכזאת קלות. " הוא מקשיח ונעמד מולי כשמבטו האפל חודר לתוך עיניי. אני יכול לראות בקרנית עיניו השחורה את האנושיים צורחים ומתחננים לרחמים כשגופם מתפרק עצם אחר עצם.

היער האפל מופיע מסביבי ואני כמו חזרתי לאותו מקום שבו נתקעתי כנראה לתמיד.

"אני הרגתי אותם?" בעינו של האפל יכולתי לראות דמות אחרת שרוצחת את האנושיים. דמות אפלה כמוהו.

אני מתחיל לרוץ שוב באותו יער אפל. הפעם אני כבר רואה הכל בצורה ברורה, בדיוק כמו שאני אמור לראות, אך עדיין קיימת תחושה שמשהו לא בסדר. רגליי נתקעות בשלולית ענקית, שהולכת וגדלה למימדים של אגם. אני עוצר לרגע, מסדיר נשימה ומביט לאחור. העלף האפל איננו, הוא לא מאחורי, לא רודף אחרי ולא מאיים עלי.

הבטתי למעלה, ולפתע הבזק נוסף של אור, אותו אור שאיחלתי לו מהרגע שבו דרכתי ביער הזה מופיע, אותו האור התגלה לי כירח.

הירח האיר את סביבתי, המים התחילו לזהור אך השתקופתי נעלמה ברגע שהסתכלתי. לפתע, כשחשבתי שהכל עבר, ההשתקפות שלי חוזרת.. אבל בתור העלף האפל, אותו העלף שרדף אחרי עד כה. אני מסתכל לכל כיוון ומשפשף את עיניי, צרחתי, התחננתי, אבל שום דבר לא עזר. ההשתקפות שלי נעלמה, אני נעלמתי.

כל תזוזה, כל פעולה, כל נשימה שלי הייתה זהה לעלף האפל בהשתקפות.

מלמלתי לעצמי בהבנה.. "זה אני…"