הילד שפרץ את גן החיות
אֲפִלּוּ בַּדָּגִים שׂוֹחִים בַּנְּהָרוֹת
יֵשׁ זִכָּרוֹן שֶׁל יָם, זְרָמִים וּמְצוּלוֹת
אֲפִלּוּ צִפּוֹרִים שֶׁנּוֹלָדוֹת בַּכְּלוּב
הֶן זִכָּרוֹן שֶׁל אוֹר, רוּחוֹת וְצַמָּרוֹת
("מעל הים"/ רן אלמליח)
"מחר נבקר בגן החיות עוזי!" אמר אבא לעוזי, שהיה לבוש בפיג'מת הספיידרמן שלו. "מחר נבקר בגן חיות אמיתי. גן החיות התנכ"י! יש שם חיות מתקופת התנ"ך ואפילו פינגווינים".
עוז קפץ על המיטה מרוב התרגשות כמו נינג'ה. רק אתמול הוא וג'ורדי, חברו הטוב שלעולם נמצא לצידו, חילצו את החתולה המפוספסת מהעץ של גברת אורבך, שוב. הם תמיד מצילים את היום. ומחר הם יראו חיות אמיתיות. לא רק בסרט, לא רק במחשב או תמונה בספר, באמת.
עוזי אבא, וג'ורדי כמובן, התקדמו לעבר הגן. איזה מקום מיוחד, בתוך ואדי מלא עצי אורן וברוש חיים להם חיות שונות ומשונות, כמעט כמו הטבע, כמעט. הם נכנסו לגן ורצו לראות את כּוווולם. הם נסעו ברכבת עד מעלה הוואדי וראו את כל החיות בדרך. "הינה הפינגווינים, תראו. והינה משמאל הגורילות, וואו, אל תפספסו את האריה מימינכם" קרא אבא בקול. כשהם ירדו מהרכבת ליד תיבת נוח אבא שאל את עוז איך הוא מרגיש, עוז חייך וסימן לו אגודל למעלה, אך כשאבא הלך לשירותים ואמר להם לחכות ליד הכלוב של השימפנזות, עוזי איבד את זה לגמרי.
"מה זה המקום החולני הזה ג'ורדי, תגיד לי מה??"
"מה."
"לא, אל תגיד לי 'מה' ג'ורדי, תגיד לי, מה עושים לחיות האלו?"
ג'ורדי הביט שוב פעם ופתאום ראה את מה שעוזי ראה. כל החיות היו עצובות וממורמרות. צווארה של הג'ירפה הייתה מכופפת, והיא לעסה איזה קש. הקופים ניסו עם קצות האצבעות להגיע לבּמבה שאיזו ילדה זרקה לעברם. והאריה, שעוז כל כך ציפה לראות אותו רץ, קופץ, טורף, רק שכב שם כמו בטטה.
"מה קורה כאן?!" צעק לפתע ג'ורדי בעיניים פעורות.
"אני אגיד לך מה קורה כאן", אמר עוז בטון רציני. החיות האלו כלואות בכלובים ואנחנו עומדים לפרוץ לגן ולשחרר אותם מכאן, אחת ולתמיד!"
"לפרוץ? לשחרר? השתגעת??"
אבא חזר מהשירותים. הילדים חייכו לעברו חיוכים תמימים והוא נאנח באנחה מלאת סיפוק על הביקור הנפלא שלהם בגן.
בדרך החוצה עוזי לחש לג'ורדי. אנחנו עוד נחזור לכאן. הערב!
עוז התארגן לקראת שינה בפיג'מת הבטמן שלו.
"לא רוצה סיפור הלילה אבא. לא רוצה, אני עייף." אמר עוזי שכבר עצם את עיניו.
"איזה מתוק" אמר אבא "הינה, את רואה" פנה לאמא, "סוף סוף הוא מספיק גדול להרדים את עצמו".
עוזי חיכה לרגע המתאים ובשעה 7:46 בדיוק, פתח את חלון חדרו והשתלשל למטה בעזרת סדינים שקשר קודם לכן, אל הרחוב השקט. הוא הסתתר והתגנב כל הדרך עד ביתו של ג'ורדי.
"נו, כמה זמן אני צריך לחכות לך!" לחש לו עוזי מהחלון. ג'ורדי התלבש בדיוק כמו שעוז ביקש. בגדים שחורים בלבד. הוא רק לא שם לב שלבש את החולצה שלו הפוך וכעת בצד האחורי של החולצה הייתה כתובת בצבע כסוף-זוהר 'ילד של אמא'.
"מוכן ומזומן המפקד!" אמר ג'ורדי מבעד למסכה השחורה שעטה.
הם טיפסו מעל החומה, זחלו מתחת לגדר, פרצו את המנעול של השער הצדדי ולפתע שקט דממה. הם היו בפנים. הם קצת פחדו, אבל עוז לא נתן לפחד לגבור. "ג'ורדי" עוזי הניח את ידו על הכתף של ג'ורדי, "אני אומר לך בלב כנה, אני לא יודע אם נצא מכאן שלמים הערב, אבל שתדע שאני גאה לבצע את המשימה החשובה הזאת אתך So let's go!"
הם הגיעו. הכל הלך כל כך חלק, אפילו יותר ממבצע החתולה לפני יומיים. כן, הם מבצעים כעת את מבצע חתולה 2 – כלוב האריה. הם פתחו לאט את השער והתחילו לצעוד פנימה. לפחות כך חשב עוז…
"היי", הסתובב עוזי אל ג'ורדי. "נו מה אתה מחכה שם, בא!"
"אהה, אני חושב שעדיף שאחכה כאן, אתה יודע, לשמור עליך במקרה הצורך" העיר ג'ורדי.
"איזה צורך? אני בכלוב האריות! אין דבר מפחיד יותר מזה" ענה עוז.
עוזי לא התעכב, אין זמן. לא למקצוענים, ועם גלגול ראש לפנים, חצי גלגלון בהילוך איטי והתכסות מאחורי הגלימה של בטמן ללא שום סיבה, הוא הגיע עד האריה.
"היי, אריה, שחררנו אותך! צא לחופשי. לא לא, תודה לנו אחר כך, אין זמן עכשיו…"
האריה לא זז.
"אולי תנסה למשוך לו בזנב" ג'ורדי הציע מהיציע.
עוז נתן לו מבט. "נו…", ג'ורדי סימן לו בידיים משיכה בזנב. עוזי משך. האריה לא זז.
האריה פקח לרגע עין, ראה את הילדים, ראה את השער הפתוח, ו… ו…
חזר לישון.
"אני לא מבין מה קורה כאן!" צעק-לחש עוזי. "זה היה צריך לעבוד."
"אבל זה לא עבד" אמר גו'רדי, "אז אפשר עכשיו ללכת? עוד מעט זריחה!"
"לא" אמר עוז "אין מצב שאני יוצא מפה בלי לשחרר מכאן מישהו!"
הם יצאו מכלוב האריות ועברו לצד השני של השביל. עוז פתח את השער בזהירות, אי אפשר לדעת באיזו חיה מדובר. הם צעדו פנימה עד שבבת אחת הם קלטו אותו על הרצפה. הם הסתכלו אחד על השני במבט ניצחון ונתנו כיף באוויר.
עוז וג'ורדי סחבו את הצב הקטן אל מחוץ לחומות הגן, הרחק הרחק מהמקום האפל ההוא.
"כמה זמן כבר הלכנו עוז?" שאל ג'ורדי מאחור, בעודו מתנשף.
"עשר דקות" ענה עוז.
"אוקי, נראה לי מספיק, לא?" עוזי וג'ורדי שחררו את צבי בדיוק בעין לבן, מעיין יפיפה ממש בשדה הפתוח.
כשצָבי פקח את עיניו העולם היה חשוך. השמש כבר התחילה לזרוח אבל הכל היה שונה.
"היי איפה אני? מה זה? זה חלום??"
הוא שמע לפתע דיבורים של ילדים. הוא הביט למעלה וראה ילד אחד עם תחפושת מגניבה וילד אחר, קצת מפוזר וממשוקף, מחייכים אליו חיוך גדול.
"כן, הצלנו אותך צב קטן! ואתה רק הראשון! אנחנו עוד נציל את כּוווולם מגן החיות ההוא."
צבי ראה מרחוק את השלט של גן החיות. זה ייקח לו יומיים לחזור לשם. מה הם עשו לו הילדים האלו. זו הסיבה שהוא תמיד מתחבא כשילדים באים להתבונן בו בגן. צבי התחיל לצעוד לעבר הגן.
עוזי הרים וסובב אותו. "לא, לא, אתה חופשי צב. צא לאן שתרצה, תכיר חברים חדשים, תראה נופים, תאכל עלים מהטבע. כן, צא אל הטבע, לשם אתה שייך."
"אנחנו חייבים לחזור עוז, אמא שלי מחכה לי ואני לא רוצה לפספס את הפנקייק של הבוקר"
"צודק ג'ורדי", ענה עוז "באמת לא כדאי לפספס את הפנקייק".
"נבוא לבקר אותך צבי!"
צבי עמד שם בדממה. היה כל כך שקט שהוא רצה פשוט לצעוק מפחד.
"אָהההההההההה!!" הוא פשוט צעק מרוב פחד.
"למה הם לקחו אותי? איפה אני נמצא? איך הם ניחשו שקוראים לי צבי? מי הילד הזה? ולמה הוא חושב שאני שייך לטבע?? אני מגן החיות!"
צבי הסתובב והתחיל ללכת, לאט לאט, כמו צב. מה זה המקום המפחיד הזה, חשב צבי לעצמו. המרחב כל כך פתוח, הסלעים חדים ודוקרנים, ומי יודע אלו חיות מחכות לך מעבר לכל פינה…
"קְרָא קְרָא, קְרָא קְרָא!" צבי שמע קריאות מעבר לפינת הסלע.
"שלום צב קטן" קרוא שני עורבים שצצו משום מקום, כאילו נחתו מן השמיים.
"אתה תהיה לנו ארוחת בוקר מושלמת" אמר הראשון ופרש את כנפיו.
"רגע" אמר השני, שהתקרב אל צבי כמו שאף עורב לא התקרב אליו מעולם.
"אנחנו מכירים?" שאל העורב.
"אהה, בטח, ענה צבי. כן אנחנו מכירים מְה… או אולי דווקא מְ…מְ…"
"אני אגיד לך מאיפה" התפרץ העורב הראשון "הוא דומה לצב-צב, הצב החזק ביותר שהסתובב השדות הללו."
"כן, נכון" ענה העורב השני "אתה בטח הבן שלו. מספרים עליו, שעורב שניסה לפצח לו פעם את השריון סיים את הקרב עם מקור שבור. אם אתה הבן של צב-צב, אני לא רוצה להתעסק אתך".
שני העורבים נעלמו.
צבי המשיך לצעוד. הוא היה עייף. הוא הרי לא רגיל ללכת כל כך הרבה. בבית שלו הוא רק צריך ללכת לצלחת האוכל וקערת המים שמחליפים לו כל שלוש שעות. הוא מתגעגע עכשיו לבית שלו. לצלחת, לקערה, לסלע הקבוע תחתיו ישן. וואו, אם אריה היה כאן, הוא בטח היה ממש נהנה, חשב צבי לעצמו, חבל שלא שחררו אותו במקומי.
צבי עבר דרך ארוכה. הוא הלך חמש מאות מטר, והיה מותש. השמש התחילה לשקוע ושוב הוא ראה את שלט הגן מרחוק. משום מה השלט לא היה נראה קרוב יותר ממקודם, אפילו שהלך כל כך הרבה. "אהה.." נאנח צבי "אין מה לעשות, אצטרך לישון כאן, בחוץ."
"בחוץ? אתה צב למען השם! יש לך בית על הגב!" צבי לא הבין מי מדבר אתו.
"היי, כאן למעלה". צבי הביט וראה חילזון לבן קטן שוהה בתוך פרח צהוב מקופל.
"אתה חדש פה כנראה? נכון? מאיפה הגעת?"
"אהה, אני? אני מגן החיות. זאת אומרת נולדתי בגן החיות. זה הבית שלי ולשם אני חוזר."
"הבנתי" ענה החילזון.
"אתה מתכוון לכלוב שלך מזהב".
"לא, אני מתכוון לבית שלי, למקום אליו אני שייך" אמר צבי ברוגז. "והכלוב שלי בכלל לא עשוי מזהב".
"זה רק ביטוי צב, תירגע. זה אומר שנוח לך במקום מסוים אפילו שאתה באמת כלוא בתוכו. אבל ביננו, מה זה משנה? בשביל חיות כמונו עם בית על הגב, הבית שלך זה בדיוק איפה שאתה נמצא. אה? בכל מקרה צב קטן, שתדע, אם תצטרך משהו יש לי חבר שבלול שגר שם ליד הגן. אני בטוח שהוא יוכלל לעזור לך בהמשך הדרך. לעכשיו פשוט כנס אל הבית שלך והכל יהיה בסדר. סמוך עליי."
צבי נכנס לתוך השריון שלו. הוא אף פעם שמח כל כך שיש לו שריון כמו עכשיו. הוא ניסה להירדם אבל משהו בצרצור של הצרצרים עצבן אותו. ופתאום הוא נזכר שהוא לא אכל כל היום.
"היי, חילזון?" צבי הוציא תא הראש שלו מהשריון. " הבטן שלי מקרקרת כמו תרנגולת."
"מה זו תרנגולת? עוד לא ראיתי אחת כזאת כאן בטבע…" אמר החילזון.
"יש כאן משהו לאכול?" הבהיר צבי את השאלה שלו.
"משהו?! יש הכל. הינה בא תתחיל עם הפרח כאן לידי." צבי נגס מגיסה קלה מהחמציץ הקטן שהיה ליד החמציץ בו החילזון שהה. "וואו, זה חמוץ…אבל טעים!" אמר צבי.
"הינה, נסה גם מזה" החילזון הצביע על פרח החרצית שצמח בצדו השני. "וואו, העלים האלה מעולים!"
"ואפילו מצאתי לך קצת חסת הבר" אמר החילזון שלא ראה צב כזה רעב כבר הרבה זמן.
צבי טעם מהחסה ונעצר לרגע. "זה מזכיר לי את מה שאני אוכל בגן החיות, כל כיום. כן, אבל יש בזה משהו קצת שונה, מרענן כזה". אמר צבי.
"כן צב, קוראים לזה הטבע". אמר החילזון.
צבי ניסה להירדם והפעם צרצור הצרצרים דווקא נשמע לו כמו מנגינה נעימה לפני השינה. הוא עצם את עיניו ונזכר בסיפור על הצב ההוא שהעורבים דיברו עליו…נוּ, איך קראו לו? הוא ניסה להיזכר. לא משנה, הסיפור היה מגניב ומי יודע אולי השריון שלי גם כזה חזק. חשב צבי לעצמו. הוא התחיל להירדם ולפתע ראה את עצמו בתוך השדה הפתוח, נלחם עם עורבים ומנצח אותם וכל החיות קוראות בקול "צ-בי, צ-בי, צ-בי!" בתוך החלום צבי הביט אל הנוף. הוא התחיל לזהות קולות וריחות מוכרים ואפילו פרצופים, כאילו הוא מכיר מאיפשהו את הנוף הזה.
"אָוּוּ אָוּוּ אָוּוּ!" יללות העירו אותו מחלומו.
תוּק תוּק. צבי שמע נשיפות והרגיש נקישות על השריון שלו. הוא בלע את הרוק שהיה לו בגרון וענה:
"מי שם?"
"זה א-ני התן" שר לו תן שחיכה עם תאבון בחוץ.
"לא, סליחה, אני לא מכיר שום תן, ובכלל אף אחד לא נמצא בבית."
"מעניין" גיחך התן. "אולי אכנס ואבדוק בעצמי."
"לא, לא, אין צורך" אמר צבי. "אני מיד יוצא. צבי הוציא קודם את רגליו, אחר כך את ידיו ורק בסוף, לאט לאט כמו צב, התחיל להוציא את הראש. הוא ראה לפניו שיניים חדות ולשון מתדלדלת.
"שתדע תן, אני בכלל לא חושב שאני טעים. אני אומר לך, יצא לי פעם ללקק את עצמי ואני יכול להבטיח לך ש…"
"אני לא מאמין!" קטע אותו התן. "זה לא יתכן. איך חזרת לכאן? חשבתי שהסתלקת לפני שנים."
צבי הביט ימינה ושמאלה בהססנות. "אהה, תן, אתה מדבר אליי?"
"כן אני מדבר אליך צב-צב החסון עם השריון. מספרים על תן אחד שניסה לטרוף אותך וסיים את הקרב ללא שיניים. אתך אני לא מתעסק".
והתן הסתלק.
לפני שצבי נכנס לשריון הוא לפתע שם לב לשמיים זרועי הכוכבים שהיו פרושים מעליו. הוא הרגיש כאילו כל כוכב מנצנץ לו וקורץ לו. כאילו מנסה לומר לו משהו. "נוּ צבי, אין זמן לשטויות האלו עכשיו!" אמר צבי לעצמו ונענע את ראשו. הוא נכנס שוב לתוך השריון וניסה איכשהו להירדם. יש לו עוד יום ארוך לפניו מחר. הוא צריך להצליח לחזור לגן לפני החשיכה. לא עוד לילה כזה במקום המוזר הזה. איך הילד המחופש והחילזון קראו לזה? אהה "הטבע".
עוזי וג'ורדי קיפצו בין הסלעים מוקדם בבוקר. ליתר דיוק, עוז קפץ מסלע לסלע בניתורים ארוכים, ג'ורדי החליק פעמיים וחיפש את המשקפיים שנפלו לו איפשהו.
"אנחנו כמעט שם!" צעק עוז. "כן, כאן הנחנו את צבי". ג'ורדי לא שמע אותו. הוא חיפש את המשקפיים והתחיל להתרחק במורד הוואדי. הוא נתקע בכמעט כל דבר אפשרי, נשרט על ידי סירה קוצנית, נתקע בגזע כרות ואפילו דרך על…"צבי!"
"עוז, עוזי, הוא כאן. בוא מיד".
עוזי רץ במהירות וגלימת הסופרמן שלו התנוססה באוויר. מאיפה שג'ורדי וצבי היו זה נראה כאילו הוא באמת יודע לעוף.
"היי, מה אתה עושה כאן?? אתה מתקרב לגן החיות. כנראה התבלבלת. אנחנו נעזור לך. נכון ג'ורדי?"
"אהה…כן, בטח." ג'ורדי ענה.
עוז הרים את צבי והתחיל לצעוד במעלה הוואדי.
"עוז?" פנה אליו ג'ורדי. "יכול להיות שצבי רוצה לחזור לגן החיות?"
"לא, לא. הוא כנראה רק התבלבל. הנה תראה" עוזי הניח את צבי. צבי הסתובב במקום ופנה לעבר גן החיות.
"אני לא מבין" אמר עוז אל צבי. אתה לא שייך לשם. אתה שייך לכאן. אתה צב. צא אל המרחב. תחיה!"
צבי הניד את ראשו. "לא, לא. הוא רוצה לחזור לגן, עוזי" אמר ג'ורדי הפעם בביטחון. "אני מצטער".
"טוב! אם אתה רוצה לחזור למקום המקולל הזה, לך!" אמר עוז בכעס. "לא רציתי להציל צב בכל מקרה. אני רציתי להציל אריה. הייתי צריך לדעת שאתה תרצה לחזור. אתה סתם פחדן!" סיים והתחיל להתרחק.
"אל תקשיב לו צבי", אמר ג'ורדי וליטף את השריון שלו "הוא פשוט כועס עכשיו."
השניים חזרו לאכול את הפנקייקים של בוקר וצבי נותר שם לבד. הכי לבד שהרגיש אי פעם. הוא רצה להתקדם אבל המילים של עוזי שרטו את ליבו ולא נתנו לו מנוח. אני פחדן?? חשב צבי לעצמו. אני פחדן. ענה צבי לעצמו. והמשיך ללכת.
הוא כבר ממש לקראת הגן. השלט נראה לו קרוב מתמיד. הוא הסתובב לרגע, אבל הם כבר נעלמו. הילדים האלו שלקחו אותו מהבית שלו, שגרמו לכל הבלגן הזה. הילדים האלו שכנראה דאגו לו.
אמנם אותם הוא לא ראה, אבל את הנוף היפיפה של נחל רפאים הוא פתאום ראה לראשונה. הוא לקח נשימה עמוקה והתחיל לצעוד לכיוון הגן. סוף סוף הוא הגיע לשלט "גן החיות התנכ"י" ועליו שבלול זקן.
מה??
"היי צב מה אתה עושה בדיוק?" קרא לו השבלול שהיה דבוק לשלט הכניסה לגן.
"אתה החבר של החילזון הלבן מהפרח הצהוב?" שאל אותו צבי.
"כמובן. אני מבין אז שאתם מכירים. לרגע חשבתי שאתה לא מהאזור. תראה יש לי תפקיד חשוב שעובר מדור לדור במשפחה שלנו. אנחנו שומרים על החיות מגן החיות".
"מצוין!" ענה צבי. "כי כדאי שתדע שיש כמה ילדים שבאמצע הלילה פורצים לגן ומשחררים חיות…"
"אולי לא הבנת אותי צב" עצר אותו השבלול "אנחנו שומרים על החיות מגן החיות. שומרים עליהם מפני הגן הזה. תראה, כל כמה זמן מגיעים לכאן חיות עייפות שאין להם עוד כוח לכל החיים האלו בטבע. אין להם כוח לצוד, לחפש מים, לדאוג לעצמם ולעמוד על נפשם, והם פשוט מוותרים. לוקחים את הנתיב הקל אל מחוץ לטבע – גן החיות. אז רק תזכיר לי בבקשה צב, מה אתה עושה כאן?"
"אהה, אני?…האמת שרק באתי לבקר חבר, אתה יודע, חוץ מזה, לבדוק כמוך שאין שום צב או משהו כזה שמתכנן לחזור לגן החיות."
"לבקר חבר אתה אומר." אמר השבלול. "הכרתי פעם צב שנכנס לגם ל"בקר חבר". הוא אף פעם לא יצא".
"לא, לא, אל תדאג, אני נכנס ויוצא כאילו נכנסתי בכלל. תאמין לי, אין לי מה לחפש פה בגן. אבל תגיד מי זה שם?" צבי הצביע לעבר הצד השני של השלט. "נראה לי שאולי זו חיה מפוחדת שסתם רוצה להיכנס לגן. כדאי שתבדוק את העניין מיד." אמר צבי. השבלול התחיל לזחול לעבר הצד השני וצבי הזדחל אל תוך הגן בשקט בשקט.
השעה הייתה חמש בדיוק ורק אחרוני המבקרים עוד נותרו בגן. הכרוז חזר והודיע: "מבקרים יקרים, השעה כעת חמש ואנו מבקשים בפעם האחרונה מאחרוני האחרונים לצאת משטח הגן. החיות צריכות לנוח". לנוח ממה? צבי חשב לעצמו. מה הם כבר עושים כל יום? צבי התחיל את דרכו אל עבר הכלוב הישן והמוכר שלו. ובכן – הביתה. הוא התחיל ללכת בשבילי הגן כאשר שמע לפתע קריאות מוכרות. הוא הביט אל עבר הפח וראה את העורבים שהפחידו אותו אתמול בבוקר. נראה היה שהם אורבים לאיזה חילזון קטן. צבי נעצר. הוא יכול היה לעקוף אותם מבלי שיראו, אבל משהו בו לא נתן לו לעשות זאת. הוא הביט בשריון שלו, לקח נשימה עמוקה והתחיל להתקדם לעברם.
"היי, עורבים!" קרא לעברם "זוכרים אותי?"
"רגע, רגע, רגע…" אמר העורב הראשון שבדיוק לעס ביסלי. "אתה רוצה לומר לי שאתה מכאן? אתה מגן החיות?!"
"היי, תראה אותו, את הבן של צב-צב" פנה אל העורב השני "הוא ברח לגן החיות!"
שני העורבים פצחו בצחוק אדיר.
"לא ברחתי לגן החיות." אמר צבי. נולדתי כאן. אני שייך לכאן!
"אם כן" פנה העורב השני אל הראשון. "אולי השריון שלו לא בדיוק חזק כמו של צב-צב, חחח…חחח".
העורבים התקדמו אל עבר צבי במהירות. הוא נכנס לתוך השריון ועצם את עיניו. האם זה יהיה הסוף שלו?
לפתע שמע צעקות וקול מוכר שצועק חזק: "היי, אתם! עזבו אותו עכשיו ומיד!" הוא הוציא רק את ראשו כדי לראות מה מתחולל שם. זה היה עוזי, הפעם הוא לא היה מחופש לשום דבר. רק ילד בן חמש שאיכשהו נותר בגן החיות.
עוזי הבריח את העורבים וכרע על ברכיו ליד צבי.
"היי צבי, אני מצטער שהוצאתי אותך בכוח מהמקום הזה. חשבתי שאני מצלי אותך, כי פשוט לא הבני למה שמישהו ירצה לחיות כאן ולא בטבע, אבל אתה יודע מה, אתה יכול להחליט לבד לאן אתה שייך."
עוזי הרים את צבי ולקח אותו לכלוב שלו. "ובמחשבה שנייה צבי," אמר עוז "מה זה אומר בכלל להיות "שייך" לאנשהו. מה, אתה שלו, של המקום הזה? אולי אנחנו לא שייכים לשום מקום?" הוא ליטף אותו בפעם האחרונה והתחיל להתרחק. אני מצטער עוז, אמר צבי בליבו, אבל אני לא מכיר שום מקום אחר בעולם מלבד הגן. צבי עמד מול הכלוב, הבית. המקום שהוא עד עכשיו הכיר רק מהצד השני של הגדר. הוא כמעט נכנס פנימה, אך לפתע שם לב לכתובת קטנה מאד בתחתית השער שנחרתה על ידי ציפורן של צב. היה כתוב:
"אפילו צב
שיש לו בית על הגב
כשייכנס לגן
יזכור,
אני לא שייך לכאן".
ועל החתום למטה "צב-צב".
באותו רגע צבי קיבל החלטה והתחיל ללכת. עוזי הסתובב לראות את חברו בפעם האחרונה וראה שצבי התחיל ללכת לעברו. "עוזי! עוזי!" קרא אבא, שחיפש את עוז כבר חצי שעה. עוזי חזר במהירות אל צבי ושאל: "צבי, אתה רוצה לחזור לגן החיות?" צבי הניד את ראשו בשלילה. "צבי אתה רוצה שאוציא אותך מכאן?" צבי סימן לו בראשו – כן!
עוז הניח אותו ממש ליד שלט הכניסה של גן החיות וחזר לאוטו. לפני שעוז ואביו נסעו, הוא נופף לצבי שלום וצבי הצליח לראות שעוז שוב פעם לבש את תחפושת הספיידרמן שלו.
צבי חיכה ליד השלט. היה משהו שהוא היה חייב לדעת.
"היי שבלול, אפשר לשאול אותך משהו?"
"מה שתרצה".
"תקשיב, אני לא באמת מהטבע, אני נולדתי פה, בתוך הגן."
"כן, היית לי תחושה כזאת" ענה השבלול הזקן.
"אני לא מבין. סיפרו לי בחוץ שאני ממש דומה לצב-צב החסון עם השריון וחשבתי שכנראה אני הבן שלו, אפילו ראיתי את הכתובת שלו על הכלוב שלי. אז איך הוא הגיע לכאן?"
"האמת היא", ענה השבלול "שלפני הרבה שנים צב-צב בעצמו הגיע לכאן. הוא היה פצוע ברגלו ושמע שיש כאן אנשים טובים שיכולים לעזור לו ולרפא אותו. אבל אמת נוספת היא, שאתה לא הבן שלו."
"מה?? אבל אמרו לי שאני דומה לו כמו שתי טיפות מים, העורבים פחדו ממני, אפילו התן לא העז להתעסק איתי. אני חייב להיות הבן שלו. זה אומר שאוכל לצאת אל הטבע ולחיות כמוהו, בחוץ. חופשי!"
"האמת היא, צב קטן שאתה דומה לצב-צב כל כך כי אתה אחיין שלו. אחיו של צב-צב עקב אחריו עד הגן והחליט שגם הוא רוצה להיכנס. הוא היה עייף ותשוש מהחיים האלו בטבע. הוא אמר שהוא נכנס רק לבקר את אחיו אבל נשאר כאן. ניסיתי לשכנע אותו לא להיכנס לגן, שהחיים בחוץ הם הרפתקה ושלא הכל בחיים זה להיות מוגן ובטוח, אך לפעמים כשמישהו מקבל החלטה הוא מסוגל לשנות את סדרי הטבע. כי בסוף צב קטן, מה שקובע זו לא השאלה לאן אתה שייך, אלא לאן אתה בוחר להשתייך."
צבי עמד שם מתחת לשלט של גן החיות, כאשר רגלו אחת בחוץ ורגלו השנייה בפנים. הוא חשב על עוזי שהיה כל כך אמיץ, ועל צב-צב החסון והגיבור והוא ידע שהוא לא כמוהם. הם אמיצים. זה זורם להם בדם, אבל הוא? הוא לא כזה. אולי הוא באמת שייך לכאן? לגן. השמש כמעט שקעה והלילה עמד לעטוף. לפתע צבי נזכר בחלום שהיה לו אתמול בלילה וראה כוכב ראשון קורץ לו, ואז לאט לאט, כמו צב, הוא לקח צעד אחד אל מחוץ לגן.
