החיות
אהרון לקח אותי בסירת משוטים לאורך החוף, פעם אני חתרתי ופעם הוא, אחרי שעה הגענו למה שהיה פעם רידינג.
התחיל להחשיך כשהוא הוריד אותי על החוף.
"אל תיכנס למים זה מסוכן, אין מציל"… הוא גיחך, "ברצינות, יש שם דברים מוזרים עכשיו, תיזהר".
"בסדר". אמרתי.
"שלום ילד, אני מקווה שיהיה בסדר ותחזור". הוא לחץ לי את היד.
"גם אני". אמרתי. "להתראות".
קפצתי מהסירה, המים היו ירוקים ומגעילים והרטיבו לי את המכנסיים. החוף היה ריק. על החול נחו שקיות ניילון קרועות, גושי זפת חסרי צורה וצדפים שבורים.
התחלתי ללכת הביתה.
רחוב הירקון. על הקיר מולי מרוסס באותיות שחורות מרוחות, "גם אתה תמות". כאילו שלא ידעתי. החזקתי את האקדח חזק ביד, הוא קצת חלוד בקנה, יש לי חמישה כדורים במחסנית, ובכיס המכנסיים סכין מטבח ארוכה שהשחזתי בעצמי. חוץ מזה יש לי תיק גב עם כמה בקבוקי מים, שמיכה, ביסקוויטים ומפוחית פה.
אולי מישהו ירצה לשמוע איזה שיר…
עמוד חשמל ענקי חסם את הכביש, קפצתי מעליו והמשכתי ללכת.
"תל אביב ריקה. חוץ מכנופיות שרק מחכות לטיפשים כמוך. אי אפשר לגדל שם כלום. מה יש לך שם"? אהרון שאל.
"אני מחפש את הבן שלי".
"אתה צוחק עליי"?
"נשבע לך".
"בן כמה הבן שלך"?
"שלוש, עוד מעט ארבע".
"הוא היה בתל אביב כשזה קרה"?
"כן". אמרתי בכבדות.
הוא נאנח, "תגיד תודה שאתה חי ותישאר פה".
שתקתי. "לא זוכר שמישהו חזר משם". אהרון מלמל, "ואת האמת, לא הרבה ניסו, צריך להיות ממש מטומטם כדי לעזוב את הכפר. יש פה מספיק אוכל ואנחנו צריכים ידיים עובדות. יש גם כמה נשים פנויות, אני מאמין שתמצא מישהי, אפילו שאתה כזה מכוער".
"תודה על ההצעה", אמרתי, "אבל אני חייב לנסות למצוא אותו".
"אתה באמת מאמין שילד בן שלוש נשאר בחיים שם"?
"אולי, אני מקווה".
אתה מתאבד".
האש בערה, גיצים עפו באוויר, חושך.
"יכול להיות". אמרתי. "אז אתה תיקח אותי או לא"?
"אתה ילד גדול איציק, תעשה מה שאתה רוצה". הוא אמר בקול זועף.
הוא היה מעדיף שאני אעשה מה שהוא רוצה ואולי הוא צדק,
אבל זה כבר לא משנה, אני פה.
שורה ארוכה של מכוניות שרופות נחו בצדי כביש אספלט מתפורר.
משהו זז בין השיחים, הסתכלתי, חתול זקן יילל בין הקוצים.
הוא רזה וחולה, הפרווה שלו מלוכלכת, נוזל צהוב נזל לו מהעין.
זרקתי עליו אבן קטנה, הוא ברח ונעלם בין ההריסות.
המשכתי ללכת, על המדרכה השבורה נח שלט פח חלוד, "מכולת העצמאות" אמרו אותיות אדומות מוכתמות, מאחורי השלט גל אבנים ובתוכו פתח צר שבקושי אפשר להשתחל דרכו.
נכנסתי פנימה והדלקתי את הפנס, על הדלפק מחשב שבור, אריזות פלסטיק ריקות ומדפי מתכת מכוסים אבק וחול, לידם מקרר אפור סגור. פתחתי אותו, ריח מסריח של בשר רקוב היכה בנחיריים, סגרתי את הדלת הכי מהר שאני יכול.
מתחת למקרר מצאתי קופסת פלסטיק קטנה עם רסק עגבניות. פתחתי ובלעתי את הרסק בשנייה, הוא היה מתוק ומגעיל. הוצאתי את המימייה ושתיתי קצת לשטוף את המתיקות. יצאתי החוצה, משאית ישנה התקרבה מקצה הרחוב, זינקתי פנימה חזרה הכי מהר שיכולתי.
אולי הם לא ראו אותי.
אולי אני אישאר בחיים.
המשאית נסעה לאט, מאחוריה קשורים בשרשראות ילדים וילדות, רובם ערומים, הם רזים מאוד, שזופים, כמעט שחורים, הם
לא מביטים הצדה, רק על הרצפה.
אף אחד מהם הוא לא הבן שלי.
לאחת מהשרשראות קשורה גופה של ילדה קטנה עם שיער חום ארוך, הגופה נחבטה בערמות האבנים והידיים שלה קפצו כמו
בובת סמרטוטים שמישהו משך לה בחוטים חזק מדי. על החלק האחורי של המשאית עמדו גברים גדולים, מחזיקים קלשונות, מוטות ברזל ויש גם שניים עם רובים. מאחורי המשאית הלך גבר שמן ונמוך, שהחזיק בשרשרת ברזל שני כלבי זאב רזים שנשמו בכבדות, לשון ענקית אדומה השתלשלה
החוצה. אחד הכלבים התחיל לנבוח לכיווני, "שתוק"! פקד הגבר השמן ובעט בו, הכלב יילל, הם המשיכו לצעוד בצייתנות קדימה בלי להביט אלי.
המשאית נעלמה.
נשמתי עמוק, ניסיתי להירגע. זה היה קרוב.
הפה יבש, פתחתי את המימייה ושתיתי קצת מים, אכלתי ביסקוויט מהתרמיל ויצאתי החוצה. מאחוריי, ערמה של גושי בטון ענקיים שבורים שהצביעה לשמים אפורים. לפניי רחוב צר מלא בחורבות, בפינת הרחוב חבית בוערת.
אני לא בטוח איפה אני נמצא, נראה לי ליד העירייה, אבל כל הרחובות דומים, בתים הרוסים וביניהם אבק ועשבים ירוקים אפורים שאי אפשר לאכול.
המשכתי ללכת, זקן שדוף שכב באפיסת כוחות על המדרכה בקצה הרחוב, היו לו תחתונים שחורים עם חורים וחולצה אפרפרה קרועה, פניו היו מקומטות, עיניו כמעט עצומות והזקן והשיער היו ארוכים, לבנים ומזוהמים. בהתחלה חשבתי שהוא מת, אבל
כשהתקרבתי ראיתי שהוא עוד נושם.
"אין לי כלום, אל תהרוג אותי". הוא מלמל.
"יש לך תחתונים".
"אין לי כלום, אל תהרוג אותי".
משהו שרק ליד האוזן, התכופפתי. האבן פגעה בי בברך, צרחתי. גבר גבוה מזוקן עם מוט ברזל ביד רץ אליי, "תמות"!!! הוא צרח.
לא היה לי חשק למות.
שלפתי את האקדח ויריתי בו כשהוא היה חמישה מטר ממני. הוא עף על החול וחרחר, החולצה שלו התמלאה דם שחור, הוא מציף עכשיו את הריאות שלו, עוד כמה דקות הוא ימות.
"הרגת אותי". הוא לחש נדהם.
"עוד לא". אמרתי, הרמתי את המוט מהרצפה והיכיתי בראש שלו בכל הכוח.
זהו, נגמר, עכשיו אתה מת.
הסתכלתי מסביב.
הזקן עם התחתונים השחורים נעלם, כנראה ברח.
הפשלתי את המכנסיים, יש לי פצע די עמוק בברך, לא נורא. חיפשתי את התיק של האיש המזוקן עם מוט הברזל, לא מצאתי כלום.
להמשיך ללכת.
אני במרכז העיר, זה כנראה רחוב באזל.
פה אמור להיות הבית שלי.
מסביבי תלי אבנים שבורות, חול ולכלוך, ניירות קרועים עפים ברוח,
עצים יבשים בלא פרי..
צעקתי "אמנון! אמנון"!
רק ההד ענה לי.
התחיל להחשיך, מצאתי בית הרוס מלא בזכוכית שבורה ואבק, הארונות היו ריקים, האוכל נבזז מזמן.
התכסיתי בשמיכה הקרועה וניסיתי להירדם.
חולדות ועכברים צווחו בין הסלעים.
אחרי שעתיים נרדמתי.
חלמתי שאני רואה את אמנון. ניסיתי לחבק אותו, אבל לא משנה כמה מהר רצתי הוא נשאר רחוק.
הוא עמד בקצה השמיים, ידיו רזות, עיניו גדולות, עייפות, מושפלות.
ובכה, "אבא, אבא!!! אבא בוא"!
התעוררתי באמצע הלילה ולא הצלחתי להרדם.
בבוקר פתחתי את המימייה ושתיתי קצת, חייב להשאיר מים, המימייה כמעט ריקה.
שוטטתי כמה שעות בין החורבות, ולא ראיתי איש, מידי פעם ראיתי צל רץ ונעלם.
עכברים ולטאות שוטטו בין העשבים, זבובים שחורים זמזמו בעצבנות.
צעקתי מידי פעם, "אמנון!"
איש לא ענה.
למען האמת, הייתי די בטוח שלא אמצא אותו.
אבל הייתי חייב לחזור לתל אביב.
רק בשביל הסיכוי הקטן הזה, שאולי…
בצהריים הבנתי שאין טעם, אני צריף לחזור צפונה.
עמודי חשמל בודדים בלטו מבין הבתים החרבים, עשן סמיך ושחור היתמר במזרח.
אין לי מושג איפה אני. נראה לי שאני בדיזנגוף.
מה זה משנה? בכל מקרה אין לי מצב רוח לשופינג.
מאחורי קיר מתפורר הבחנתי בעץ תפוז, העלים שלו מקומטים ושחורים, הענפים דקיקים ומעוותים והעיקר יש כמה פירות צהבהבים בענפים למעלה, ניערתי את הענפים בכל הכוח, תפוז קטן התגלגל על האדמה, שפשפתי אותו בחולצה ונגסתי, הוא חמוץ ויבשושי.
"התפוזים שלי".
הסתובבתי. מאחוריי עמד נער רזה, עם שיער חום חלק, פנים עדינות יפות ועיניים כחולות עצובות. הוא לבש ג'ינס קרועים וחולצה אפורה ענקית, הידיים שלו טמונות עמוק בכיסים.
"אז היית צריך לאכול אותם". אמרתי.
"חיכיתי שהם יהיו קצת יותר כתומים".
"עשית טעות". טיפסתי על העץ, הענפים התנדנדו. התמתחתי, השרירים רעדו ממאמץ, זיעה כיסתה את הידיים, אבל בסוף המבצע יש לי שבעה תפוזים קטנים בתיק.
ירדתי לקרקע מתנשף.
הנער הסתכל עליי במבט כועס, הושטתי לו תפוז.
"לא רוצה". הוא פלט נעלב.
"לא צריך". אמרתי והתחלתי ללכת.
"חכה". הוא צעק רגע לפני שאני נעלם בקצה הרחוב, "איך קוראים לך"?
"מה זה משנה"?
"סתם שאלה".
"קוראים לי איציק, אני חושב שהעולם יפה."
"מה?!"
"סתם שורה משיר, אני איציק יתום."
"ניר", הוא מלמל קצת נבוך. "לאן אתה הולך, איציק"?
"לכפר בצפון, יש שם אנשים טובים ואוכל למי שמוכן לעבוד קשה".
"אני יכול לבוא איתך"?
"ככה לעזוב את תל אביב, באמצע המסיבה, לא חבל"?
"בסדר, הבנתי, להתראות". הוא אמר נעלב.
"עזוב שטויות ניר, אין בעיה. אתה יכול לבוא איתי, אבל אני הולך מהר".
"גם אני הולך מהר, לא תצטרך לחכות". הוא הבטיח.
"אז בוא". אמרתי, והתחלנו ללכת.
"ממתי אתה בתל אביב"? שאלתי.
"מאז שזה קרה, לא ידעתי לאן ללכת".
שתקתי.
ניר אמר, "ההורים שלי מתו", והתחיל לבכות.
נעצרתי לשנייה, אין לי זמן לשטויות.
ניר ניגב את העיניים במהירות וחזר ללכת. "עזוב, לא משנה."
"בן כמה אתה"?
"תשע-עשרה".
"אתה נראה יותר צעיר."
"אני לא מרגיש צעיר, אני מרגיש שאני בן מאה". הוא אמר במרירות.
"בן כמה אתה"? הוא שאל.
"אני? זקן, לא רואים"?
אחרי חצי שעה הגענו לירקון, למים יש ריח מוזר, נחילי יתושים זמזמו מכל כיוון.
"אפשר לעבור קצת יותר רחוק, יש שם אקליפטוסים שנפלו, נוכל ללכת עליהם". ניר הצביע לכיוון מערב.
"ויש שם בטח גם אנשים שמחכים לנו, עדיף שנחצה פה, נתרטב, לא נורא."
אנחנו יוצאים מהמים בבגדים רטובים, חם בחוץ והבגדים מתייבשים במהירות. אחרי שעה של הליכה בשדות קוצים אפורים אני שולף את המפוחית ומתחיל לנגן את
All along the watch toer
ופתאום ניר מתחיל לשיר,
.”There must be some kind of way out of here /Said the joker to the thief
There’s too much confusion/I can’t get no relief.“
יש לו קול צלול וגבוה והוא מכיר את כל המילים.
"אתה שר לא רע". אמרתי כשהשיר נגמר. "ויפה שאתה מכיר את השיר, זה עתיק."
"פעם חשבתי להיות זמר, אפילו למדתי פיתוח קול". הוא הודה בביישנות, "הפתעת אותי, אתה מנגן טוב".
"למה הפתעתי? אני לא נראה כמו מישהו שמנגן טוב"?
"אתה לא נראה כמו מישהו שיודע לנגן". הוא אמר.
מה זה משנה?
למי אכפת משירים עכשיו?
החיים שלך לא מעניינים אף אחד אורפיאוס.
שמש לבנה וצורבת מלאה את השמיים, החולצה התמלאה בכתמי זעה.
"נלך לים"? הצבעתי לכיוון מערב, "חם נורא, בא לי להתרחץ".
ניר משך בכתפיים. "לא אכפת לי.”
חצי שעה אחר כך אנחנו על החוף.
הגלים באים וחוזרים, שקט, רוח קלה נושבת,
אפשר לבנות ארמונות בחול.
הורדתי את החולצה ונשארתי בתחתונים.
ניר הוריד את התיק והתיישב על החול.
"תוריד בגדים ותיכנס למים." הצעתי.
"לא בא לי"…
"תיהנה, החיים קצרים". אמרתי ורצתי למים.
התזתי עליו מים, הוא התרחק וחייך.
"אני הולך לטייל קצת, בסדר"? ניר אמר והתחיל ללכת לאורך החוף.
"תיזהר". צעקתי. "בלי שטויות".
שחיתי עמוק יותר, אל לב הים.
המים חמימים ונעימים, הם עוטפים את כולך,
הגלים רוחשים בשקט ואם אתה עוצם את העיניים,
אז לשנייה קטנה אפשר לשכוח הכל.
צרחה.
פקחתי את העיניים מהר. ניר שכב על החול ונאבק בגבר שמן בחולצה כחולה ששכב מעליו, וניסה לחנוק אותו.
רצתי החוצה, הוצאתי את האקדח מהתיק מתנשף.
הגבר השמן בחולצה הכחולה לא שם לב שאני מגיע.
לחצתי על ההדק, הגבר השמן בחולצה הכחולה עף קדימה.
כתם אדום התפשט על החולצה שלו כמו פרג.
הגבר הסתובב בפנים מעוותות וצרח, היה לו סכין ביד, יריתי בו שוב בלי לחשוב, הכדור פגע בצווארו, טיפות דם שחורות ניתזו על פניו.
האיש השמן בחולצה הכחולה, נפל על החול חסר חיים.
חבטתי עם הקת של האקדח בראש שלו שוב ושוב, שברי מוח ועור התעופפו באוויר.
"אתה בסדר, נפצעת"?
ניר מלא דם, הוא ישב על החול ובכה, החולצה שלו הייתה קרועה.
"אתה בסדר"? התכופפתי לעברו.
"הוא… הוא רצה לאנוס אותי"…
"אבל"…
ניר נעמד, ניער את החול מהבגדים הקרועים והמשיך לבכות. "ואני אישה, חתיכת דפוק, כולם שמו לב שאני אישה, רק אתה לא".
אני שותק ומחבק אותה חזק.
"איך קוראים לך?"
"נירה". היא לא מסתכלת עליי. "קוראים לי נירה".
"מצטער נירה".
"פחדתי שתפגע בי אז לא סיפרתי". היא אומרת וגועה בבכי.
"אני לא רוצה שיפגעו בי יותר"…
אני מחבק אותה הכי חזק שאני יכול.
מצטער מתוקה, הגעת לעולם הלא נכון.
"אני עייפה ורעבה". נירה אמרה, אחרי הליכה של שעה.
. "אם את עייפה, אפשר לעצור ולנוח".
"עוד כמה זמן נגיע?"
"אני מאמין שמחר בערב."
התיישבנו מותשים ורעבים מתחת לעץ קטן עם עלים רחבים,
נדמה לי שזה קיקיון.
שתינו מים מגעילים מהמימייה וחלקנו תפוז מצומק.
הנוף ריק, שומם, לא רואים כלום באופק.
"מי זה אמנון"? היא שאלה.
"למה את שואלת"?
"צעקת בלילה, אמנון… אמנון"…
לא עניתי.
כל לילה אני חולם עליו, אני חולם שאני מוצא אותו.
"תגיד, מה עשית לפני זה"? היא שאלה וחייכה.
"הייתי שוטר, תפסתי את הרעים."
"עכשיו הייתה יכולה להיות לך המון עבודה".
אם למישהו היה אכפת.
"ואת, מה עשית פעם"?
"הייתי סטודנטית לפסיכולוגיה, שנה ראשונה, ומלצרתי במסעדה יפנית". היא אמרה לאט. "אתה חושב שפעם אני אוכל
להסביר לילדים שלי מה זאת מסעדה יפנית"?
"את מתכננת ילדים"?
"למה לא"?
"זה עולם מסוכן לילדים".
"זה עולם מסוכן לכולם".
"ואת בעצמך ילדה".
"אתה באמת חושב שאני ילדה"?
"לא"… אמרתי אחרי מבט קצר.
יותר מדי זמן לבד בתל אביב ואתה כבר לא ילד.
חזרנו ללכת, עשן שחור עולה מצפון.
עשן זה אש ובני אדם ושניהם מסוכנים עבורנו.
חצינו לאט שדות קוצים ענקיים ששורטים את הרגליים. מאחורי סלע גדול מצאתי פתאום שיח תאנים, מלא תאנים בשלות, מתוקות.
זללנו תאנים בלי הפסקה עד שהבטן התנפחה.
נירה אפילו זרקה עליי תאנה רקובה וצחקה.
שבעים, מותשים וסרוחי איברים נשכבנו על האדמה.
"איציק, אתה חושב שבני אדם הם רעים מטבעם"? היא שאלה ונגעה לי ב
"תסתכלי סביבך ותסיקי מסקנות לבד".
"אם בן אדם הולך בכפר לא מוכר ופתאום הוא רואה תינוק שעומד ליפול לבאר, הוא לא ירוץ ויציל אותו"?
"נראה לי שכן". עניתי בזהירות.
"אז בני אדם הם לא רעים מטבעם". היא הכריזה בקול מנצח.
"בני אדם הם חיות." אמרתי, "את יודעת מה, הם יותר גרועים מחיות. הנמר לא שונא את האנטילופה, הוא הורג אותה כי הוא צריך לאכול ואם הוא לא יהרוג אותה הוא ימות בעצמו מרעב, אבל אם הוא שבע, הוא לא יפגע באנטילופה, אבל בני אדם… הם פוגעים כדי לפגוע ואז מספרים לעצמם סיפורים, שהם נעלים, שהם מוסריים וטובים, הם ימצאו תרוץ לכל מעשה מרושע שהם עושים."
"אז חיות הן טובות ובני אדם רעים?"
"אני חושב שגם בני אדם הם חיות, פשוט בני אדם יכולים מידי פעם לבחור מי הם רוצים להיות או לפחות נדמה לנו שאנחנו יכולים לבחור. אני משתדל לא להיות רע, אבל אני חושב שכל אדם יעשה דברים רעים בנסיבות מסוימות. גם אני לא אמא תרזה זה בטוח."
"אתה היית טוב איתי."
"גם זה קורה לי מידי פעם."
"אתה יכול לספר לי סיפור?"
"אני לא טוב בסיפורים, אני רק טוב בלמצוא את האמת."
"ומה האמת?"
"שהכל חולף."
הלילה יורד, אנחנו שוכבים על החול
ירח שקט משתולל בשמיים ויש ריח של פריחה באוויר.
"אתה רוצה לעשות איתי אהבה?" היא שואלת פתאום.
ברגע הראשון אני לא מבין מה היא אומרת לי.
מאז שזה קרה אני מרגיש שאין בי שום דבר אנושי.
שום אדם לא יכול לגעת בי.
אני לא בן אדם.
אני לא מסוגל לאהוב אף יצור בעולם הזה.
"את בטוחה שזה מה שאת רוצה"? אני שואל ונוגע לה בלחי.
"אם זה מה שאתה רוצה"…
אני מביט בה, העיניים שלה מבריקות בחושך שעוטף אותנו.
צרצרים זעקו, תנים יילל מרחוק.
מה אני רוצה?
"אני רוצה לאהוב", היא לוחשת לי במהירות, "לאהוב, עכשיו,
לפני שזה יהיה מאוחר מדיי, לפני שהכל ייגמר."
אני מביט בה, ולא יודע מה לעשות.
אני יודע רק לברוח או להרוג.
והיא אומרת, "אתה טועה, אף פעם לא מתחרטים על אהבה."
