איזהשם – או על אנשים וחיות אחרות.

הקדמה

 

ומכיוון שהתבקשתי לכתוב על החיות, לא חשבתי על אחר מן הזן היחיד שמוציא עצמו מן החיה, רק כדי לשוב אליה בדחף עז ובלתי נשלט.

 

*

 

זה היה בוקר רגיל. כמו שאר הבקרים. פתיה קמה להכין את הקפה ממנו תשתה לגימה אחת, אחרי שתלבש את מדי הסדרנית הלבנים שלה, המכופתרים מחזה ועד הברך, אותם היא מעמלנת כמו שאימא שלה עליה השלום לימדה אותה, ולפני שתענוד על כיס החולצה את התג העובדת, "פתיה מאמינה, סידור סחורות", ואז תעביר את היד מן החזה ועד הברכיים בכדי למתוח את הבד שאין בו קמצוץ של רבב. כך, ישרה ולבנה מכף רגל ועד ראש, תעיר את בנה, "להוות לו דוגמא". כפי שנהגה לומר לה אימהּ, "בבוקר אדם קם לפועלו. בערב חוזר לביתו". אבל הבוקר בנהּ של פתיה התעורר לפניה. קם ועמד מעל ספל הקפה שאדיו עלו ונעצרו במודעה שהחזיק בידיו: "מכיוון שאת רוב זמננו אנו מעבירים במשרד – מהיום נישן בבית על כיסאות. ובמשרד נשב על מיטות". 

ללא התרעה מוקדמת פרצו אל תיבת הדואר המודעות של המטה לתנועה והתחדשות של ארץ איזהשם. החלטות בהולות, משנות סדרי חיים, גורמות לתנועה של נגד. פתיה הייתה בדרכה היומית אל ספל הקפה, אבל כעת עמד בנה באמצע מסלולה, זה שידעה בעיניים סגורות – אחרי לגימה מן הקפה לענוד את התג ואז ללכת לחדרו של בנה ולהעירו. האם תלך גם הבוקר פתיה לחדרו של בנה להעיר אותו? הרי הוא עומד כאן. 

אך עוד בטרם המשיכו המחשבות לעלות שאלות נוספות, הניח הבן את המודעה, ופרש לחדרו. והסדר חזר לסדרו.

 

"הדרך אל העבודה בכל בוקר", אמרה לה אמהּ של פתיה, "זה כמו דף שנתלש מלוח השנה ומראה את תנועת המֶשך. כך, כל יום נדמה כחדש. אין טעם לשמור את הדפים שכבר היו, פתיה שלי, כי האמת היא, שדבר לא משתנה בָּנו. אולי כמו בפתגם שאמרה לי אמי, סבתך עליה השלום, רק האַדֶּרת, וגם אותה בסוף אנחנו עייפים לשנות. 24 ביולי יעבור, 24 ביולי שוֹב ישוב. שלום תגידי בצאתך, שלום תשיבי בבואך, ובערב שוב תערכי מעט בשר ולחם על שולחן האוכל, שוב יביט בך חתולך בעיניים מבקשות. יבוא ילדך, 24 ביולי – יעבור, בצאתו יגיד לך שלום, בבואו ישיב… ושוב לערוך שולחן, לחם, מעט בשר, עיניים מבקשות, ולפנות. כל מה שיש בידנו הוא לנסות ולתפוס בזמן. האחד למנות אותו משבצות ודפים בלוח השנה, השני לדאוג שמה שהיה לא ישוב עוד. אך שניהם מעשי רמיה, פתיה שלי. רק שבראשון האדם מכיר בכך, ובשני מסרב להאמין. לכן הקפידי על הסדר, זו הדרך היחידה שלך לתפוס את השינוי".

 

ובאמת פתיה חיה כך כל יום מחדש, שומרת על הסדר שלימדה אותה אימה ולבד ממשפטיה של האם לא לקחה עמה דבר כמשא. לפעמים היו עולים בזיכרונה השבילים בהם עשתה את דרכה, כמו לפני שנולד בנה: סידרה ספרים בספרייה העירונית, דאגה לכריכת הניילון, הדביקה את השִׁדְרָה שהחזיקה עשרות ידיים מעלעלות, זכרה את החיוך ששלחה לאם ולבנה כשבאו לשאול ספר שבמו ידיה עטפה. אחר כך הגיעה ההודעה, "כיצד תשב מילת הנצח מתפוררת על נייר בר-חלוף, שהרי הרוח וירטו-אלית והחומר זמני. מהיום יוקלדו דפי הספרות, השירה, כל תורת המחשבה למערכות על-דיגיטל". יתכן שעבור מישהו אחר שקרא הודעה זו משהו מסדר הימים המוצק של לוח השנה הפך מרחף, נע כרשת נטולת אחיזה, תלוי בקו תקשורת וספק החשמל, בפרטי זיהוי והתחברות. אבל בבוקר שלמחרת קמה פתיה, לבשה את מדיה המעומלנים, לגמה לגימה מכוס הקפה, ענדה את התג, "פתיה מאמינה סידור סחורות", והלכה להעיר את בנה, "להיות לו לדוגמא".

 

ברחוב הרחש קִרקש בקצב שעדיין לא מצא סנכרון, כמו שיחרר מישהו מחדש את קפיץ המתיחה, כמו בבת אחת קֵרֵב מישהו את אוזנךָ וגילית שוב את קול תנועת גלגלי השעון; הרחש שלאחר כל הודעה. פתיה, שיום קודם סידרה ספרים וכרכה אותם בניילון שקוף, כעת סידרה מילים במשפטים מבעד למסך השקוף של הקלדן העיוור. מילה הולכת בעקבת קודמתה. כך למשך תקופה מסוימת. עד שנתחבה ההודעה הבאה לתוך תיבת הדואר: "ירוק אינו רק צבע. הוא הריאה האנושית. יִכָּנֵס הירוק מרשות החוץ לרשות הפְּנים, אל תוך הבתים". 

 

יתכן שלכל אדם אחר ברגע התכווצו מרחבים וירטואליים שנפרשו לאינסוף לכדי גרגר אדמה ורקב דשנים לחים ודחוסים, הוחלף קולה המרגיע של נקישת המקלדת באימת רחש תולעים אדומות. בבוקר שלמחרת קמה פתיה, לבשה את מדיה המעומלנים, לגמה לגימה מכוס הקפה, ענדה את התג, "פתיה מאמינה סידור סחורות", והלכה להעיר את בנה. ברחוב הרחש היה חזק. פתיה שיום קודם סידרה מילים במשפטים של הקלדן העיוור, סידרה כעת פוטוס ירוק, ירקא מצויצת ומונסטרה נאה בעציצים. "לפעמים משתנה מזג האוויר, לפעמים השמש נחבאת מאחורי ענן, אבל כשתצא שוב השמש, הדרך תהיה כמו שהכרתְּ, פתיה, כך תדעי ללכת בה", אמהּ אמרה לה פעם. פתיה זוכרת את רכות קולה. בבוקר לא שאלה את בנה מה נכתב בהודעה, ידעה, תיכף יכנסו אותה ואת מנחם ויסבירו להם על הסחורה החדשה בחברה א.ד.מ. בע"מ, תיכף תצא שוב השמש והדרך תהיה כמו שהיא מכירה. מנחם החזיק בידיו המקופלות את ההודעה מקופלת: "מכיוון שאת רוב זמננו אנו מעבירים במשרד – מהיום נישן בבית על כיסאות, ובמשרד נשב על מיטות". מן המסדרון הגיעו קולות חולפים, "תראה," שמעה פתיה את אחד העובדים מסביר לעמיתו, "זה נשמע לא נוח לישון על כיסא, אבל אתה לא יכול להתווכח עם הטענה ההגיונית שאחרי שאתה נרדם, המסעד כבר לא באמת חשוב". 

 

רוב עבודתה של פתיה התנהלה במחסן, בקומה שמתחת לקומות, הרחק מן ההתרחשות עצמה. ומה שהגיע אליה היה רק מה שהתגנב, בהמתנה למעלית, בתא השירותים, בהליכה אל, בחזרה מ-. פתיה שמעה את אנשי החליפות, "השאלה הבוערת היא איך אנחנו מארגנים ישיבה?", "אתה קופץ רחוק – מה עם השאלה באיזה קצה של המיטה לשבת: רגליים או ראש?", "או אילו מצעים לפרוש?". 

המיטה בהגדרתה החדשה לא נועדה לשכיבה. ועל כן נוצר מקום רב שאינו מנוצל. ומכיוון שבארץ איזהשֵׁם לא קיים דבר שאין לו מטרה – העבירו את הניירת, העציץ והמחשב לקצה-הלא-ישיבה של המיטה, שמעתה נקרא שוּלחניטה. כפי שקצה-הישיבה נקרא מוֹשַביטָה. שולחנות הפסיקו לבנות ואת אלו הקיימים המירו למיטות. 

 

החיים בארץ איזהשֵׁם נראו מרַגשׁים. הרבה החלטות. דיונים. שאלות חדשות שצצו. ולַכל צריך פתרון. ובזמן שבארצות אחרות קמו התושבים בכל בוקר ממיטותיהם, זו ששכבו בה כבר עשור או יותר, והלכו לשבת בכיסא המשרדי שלהם, שדומה לזה שישבו בו במשרד הקודם, בארץ איזהשֵׁם התהוותה תרבות חברתית חדשה. פתיה עסקה במרץ בהזמנות של מצעי מיטה בצבע שמנת, שדמה ללוגו החברה. אבל אז הבין המנכ"ל ש"שמנת זה כמו שכבה של עוגת יום הולדת", וכמה שנא עוגות בשכבות. "אנחנו צריכים משהו נקי מזיכרונות", "אולי לבן?", הציע המשנה, "לבן זה עובדי הקבלן", המנכ"ל ביטל באחת, הוא ליטף את עניבתו, כמו שנהג תמיד כשהרהר, ליטף אותה לכל אורכה ומיד אמר, "אפור רך! מה אתם אומרים על אפור רך?", שוב עבדה פתיה במרץ, שוב הזמינה מצעים לפי רשימת המידות של מיטות העובדים, הפעם בצבע אפור רך. כשהגיעו המצעים החדשים נדרשו עובדי המחסן לסייע לעובדי התחזוקה לארגן את המשרדים. לראשונה הלכה פתיה במסדרונות של קומות העובדים המחויטים. היא נכנסה למשרדו של המשנה למנכ"ל. מעולם לא ראתה את פניו, הגיעה על מנת להציע את מיטתו, כשסיימה חייך אליה והזמין אותה לשבת מתוך נימוס. פתיה נבוכה. למרות מדיה הלבנים המעומלנים הרגישה שאולי אינה נקייה דיה לשבת על מיטה. ולא הייתה זו כל-מיטה, אלא מיטתו של המשנה למנכ"ל. הוא הסביר לה על הקצה שבו יושבים ה-מוֹשַביטָה, וכשהתיישבה פתיה, לקח המשנה כמה צעדים לאחור ובחן אותה כאילו הייתה מוצג מוזיאוני. הלך מסביב ובדק בזוויות שונות, והנהן לעצמו בקול, "ויפלו החומות". 

"איך את מרגישה ..", שאל והתקרב לבדוק את שמה שעל התג, "פתיה?"

"זה קצת מוזר, אדוני, זאת אומרת, זה כאילו אני בתוך הבית שלךָ", 

"יופי, זה בדיוק מה שרציתי לשמוע". ואכן, נפלו החומות, או נכון יותר, הקירות בין אנשים שלא הייתה ולו טיפת-דם אחת לקַשר ביניהם. ברגע שאדם, אפילו זר, דפק על דלת משרדך והזמנת אותו, ברצון או מתוך נימוס, והוא התיישב על מושביטך – מרגע זה שוב לא יכולת להתכחש אליו. ברבע שעה השנייה לישיבתו כבר ידע את שמות החתולים שלך, על מה התווכחת עם אשתך בארוחת הבוקר ומה אתה מחפש בחיים. 

 

תושבי איזהשֵׁם בילו ימים ארוכים במשרד. שהלך ודמה בתחושתו לבית. הבתים, לעומת זאת, עמדו נטושים. חשוכים עד השעות המאוחרות של הערב. הכינוס המשפחתי סביב ארוחות, סביב תוכניות הטלוויזיה, או ימי הולדת הלך והתמעט. בני המשפחה בילו פחות ופחות שעות חופפות יחד, תחת קורת הגג שקודם איחדה אותם לרגעים של קרבה. דווקא העניינים עליהם מעולם לא הסכימו כמו "אצל מי חוגגים את חג שבועות", "לאיזה תיכון לרשום את הבת", או "האם להשקיע את החיסכון באוטו חדש או בתיקון התקרה הדולפת", גרמו לבני המשפחה לפתוח יומן ולקבוע פגישה. גם עקרות הבית גילו שאת כל מה שהן עושות בבית, הן יכולות לעשות במשרד, ואפילו פחות, ולקבל על זה מבלי שביקשו – "דמי בזבוזים". ויותר מכך, להיות מוזמנות לשבת על מושביטות של אנשים שמעולם לא החליפו עימם מבט.

 

הבתים הקובייתיים הריקים עמדו בהגדרה הפוכה לארץ איזהשֵׁם. 

לבנים, שקטים וחסרי תכלית. 

כמו קברים פתוחים. 

אנשים הרגישו כבולים למבנה הזה שבעבר קיימו בו את ארוחותיהם המשפחתיות, ראו בו את תוכנית הטלוויזיה האהובה עליהם. בסוף יום העבודה, לאחר שהגישה את ארוחת הערב, נהגה פתיה, לנוח במרפסת הצופה אל הרחוב. אבל כעת ישבה ורק נאנחה. הנוף הפך שומם ורק מספר חתולי בית שנעזבו חיפשו אוכל בפחי האשפה. 

בעלה ובנה נשארו עד שעות מאוחרות במקום עבודתם, ובזמן ששהו יחד בבית התווכחו אצל מי במשרדים נבנו חדרי צפייה מרווחים יותר, אצל מי התקינו דגם מסך ענק ומשופר. "אימא,", אמר בנה של פתיה, "אם רק היית עוברת למשרד שלי, היו לך חלונות בגודל של קיר שמשקיפים לעבר הים והשמיים הפתוחים". 

 

ובעוד שכל הדברים האחרים היו נסבלים במידה זו או אחרת, הארוחות המשפחתיות – שפתיה תמיד חיכתה להן בערגה, כמו שציוותה לה אימה "הארוחות הן הסדר של הבית. הבדיקה היחידה שהכול מתנהל כשורה" – הפכו לשדה קרב. 

בעלה של פתיה עבד במשרד "כל-מה-שתרצה ושות'", בנה עבד בתאגיד "תגיד-וזה-שלך", ופתיה עצמה עבדה בחברת א.ד.מ. בע"מ, וכל אחד מהם, כמובן, היה נאמן רק לו. שגם זה, היה כלל שאמהּ של פתיה לימדה אותה, אבל תמיד הזכירה לה כי היה זה הכלל השני בהיררכית הנאמנות. הראשון היה הנאמנות לבית. רק שכעת התלהטו הדיבורים בבית, ולא רק בביתה של פתיה. שמעה אצל שכנות, שהגיעו הוויכוחים עד כדי תביעות והוצאת דיבה. עד שאף בנה של פתיה עמד על כיסא של שולחן האוכל והכריז: "שוב ושוב הוכיחו הארוחות בחיק המשפחה עד כמה קשר-דם-ביולוגי הוא משהו היסטורי, ברברי, ואינו רלוונטי לחיים כיום". וכשפַּתיה נתנה בו מבט, מבט של אֵם, מעט השפיל את עיניו, אבל אז שוב אמר, "כך אמר לנו היום מנכ"ל 'תגיד-וזה-שלך'", בתקווה שתבין אימו.

 

ואז היא הגיעה, ביום אחד, ההחלטה בארץ איזשם, וזו לשונה: 

1. כדי לקיים חיים במבנה מסוים צריך להסב אותו למשרד.
2. מבנים ובתים שלא ימצא בהם שימוש-משרדי יפורקו או יהפכו למחסנים. 
3. יוקם משרד לגידול חתולים. 
4. המשרדים צריכים לתת מענה לצורכי מזון, אחסון, כביסה, לינה, בידור לשעות הפנאי ופרטיות לעובדיהם תוך שבועיים מיום פרסום ההחלטה.

 

בנה של פתיה אסף את חפציו וחיכה לאמו שתבוא כמו בכל בוקר להעיר אותו. רק שהפעם התכונן הוא להעיר אותה. "המשרד שלנו מתרחב. הדברים כבר לא כמו שהיו פעם. זה אולי הזדמנות גם בשבילךְ, אימא, להשתנות. להחליף כבר את התג הזה". פתיה הביטה בבנה, כמה גדל, אולי כבר אינו צריך שתעיר אותו כמו קודם. היא רצתה להגיד לו משפט כמו: "העולם תמיד משתנה, אבל לא אנחנו", כזה שיישא אותו לאן שילך, אבל ראתה כמה ידיו היו עמוסות. היא התקרבה לחבק אותו, אבל הוא הושיט את ידו אליה שתלחץ, ואולי שם היה הרגע שהייתה צריכה פתיה ללחוץ את המשפט לתוך ידיו של בנה.

 

בחברת א.ד.מ. בע"מ התחילו לתכנן את היעד לטיול השנתי של משפחת-החברה. 

בישיבת צרכים-פנימיים נשא המנכ"ל נאום סוחט דמעות, "ילדוּת", הוא פתח ואמר, "ילדוּת זה כמו הרגע הזה שאתה עומד עם המוצר שהשקעתָּ בו את כל כולך מול הלקוח הכי גדול שלךָ. זה אף פעם לא עובר חלק. תמיד מתגלים המקומות הקטנים שלא הבחנת בהם. הבאגים שֶׁמֻּבְנִים במערכת. ולמה חיכו עד הרגע המכריע להתגלות? אם רק היית יודע היית מקריב עוד לילה ללא שינה כדי לפתור אותם", הוא עצר והביט באנשי הצוות מסמן להם שזה הרגע להשמיע אנחת ההזדהות. "ואז מגיע רגע לחיצת היד על החוזה, אתה עומד שם נתון לחסדים של הלקוח הכי גדול שלך, לתפילות שכל הקסמים שהפעלת כל חייך יעבדו כעת", היה זה רגע של שיא בישיבת הצוות. עד שהגיע הרגע שאחריו. "ילדות זה קרעים", אמר מנכ"ל א.ד.מ. בע"מ, "ופה בחברת א.ד.מ. בע"מ, פה ייווצרו החיבורים", ואז קמה היועצת לעניינים בין-אישיים וסיפרה על הפעילות המתוכננת לטיול השנתי: 

 

"פיתחנו שאלון, עליו ישיב כל עובד, מן הזוטר ועד רם הדרג כאחד. השאלון בשלב הזה הוא אישי ורצוי לא לדון בתשובות עם קולגות למחלקה. תתבקשו לתת לדוגמא 'שם של ספר שהייתם רוצים לכתוב בעצמכם', 'ירק שהייתם בוחרים להיות בתוך סלט', 'צבע שאתם מזדהים אותו'. בערב חוויתי במהלך הטיול יופעל על התשובות אלגוריתם סטטיסטי שיוצר פילוחים לפי תחומי עניין וקרבה. ובמילים פשוטות, כל אחד מכם ימצא עבור כל תשובה שנתן – את קבוצת האנשים שדומים לו". 

אנשי הצוות הבכיר פערו עיניים בפליאה: למצוא מי שדומה להם; 

זה אומר למצוא שוב קרבה אמיתית, משופרת. 

"בנוסף כל עובד יתבקש להביא שלוש תמונות ילדות שלו מתקופות שונות בציון שנת הצילום בגב התמונה. 

זו פעילות סודית וכיפית שכרגע אני מנועה מלמסור פרטים נוספים לגביה".

 

בית מלון בצפון-איזשם הושכר. חלונות פניו צפו מראש גבעה רמה על הגבול. מעברו האחר עדיין חיו אנשים בבדידות קיומית את חובת הקשר-הַדָּמי. נבחר תפריט ארוחות לשלושת ימי הנופש שהורכב על ידי ארבעה שפים ותזונאית בכירה בהסתמך על רשימת רגישויות ואלרגיות של כל אחד מן העובדים. בשיחות מסדרון העובדים דיברו על איך כשפעם כשהיו צריכים לתכנן טיול משפחתי היו מתווכחים בני הבית מי יארגן מסלול, מי יתקשר לסגור מקומות לינה, טיסות, מי יארוז, מי יקנה ציוד. "ועכשיו", אמרו באנחת רווחה, "כמה זה טבעי וקל שלכל אחד מאתנו יש את התפקיד האחד שהוא טוב בו", "זה כמו גלולה נוגדת חרדה. ולחשוב שאשתי ביקשה שאני אבנה מסלולי הליכה?! בשביל זה צריך מינימום כישורים של אסטרטג מרחבי. אתם לא יודעים באיזו פאניקה הייתי לפני כל טיול משפחתי, אפילו שנאתי את עונות החגים, רק מהפחד שנצא לטיול משותף", "גם אני. רק מלדבר על זה עוברת לי צמרמורת על העור. למצוא טיסה שהיא גם נוחה וגם זולה", "ובתי מלון שהמיטה בהם לא חורקת וכריות לא גדולות מידי. כל הזמן התלוננו שאני לא יודע לבחור. אבל באורח פלא המשיכו להפיל עליי את המשימה". 

כעת היה מי שמסדר סחורה, מי שסוגר מקומות לאירועים, מי שדואג לאוכל, מי שמטפל בנושא בטיחות, מי שעושה את העבודה שמכניסה שכר, מי שמפקח עליה, מי שמנהל קשרי חוץ, מי שמנהל את ענייני הפנים. ולא שעיר-לעזאזל אחד שנושא על עצמו את כל האחריות, ובסוף גם אליו באים עם התלונות.

 

העובדים ישבו באולם האירועים "תכלת זה רקיע" של בית המלון. עדיין מרוגשים למצוא מי כמותם היה רוצה לכתוב את "המגדלור" של ווירג'יניה וולף, מי בחר להיות סֶלֶק בסלט – שמלבד האצבעות צובע גם את השתן של מי שאכל אותו, או מי אמר על עצמו שהוא ירק קשה לחיתוך כמו העגבנייה – מיזוג של רכות עטופה בקליפה לא-חדירה. 

כל בחירה הייתה כמו הורדת שכבה, של הז'קט, של העניבה, של נעלי העקב, של המדים, לעבֶר רגע של דמיון וקרבה, רגע של היות מובן, נחשב. הידיעה שיש חלק ממך שמישהו אחר נושא אותו, ועד אשר לא תיפגשו – החלק הזה בתוכך תמיד יהיה חבוי ממך. 

עד כמה שניסו העובדים להסתיר את התחושות האקסטטיות שתקפו אותם כאשר גילו שהם נמצאו דומים בתכונותיהם או בהעדפותיהם לעובד רם-דרג מהם – לא הצליחו. תחושות אלו היו למעשה שאריות של המנגנון ההישרדותי מהעולם הישן, שאנשי איזהשם טרם הצליחו להכחידו.

 

ההתרגשות והצחקוקים באולם גאו בגלים סוחפים, ולא הצליחו לשכוך עד שהכריזו במיקרופון על תחילת פעילות "תמונות ילדות". הפעילות שכולם דיברו עליה, שלמענה חזרו לביתם הנטוש, זה שהומר למחסן לפי התקנות האחרונות, שלמענה שבו לאלבומים המצהיבים עם ניילון ההדבקה, ונגעו במשהו שהכירו אבל שכחו את שמו, לכן מיהרו לשלוף את התמונות ולסגור. ובאותו רגע העריכו את העובדה שיש מפתחות כדי לנעול אחריך את מה שלא תרצה לראות, שיש דלתות ומגירות שמכילות את הכובד הזה שלוקח זמן להתנער ממנו. וכל זאת באמצעות פעולה כל כך פשוטה של סיבוב ציר, של החלקה על המסילה, כדי שהדברים יוכלו לחזור למקומם ולנוח. 

 

היועצת לעניינים בין-אישיים פתחה, "כעת נצפה בהשקה הראשונה של המוצר המבטיח הבא שלנו, שנשמר בחודשים האחרונים בסודי-סודות מפני החברה המתחרה 'find yourself in reflections of others'. 

ואת מוצר הדגל הבא שלנו אנחנו ננסה לא אחרת מאשר על עצמנו! כי ככה עושים במשפחות הכי הטובות". היא עצרה כדי לתת לעובדים הנרגשים אפשרות למחוא לה ולמוצר כפיים. 

"מה שהמוצר המהפכני שלנו עומד לעשות ברגעים הללו זה למעשה להתחרות ב-DNA הגנטי. אני רוצה להציג בפניכם את מנוע החיפוש 'Yourself In Others' המחפש וגם מוצא קירבת משפחה לוגית-רגשית שאינה קשורה בדם!". 

העובדים עצרו את נשימתם. 

"תיכף יוגרלו שני אנשים שהתוכנה מצאה בניהם התאמה", היא החזיקה את המתח דק וחד. על המסך עלו שלוש תמונות ילדותו של מנכ"ל א.ד.מ. בע"מ, מנומש, חיוך שמעגל שני לחיים, ושפעת תלתלים. 

"קדימה, מי מנחש את שם העובד?", 

לתוך השקט המתוח באולם נכנס אסטרטג החברה, לבן כולו, ואמר: "בשעה 21:25 החלו המדדים בוול-סטריט לצנוח חדות בלי סיבה שנראית לעין. לא נמצא אירוע פוליטי, לא מדיני, או צבאי שיכול להצביע על הסיבה למכירת החיסול. ישנו חשד לכשל במכונות המסחר. מה שבטוח שמכירת החיסול הזינה את עצמה -ובזמן שניסינו להבין מה קורה, פקודות מכירה אוטומטיות הציפו את השוק". 

מתוך המתח המוגבר היועצת לעניינים בין-אישיים לחצה בטעות על מקש ה-enter. וליד תמונות המנכ"ל, הופיעו תמונותיה של ילדה קטנה עומדת בשמלה פשוטה עם נמשים על הפנים ושיער זוהר מתולתל. 

פַּתַיָה הכירה מיד את עצמה בתמונות.

היועצת לעניינים בין-אישיים שלחה אצבע אל מקש "back", בניסיון להחזיר את התוכנה אחורה, אבל הידיים הרועדות שלה נפלו על מקש ה-"forward", והתוכנה לא הייתה זקוקה עוד ליד אדם: היא התחילה להריץ על המסך את התובנות שלה, שנאספו מעיבוד הנתונים הגולמיים, מן החיוך והלחיים, וכתבה על המסך: 

"ניתוח קשר:", ירדה שורה, 

"מערכת יחסים אפשרית: אימא-בן", ירדה שורה, 

"פרטי הבן:", ירדה שורה, 

"שם: מנכ"ל א.ד.מ. בע"מ, תפקיד: מנכ"ל, תאריכי אירועי מציאות: 1978…", היועצת לעניינים בין-אישיים לא הצליחה למצוא את הכפתור שעוצר, או בכלל איזשהו כפתור שהתוכנה מגיבה אליו, השקט באולם הוחלף בלחשושים נבוכים. 

חלק מהעובדים חשבו שכניסת האסטרטג היא חלק מן התוכנית האומנותית של הערב, הם חשבו שתיכף תיכנס עוגה שכבות ענקית ומעליה זיקוקים וכי עומדים לספר להם על המתנה שהאֵם-חברה החליטה לחלק להם ביום ההולדת. או על שמיכה מפנקת עם הקדשה אישית ומנורת שינה רכה למשרד. אבל מדלת המטבח של האולם לא הופיעה שום עוגה וגם לא שולחן קוקטיילים עם זית ומטריה קטנה. מנכ"ל א.ד.מ בע"מ קם מכיסאו, לקח את הז'קט בצבע אפור-רך ויצא מן האולם. ואחריו השתרר באולם שקט. שקט של ילדים כשאבא עוזב את שולחן האוכל.

 

ביום שלמחרת התברר כי התרסקות המניה מחקה תוך זמן קצר כ-150 מיליון דולר משווי החברה. היועצת לענייני פנים ישבה כל הלילה להדפיס מכתבי פיטורין: "הרינו להודיעך כי ביום 24 ביולי 2015 ניתן צו פירוק זמני לחברת א.ד.מ. בע"מ על ידי בית המשפט המחוזי. עורך הדין אִישַׁם פוֹרֵר מונה כמפרק זמני לחברה. לאור האמור לעיל, נוכח הפסקת פעילות החברה, הרינו להודיעך על הפסקת עבודתך בחברה וזאת החל מיום 25 ביולי 2015. אנו מודים לך על שיתוף הפעולה ומאחלים לך כל טוב והצלחה בהמשך דרכך".

 

מבניין החברה יצאו שיירות של אנשים, איש איש אוחז בקופסת קרטון אחת, כשיירת נמלים מכוונת מטרה, ופתאום בבת אחת מתפזרת ונעלמת מן העין, כאילו מעולם לא הייתה קיימת. 

מכת הפיטורין חבטה בחוזקה בגוף. העובדים עוד האמינו שיקרה הבלתי צפוי ויגיח מישהו מאיפשהו להציל את החברה, להגיד ש"זה היה רק חלום רע, הכול בסדר, אני פה לידך, כעת תחזור ותישן". אבל גם למחרת וגם ביום שלאחר מכן, חזרו העובדים אל בניין המשרדים, הביטו מבחוץ אל חלון החדר שבו ישנו ועבדו, שבו ישבו לשתות את קפה הבוקר והזמינו קולגות מאגפים שונים – יום אחרי יום – אבל שום נורה לא דלקה באף חדר. דלתות הכניסה היו סגורות ושרשרת מתכת כבדה השתלשלה בין הידיות הגדולות. 

 

בעיתון המחתרתי "טוהר הדם", פורסמה הכתבה: 

"פַּתַיָה, 51, (שמה המלא שמור במערכת) זכתה יותר מפעם אחת להערכת מנהליה בשל מסירותה בעבודה, אך כעת ללא בית וללא עבודה. 'מה עכשיו? האם הגענו אל סוף הדרך?'." ובתחתית הכתבה באותיות בולטות נכתב: "הגיע הזמן לחזור אל הסדר הטבעי ממנו נבראנו".

 

אבל איזהשם הייתה נחושה יותר מתמיד לא לחזור אחורה, לא לדשדש בביצת העבר, וריח הדם של החוזים, החתימות והמשרדים שקרסו רק עורר את דחף הקמתן של חברות חדשות. עובדים עברו מנאמנות אחת לאחרת, והדם הלך והתערבב, הלך והתדלדל, וכדי להחזיר לו קצת מצבעו היָשָן-העַז, נחקקו עוד חוקים, עוד הגבלים – כדי שאנשים ירגישו שוב חלק בלתי נפרד מהחברה. 

 

וברור שמישהו היה צריך לתת את הדין, אבל מי? גם הגופים הממשלתיים של איזהשֵׁם הופרטו מזמן. והתחרות "קדימה", איש לא זוכר למה התחילה, אבל היא הייתה כל-כך ברורה בתוך האוויר שנשמו.

 

פתיה ישנה מספר לילות על ספסל מול המשרדים. התג שענדה במסירות על דש חולצתה, "פַּתַיָה מַאַמִינָה, סידור סחורות", נפל כשנרדמה. אולי הרוח, אולי חתול רחוב שעבר ומשך. פתיה התעוררה מן האור החזק, היא הניחה שהיה זה אור הפלורסנט הלבן שדלק יום-יום מעליה. קמה, יישרה את מדיה וחיפשה מסביבה את ארגז הסחורות שצריך לסדר במדפים. אך לא מצאה שום ארגז. 

"אולי עדיין לא פרקו את המשאית?", חשבה והתחילה ללכת את המסלול שהייתה רגילה לעשות כשהארגזים לא היו סביבה. 10 צעדים קדימה, 3 שמאלה, ואז שם תפגוש את מְנַחֵם אֶבֶל, תשאל אותו "למה העיכוב, מנחם?". 

היא הולכת, ולמרות שאבני חצץ קטנות שלא הייתה רגילה בתחושתן, מסמנות לה שעדיף שתפקח את עיניה סוף סוף, אבל היא, כהרגלה, מתעקשת ללכת בעיניים סגורות, להפתיע את עצמה מפתיעה את מנחם. היא עושה 10 צעדים קדימה, 3 שמאלה, ובבת-אחת פותחת את עפעפיה. מעליה לא מקיף מפתן ירוק של הכניסה לחניה-תת-קרקעית, ומלפניה אין את הרגליים של מנחם שמציצות מאחורי הדלתות הכבדות של המשאית. רק האור החזק עדיין צורב לה בעיניים. 

 

ובמקום לשפשף אותן, להרגיע מכמות אור-השמש שנכנס. ידהּ נשלחת לסדר את התג שלה, אבל התג כבר אינו שם. פתיה רוצה לחזור לספסל שישבה בו קודם, אבל דמות אחרת כבר יושבת שם, דמות שנראית לה מוכרת, אבל למה שפַּתַיָה תכיר מישהו שלובש חליפת טוקסידו. עניבת האפור-הרך פרומה, ועל הפנים המכוסות זיפי זקן היא רואה זוג עיניים חיוורות מכל ניצוץ. היא מתיישבת על ידו, מנכ"ל א.ד.מ. בע"מ לשעבר. 

בקִרבה הזו פתיה לא מעזה להסתכל על פניו. האם ידע שהיא זו שהמחשב מצא התאמה בניהם, ומה ההתאמה הזו בכלל אומרת? ריח חזק של זיעה עוטף את שניהם, ריח גוף חד, מסריח, משותף. 

מלבד הנשימות שלהם וכף ידו של המנכ"ל לשעבר, שאולי רועדת, אולי חותמת מילים באוויר, הכול עומד. פתיה מניחה את כף ידה על ידו, עדיין מבלי להתבונן בפניו, אולי כדי להשקיט את הרעד, אולי כדי לנסות להבין משהו מהתוכנות-החכמות האלו של האנשים החשובים. הרבה השתנה בעולם היא חושבת מאז שהתחילו עם כל תוכנות-המחשב האלו לרוץ לעבר הקִדמה. אבל אצלה, כמעט שלא השתנה דבר. קודם סידרה ספרים, אחר כך מילים ועכשיו סחורות במחסן של המשרדים. 

היא לרגע שוכחת שהיד שלה מונחת על שלו, כאילו התמזגו השתיים והמחשבות שלה לוקחות אותה למקומות נעימים של אור ושמש. אולי בגלל השמש הזו שהקרניים שלה לא הצליחו עד כה לחדור את לובן קירות המחסן, ועכשיו יש מהן בשפע. אולי כמו שאמרה לה אימה, "כשתצא שוב השמש תהיה הדרך כמו שהכרתְּ, פתיה, כך תדעי ללכת בה", וחיוך מתחיל לפרוח לה על השפתיים. היא מרגישה ראש קטן ורך נח לה על הברכיים ומלטפת את המצח עם התלתלים הרכים. רק כשהיד שלה מרגישה את עקצוץ הזיפים היא מתעוררת מחלום בהקיץ שלה. ראשו של המנכ"ל לשעבר מונח על ברכיה וידה על לחיו. "אני מתגעגע לאימא", הוא אומר בלי הכנה. ופתיה מהנהנת בראשה. "היא ידעה איך לאסוף את כל הבלגן הזה שבראש שלי ללוש את הכול כמו פלסטלינה רכה לגוש עגול אחד", "איך קראו לאימא שלך?", פתיה שומעת את עצמה שואלת, וחושבת שהיא אפילו לא יודעת את שמו, רק את הכינוי "מנכ"ל א.ד.מ בע"מ", שעכשיו נוסף לו "לשעבר". "בתיה, בתיה הואסזן", ופתיה מרגישה כמה הוא מתענג בשפתיו מביטוי השם של אימו, כמו מישהו שטועם בפיו עוגת-תפוזים בחושה ורכה. "היא הייתה מנקה בבתים של אנשים, אימא", אמר ועצר לשמוע את ההפתעה בנשימתה של פתיה. אבל לפתיה כל זה לא היה בגדר דבר שאינו אפשרי. ואז כאילו נגעל מן השמנוניות הספוגית בטעם תפוז, הוא ירק, "קראה לעצמה מנהלת-משק-בית". "ואני,", הדגיש, "אני ידעתי שזה לא נכון. ואם שיקרה לגבי זה אז יתכן ששיקרה לגבי דברים נוספים. רציתי להוכיח מהו מנהל אמיתי. אולי אחד כזה שמעליו עומדים רק השמיים. לכן עזבתי את הבית והתחלתי לטפס בדרגות. ואם מדי פעם רציתי להיזכר מאיפה יצאתי, הייתי מתכופף לנער את פרורי הסנדוויץ' מן החליפה על השטיח המשרדי, כדי שתבוא מנהלת משק או סדר, הן תמיד נראו אותו דבר". ואז, בלי לדעת את שמה, מנכ"ל א.ד.מ בע"מ לשעבר פנה אל פתיה בעיניים רועדות, "כל החודשים האלה, כל המחקר, שעות העבודה שגלשו לתוך הלילה, כל המשאבים שהושקעו, הכול כדי למצוא את ההתאמה, הייתי רגע אחד לפני הידיעה", 

"הידיעה?", שאלה פתיה, הרי כל מה שידעה פתיה, מסרה לה אמה.

"כן", אמר ומבטו התרחק לעבר נקודה שאינה קיימת, "הידיעה של האימא הנכונה. זו שהייתה אמורה להיות לי."