המאפייה הקטנה

אני הולך לעשות את זה היום.

אני לש את גוש הבצק בתנועה סיבובית, ידי לוקחת מדי פעם חופן מהר הקמח הלבן שנח על משטח העבודה ומוסיפה אותו לכדור ההולך ונוצר. רידוד, קיפול. רידוד, קיפול. תנועת הלישה המונוטונית מרגיעה אותי, ומספקת לי זמן לגולל שוב את פרטי התוכנית בראשי. היא די פשוטה. רוב העבודה כבר נעשתה בחודשים הקודמים. כל מה שנותר לעשות זה רק ליהנות מהסיום החגיגי. ובכל זאת…

רעד לא רצוני עובר בגופי וגוש הבצק נוחת על הרצפה בצליל טפיחה רכה. לרגע אחד אני המום, מערבולת המחשבות שבראשי נעצרת בבלימה רמה. לבסוף, אני משחרר את האוויר שנכלא בריאותיי, מרפה את גופי, ולוקח נשימה עמוקה.

ריח הלחם הנאפה נמהל בגופי, מרגיע אותי בערך. עוד נשימה, וארשת פניי חוזרת להבעתה הרגילה שאינה מסגירה דבר; ובדיוק ברגע הנכון – פעמון הדלת מצלצל בעדינות ואדם עגלגל נכנס לחנות, מביא איתו משב של אוויר שחר רענן. תודה באמת. חשבתי שהוא כבר לא יגיע לעולם.

"בוקר טוב!" רועם קולו ושובר את הדממה העבה שהספיקה לכסות את החדר בזמן שעבדתי. אני מעקם אליו את פניי בחיוך מעושה בתגובה. פניו זוהרות בחיוך חם, אך לי אין סבלנות לרגשנות הבוקר. "תראה אותך, כבר עובד!" הוא קורא, "מה המאפייה שלי הייתה עושה בלעדיך, נערי היקר?" ובצחוק עמוק שמתגלגל בין הקירות המתקלפים, הוא פונה לעטות את סינרו הדהוי מרוב שימוש. צינורות רבים מכסים את הקירות, מתפתלים ומשתלבים אחד בשני כמו צמח מטפס עשוי מנחושת, ומדי פעם ניתן לראות את אחד הצינורות פולט עננה דקיקה, כאילו נאנח.

"כדאי שגם אני אתחיל לזוז, אה?" מפיג בעל המאפייה בשנית את הדממה, ושולף מכיסו צרור מפתחות קטן אותו הוא מניח על דלפק הכניסה. בזרועות רחבות הוא מפשיל שרוולים ומסובב גלגל מתכת שמוברג לצינור עבה. זרם אוויר פורץ מפתח היושב בקדמת תנור מתכת רחב, וחום נעים מציף במהרה את חלל המאפייה הקטנה. אני עומד שם, מביט באיש הגדול המטפל באהבה באש התנור, ולרגע קט נדמה לי שאהבתו הקורנת היא זו שמחממת את החדר, לא הלהבות. אני מודה, האיש יודע איך להכניס חיים למקום.

נחרד ממחשבותיי האחרונות, אני מנער את ראשי – נכנעתי לרגשנות בכל זאת.

"אני יוצא למשלוחים של הבוקר," אני מודיע לבסוף, מרים מהדלפק את צרור המפתחות ואוסף בסלסילה את הלחמים הטריים שבעל המאפייה בדיוק הוציא מהתנור.

"בהחלט, בהחלט. סע בזהירו–" הוא פותח, אבל אני כבר לא שם כדי לשמוע את סוף המשפט. בהליכה מהירה אני יוצא אל אוויר הבוקר הקר, פעמון הדלת מנגן לי מנגינת פרידה. בעוברי את פינת הרחוב אני משליך את סלסילת הלחמים אל פתח זבל שנקרה בדרכי ומאיץ את קצב הליכתי. הפחד וההתרגשות נורים בגופי כמו זיקוקים, ויוצרים אחד עם השני תגובה אלימה. הירגע, אני אומר לעצמי. אתה נראה חשוד.

אני מביט סביבי אל הרחוב השומם, מוקף בבנייני מתכת אדירים. הם מתנשאים בגובהם ועטורים גם הם בצינורות, כמו כלי הדם המקיפים את ליבי הפועם. במרכזה של כיכר גדולה ניצב חיקוי לעגני למה שנקרא "עץ" – עמוד ברזל חשוף שממנו מזדקרים שלוחות של מוטות ישרים, מכל אחד מהם בולטים עוד ועוד מוטות ברזל שהולכים וקטנים, מגיעים לבסוף לגודלה של סיכה. אדם שמעולם לא ראה עץ אמיתי עלול לטעות ולחשוב שיש חן בפסל, אך אני יודע אחרת.

מעליות המפלסים כבר פועלות ואני ניגש לעמדה הקרובה, ממנה אנשים בוקעים בטפטופים. האנשים כולם קרים כמו המתכת המקיפה את כולנו, אף אחד מהם לא טורח להביט לאחרים בעיניים. האמת היא שדווקא היום עובדה זו עובדת לטובתי, ואני נדחק ביניהם אל פתח המעלית ותוחב את הגדול מבין מפתחות הצרור אל חריץ בולט. מיד נסגרת קוביית המתכת ואני מושלך מטה, נחבט מעט כאשר המעלית עוצרת בנקישה רמה במפלס התחתון. למרות היותו בעל תקרה ברורה – המפלס ממנו בדיוק הגעתי – אין הדבר נראה כך, שכן שמי השחר המאירים בתמימות מעושה את ראשי הבניינים, והרוח הקלה המלטפת את עורי, משווים את האשליה שאנו נמצאים על גגו של העולם. כן, הודות לכמה שעשועים טכנולוגיים, קשה לזכור שלמעשה כולנו גרים בתוך תיבת מתכת ענקית, לעולם לכודים בתוכה. טוב, עבור אחד מאיתנו זה עומד להשתנות.

המפלס הזה זהה בפרטיו לאחד שמעליו, מלבד פרט אחד – ביתן פח גדול, מכוסה בצינורות, בעל תריס כבד המכסה את פתחו. מפתח נוסף – אחד קטן יותר הפעם – אשר אותו אני מכניס בסיבוב מהיר לחריץ צר בצד הקיר, מפעיל מנגנון חבוי מהעין. לאחר סדרה של נקישות רמות שמלווה בלחשוש עדין של זרם אוויר, נפתח תריס הביתן באנחה כבדה וחושף אופנוע צנום ומיושן, צבעו השחור דהוי ומקולף. למראהו, חיוך אמיתי צץ על פניי לראשונה הבוקר. במשך כל השבועות האחרונים הגנבתי מכאן את כלי הרכב הבלוי, לוקח אותו אחרי סגירת המאפייה ומחזיר אותו לפני פתיחתה. השידרוג שהכנסתי בו הוא סוד התוכנית כולה, הדבר הקטן שיקח אותי מכאן.

דחיפות הרגע מאלצת אותי להזדרז, ואני תופס את הכידון ו– צפירה רמה מפלחת את האוויר, מהדהדת בעוצמה ומקפיצה אותי כהוגן – לעזעאל עם הצופר המעצבן הזה! כמה ראשים מסתובבים לכיווני, ויונה אפורה וגדולה נוחתת על גג הביתן, מבטה הבוהה מסגיר את טבעה האמיתי. מבין שהחשאיות התעופפה לכל הרוחות, הפאניקה שעד עכשיו הצלחתי להדחיק פורצת החוצה. בתנועה גסה אני מפרק חלק חבוי במושב, וקסדה שחורה נפרשת בצליל קפיצי בין כפות ידיי. אני חובש אותה בזריזות, מקווה שצללי הבוקר הסתירו את פניי עד כה, ותוחב באלימות מפתח משונן אל ראש הכידון – צפירה נוספת מקפיצה שוב את כל הרחוב. למה לא ניתקתי את הצופר הזה ודי?! יודע שכעת באמת כל העיניים עליי, אני מנתר בפיסוק רחב על מושב האופנוע ובבעיטה חזקה בצידו מתניע את מנוע הדחף. אוויר חם פורץ מאחוריי בעוצמה אדירה, והאופנוע ואני דוהרים קדימה כרוח סערה, התאוצה הפתאומית מאיימת להפיל אותי. מהדק את אחיזתי בכידון ומכווץ את גופי, אני מסובב את דוושת המהירות אפילו יותר. הרחוב הופך לטשטוש צבעים מטורף ואני צועק וצופר לאנשים, שמפנים בבהלה את מסלול הדהירה שלי. מבט חטוף למראות הצד מראה שאני כבר לא לבד – חמישה אופנועים שחורים וכבדים דולקים אחריי, מדביקים אותי במהירות. בחיוך פראי, אני מסובב את דוושת האוויר עד הסוף ולוחץ על מתג שחור בצוואר הכידון.

באחת, להט האוויר החם מתפרץ אף יותר כאשר אש בוקעת מתוך המדחף השחוק – וכלי הרכב הקטן שלא נועד לעמוד בעומסים שכאלו שועט במורד הרחוב במהירות מפחידה. משתחל בין קרונותיה של רכבת ארוכה ועוקף בקושי אישה זקנה שלא מבחינה בי, אני מגלה שבמהירות כזו כמעט בלתי אפשרי להתחמק ממכשולים, דבר שלא חשבתי עליו מקודם. בכל מקרה, אני כבר יכול לראות את הנקודה שאליה מוביל אותי המסלול שתכננתי – סדק בקצה העיר. ליבי הולם בפראות, האנדרנלין חוגג בעורקיי, אני גומע את המרחק במהירות ומכין את גופי לפגיעה. מבטי חוזר למראות – ובמקום לראות רק את השתקפותו, אני מגלה את אחד הרודפים עצמם. יד שחורה נשלחת לכיווני ואני מתכופף בתנועה חדה, מתחמק כקצה השערה. המבט חוזר לפנים ומגלה ש– טראח!

אני בחוץ.

כל העולם עוצר. פי נפער בזעקה אילמת, עיניי מוצפות באור אמיתי, מסנוור, של העולם החיצון. ים של כחול תוקף אותי, מהמם את חושיי, וכוח הכבידה מחליט שהגיע הזמן לתבוע את בעלותו עליי. אני מושלך מטה וגופי ניתק ממושב האופנוע, שצונח יחד איתי בנפילה חופשית. ידי האחת לופתת את ידית הכידון, והשניה מגששת בבהלה אחר המתג האחר, האדום, בצוואר האופנוע. הרוח שורקת באוזניי, ראייתי מתערפלת, אני כמעט שם ו– נקישה חדה נבלעת באוויר כאשר שילדת מתכת פורצת החוצה משני צדדיי, פורשת אחריה זוג כנפי עור שחורות ורחבות. נפילתי נבלמת ואני מוטח חזרה אל מושב האופנוע. שאגת הרוח מפסיקה, והמנוע דומם יחד איתה. ואני – אני מחליק קדימה באוויר, עף. אני עף!

הזעקה משתחררת מגרוני רק עכשיו, עולה לשמים כמו אוויר המשתחרר מצינור אדיר. נמשכת ונהפכת לצעקת אושר, ומשם לצחוק מתגלגל, אני מרגיש את לחץ השבועות האחרונים מתפוגג ונעלם. עוד צעקה, ועוד צחוק – אני חופשי, אני חופשי! נוף שאין לי מילים בכדי לתאר נפרש לפני, וריח רענן של עולם חדש מציף אותי. ירוק, חום, אדום, כחול, אינסוף צבעים נמתחים מקו אופק אחד לאחר, יוצרים צורות שרק ראיתי בתמונות. "עצים", "הרים", "נהרות" – הם לא רק סיפורים, הם אמיתיים! הנה "יער", ושם רחוק זה "ים"! מביט לאחור, אני רואה את הכלא ממנו פרצתי בסערה – קופסת מתכת ענקית, תיבה כסופה וישרה בין נוף צבעוני ומפותל. אני נושם עמוק את ריח החופש ועוצם את עיניי, מתענג על הרגע המתוק.

קליק.

קליק? מאיפה זה הגיע?

קליק. קליק. קליק. קליק. קליק. והעולם מתהפך מלמעלה למטה. כתם שחור נכנס ויוצא במהירות משדה ראייתי. זאת אחת מהכנפיים. אני נאחז במלוא כוחי בכידון, מצמיד את גופי לאופנוע המטלטל בפראות, ובטעות לוחץ שוב על המתג השחור. מנוע ההדף מופעל בשנית במלוא עוצמתו, וכל הצבעים שהיו מרהיבים ביופיים עד כה נהפכים לכתם אחד, מתערבל בפראות וחסר גוון.

 

אני פוקח את עיניי אל לובן אינסופי וחש את גופי נח על מצע נעים, בעל רכות שלא הרגשתי מימיי. זהו, הגעתי לעולם הבא? כאב צורם מהדהד ברחבי גופי וטעם של דם סמיך ממלא את פי. אני משתנק ופולט שיעול אדום שמכתים את הלובן עליו אני נח בכתם מוחשי מאוד. לא, אני עוד לא מת. ואז זה חוזר אליי – המרדף, הטיסה, ההתרסקות. האופנוע!

אני מרים את גופי ומסובב את ראשי במהירות כזו שסחרחורת וכאב דוקר בעורף תוקפים אותי וגורמים לי להצטער על התנועה החדה, אבל ראיתי אותו – שחור ודומם ושרוע על שיפוע של מדרון מעליי. במאמץ רב, והפעם באיטיות, אני מרים את עצמי ומדדה לעברו, התזוזה מפחיתה מעט את הכאב. למרות מצבי הנוכחי, אני לא יכול שלא להתפעל מהמקום המשונה בו אני צועד. מרחב לבן וחסר גבולות פרוש מכל עבריי, ורק השמיים הכחולים מהווים פרט מוכר בנוף. מתוך האדמה, או מה שלא תהיה הקרקע עליה אני דורך, מזדקרים גבעולים דקיקים, ארוכים ולבנים כשלג. הם צומחים ומקובצים יחדיו בצורה כה צפופה עד שלא ניתן לראות אף לא פיסה קטנה ממה שנמצא מתחתיהם. הגבעולים, אם בכלל ניתן לקרוא להם ככה, שכן הם בפשטות קוים חלקים הבוקעים מן הקרקע, מגיעים ברובם עד מותניי, ובחלקים מסוימים אפילו עד חזי או מעל ראשי. הדבר המשונה הוא, שלמרות העובדה שהם נחים כך, ישרים להפליא, הם רכים במיוחד כאשר אני מעביר ידיי דרכם. במקומות אחרים הגבעולים ארוכים אף יותר ומשוטחים על הקרקע, ונראים כמו פלגים חיוורים.

מפלס את דרכי מבעד למרבד הסמיך אני מגיע לבסוף אל האופנוע השוכב, כנפו היחידה מעוקמת ופונה מעלה כלפי השמיים. חוץ מהכנף, המדחף ושאר גוף האופנוע נראים באופן מפתיע תקינים וחסרי פגע, וברגע של תקווה אני שולח יד אל המפתחות שבכידון – רק כדי לגלות שהם אינם. בהלה נופלת עליי ואני שומט את גופי אל תוך הסבך הלבן ומתחיל לגשש בתוכו בטירוף, אך ללא הועיל. בין הקווים הרכים אפשר רק למצוא רכות נוספת. אני מרים את ראשי, וגלי ייאוש נשלחים בגופי כאשר אני מביט על סביבתי החד-גונית. אין סיכוי למצוא את המפתחות בתוך הסבך הארור הזה.

בדיוק אז, נוחתת עליי ההבנה. לא תכננתי כלום מעבר לרגע ההימלטות. השאלה 'מה הלאה?' לא עלתה על דעתי – שלא לדבר על 'מה אני עושה אם הלך לי האופנוע?' אני נמצא בארץ שום-מקום, פצוע, רעב – כן, הרעב מצא זמן טוב להכות בי – וחסר כל אמצעי תחבורה. יופי. ממש כל הכבוד לי. אני מרים את ראשי בזעם אל הרקיע, לא יודע אפילו על מי לכלות את תסכולי ו– מבחין במשהו שלא שמתי לב אליו מקודם.

תמרת עשן דקה חוצה את השמיים, מסתלסלת בפיתולים נאים. כמו ענן סערה החולף עם הרוח וחושף שמש חמימה, ייאושי מתפוגג ומשאיר במקומו סקרנות. בכוחות מחודשים ועם סוג של ניצוץ בעיניים, אני עושה את דרכי במעלה צלע המדרון הלבן והרך. מששבה אליי רוח התקווה גם הכאב מתמוסס לו, וכעבור זמן קצר אני משקיף אל מקור העשן – מערה עגולה, פתח שחור בשמיכה הרכה, מעשנת בעצלתיים ועומדת בניגוד מוזר כנגד הלובן המסנוור. בעודי עושה את דרכי אליה המערה מתבררת כרחוקה ממה שהיא נראית, שכן חוסר הפרטים בנוף מעוות את תחושת המרחק. כאשר לבסוף אני ניצב מולה – גובהה עולה על שלי פי כמה וכמה – אני מבחין שהיא ממשיכה ומעמיקה פנימה. העשן שממרחק היה נדמה כי נפלט ברציפות, יוצא למעשה לסירוגין, מרווח של כמה שניות מפריד בין עננה לעננה; וכאשר העשן אינו עולה החוצה, משב רוח עז מנסה לינוק אותי פנימה, פורע תוך כדי את הגבעולים הלבנים ומרפרף בבגדי. פנים המחילה חשוך ופרטיו נסתרים, ואני מתמהמה לרגע, שוקל את צעדי הבא. מחליט לבסוף שאין לי מה להפסיד, אני נכנע למשב, חצי נכנס חצי נשאב אל תוך עומק החשכה.

אדמת המחילה לחה וחלקלקה ודורשת ממני לשמור על צעד איטי ויציב. זרם אוויר חם הנושא עננת עשן נוספת ניתך בפניי ואני מסוכך על פי ואפי מפני הצחנה הגופריתית. משעובר המשב אני ממשיך בצעד נחוש, מתקדם עוד ועוד אל תוך העלטה הסמיכה. יחד עם דעיכת האור, אני שם לב גם לדממה, מחניקה וחסרת קץ. ימין, שמאל, ימין, דורכות רגליי. משב אוויר נוסף. צעד בשמאל, עוד אחד בימין וברגע הבא אני מאבד את שיווי משקלי ומחליק, שולח את ידי באינסטינקט אל קיר המחילה לתמיכה. ידי מתחפרת בקיר הרך והרטוב ואני נופל על גבי. אני מושך אותה בחזרה ומגלה שהיא מצופה בריר צמיגי, חמים. או אז, גרגור עמום נשמע ממעמקי המחילה, מרעיד את קירותיה. מה זה היה? אני נשאר שכוב, לא מעז להניד עפעף. שוב מורגש הגרגור, ומשב רוח קר ופתאומי יונק אותי אל תוך עומק האפלה. אני נגרר במהירות, מפרפר בחוסר אונים לאורך הרצפה החלקה, ובדיוק כאשר פוסקת הרוח ואני מנסה לזחול חזרה ולעמוד על רגליי, האוויר מתפוצץ בשאון מחריש אוזניים ונורא.

אני מוטס בחזרה את כל הדרך שעשיתי בתוך המחילה, פורץ החוצה אל אור השמש הבהיר כמו קליע הנורה מקנה של רובה. אני נוחת על המצע הלבן, עטוף בריר המצחין, אוזניי מצלצלות באלימות וליבי הולם בפראות; ובאותה המהירות שבה התחיל ליבי לדהור, הוא נעצר ומשתתק – הדם קופא בעורקיי. מולי, מעבר לפתח המערה, השדה הלבן מתחיל לנוע. הוא מתפצל לשכבות ומתעוות, עולה ויורד בו-זמנית. סדק נפער במצע הלבן, סדק שנהפך באיטיות לחריץ ואז לפתח ההולך וגדל ומגלה לבסוף – עין. כחולה, עגולה, ענקית, מפלצתית, בעלת אישון רחב ושחור כלילה.

ההר הלבן עטוי הכיסוי הפרוותי מתחיל לשנות את צורתו, עמקים נהפכים לגבעות ובליטות נהפכות לשקעים, כל מבנהו מתחלף. אני מושלך מטה, משאיר שובל של ריר, כאשר הקרקע עליה אני שרוע מתרוממת ונהפכת למדרון משופע. בכבדות, אני מתרומם במקום נחיתתי, מרים את מבטי באיטיות, ועיניי נפערות לרווחה. כושל לאחור אני מביט כאשר הראש העצום מתרומם, פוער עין נוספת. הדבר עליו הילכתי עד כה, היצור עליו התרסקתי, מותח את צווארו הארוך ומשגר עיטוש נוסף אל אור היום, חושף לוע מאורך וניבים מחודדים. הראש הענק מתנער בעייפות, והעיניים הכחולות כמו הים הרחוק בוחנות את סביבתן. כאשר הן מבחינות בי, אישוניהן השחורים מתכווצים באחת. הדרקון מביט בי. אני קופא בתנוחת אימה.

"אין צורך לפחד," מכה הרעם. קולו של היצור מהדהד בתוך ראשי, ממלא את גופי בעקצוצים. למרות שלא הזיז אף שריר, עיניו הנעוצות בשלי איכשהו נותנות לי את האישור שהוא זה שמדבר אליי.

"א-אתה לא מתכוון ל-לפגוע בי?"

"לא."

אני מתרומם על המצע הרך ומייצב את עצמי, זוקף את מלוא קומתי. "איפה אנחנו נמצאים?" אני שואל.

"האם הגעת מעיר המתכת?" משיב בשאלה קולו העמוק. אני לא יודע למה, אבל קולו נוסך בי שקט ושלווה. שקט ושלווה שברחו ממני מזה מספר חודשים, אולי אפילו שנים. בלי לשים לב לכך, אני משחרר באיטיות את האוויר הכלוא בריאותיי, מרפה את שריריי המתוחים.

"כן."

"אז אתה קרוב לביתך. אני רואה את העיר הכסופה מכאן," והוא מחווה בראשו לכיוון האופק.

"העיר הזאת אינה ביתי," אני פולט בלהט. "כלומר, לא עוד," אני מוסיף ביותר רכות. הידיעה שלמעשה כלל לא התרחקתי מהעיר ממלאת אותי בתחושה… מוזרה.

"הו," מתפעל הדרקון. "ברחן?" עיניו סוקרות אותי בסקרנות, ולאחר מכן מתקבעות על נקודה הרחק מאחוריי. "כלי רכב נחמד," מוסיף, "אבל הוא לא לקח אותך רחוק מדי."

"רגע אחד," אני קורא, לא בטוח אם במחשבתי או בקול רם. "מה זאת אומרת, ברחן? היו עוד לפניי?"

"המם, אתה יודע. מדי פעם."

"אף אחד לא סיפר לי על זה."

"אף אחד לא סיפר לכם הרבה דברים."

אני נאנח בכבדות, מרגיש לפתע את כובד גופי, העייפות צונחת עליי כמו משקולת. "יפריע לך אם אני אעשן פה קצת?"

"בכלל לא, תרגיש בבית."

אני נשען לאחור ומתיישב בצניחה רופסת על הפרווה הרכה שמתחתיי, והדרקון משנה גם הוא את תנוחתו ומציב את עיניו גדולות הממדים בקו אחד איתי, כך שנוכל להמשיך לדבר. אני שולף מכיסי חפיסת סיגריות בלויה – תמיד יש לי שם אחת כזו, יחד עם מצית קטן – מוציא חצי סיגריה משומשת ומדליק אותה מחדש. אני שואף שאיפה ארוכה מהסיגריה, יונק את העשן לריאותיי וכולא אותו שם. אני מרגיש אותו מעקצץ את פנים גופי, חש אותו מתערבל בבטני, מחפש את פתח היציאה חזרה לעולם. לבסוף אני נושף אותו החוצה בעדינות, ומביט מהופנט באופן סלסולו באוויר; וכמו באורח קסם, בנושפי אותו החוצה אני נושף יחד איתו גם את דאגותיי, שעולות ונעלמות להן ברקיע.

"אה, תראה איזה דבר זה," אני קורא בהפתעה. הסיגריות האלו נקראות 'עשן הדרקון'."

"דימוי מעניין," עונה היצור הענק.

"כן, יש כאן אפילו ציור של דרקון אדום שמוציא המון עשן מהנחיריים," אני מוסיף בשעשוע אמיתי. במשפט האחרון, עיניי הדרקון מבריקות כנגדי במין רגש אנושי – שכעבור רגע נעלם.

"לא ידעתי שעוד מאמינים אצלכם בדרקונים."

"אנחנו לא. זאת אומרת, הם לא. זה יותר כמו אגדת ילדים, הדרקונים. התמונה על החבילה של הסיגריות נמצאת בשביל השיווק."

"בשביל המה?"

"שיווק. אתה יודע, לגרום לאנשים לרצות לעשן. מוכרים להם שזה איך שדרקון מרגיש, והם רוצים גם."

היצור הגדול שותק לזמן מה, ואז, "אתה רוצה לדעת איך דרקון מרגיש?"

"איך?"

"לא כמו שהיית מצפה," נאנח הדרקון הלבן, משב האוויר מנחיריו פורע את מרבד הפרווה שעל גופו.

אני יונק מהסיגריה בשנית, מושך את טבעת האש שבראשה לכיווני וגורם לקצה לנבול לכדי אפר יבש ולצנוח מטה על הפרווה הלבנה. ברגע קל של חרדה אני מנסה לטשטש את הכתם אבל מצליח רק למרוח אותו עוד יותר. בכל אופן, נדמה שהדרקון השקוע במחשבותיו לא שם לב לכך.

"האמת היא, שאני לא בטוח מי מאיתנו יותר שמח על המפגש המקרי הזה. אבל זה כנראה אני," מהדהד לבסוף קולו העבה.

חיוך שקט עולה על פני. "עד כדי כך?"

"עד כדי כך. חלפו עידנים מאז שניהלתי שיחה עם מישהו."

"איך זה יכול להיות, אין עוד דרקונים בסביבה?"

"דרקונים בורחים מפניי."

"ואנשים?"

"לא מתעניינים במה שלא עושה להם צרות."

"יש בזה משהו."

 היצור הענק מביט לשמיים, ולרגע נראה כמו ענן לבן על רקע הרקיע הכחול. "ברחתי מהם, משאר הדרקונים," הוא אומר לבסוף, ומישיר מבטו אליי. "דאגתי שהם לא יחפשו אותי. וזה עבד. עבד טוב מדי."

"לפני כמה זמן זה היה?"

"מי סופר," הוא נאנח.

דחף רגשני גורם לי לשלוח יד וללטף את הפרווה הלבנה בעדינות, כמו שמלטפים ראשו של ילד שבוכה, אבל אני לא בטוח שהדרקון הענק בכלל הרגיש במחווה. "אני גם ברחתי מהבית, כמו שאתה כבר יודע… אם אפשר בכלל לקרוא למקום ההוא בית. לא נראה לי שמישהו שם אפילו ירגיש בחסרוני." טוב, אולי אחד, אני חושב לעצמי בהיזכרי בבעל המאפייה. הרגשה חמוצה מעט עולה בקרבי. "אבל, אני גם לא זקוק לאף אחד משם…" אני מוסיף, והמילים מרגישות לי חסרות טעם ברגע שהן עוזבות את שפתיי. "אני לא יודע בעצם." ואנחנו יושבים כך בשתיקה.

אני מתחקה אחר 'עשן הדרקון' המסתלסל מפי, והדרקון הלבן מניח את סנטרו על רגליו האחוריות בכרבול חתולי, ובוהה לאופק. הזמן עובר, ומחשבתי נודדת. לאן אמשיך מכאן?

"אתה יכול לעוף?" אני יורה את השאלה מבלי להיות בטוח לגמרי למה שאלתי אותה.

"מה?" הדרקון מרים את ראשו בהפתעה, שולח לאוויר ברשרוש כנפיים להקת ציפורים שנחה על ראשו זה כמה דקות.

"חשבתי שאולי נעשה סיבוב בשמיים, לא הספקתי בכלל ליהנות מהטיסה הקטנה שלי מקודם. אתה יכול לעוף, נכון?"

"אני יכול, כן," משיב הדרקון. "אבל אם נעוף יחד, זה אומר…" המשפט מסתיים כאשר קולו גווע והוא משתתק.

"זה אומר מה?" אני לוחץ.

"זה אומר… זה אומר, שנהיה חברים."

"ומה רע בזה?"

"שאז נצטרך תמיד לבלות זמן ביחד."

"ומה הבעיה בזה?"

"זה פשוט… אני לא יודע… פשוט, מביך?"

אני רוצה להתפקע בצחוק גדול אבל המבט בזוג העיניים הכחולות אומר שמוטב לי לנהוג בעדינות. "אני מבטיח להיות חבר נחמד," אני אומר לבסוף, חיוך קל בזווית פי. "תחשוב על זה, אתה יכול להיפטר ממני מתי שרק תרצה. לשרוף אותי, לטרוף אותי, למעוך אותי. אני כמו חרק קטן בשבילך."

"אני לא אעשה לך את זה," אומר הדרקון, ונאנח.

"ואני לא אטריד את מנוחתך. אז מה אתה אומר? בסך הכל טיסה קטנה?"

"בסדר. אבל קודם–" וברגע הזה הדרקון הלבן מביט בי במבט שחודר היישר אל תוך נשמתי. עיניו מבזיקות בגון יפהפה של טורקיז, ותחושה מוזרה בפניי מגלה לי שגם עיניי מתחילות לזהור כך. רוח פרצים מגיעה משום-מקום ומנופפת בשערי ובבגדיי כאילו היו דגלים בראשו של תורן. הדרקון זוקף את צווארו, ומבטי עולה מעלה, עוקב אחרי עיני הטורקיז השופכות את אורן אליי. ככל שאני ממשיך להתמקד בהן הן הולכות וגדלות, עד שכולי טובע בתוך אגם של טורקיז, ותמונות מתחילות להגיע.

יצור פרוותי ולבן כשלג, לא יותר גדול מחתול, מייבב בבכי חד. לועו זועק מעלה ונראה שהוא נתון בכאב. דרקונים אדומים כארגמן ועטורי קשקשים מבריקים כפלדה, מקיפים אותו, חגים סביבו. אחד מהם שולח טופר עבה כגזע עץ –

התמונה מתחלפת במערבולת של צבעים לאחת אחרת. הדרקון החיוור גדול יותר הפעם, ודרקונית אדומה וגדולה בעלת רעמה לוהטת כאש נושאת אותו בפיה. היא מתקרבת אל תהום סלעית ומשליכה את היצור הצורח מטה אל מותו –

התמונה משתנה שוב והדרקון הקטן, פרוותו מלוכלכת ומרופטת זוחל חזרה אל הדרקונית הנחה בקרחת יער. כאשר היא מבחינה בו, היא פורשת את כנפיה וממריאה –

מערבולת צבעים נוספת, והפעם הדרקון הלבן עצום בגודלו. פרוותו מבהיקה כפנינה באור השמש והוא נושף סילון אחר סילון של אש שממיסה את הסלעים, את העצים, ואת האדמה עצמה. דרקונים אדומים – כעת נראים כמו לטאות זעירות לידו – מנסים להשיב אש, אך כוחה של המפלצת הלבנה לא מותיר להם ברירה אלא לסגת…

חילוף נוסף, והפעם הדרקון הלבן, גדול כהר מושלג, יושב מכורבל בתוך עצמו, שערותיו מתנופפות ברוח סתווית ועלים יבשים חולפים מול עיניו הבוהות…

רגשותיו של הדרקון הלבן מוטחים בפניי, מהממים את חושיי, ודמעה קטנה מבצבצת בזווית עיני. עד מהרה הטיפה הופכת לנהר של ממש, שוצף וקוצף בשקט קסום וצבעו טורקיז מבריק. מתוך הקצף הירוק, מביט אליי נער צעיר. אני מזהה אותו. זה אני…

הנער הולך ברחוב סואן, נחבא אל הצללים, עוקב אחרי אדם אחר. תנועה מהירה – וארנקו של האדם נח כעת בכיסו של הנער. האיש אפילו לא הרגיש –

הצבעים מתערבלים אחד בתוך השני, פרצופי האנשים שברחוב נמסים ומתחברים מחדש לפרצופים אחרים. חבורת אנשים מגודלי גוף מכים את הנער למוות בתוך סמטה חשוכה. הנער מכווץ לכדור, מגונן על עצמו וזועק לשמיים. צליל לא ברור נשמע, והבריונים מתפזרים –

התמונה מתחלפת והנער, כעת גבר צעיר, שוכב עם גבו חשוף על ספת עור מצוחצחת. אדם מקושט בגופו בציורי דיו עדינים מחזיק מחט ענקית המחוברת לצינור שחור, ועסוק בציור אולר מהודר על גבו של הבחור השכוב. סכיני האולר פרושים לראווה, מודגשים בדיו הכהה –

מערבולת הצבע חוזרת, ואדם עגלגל עם סינר לבן ומוכתם נכנס לתוך חדר חשוך, קופא במקומו כאשר מבחין בגבר צעיר המעמיס לחמים ומאפים אל תוך שק רחב –

התמונה משתנה, והגבר הצעיר עטוי כעת בעצמו בסינר ועסוק ברידוד בצק, בעוד האדם העגלגל מהתמונה הקודמת מנחה את ידו. התמונות מתערבלות בפעם האחרונה ואני מתעורר.

רוח הפרצים מפסיקה ועיניו של הדרקון חוזרות לצבען הכחול הצלול, הבעה שקטה על פניו. גופי המכוסה בזיעה רועד ללא שליטה.

"ממ-מה זה היה?" אני פולט לבסוף, לא מסוגל להתיק את מבטי מצלחות הספיר העצומות.

"זה מה שנקרא, להיות חברים," משיב בשלווה קולו העמוק.

המוני שאלות ומחשבות מתרוצצות בראשי אך אין בפי מילים להגות אותן, ואני מסתפק בהנהון פשוט. איכשהו העולם, הדברים, נראים אחרת כעת. איכשהו נדמה שאני וההר הלבן שבבריכת שערותיו הרכות אני יושב, מכירים אחד את השני זה עידן ועידנים. צווארו האדיר של הדרקון מתקרב לכיווני, ראשו עוצר בסמוך אליי.

"עלה," אומר קולו העבה.

אני מטפס על פרוותו הרכה, גופי קליל וגמיש כמו שמזמן לא הרגשתי אותו, ומתיישב במרכז מצחו, אוחז בקבוצות משיערו בכל אחת מכפות ידיי כמו זוג מושכות. "לאן אנחנו עפים?"

"אנחנו מחזירים אותך הביתה."

ובשאגה אדירה של הר המתרומם ממקומו עתיק היומין, ובפרישת כנפיים מרעישה כמו סופת רעמים, ממריאים הדרקון ורוכבו, כל אחד מהם יחיד במינו בדרכו שלו, אל תוך הערב הממשמש ובא…

 

הסוף.