הדברה

פקחו את עיניכם וראו עיר. צרו במבטכם את השמיים כפי שתחפצו, מלאים בעשן המפעלים, שכן הם לא יופיעו בסיפור זה. תראו את מגדליה כרצונכם, מלאו את שוקה באנשים שתרצו לפגוש ובמזון שתרצו לאכול. מאות אלפים גרים במגדלים הגבוהים של העיר הזו, מרחיקים את עצמם בכוונה מהגבעות הירוקות שבאופק. ראו אותם כרצונכם. הם אינם חשובים לנו.

כשתסיימו להתפעל מהעיר הרגילה להחריד, השפילו את מבטכם מטה. חפשו במקומות שאנו אוהבים להתעלם מהם. כי שם, במעמקי הסירחון והסחי של הביוב, נמצא עולם אחר לגמרי.

 

טֵטְצ' חיככה את כפותיה בעצבנות בעודה מרחרחת את המים המורעלים. המודיעין שלה לא היה שגוי – הריח לא בישר טובות. במקרה הטוב, הם איבדו מערה בודדה – אבל המצב היה חמור כל כך שיכול להיות שהם יאלצו לפנות את כל מערך התעלות המערבי. היא בקושי הצליחה לנשום, האוויר מלא באדים כהים שהכאיבו לעיניה וצרבו בגרונה. מפעלי האלים הלכו וגדלו, והנהרות התמלאו עוד ועוד ברעל. לאלים, הוא היה לא נעים – עכברים הוא הרג.

"צ'אצ'ק," צייצה טטצ' בקול נמוך לחברה, "כמה מערות נשארו?"

העכבר האפור השפיל את מבטו, ואז הרים פעמיים את שמונה אצבעותיו, היסס לרגע, והרים ארבע שוב. כל כך מעט.

"כמה מהן מערות-אוכל?" היא צייצה בלחש. 

הוא הרים רק שלוש אצבעות כעת, לא מספיק בשביל למלא יד בודדה. "הר-זבל. בית-מוות.

יער-שמיים." הוא צייץ בשקט. הוא רעד – אולי מהאוויר הנורא שבמערה, אולי מהמשמעות של המילים הללו. היא קיוותה שהוא טעה, שהוא שכח משהו, כמו שהוא עושה לא מעט – צ'אצ'ק תמיד עושה את מיטבו, אבל לפעמים…

לא. הוא צדק. זה היה כל מה שנשאר – המקומות שלא הורעלו התמלאו במלכודות. רק שלוש מערות. זה הספיק כרגע, אבל…

"לא חיים חורף," היא צייצה באימה. "לא מספיק."

עם הרעד הבא של צ'אצ'ק טטצ' נאלצה להסכים. החורף היה מחזה מבעית – היא חוותה רק חורף בודד במערות המתכת, אבל היא ידעה לפחד ממנו. הצמחים מתים, האוכל מצומצם, אפילו האלים מפחדים לזרוק אותו. כל מגע עם רצפת המתכת צרב בכפור. שורצי המעמקים, השבט שלה, שרדו במערות חורפים רבים – אבל בלי אוכל, זה יהיה האחרון.

"צ'אצ'ק, לכנס מלך." היא אמרה, מזדקפת במלוא הסמכות שלה.

העכבר רעד לשנייה, ואז הנהן בראשו ורץ לאורך העמוד, נעלם לתוך המנהרות. טטצ' שנאה להכיר בזה, אבל במצב הנוכחי, התקווה היחידה שלהם הייתה להשיג מחדש את השוק.

וזה דרש ממנה להתמודד עם אח שלה וכנופיית הבוגדים שלו.

 

המלך איחד זנבותיו ארוחה וחצי לאחר מכן ביער-שמיים. היא שמעה ששורצי המעמקים הראשונים חפרו את המערה הזאת בכפותיהם, ולא קיבלו אותה כמתנה מהאלים. המערה הייתה עשויה מחומר חום ורך, במקום המתכת הרגילה והקשיחה. שורשים עבים ומכורסמים השתלשלו מתקרתה, שסיפקו מקור מזון יציב ומתחדש – אוכל שלא צריך לגנוב מהאלים או ללקט משאריותיהם. אבל זו הייתה המערה היחידה מהסוג הזה שהם הכירו, והסיירים שהשבט שלח לפני זמן רב לחפש מקומות דומים לא חזרו.

אבל טטצ' לא הגיעה ליער-שמיים בשביל ללקט מזון או להתפעל מהמערה – היה להם מלך להקים.

 

האגדות של האלים, שמעה טטצ', סיפרו על מלכי עכברים כמפלצות מרובות ראשים ויודעות כל. האלים החכמים יותר ידעו להגיד שמדובר בתופעה נדירה בה העכברים נלכדים זה בזנבו של זה, ובלי היכולת לנוע הם מוצאים את מותם ברעב.

האלים היו טיפשים לפעמים.

החיים מתחת לעיר האלים היו קשים מספיק גם כשהשבט היה מאוחד. המלכים היו הדרך שלהם לשלוט ביחד – מנהיגי השבט איחדו את זנבותיהם בקשר שניתן לפרום רק בהסכמת המלך כולו. זה הכריח אותם למצוא פתרונות, להגיע להסכמה משותפת. אחרת המלך היה מסיים בסיפורי האלים שחשבו את עצמם חכמים.

המספר הנוכחי של העכברים במלך היה שלוש כפות ידיים ושתי אצבעות, לאחר ששניים מחברי המועצה מתו מהרעלת מזון, ואחד נוסף מזקנה. הם היו ידיים רבות יותר בחורף הקודם – אבל היו חלקים במלך הקודם שהתעקשו לשבור את האחדות. טטצ' וצ'אצ'ק היו שניים מהחברים הצעירים יותר במלך, והם הצטרפו אליו רק לאחר הבגידה – לאחר שהיא עלתה בחייהם של רבים, והם הוכיחו את עצמם בקרב. רוב חברי המלך ראו שני חורפים, ובמערות כבר הלכו ילדיהם. רק אחד ראה שלושה.

"יד ושתיים מערות רעל," אמרה טטצ', קולה נבלע לתוך הקירות החומים הרכים. "גם שדה-פח רעל. רק שלוש ידיים מערות להישאר. לא חיים חורף." זו הייתה שפה פשוטה – היא נתנה את המידע הדרוש, לא הרכיבה משפטים מורכבים. היא ידעה שהחברה שלהם מסוגלת ליותר, אם רק היו עוד עכברים שאכפת להם. זו הייתה שפה שהספיקה לעכברים בפרא, שמדברים במעט מילים בעודם בורחים מחיות מיתולוגיות כמו דרקונים וחתולים. כעת, כשהם יצרו לעצמם חברה, השפה הגבילה אותם.

"רע," הסכים איתה קוטטח, מוביל המלך. "אבל סיירים עוד לחזור. מלך לחכות הם?"

"לפני חורף?" היא שאלה, והקור באוויר חדר עמוק יותר לרגע. 

קוטטח נאנח. "את פתרון אחר?"

"שוק." היא אמרה והצביעה למעלה. 

כמעט כל הזנבות במלך נמתחו במחאה כאחד, מחזקים את הקשר, מסרבים.

"שוק של רובצים!" צעקה טאטיק. "רק מוות מהר שם!"

"לא קרב רובצים." צייץ בזעם קצ'ווק. "דם. רע."

"טטצ' לשכוח קרב?" 

"אני זיכרון טוב." קטעה אותם טטצ'. "אבל… אוכל אין. שוק אוכל הרבה. אוכל טוב. אין רעל."

הצעקות המשיכו לכמה דקות נוספות, וטטצ' שתקה, נותנת להן לדעוך לאט. הזנבות נותרו מתוחים, מסרבים, אבל זה היה הפתרון היחיד. טטצ' ידעה את זה, והמלך הודה בכך לאט.

"אז את רצון קרב?" שאל קוטטח. "להרוג רובצים? להרוג אנחנו?"

"לא!" צווחה טטצ'. "לא קרב. לא מוות. לא אם אפשר חיים."

"אז מה הצעה?" שאל צ'רבור, העכבר הגדול ביותר במלך. הוא היה הלוחם הגדול ביותר שלהם במרד של הרובצים – אולי בלעדיו גם שלוש ידיים של מערות לא היו נשארות. "לא קרב?"

היא הביטה בצ'אצ'ק, שהיה קשור למלך לצידה, ונשמה עמוק. זה היה רעיון עוד יותר גרוע מלהילחם ברובצים הבוגדים.

"לדבר." היא צייצה בשקט, מנסה לאגור כמה שיותר סמכות שהיא הייתה יכולה. "לשכנע אח אני. לא קרב. הוא לנטוש שֵם, לנטוש אנחנו… לא לנטוש הגיון." היא קיוותה, לפחות.

המלך שתק, אך הזנבות נשארו מתוחים. לא היה עכבר אחד במלך שלא היה חי במהלך הבגידה – ושלא שנא את הרובצים. טטצ' שנאה את הרעיון – היא קיוותה שלא לראות אותם יותר לעולם. אבל המחשבה שהם יחיו בשלווה עם השוק הגנוב שלהם בזמן שהשבט שלה ימות מרעב הייתה גרועה יותר.

אז היא דיברה שנית. "רעיון טוב יותר, יש?" היא אמרה למלך. "לדבר. שמחה לשמוע."

השתיקה חזרה, והזנבות צנחו זה אחר זה לקרקע, נרפים, מסכימים. 

"מלך יש החלטה," אמר קוטטח. "טטצ' לדבר רובצים. אנחנו להשיג שוק."

וטטצ' התפללה לאלים האכזרים שזה יספיק.

 

במבט של אל, הגשר לא היה שונה משאר הצינורות שעיטרו את העולם התחתון של עירם. הוא לא היה רחב מהרגיל, וזרמו בו אותם מים מסריחים שמילאו את שאר הצינורות הדומים, גם אם הרעל עוד לא הגיע אליו.

אבל טטצ' לא הייתה יכולה לבלבל בינו לאף צינור אחר. פה המרד נעצר, והמלך הצליח לגרש את הרובצים מכיבוש מלא של ממלכות הברזל. זו הייתה נקודת החיבור בין העולם הבטוח של השורצים לאזור הכבוש של הרובצים. הצינור הבודד שחיבר בין שבטה של טטצ' לבוגדים. 

היום, היא עמדה בצד אחד של הצינור, צ'אצ'ק לצידה, על מדרגת מתכת שהפרידה בינה לבין זרם המים. בצידו השני, מרחק של צעדי אל בודדים, חיים ומוות בשביל עכבר, עמד אחיה. היה לו שם פעם – לפני הבגידה. אבל הוא נטש אותו כמו שהוא נטש את המלך, ואת השורצים, ואותה.

"אותו דבר אתה," היא צעקה אליו, עומדת זקוף למרות שכל שריר שבה רצה לברוח. הוא לא השתנה – אותם פסים שחורים בפרווה, אותו זקן לבן ארוך מתחת לסנטרו. 

"גדולה את." הוא צעק בחזרה. "לא גור עכשיו." הוא באמת לא השתנה – היה לו את אותו חיוך מתנשא ובלתי נסבל.

טטצ' הישנה הייתה זורקת אליו הערה בחזרה, צוחקת. אבל הוא בגד בטטצ' הישנה.

"אתה לדעת למה אני להגיע."

"מלך טיפש שלך להיכנע? רוצים להצטרף אנחנו?" 

היא צחקה. "כשאלים למות. אוכל."

"שורצים לרצות אוכל." היא שנאה כמה מרוצה אחיה נשמע. "טטצ' לרצות אוכל. לבקש אני."

לשנייה אחת, מלחמה נראתה לטטצ' כמו אופציה לא כל כך גרועה. היה פשוט יותר להרוג את כל הרובצים מלבקש עזרה מהאח המסריח שלה.

אבל היא הנהנה בכל זאת. כי אם יש דרך אחרת…

העכבר מולה חשב לרגע, מגרד את זקנו, מסתכל עליה בחיוך רחב.

"לא." הוא ירק בחיוך מזלזל.

"אני לא לבקש אוכל של אתם." היא ניסתה להישאר זקופה, אבל היה ברור לשניהם שהיא נואשת. "דרך לשוק. אנחנו לאסוף גם."

השוק היה גדול מספיק בשביל זה. מהמערה שמתחתיו יצאו עשרות מנהרות שהובילו לחנויות שונות, כל אחת גדולה כמו בית-מוות. עשרה שבטים היו יכולים לחיות רק ממנו. זו הייתה הצעה הגיונית.

"למה?" הוא שאל, מסנן את המילים. "מה אתם לתת אנחנו? אתם לנצל אנחנו! לשלוט אנחנו! אני לא לסכן חופש רובצים."

הרובצים המשיכו לטעון את זה. שהמלך הוא הבעיה, שהוא דיכא אותם והקריב אותם לצרכיו. הם ראו בזה תירוץ לבגוד בשבט שלהם, לכבוש את השוק ולהרוג עשרות עכברים במלחמה אכזרית בשביל שטויות כמו חופש. במערות לא היה חופש, הייתה הישרדות. ובשביל להרגיש טוב עם עצמם, הם היו מוכנים להרוג את כולם.

והם יהיו מוכנים לעשות את זה שוב.

"אתה לעזור שורצים. אתה לתת שוק." סיננה טטצ' חזרה, מזדקפת מחדש. "לא כי אתה אח אני. לא כי אתה להיות נחמד."

"אז למה?" הוא שאל בחיוך. "כי את לבקש יפה?"

"כי אם אני להיכשל פה," היא אמרה, "מלך לכעוס. ומלך לתקוף, ולהשיג שוק." טטצ' הביטה בצ'אצ'ק, מחפשת אישור במבטו. היא לא רצתה לעשות את זה. בידיים רועדות וחשש גלוי, צ'אצ'ק הנהן. הוא לא אמר מילה כל השיחה, אבל טטצ' לא ידעה אם היא הייתה מצליחה לעמוד שם, מול אחיה המפלצתי, אם צ'אצ'ק לא היה שם לצידה.

"אם אנחנו אין שוק, אנחנו למות חורף. אז אנחנו להילחם בשביל שוק."

מבטה חדר דרך עיניו של אחיה הארור. זה עבד. היא הייתה בטוחה בזה. הוא פחד. הוא הבין מה עמד מולו. אם הוא לא יסכים לפתוח להם את השוק, השורצים באמת ינסו להרוג את הרובצים ולנטוש אותם למות. כי הם ימותו כך או כך, ובקרב יהיה להם סיכוי לשרוד בסוף. היא ניצחה.

ואז הוא חייך.

לא. למה הוא חייך? הוא היה אמור להיכנע. לכולם יהיה אוכל, וכולם ישרדו את החורף. אז למה – 

"אחות," הוא אמר בקלילות, "אני לשמוח להילחם. אתם לנסות."

ואז זוג עיניים עצומות נפקחו בחלל השחור מאחוריו. עיניים צהובות, עם אישונים מאורכים וחודרים ומבט של רצח.

לא הספיק לרובצים להיות מפלצות בעצמם. הם גידלו מפלצת להילחם בשבילם.

טטצ' פנתה לאחור והתחילה לרוץ, צ'אצ'ק מאחוריה. הם ברחו בלי להסתכל לאחור אל המפלצת, אבל הם שמעו אותה – הקרקע מהדהדת כשהיא רצה ברגליה הכבדות, מתכת חורקת כשציפורניה שרטו את הקירות. טטצ' רצה, נדחפת לתוך מנהרות קטנות, מנסה לאבד את היצור מאחוריהם. הם שמעו את המפלצת רצה הלוך ושוב מאחוריהם, ואז שאגה מתוסכלת, ולבסוף הצעדים התרחקו לאט והשקט חזר.

טטצ' ניסתה לעכל את זה. אח שלה גידל מפלצת נגדם, והוא שלח אותה להרוג אותם. היא באה לפתור את הרעב בשלום, והוא הכריז מלחמה.

"טטצ'," שאל צ'אצ'ק, "את להיות בסדר?"

היא הנהנה לאט, רועדת.

"אני לשמוח." הוא אמר, ידו הקטנה אוחזת בשלה. "אח את…"

"הוא להיות נורא תמיד." היא לחשה. "זה בסדר."

"אני לפחד, טטצ'." אמר צ'אצ'ק בקולו הקטן.

"אל," היא אמרה והזדקפה. "יש הם מפלצת, אבל אנחנו למצוא פתרון. אנחנו לנצח, צ'אצ'ק."

"אני לא לפחד הם." הוא לחש שוב. "אני יודע את לנצח מלחמה. אני לפחד… זה." הוא החווה בידיו סביבה. אליה. "את… את לנצח מלחמה. אני בטוח. אבל מה… כמה עכברים…" הוא גמגם, מנסה למצוא את המילים, ידיו נסגרות פנימה. "אולי אנחנו פשוט לחיות? אולי סיירים לחזור. אולי דרך אחרת. לא מלחמה. פשוט לחיות עד חורף, ואז…"

צ'אצ'ק פחד ממנה. והיא… היא הבינה אותו. אם תהיה מלחמה, הרובצים יהיו נוראים. היא תהיה חייבת לחשוב כמו אח שלה בשביל לנצח, וזה הפחיד אותה. אם רק הייתה דרך לעצור מלחמה…

אולי צ'אצ'ק צדק. הם היו יכולים לוותר. היה להם אוכל לעונה הקרובה, והסיירים אולי ימצאו משהו. אבל.

זה היה לבחור להיכנע. לבחור להפסיד להם. לתת לחורף ולרעל להרוג אותם.

ואז טטצ' הביטה בעכבר הרועד שמולה, וחזרה לתוך מערות הרובצים, ולעבר ביתם. והבינה שיש עוד דרך.

"צ'אצ'ק," היא לחשה והחזיקה את ידיו, "יש אני תוכנית. לא מלחמה. הם לא לפחד כמו אנחנו מחורף, מרעל. אבל אם…"

הוא הנהן. הוא הבין אותה. "אם הם לפחד, הם לא לרצות מלחמה." הוא ענה, עדיין רועד.

"אני לבקש אתה לעשות משהו. מסוכן. אתה יכול?"

הוא עצר לרגע. "את בטוחה זה לעבוד?"

היא הנהנה לאט, מתפללת שזו לא תהיה טעות. "בטוחה. ואם להיכשל… מבטיחה לא מלחמה. אנחנו למצוא דרך אחרת."
הוא חייך. "אז ברור אני לעשות. מה תוכנית?"

 

המלך קשר את זנבותיו בהר-זבל. זה היה מקור האוכל הכי מסריח, מטונף ומגעיל שהיה לשורצים – אבל גם הגדול ביותר. במערה העמוקה מהרגיל הצטברו שאריות מזון ופסולת של האלים, ולמרות שהיה צריך לנקות חלק לא קטן מהאוכל שם, האלים היו זורקים אוכל טוב ואכיל – והם היו נהנים ממנו. הריח במקום היה נוראי, וסביבם רצו עכברים שמיינו את המזון הטוב מהפסולת ושטפו אותו בזרם הקרוב. אבל טטצ' בחרה במיקום הזה בכוונה – היא רצתה להזכיר למלך מאיפה האוכל שלהם מגיע. כמה נואשים הם.

"שיחה להיכשל," צייצה טטצ'. "אבל אני לחכות להם לשנות דעה. לקרות מהר."

המלך מלמל בתוך עצמו לרגע לפני שחבריו חזרו לפנות אליה.

"את לקבל שיחה אחת." אמר קוטטח. "שיחה להיכשל. את לוותר."

"הם לחשוב שוב." היא חזרה. "הם לסרב כי אין פחד. אין רעל. הם לחשוב רובצים חזקים. הם לשנות דעה מהר."

"טטצ'," עיניו של קוטטח נפערו באימה, "מה את לעשות?" 

 "אם רובצים למצוא רעל אוכל של הם, רובצים לאבד ביטחון באוכל הם. רובצים לרצות יחד." צ'אצ'ק היה חסר לה במלך. למרות הרעידות התמידיות שלו וחוסר היכולת שלו להשלים משפט בביטחון, הוא עזר לה. היה קשה יותר לעמוד מול המלך השלם בלעדיו. היא לא הייתה מודה בזה מולו, כמובן, אבל היא הייתה צריכה אותו. היא קיוותה שהוא יחזור בקרוב.

"אם רובצים למצוא רעל, הם להרוג אנחנו!" צווח קוטטח. "הם לתקוף! הם להבין מה אנחנו – לא, מה את – לעשות!"

"רובצים למצוא רעל, הם לפחד רעל. לא אנחנו. הם להקשיב אנחנו."

"את לפעול בלי לדבר מלך. את לפעול כמו רובצים!" צרח צ'רבור.

"בוגדת!" צווחה טאטיק. "בוגדת!"

הזנבות נותרו מתוחים בזעם. אולי טטצ' באמת הלכה רחוק מדי הפעם. אולי היא באמת שכחה את חובתה כחברה במלך. אבל המלך היה ממשיך לחכות למשהו שלא יגיע, והרובצים היו תוקפים וקורעים אותם לגזרים… היא הייתה חייבת לשלוח את צ'אצ'ק. לגרום לרובצים להרגיש את הכאב של הרעל, להפסיד בלי מוות מיותר – 

צרחה עלתה מתוך הר הזבל מאחוריהם.

"לשחרר חירום," פקד קוטטח והזנבות נרפו, פותחים במהירות את הקשר, והמלך רץ לעבר הצרחה. זה היה אחד מחופרי הזבל, שחיפש מזון טוב בתוך הפסולת. הוא בטח מצא חרק שנראה מגעיל, או משהו אחר שחיפש מזון, תוקפני יותר – 

מתחת למעטה קל של זבל שכב צ'אצ'ק. 

בטנו שוסעה בשלושה חתכים עצומים, גדולים מכל מה שעכבר מסוגל לו. פרוותו הייתה צבועה באדום מדמו היבש. עיניו בהו בתקרה ריקות, וידיו נחו לצידיו חסרות תנועה. מתות.

לא.

טטצ' הייתה צריכה להבין שזו טעות. לשלוח את צ'אצ'ק אל הרובצים, לבד? כשיש להם את המפלצת צהובת העיניים? הוא לא עשה שום דבר רע. הוא ניסה להביא לשלום, והרובצים המזוהמים רצחו אותו בלי להסס.

אבל זה לא היה כל מה שהם עשו.

בקבוק זכוכית גדול התגלגל בזבל לצד צ'אצ'ק, מלא עדיין במים המורעלים שטטצ' שלחה אותו להשיג. הבקבוק נותר פקוק בפקק שעם, החלק בו שלא היה מלא בנוזל הרעיל התמלא בגז ירקרק ומאיים. הרובצים שלחו את המיכל בחזרה בכוונה – הם רצו שטטצ' תדע שהיא נכשלה. שהם ידעו בדיוק מה היא ניסתה לעשות.

המלך שתק לרגע. גם אלה שתיעבו את טטצ' לא קיוו שזה יקרה. כולם אהבו את צ'אצ'ק – את הגישה הנעימה שלו, את החיוך הקטן שלו, את הדרך שבה במשפט פשוט הוא נתן למלך את הפתרון שכולם יסכימו עליו.

והוא הצליח לעשות את זה אפילו במותו.

"אין יותר לחכות." לחש קוטטח. "זה לשנות הכל." עיניו חדרו דרך טטצ'. "המלך משוחרר. עכשיו ללוות צ'אצ'ק. בוקר לאחד זנבות בבית-מוות. להחליט תגובה."

העכברים התפזרו משם לאט. חלק חיכו יותר, בוהים בצ'אצ'ק. חלק ברחו מהר, מזעם או חוסר אמונה. כל אחד מהם שעזב הביט בטטצ' – חלקם בצער, תומכים באובדן. חלקם בכעס, מאשימים אותה במוות.

כאילו אלה לא היו הרובצים שדנו את כל השבט למוות ברעב. כאילו אלה לא היו הרובצים שגידלו מפלצת, ושילחו אותה בצ'אצ'ק.

וטטצ' לא זזה, עיניה נעוצות בגופה המרוטשת, עד ששני עכברים אספו את צ'אצ'ק אל תעלת-מתים, מוכנים לשלוח אותו אל המפלים שמעבר. כמעט כל השבט יהיה שם, תומך בחברה של טטצ' במסעו האחרון. ולמרות שטטצ' רצתה להיות שם יותר מכל אחד אחר, היא לא הרשתה לעצמה. בשביל צ'אצ'ק, היא ידעה מה היא צריכה לעשות.

וכשהיא נותרה לבד בהר, היא התחילה לעבוד.

 

טטצ' חפרה בערימות הזבל במשך כל הלילה. היא הייתה חייבת לעבוד – להספיק לסיים את המשימה שלה עד הבוקר.

ומעבר לזה, אם היא לא תעבוד, היא תחשוב. ואם היא תחשוב – על הרובצים, על המלחמה, על צ'אצ'ק – היא תראה את הטעויות. היא תפקפק בעצמה. היא תפסיד להם.

אז היא עבדה.

היא מצאה צינורית ארוכה, צהובה, עם מפרק שאפשר לקפל. היא תחבה בקצה שלה חתיכה קטנה של פלסטיק ירוק, עם ידית ארוכה שאפשרה לשלוף אותו בקלות. מים לא עברו דרך הפלסטיק. הוא החזיק טוב.

היא מצאה אוהל עצום, בד חום עבה עם חורים רחבים, שאת רובו לא אכלו חרקים. היא הצליחה לחתוך אותו בשיניה אבל לא בקלות, והיא הצליחה לנשום דרכו אבל זה היה קשה. הוא היה מושלם.

היא מצאה גליל של הדבק השקוף של האלים, רחב כמו שתי ידיה. הוא החזיק על זכוכית.

היא מצאה מקל חד, ממתכת, חד מספיק בשביל לחתוך פקק שעם בלי לפורר אותו.

והיא מצאה עוד מים רעילים, שהצליחו להגיע עד למערה הזאת. לפני ארבע ארוחות, היא הייתה מבועתת מזה.

הפעם, הם חסכו לה מסע לאורך המערות.

בבוקר, היא עשתה את דרכה אל מפגש המלך, ועל גבה הייתה מפלצת משלה.

 

טטצ' כמעט לא הצליחה להיכנס אל בית-מוות. הצינור שהוביל אל המערה בה התאסף המלך הייתה מוצפת בעכברים – השמועה על התאספות המלך הזו התפשטה. כל שורץ מעמקים במערות המתכת רצה לדעת מה קורה. אם באמת מתחילה מלחמה. איך יגיבו למוות של צ'אצ'ק.

למזלה של טטצ', הקהל נע לצדדים ונתן לה לעבור דרכו. חלקם זיהו אותה כחברה במלך, חלקם נרתעו מעיניה העייפות והריח שדבק בה בהר-זבל, וחלקם מתוך סקרנות או פחד ממה שהיא נשאה על גבה.

זנבות המלך היו כרוכים בבית-מוות כשטטצ' נכנסה פנימה. כמערה, היא לא הייתה מיוחדת – אבל בעולם האלים, מעליה, הייתה חנות של חיות מתות, שבעליה לא טרח להרעיל ולמלכד סביבה. כשהוא תפס את הגנבים שלהם, הוא טיפל בהם בעצמו באכזריות. אבל לרוב הם ברחו בקלות, וזה היה מקור לאוכל טרי ובריא, בלי זיהום ובלי מתחרים נוספים עליו. המים – אדומים מהדם שנטף מהחנות שלמעלה – זרמו במערה לאט ובשקט, והמלך עמד עם רגליו בזרם.

טטצ' נשמה לאט דרך הבד שעטף את פיה, וגבה כאב. אבל זה היה הכרחי. עיניהם של עכברי המלך נפערו כשהיא קשרה את זנבה לתוך המלך, מנסים להבין למה היא נושאת את המיכל שנמצא בלילה עם צ'אצ'ק המת. אולי הם שמו לב להיעדרותה מהשילוח אל המפלים, והיו בטוחים שהיא איבדה את שפיותה ונאחזה בדבר האחרון שנשא צ'אצ'ק. אולי היא רוצה לסיים את משימת ההתאבדות שהיא שלחה אליה את העכבר לפניה, ואולי הרעל הרס את מוחה. אף אחד מאלה לא הסביר את הצינור האטום שהיא החזיקה בידה, או את הבד המחוספס על פיה, כמובן. כי הם טעו. טטצ' ידעה בדיוק מה היא צריכה לעשות.

"טטצ'… מה להיות זה?" לחש קוטטח.

"תשובה," לחשה טטצ'. היא לא ישנה בלילה, אבל הרגישה חדה מאי פעם. "רובצים לרצות מלחמה. יש הם מפלצת, יש הם שוק, מלחמה רגילה להרוג אנחנו. זה פתרון."

עיניו של קוטטח התעוותו בזעם. "את להגיד לא מלחמה. את להגיד אני לדבר הם. למה עכשיו – "

"אני לא להגיד לא מלחמה." סיננה טטצ'. "אני להגיד לא להפסיד. מלחמה נגד רובצים להיות כולנו מתים! לתקוף הם להיות הם לנצח." שאר המלך השתתק, בוהה בה. חלק בהפתעה, חלק בפחד. "אני למצוא דרך. דרך לנצח מלחמה."

"טטצ'," קטע אותה קוטטח. "לא צריך להיות מלחמה. צאקור חזר!" צאקור? הוא היה אחד הסיירים שהם שלחו, לחקור את המערות. היא הניחה שהוא מת מזמן. היא ראתה אותו עכשיו – יושב בקצה המערה, חצי ישן. הוא כנראה הגיע ישר לפה כשהוא חזר – לא הספיק לישון אחרי המסע.

"מה זה לשנות?"

"צאקור לספר מקום בלי אלים, טטצ'. הוא לספר לפני את להגיע." קולו של קוטטח היה מלא תקווה, כמו קוטטח הצעיר שהיא הכירה כשרק נבחרה להיות חלק מהמלך. "מקום תעלות להיפתח אל שדות. קרקע רכה. אוכל לגדול בכל מקום. שמיים כחול, כמו עולם אלים. לא מערות, רעל, רובצים. מקום חופש, טטצ'!"

הוא באמת האמין בזה. אולי זה אפילו היה נכון. אולי צארוק יכול להוביל אותם לשדות הקסומים האלה, ממלכה חופשית עם אוכל ואור וחיים… אולי הם יוכלו לחיות שם חיים טובים. לשרוד את החורף עם אוכל, לחיות בלי האיום של הרעל, בלי האלים הנוראים מעליהם.

זה היה כל מה שהיא רצתה.

"לא." היא לחשה.

"מה?" קוטטח תהה. "זה פתרון! לא חבית רעל של את!"

"זה לתת רובצים לנצח!" היא צעקה. "הם לנצח אנחנו פעם. לקחת שוק. להרוג אנחנו. אנחנו אסור לברוח!"

"את להרוג אנחנו בשביל למצח?" צעק כנגדה קוטטח. "צארוק למצוא פתרון! צארוק למצוא בית! ואת לרצות להרוג אנחנו בשביל זה?"

"הרובצים להרוג אנחנו בשביל שלטון הם!" היא צווחה, פרוותה סומרת בזעם. "הם להרוג צ'אצ'ק!"

"את להרוג צ'אצ'ק." זה לא היה קוטטח שדיבר – זו הייתה טאטיק. קרה יותר ממה שטטצ' ראתה אי פעם. "את לשלוח הוא למות. את לדעת על מפלצת. לדעת מה רובצים לעשות לו. את להרוג צ'אצ'ק."

המלך השתתק, עכבריו בוהים אלו באלו. וטטצ' ידעה שטאטיק צדקה – היא הרגה את צ'אצ'ק. התוכנית הייתה שלה, ההחלטה הייתה שלה. והיא שלחה אותו ישירות אל הרובצים.

לכן היא לא הייתה מסוגלת לברוח עכשיו. היא הייתה חייבת להשלים את מה שהוא ניסה לעשות. היא הייתה חייבת לנצח.

"המלך להצביע," לחש קוטטח. "להרפות זנב אם רוצים אתם ללכת אחרי צארוק. לעזוב מלחמה."

הזנבות צנחו לאט, נרפים אל תוך המים ספוגי הדם. חלק נפלו ישר – קוטטח וטאטיק ראשונים, ואחריהם עוד. חלק מחברי המלך העיפו מבט של סליחה אל טטצ' כשזנבם נרפה, חלק כיווצו כפותיהם בתסכול.

אבל כל הזנבות צנחו אל המים, חסרי תקווה, מוכנים לתת לרובצים לנצח, לברוח מהקרב אל החלום הרחוק של שדות. חוץ מטטצ'.

ובשביל להתיר את קשר של מלך, כל הזנבות היו צריכים לשתף פעולה.

"לא." היא לחשה. "אנחנו לא להפסיד. אנחנו לנקום צ'אצ'ק."

"טטצ'," לחש קוטטח, "את לשחרר מלך. מלך להחליט. אנחנו לצאת אל שדות."

"לא." היא חזרה.

"טטצ', זה מספיק."

היא הייתה צריכה לוותר להם. אבל הם טעו. היא לא הייתה מסוגלת לתת להם לזרוק הכל.

והיה על גבה הפתרון.

"לא." היא סיננה שוב ונשמה עמוק, עצמה את עיניה, ושלפה את הפלסטיק שנעל את הצינור, פותחת את הנשק על גבה. המנגנון היה פשוט – האדים הקטלניים של הרעל נאגרו בתוך המיכל הסגור, וכשטטצ' פתחה את הצינור, הנוזל נשפך החוצה – ופרץ עצום של גז התפוצץ אחריו, ממלא את המערה בבת אחת. הרעל התערבב במים ובדם, האדים מילאו את האוויר.

ואז המלך סביבה התחיל לצרוח.

היא לא ראתה אותם, אבל היא ידעה שהאדים שורפים את עיני המלך, ממלאים את גרונותיהם, חונקים אותם. היא שמעה אותם נופלים לתוך המים והרעל והדם ונושמים מוות וצורחים…

אבל אם היא תפתח את עיניה, היא תיפול איתם. אם היא תנסה לדבר, לבקש סליחה, לצרוח, לבכות, הרעל יקח גם אותה.

ואם היא תציל אפילו חבר אחד של המלך, הקורבן של השאר יהיה לשווא. והם ימותו, והיא תמות, והרובצים ינצחו.

והיא חיכתה, בוכה בלי לפתוח את עיניה, צורחת בפה סגור, מחכה שהעשן ירד מטה והצרחות יגוועו. וטטצ' יצאה מבית-מוות לאט, נעמדת רועדת מול הקהל שהתאסף בפני המערה, מחכה.

"מלך לבגוד אנחנו." היא לחשה לאט. "הם לגלות בית-מוות רעל, והם לברוח אל מערות רחוקות. בלי שוק, אנחנו לא לחיות חורף."

טטצ' הביטה לעומק הקהל בעיניים דומעות מרעל ובכי, ונשמה עמוק.

"אנחנו לתקוף רובצים. להשיג חזרה שוק. אנחנו לנצח. ויש עבודה הרבה."

 

השורצים היו מוכנים למלחמה מול הגשר. כמעט השבט כולו עמד מאחורי טטצ', מוכן לקרב. כמו באותו לילה גורלי שבו הם עצרו את המרד בקרב הגדול ביותר שטטצ' ראתה.

אז היה להם מלך מאוחד, וצ'אצ'ק עמד לצד טטצ'. אז היא לא הייתה כל כך בודדה.

אבל אז הם היו חמושים במקלות וטפרים. הפעם, כל חייל כיסה את פיו בבד ואת עיניו בזכוכית, ועל גב רובם היו בקבוקים של רעל, האדים דחוסים בהם ומחכים להשתחרר דרך הצינורות שהחזיקו העכברים. על גבה של טטצ' הייתה מפלצת אחרת – מיכל גדול יותר, כבד יותר ומסוכן יותר, עם מספיק אדי רעל דחוסים בתוכו בשביל לשחרר אותם בפיצוץ ולקחת איתה מערה שלמה של רובצים, ואפילו את המפלצת שלהם. מוצא אחרון, המצאה אחרונה, אחת שתוודא שהרובצים לא יצאו מהקרב הזה מנצחים, לא משנה מה. לקחו לה עשרות ארוחות לשכנע את השבט ליצור איתה את הנשקים, ולייצר אותם בעצמו. רוח קרה שרקה בשקט במנהרות, מזכירה את העונה המתקרבת. אבל הם היו מוכנים כעת.

"לפני חורף," צעקה טטצ', "הרובצים לגנוב אנחנו שוק, לגנוב אנחנו שטח, לגנוב אנחנו שלום. היום, הם לשלם על מלחמה אז. אנחנו להיות חזקים!"

הצבא צעק איתה, קולם מהדהד במערות המתכת.

"אנחנו להיות מוכנים!"

הקהל צעק שנית, מרים צינורות וטפרים לאוויר.

"אנחנו להיות מנצחים!"

ובצרחה אחרונה, הצבא הסתער קדימה, פורץ לתוך הגשר. 

הרובצים חיכו בצידו השני של הגשר. אולי הם שמעו את הצעקות, ואולי הם היו מוכנים שם כבר זמן רב, מחכים להתקפה הצפויה. הם היו צבא גדול כמעט כמו זה של טטצ', והם נשאו מקלות ארוכים וחדים, וחתיכות מתכת שבורות שיכלו לחתוך עכבר בקלות, ועמדו מאוחדים להגן על החופש המזויף שלהם.

אבל כל זה לא שינה דבר, כי לא הייתה לאף אחד מהם מסיכה על פיו, ועיניהם היו חשופות ופעורות לרווחה. 

ואז טטצ' נתנה את הפקודה, וזו הפסיקה להיות מלחמה.

הרובצים קרסו לקרקע בצרחות, נאבקים לנשום, ידיהם משפשפות את העיניים ששרפו בכאב. מאחורי טטצ', חיילים שלא אטמו היטב את משקפי המגן או המסיכה הצטרפו לצרחות. אבל זה היה מאוחר מדי להתחרט.

אז טטצ' צעדה קדימה. 

היא צעדה בין הרובצים. היה קשה להמשיך לקרוא להם חיילי האויב כשהם התפתלו על הקרקע בסבל נורא. אבל הם גנבו ממנה את השוק, הם דנו את השורצים למוות דומה רק בקור וברעב, לא מוכנים להסתכל להם בעיניים. וזה היה מאוחר מדי להתחרט.

אז טטצ' צעדה קדימה.

חלק מחיילי הרובצים לא ויתרו עדיין. הם זינקו על חייליה של טטצ', נועצים בהם להבים בהפתעה, מושכים מטה את מסכותיהם. הצרחות של חייליה התערבבו עם צרחות האויב, ממלאות את הגשר ברעש נורא של כאב. טטצ' לא ידעה כמה חיילים עוד נותרו מאחוריה. אבל זה היה מאוחר מדי להתחרט.

אז טטצ' צעדה קדימה.

ואז יללה נוראה שברה את הצרחות, וזוג עיניים צהובות נפערו מעליה. ובפרווה כתומה ובוהקת, כפיים עם טפרים שיכולים לבתר עכבר בלי לחשוב, ניבים באורך של ראשה של טטצ', ועל גבה אח אחד ארור עם זקן לבן, מבט שונא ומסכה מאולתרת על פניו, המפלצת נכנסה לגשר.

אחיה המטורף לא מצא סתם מפלצת בביבים, עכברוש פראי או לטאה. הוא אילף חתול.

והחתול, משרתם של האלים הנוראים, המפלצת שלוחשים לעכברים קטנים בלילה להיזהר ממנה, תקף.

אבל זה היה מאוחר מדי להתחרט.

וטטצ' המשיכה קדימה.

היא רצה. הקרב התערפל מסביבה, נבלע לתוך האדים של הרעל שהיא שחררה. לצרחות העכברים נוספו יללות החתול, התערבבו בתוך מנהרת המתכת לסיוט אחד עצום. החתול התנגש בקיר מאחוריה, דם החיילים שהיא גררה איתה לבור המוות הזה נמרח על טפריו. טטצ' מעדה, והיא לא ידעה אם היא נפלה על מקל או גופה, והיא לא יכלה להביט לאחור להסתכל. היא רצה קדימה, לעבר הדלת העגולה הגדולה של הגשר, לעבר השוק שמצידה השני.

החתול ילל מאחוריה, והיא קפצה הצידה בזמן לפני שהטפרים שלו חתכו אותה לשניים. היא התרסקה על הקיר, מדממת ומתנשמת לעומק. 

והיא רצה.

הזמן הטשטש, המרחב קרס. המסכה שלה נקרעה – לא לגמרי, אבל הרעל התחיל לזלוג גם לתוכה. הצרחות מאחוריה נחלשו, והיא לא ידעה אם היא התרחקה מהן, או שהעכברים איבדו כבר את קולם. גם החתול ילל בכאב עכשיו, כשהרעל תפס גם אותו. דבר לא היה יכול לברוח מהגשר הזה. לא רובצים ולא שורצים, לא היא ולא אחיה ולא המפלצת האגדית שלו.

אבל היא לא הייתה יכולה לוותר עכשיו.

אז טטצ' המשיכה קדימה.

 

היא כבר לא ידעה כמה זמן עבר מאז תחילת הקרב הנורא הזה. ארוחה אחת? שלוש? היא הרגישה כאילו היא גוררת את רגליה חורף שלם, נושמת בקושי, הרעל צורב בכל גופה. החתול ילל וקרס מאחוריה, הצרחות נדמו לאט. הרעש הנורא פינה את מקומו לשקט מפחיד אף יותר.

מילה אחת חדרה את הדממה.

"למה?" לחש אחיה מאחוריה. הוא נלכד מתחת לגופת המפלצת שהוא יצר, שוכב פצוע, מסכתו תלויה מאוזן אחת. 

"כי אחרת," לחשה טטצ', "כל שאר מוות להיות סתם."

והיא הסתובבה, נוטשת את אחיה חסר השם, והמפלצת שלו, והצבא שעקב בעיוורון אחריה, והמאות שהיא רצחה לבד מאחור.

כי היא לא הייתה יכולה לוותר עכשיו.

וטטצ' המשיכה קדימה.

 

טטצ' הורידה את הפצצה מגבה והניחה אותה במרכז השוק.

הוא היה רחוק מספיק מהגשר כדי שקולות הקרב לא יגיעו אליו. הם עדיין הדהדו באוזניה של טטצ', צרחות מפוחדות מלאות בכאב. אבל העכברים שרצו לאורך הקירות של המערה, נכנסים ויוצאים מעשרות חורים לאורך קירותיה לתוך חנויות שונות בשוק של העיר הגדולה שמעליהם, סוחבים אוכל בפיהם ועל גבם, לא שמעו את הצרחות. הם לא ידעו עדיין מה קרה. הם לא ידעו עדיין שהם הפסידו.

כי טטצ' ניצחה. היא הגיעה לשוק. היא הביסה את המפלצת. עיניה כאבו ונשימתה כאבה והיא ירקה דם, והפצע בבטנה צרח עם כל תנועה שלה. אבל היא ניצחה.

היא רק צריכה לשחרר את הפצצה. המערה תתמלא ברעל, והרובצים שלא ימותו מייד יגוועו ברעב לאורך החורף. השוק יהרס. זה לא יהיה מקור אוכל יותר, אף פעם.

היא רק צריכה לשלוף את המכסה, וזה יגמר. היא לא הצליחה להציל את האנשים שלה, אבל הרובצים לא יהיו שם לעמוד מהצד ולצחוק. הם לא ינצחו.

היא רק צריכה לסיים את זה.

ציוצים מפוחדים עלו מהקירות סביבה כשהיא רכנה מעל הפצצה. העכברים ראו אותה – בוהים בה בעיניים שחורות קטנות, מתחילים להבין מה קורה. חלקם ניסו לברוח, למערות אחרות או לעולם שלמעלה. חלק קפאו במקומם. כולם הבינו מה זה אומר לראות אותה עמוק כל כך אצלם.

וטטצ' לא הייתה יכולה שלא לראות אותם. 

הם נטשו את השמות שלהם כשהם בגדו בשבט ובה, אבל היא זיהתה אותם. את העכבר הגדול עם הפסים האפורים, שטיפס על הקיר בסולם עץ שהיא עזרה לבנות. את העכברה עם הפרווה השחורה והשפם הרוטט, שהגנה על שני עכברים זעירים שנצמדו לגבה. את העכבר הזקן, שפרוותו הייתה ארוכה משטטצ' זכרה, אבל פניו היו אותם פנים, עם האף הארוך והמעוקם שהיא זכרה. רק החיוך הקטן שלו לא היה שם.

 

היו עשרות מהם. מעל למאה שעדיין נשארו במערות, מאלה שטטצ' לא הרגה עדיין. 

ואף אחד מהם לא נראה כמו מנצח.

 

טטצ' הסירה את כפותיה מהפצצה, מהכדור שהכיל בתוכו את מה שהרס את ביתם של השורצים, מהניסיון העלוב שלה לנקום, ובצעדים קטנים וכואבים היא החלה ללכת.

 

חזרו במבטכם אל העיר כעת. עלו מתוך הביוב אל המגדלים הרגילים, אל השוק ההומה, אל הקצבייה שמדממת אל תוך הביוב והגבעות שמתנשאות במרחק. הם עדיין לא מעניינים אותנו – דמיינו אותם כרצונכם. אבל אם תתאמצו לחפש, אולי תראו בין הרחובות דמות יוצאת דופן. עכבר קטן – אתם יודעים שמדובר בעכברה – עם פיסת בד שתלויה מאוזנה ופצע אכזרי בבטנה, שהולכת לאט לאורך השוק, מדדה בכאב קדימה. כנראה שחלק מתושבי העיר יצרחו כשהם יראו אותה, כי הם לא אוהבים לראות עכברים במקום שבו הם אוכלים, ובמיוחד לא כשהם נראים ככה. אבל הם לא מעניינים אותנו. העכברה כן.

אז נעקוב אחריה כשהיא תטפס לאט לגג של אחד המבנים, אחד נמוך בשביל אל – או אדם – אך מפלצתי בשבילה, ותסתכל אל הגבעות, ותעז לחלום על מה שהיה יכול להיות. על עכברים חכמים יותר ממנה, על חיים חדשים שם, בגבעות, מאוחדים שוב בטבע. בפעם הראשונה, היא תרשה לעצמה לקוות לעולם טוב יותר. ואולי זה יקרה. דברים רבים ישתנו כעת בעולם שמתחתיה. מולה, שלג קל יתחיל לצנוח על העיר.

ואז היא תעצום את עיניה, ותיתן לרעל שבדמה לעשות את שלו.