האישה שיודעת המון
ערן פתח את הארון והוריד את הפיג'מה מהמדף העליון. פיג'מת פו הדוב כבר בקושי עלתה על הילה, אבל בִּתּוֹ לא הסכימה בשום אופן שיזרוק. אחרי שהתלבשה לבד־כי־אני־כבר־גדולה, ערן מדד לה חום והתכווץ כשהיא השתעלה. שיעול חזק, מטלטל.
רק צינון, אמר לעצמו כשהלך להביא את הסירופ שהרופאה רשמה. כמה ימים וזה עובר. הוא קפא על עומדו, במסדרון הדומם עם התרופה ביד, מוצא את עצמו מתנשף כמו בריצה. מזיע זיעה קרה. זה רק צינון. רק צינון. רק.
בחזרה בחדר החמים של הילה הוא הצליח לנשום רגיל. אחר כך חייך לילדה הקטנה שלו, קינח את אפה בעדינות וקירב לפיה כפית סירופ בטעם ענבים. היא שתתה את התרופה בצייתנות.
"יופי!" הוא חיבק אותה חיבוק ארוך של אומץ עד שנמאס לה. היא התפתלה והשתחררה ממנו וזחלה כמו חתלתול מתחת לשמיכה.
"סיפור!" היא ביקשה.
"את צריכה להיות יותר מדויקת," הזכיר אבא, "ולהסתכל לשם."
הילה הסתכלה למעלה לתקרה, לעבר החיישן. "להפעיל סיפור! עוד פרק של מר מיצי!" אמרה והתכרבלה עם בלה הבובה.
ערן התיישב לצידה וליטף את ראשה. שיהיה סיפורו של מר מיצי, חשב. אולי החתול במגפיים שבפרק הקודם מצא גיטרה, יצליח לשעשע אותו כמו ששעשע את הילה ערב־ערב בזמן האחרון.
"פותחת מחולל," הודיעה הבינה המלאכותית בקולה האנושי הנעים. "שים לב ערן, קיים עדכון גירסה 8.2. תרצה מידע נוסף, או להוריד עדכון למחולל הסיפורים כעת?"
ערן חשב רגע. "המנוי ממשיך באותו מחיר?"
"כן, אישרה הבינה והחלה לדקלם, "מנוי פרמיום. גרסה ללא פרסומות. מסלול התחייבות לשלושים ושישה חודשים. מותאם לגיל הרך. נותרו שמונה חודשים לחידוש האוטומטי. חידוש אוטומטי בכפוף להסכם שירות מספר…"
ערן גלגל עיניים והילה צחקקה, איך שהבינה נשמעת כל כך מוזרה לפעמים!
"להמשיך. סיפור. עכשיו!" דקלם ערן בחיקוי, שגלגל את הילה מצחוק. "אנחנו. רוצים. סיפור!"
"הורדת עדכון הסתיימה," דיווחה הַבִּינָה, "מְעַבֶּדֶת המשך." שתי שניות דממה. ופרק חדש החל.
"פרק חמישי. מר מיצי צעד במגפיו והגיע לכיכר העיר. הוא הביט לכל עבר בהשתאות. בכפר, מעולם לא ראה כל כך הרבה אנשים בבת אחת. הוא קפץ על חבית ופרט על מיתרי הגיטרה. פתאום מישהו פנה אליו, היה זה עכבר קטן בחליפה זעירה. העכבר החזיק כינור בידו. שלום אדון חתול, אמר העכבר וקד קידה. שמי יובל, אפשר לנגן איתך?"
"להפסיק סיפור!" לחש ערן לַבִּינָה. הוא רכן לעבר הילה שנרדמה והיטיב בעדינות את השמיכה סביב גופה.
"להקריא שוב מתחילת הפרק, בתדר חלום."
"אבא, רגע," הילה הפתיעה אותו ופקחה עיניים ישנוניות. "בא לי משהו אחר…"
"איזה חלום את מעדיפה?"
"בלי מחולל הלילה," אמרה הילה לעבר התקרה. "סוגרת מחולל," אישרה הבינה, "לילה טוב הילה".
"זה לא רעיון טוב כשאת חולה," התנגד ערן. לא היה לו משהו נגד חלומות טבעיים מדי פעם. לא יותר מדי כמובן, אבל בטח לא בזמן מחלה. רק זה חסר, חלומות רעים עכשיו. "ניתן למחולל לבחור חלום טוב, בסדר?"
הילה לא ענתה. הוא ישב והביט בה ישנה, בשיער פזור על הכר. כשהיה בטוח ששנתה עמוקה נשק בעדינות למצחה, כיבה את האור ויצא.
"לפתוח מחולל," הורה ערן מחוץ לדלת הסגורה. "חלום רנדומלי להילה, משהו טוב," ביקש, "משהו מיוחד". אחר כך נאנח, מזג קפה, לקח קצת גרעינים והתיישב על הספה. הוא חשב על לעבור דירה, לא בפעם הראשונה. בשביל מה הילה ואני צריכים דירה כל כך גדולה עכשיו. לא חבל?
"להפעיל הזרמת ווידאו?" התעוררה הבינה, "תרצה המלצת צפייה?"
ערן ניגב עת העיניים. "בלי ווידאו הערב. תודיעי לי אם הילה תתעורר בלילה או אם יש סימנים שהחום שלה שוב עולה. עכשיו תקריאי בבקשה מיילים חדשים והודעות, ממוינים לפי דחיפות".
*
דוב לעס בהנאה וזרק כמה פירורים לציפורים. והוא שרק. הוא אהב לאכול בבוקר בחורשה, בעודו שורק. לפעמים ישב שעות בין האורנים, מרוקן את הראש ממחשבות יחד עם הציפורים. כשסיים לאכול ולשרוק, ליקק דוב את שפתיו וטפח על כרסו. "מה עכשיו?" הוא חשב. "לקפל את השק, ואחר כך נראה".
הוא המהם לעצמו פזמון עליז וקיפל את השק יפה יפה. הייתה לו שיטה: תחילה ישב על השק בכל כובד משקלו, כדי שהבד ישתטח; את השק השטוח קיפל תחילה מימין לשמאל ואז מלמעלה למטה; ועוד קיפול משמאל לימין ואז, מלמטה למעלה. קיפול נהדר, לשק הכי מוצלח שדוב יכול לרצות. שק חזק וצבעוני עם משבצות ומדיף שאריות של ריח מתוק מבפנים.
"כמה טוב להיות דוב," המהם דוב ואסף מסנטרו השעיר פירורי חלה שבלע בהנאה. אחר כך התגלגל נמרצות בעשב הלח, בלי לחשוב על משהו במיוחד. ברגע כשהתיישב מתנשף ברגליים מתוחות לפנים, מישהו התקרב בשביל.
"שלום חד קרן!" שמח דוב ונופף בכפו הגדולה. "אפשר לבוא אִתָּךְ?"
חד קרן כשכשה בזנבה המפואר, המשיכה וחלפה במהירות, בלי מילה. רגע אחד הייתה ומיד נעלמה בדממה מעבר לקבוצת אורנים צפופה.
כמה מוזר! ואיזה שקט פתאום! כאילו רק עצים נותרו, בלי אף אחד ושום דבר בכל החורשה הגדולה, אולי אפילו בכל העולם. דוב מישש את עצמו בחשש. הנה חוטם, כפות, ישבן ובטן וגב (והנה השק). והנה שיניים אוזניים, זרועות ארוכות חזקות ורגליים מוצקות. דוב נשם לרווחה ואחר כך נבהל. אני מקווה שחד קרן לא כועסת עלי!
האם רבנו אתמול? דוב אימץ את מוחו. כמדומני שלא. ואתמול? גם כן לא. ומה לגביי שבוע שעבר? או שבוע הבא? או מחר? דוב גירד בראשו במבוכה. זה עזר – הוא נזכר. הם לא רבו כלל. חד קרן מיעטה לריב ולכעוס. מלבד הפעם ההיא ש… וגם אז, לא על דוב היא כעסה אלא על איש זקן, תוקפני ומוזר…
"אהה!" הבין פתאום דוב. "זה קורה!" הסביר בחיפזון לפרח סקרן, ששאל מה נשמע. "זה מזמן לא קרה! חייב לזוז, להתראות!" זה אחד מהימים האלה, התנשף דוב, שדוב חייב לרוץ ולרוץ. הוא לא רצה לפספס את מה שקורה באחד מאותם הימים האלה. כשחד קרן מהרהרת עמוק כל כך, עד ש…
בתוך זמן קצר צעדו השניים זה לצד זה. חד קרן צעדה והרהרה חזק יותר ויותר. דוב צעד והביט מוקסם לכל עבר. ענפי העצים, העלים והאיצטרובלים הבהיקו ונצצו כשחד קרן עברה לידם (וכבו ברגע שדוב שלח את כפו ונגע). טביעות פסיעותיה של חד קרן נצצו בחול כמו יהלומים. נחילי פרפרים נמשכו כמגנט אל טביעות הפסיעה. עכשיו גם הפרפרים נצצו.
כמה טוב לטייל עם חד קרן בחורשה ולעזור לה להרהר, חשב דוב והחליט לנסות. הוא הרהר והרהר והרהר והרהר, אבל דובים אינם חדי קרן. בתוך זמן קצר החל להשתעמם. אילו רק היה משהו לאכול, חשב דוב, השעמום לא היה משעמם כל כך.
אני יודע! עד שזה יתחיל, אשרוק מנגינה. דוב ידע לשרוק נהדר, משום שהתאמן בכל בוקר, בארוחת הבוקר. הוא כיווץ את שפתיו, ניפח לחייו וניסה, אבל… שום דבר.
דוב ליטף את שפתיו שהיו בדיוק במקום. שוב ניסה ושוב כלום וחוזר חלילה.
"יותר מדי רוח," מלמל לעצמו. "פחות מדי צליל."
ככה זה כשהבטן ריקה, נאנח דוב. זה פשוט לא אותו הדבר, לשרוק כל כך הרבה זמן אחרי ארוחת הבוקר. הוא הוריד את השק מעל שכמו והציץ לתוכו. שום חלת דבש, אפילו פירורים לא נשארו. דוב קיפל את השק באכזבה וניסה לחשוב על משהו אחר.
כשחלפו ליד עץ הערבה הזקן חשב דוב על שיר. מהו שיר? שיר איננו שריקה. שיר זה דבר אחרי לגמרי.
"שיר שיר שיר," הוא המההם לעצמו, "איזה שיר אשיר?"
אני יודע! שיר על בלון. או אולי שיר על צנצנת? או שמא שיר על בלון בתוך צנצנת? במאורה הנעימה שלו שמר דוב בצנצנות אוסף נפלא של בלונים, בכל מיני צבעים. לפעמים אהב יותר את הצהובים. לפעמים אהב יותר את הכחולים. לפעמים אהב את כל הבלונים והצבעים באותה מידה ולפעמים… מעניין איזה צבע חד קרן מעדיפה היום, תהה דוב וחשב על רעיון. חד קרן תבחר את הצבע ואני אבחר את השיר!
פתאום פרוותה המשיית של חד קרן החלה לטפטף טיפות גדולות.
"ששש…." לחש דוב לציפורים המצייצות ולרוח השורקת, "כולם לשמור על השקט עכשיו!"
שלוליות בצבע הקשת החלו נקוות לרגליה של חד קרן, שהמשיכה להלך בשלווה בעיניים עצומות למחצה. הלכו השניים בדממה, עד שהגיעו לגבעת הברושים. טיפסו השניים בצדה האחד של הגבעה וירדו בצדה השני. המאמץ והרעב הותירו את דוב סחרחר מחולשה.
"חכי לי כאן!" אמר דוב, "אחפש לנו דבש, או לפחות קצת ריבה!"
אך אפילו כשטיפס על הברוש הכי גבוה, לא הריח דבש בסביבה (וגם לא ריבה).
"חד קרן," אמר דוב שחזר וגירד בחוטמו באכזבה, "אני מצטער, אבל… אבל אין דבש ולא אוכל בכלל".
חד קרן מצמצה, מופתעת. "שלום דוב! לא ראיתי אותך!"
"את בטח רעבה," הצטער דוב וליטף את כרסו הריקה, "או שאת מאוד מאוד רעבה?"
"אני לא…" החלה חד קרן לומר ודוב פער עיניים נדהמות.
"את לא, באמת?"
"עדיין מוקדם בשביל ארוחת צהרים, אני חושבת." ענתה חד קרן.
ליבו של דוב שקע בקרבו. הכל אבוד. הוא התיישב בכבדות על העשב, ואז צנח לאחור בתשישות. חד קרן מיהרה לעברו, מהורהרת (אבל בצורה הרגילה). ולפתע אמרה, "אבל…"
"כן – כן!" קרא דוב וזינק על רגליו לצידה, "אבל…!"
"מה דעתך," שאלה, "על ארוחת בוהריים?"
כמה נפלא! קפץ דוב באושר, כי ברגע שאמרה – זה קרה.
בקרחת יער, בין הברושים וליד האגם, פערה האדמה את פיה. דוב הנהן בעידוד כשהחלו לנבוט ולצמוח שני שתילים. השתילים הדקים התעבו וגבהו. עלים בקעו ואחריהם פירות צצו, ענפים התכופפו, עמוסים ונהדרים.
"איזה עצים נפלאים!" שמח דוב וריקד בין העצים. עץ בננות רחב בשבילו. עץ אגוז גבוה בשבילה.
"ריקוד נהדר!" אמרה חד קרן.
דוב קד לעברה בתודה וניגש בטעות לעץ ה… אגוז. הוא חיבק את הגזע בזרועותיו החזקות וניער. הענפים הגבוהים היטלטלו בעוז.
"תיפלו, בננות," הוא הביט מעלה אל העץ השני, "תיפלו מהר!"
"בננות?" הופתעה חד קרן. ומהר לפני שהתכסה דוב באגוזים נושרים, החליפה בזריזות בין שני העצים.
התרווחו השניים בעשב הנעים, זה מול זה.
"ועל מה את מהרהרת עכשיו?" שאל דוב וקילף אשכול בננות.
"עכשיו, לא בדיוק הירהרתי," אמרה חד קרן, "אבל גם לא בדיוק – לא."
דוב לעס בננות טעימות וניסה להבין אבל לא בדיוק הצליח.
בלון, חשב דוב וקילף עוד אשכול. כשחושבים על בלון, אי אפשר להתבלבל.
"אתה זוכר," הסבירה חד קרן וקילפה אגוז בכוח המחשבה, "שסיפרתי לך מה הוא חיזיון ומתי הוא בא?
"בטח ש…" ענה הדוב. בטח שידע, בדיוק בערך. "חיזיון זה ש…"
פתאום חד קרן נרדמה. דוב מיהר להשתתק, הניח בצד אשכול צהוב וטפח באושר על כרסו השבעה. באותו רגע, הציץ מהאגם הסמוך דג זהב.
"שלום דוב!" בירך דג זהב בעליצות ושחה במעגל.
"שלום דג!" אמר דוב. "רוצה בננה, או אגוז?"
"תודה, כבר אכלתי." ענה דג בנימוס. "הו… חד קרן מהרהרת!"
"עכשיו היא לא בדיוק מהרהרת," הבהיר דוב, אבל גם לא בדיוק… לא."
"אה," הבין דג, שהבחין בעיניה העצומות שרטטו. "זה בדרך – יש לה חיזיון – הוא כמעט יוצא!"
"נכון," הסכים דוב והנהן במרץ. "יש לה. בדיוק!"
"אוי ואבוי!" נזכר דג בחיזיון קודם שהָיֹה הָיָה פעם בקיץ אחד מזמן, אחר הצהרים.
"אל תפחד," אמר דוב שנזכר גם הוא. "הפעם זה יהיה אחרת, אני בטוח!"
"אני מאוד מקווה," קיווה דג והתרחק מהגדה, ליתר ביטחון.
"זה איש זקן," הסבירה חד קרן באותו יום יָשָׁן, כאשר הגוש החל לקבל צורה (בפעם שעברה). "מזמן לא היה לי אחד!"
החיזיון החל קצת לח ורטוב בקצוות. שתי ידיים, שתי רגלים, ראש אחד.
הגוש שכב והתייבש בנחת על שפת האגם. הופיעו בגדים, נוצרו שערות ועיניים, קמטים. וגם ריח מוזר, ריח של… דג?!
דג זהב הסתקרן וקרב לגדה, מוכן לברך את הדג־איש לשלום, כשיהיה מוכן.
כשהיה מוכן, התיישב האיש, התמתח ופיהק.
"מהר, מה השעה?" דרש לדעת האיש שלא אהב לבזבז זמן.
"שלום!" אמרו פה אחד דוב וחד קרן ודג.
מה זה שעה? תהה דוב בליבו.
איזה סוג של דג אתה? תהה דג.
וחד קרן אמרה, "בחר לך שעה. כל שעה שתרצה".
"עכשיו בוקר?" התבלבל הדייג.
מיד הצהרים הפכו לבוקר.
"איזה מן איש אתה?" התעניינה חד קרן ברגע שהשמש החלה לזרוח.
"אני דייג," אמר האיש.
"איפה הסנפירים שלך?" הסתקרן דג.
הדייג לטש מבט המום, "אתה, אתה…"
"אני דג זהב!" אמר דג בגאווה. "ואיזה דג אתה?"
"אתה," נדהם הדייג, "אתה קסום, אתה… מדבר!"
"גם אתה מדבר," הסביר דוב בכובד ראש.
"זהירות!" מחה הדג כשהאיש זינק קדימה, "לא לרוץ בתוך המים!"
"תן לי משאלות ואשחרר אותך!" דרש הדייג שתפס את הדג.
"עזוב אותי! זה לא נוח!" התפתל דג, חמק וצלל. "זה לא מוצא חן בעיני," רעד וניסה לחשוב בהיגיון.
"דייג," קראה חד קרן נסערת, "הנח לדג בבקשה. התרצה לבקש ממני משהו?"
ודוב אמר, "תרצה בננה? או שיר על בלון?"
"תפסיקו לקשקש, טיפשים!" גער הדייג. "מהר, איפה פה המרכז המסחרי?" דרש לדעת.
"מה?!" נדהמו חד קרן ודוב.
"אני חייב חנות דַּיִג, מהר! ותתרחקו ממנו עד שאני חוזר עם חכה או רשת!" הדייג חכך את ידיו בציפייה. "ואל תתקרבו לדג! הוא שלי! אני ראיתי אותו קודם, אז אני אבקש את כל המשאלות!"
דג רעד בתוך האגם. חַכָּה! רשת! אילו מילים זרות, איומות ונוראות! ציפורים מבוהלות פרשו כנף והתעופפו הרחק הרחק, מעבר לחורשה. דוב נסוג אל בין העצים. דממה כבדה ואיומה צנחה על החורשה.
חד קרן החווירה ואז האדימה.
"תתעורר מכאן דייג!" קראה. "תתעורר מכאן ואל תחזור הנה לעולם!"
והדייג נעלם.
*
הילה התעוררה. פיה היה יבש.
היא תפסה בשתי ידיים את כוס המים שאבא השאיר לה על השידה ליד המנורת לילה. הגרון שלה כאב כשלגמה, אבל רק קצת.
"לסגור מחולל חלום," ביקשה מהַבִּינָה.
"סוגרת מחולל", אישרה הבינה בקולה הנעים, "לילה טוב".
"אני רוצה לבד עכשיו," מלמלה הילה ועצמה עיניים.
*
"ידעתי!" אמר דוב כשחד קרן פקחה עיניים וחיזיון חדש נרקם. זה לא היה דייג.
"באמת ידעת!" הסכים דג שהציץ בזהירות מהאגם.
פתילי חיזיון דקיקים אצו רצו והסתחררו מכל העברים. קורים עדינים כמשי בצבעי הקשת קרבו זה אל זה, התפתלו ונמסו יחדיו. ומתוך הוורוד, הסגול, הירוק והשאר, הופיע קן גדול למדי. בתוך הקן ישנה ילדה מכורבלת, בשמלה וצמה. היא חייכה, פקחה עיניים והתיישבה. היו לה סרטים בשיער ועיניים גדולות וכדור ובובה.
"אתה דוב!" צהלה הילדה ורצה לקראתו בחדווה.
"דוב זה אני!" שמח דוב וחיבק את הילדה הקטנה בזהירות, בחזרה.
"שלום הילה," אמרה חד קרן בעונג, "וכמה טוב שבאת!"
וכל מה שהילה רצתה – קרה. בתוך טירת זכוכית הם שתו תה (הבובה רצתה מיץ פטל). והם ניגנו בכינור ובחליל ובפסנתר ואז רקדו במעגל. והם אכלו בננות ועוגת אפרסק ענקית, ולקינוח – ספגטי עם קטשופ, המון קטשופ. והם התחרו בריצה בין העצים וטיפסו על שיחי אפונים וקפצו (אבל דג לא. הוא לא אהב גבהים). בסוף דוב לימד את הילה שיר על בלון. היא ביקשה שהבלון יהיה אדום וזה היה בסדר גמור מצידו.
"האמ…" הודיעה חד קרן בעצב כשהזמן אזל. הילה צריכה ללכת.
"אי אפשר עוד קצת?" קיווה דוב. כי מי יודע אם הילה תחזור בקרוב או בכלל. ילדים לא באו הרבה כמו פעם. אבל יש דברים שאפילו חד קרן לא יכולה לשנות.
בוקר טוב הילה!
ליל מנוחה דוב ודג.
ליל מנוחה חד קרן וחורשה.
*
להילה היה קר מתחת לשמיכה, אפילו שלבשה גרביים. היא התעוררה ויצאה מהמיטה ופיהקה והלכה לסגור את הקצת של החלון שהיה פתוח. מחוץ לתריסים התחיל קצת יום, אבל לא מספיק בשביל לקום.
מהר מהר היא רצה בגרביים חזרה למיטה החמה והתכרבלה ונרדמה. ובחלום – החלון נפתח. פתאום מישהי הייתה שם, בחדר איתה. כמו פעם. האישה צפתה החוצה מהחלון הפתוח ושיערה הארוך התבדר ברוח.
אני כאן, במיטה! הילה רצתה לומר בחלום. אני כאן! אבל במקום לומר, הלב של הילה דהר כמו רכבת. אז מה אם מישהו כיבה לה את הקול בחלום. זה לא היה חשוב, כי אימא! אימא שלי חזרה!
*
בוקר אחד התעורר דוב, עליז ושמח במיוחד. "בוקר טוב מיטה! את יודעת איזה יום היום?" המיטה לא ידעה. "בוקר טוב מאורה! את יודעת איזה יום היום?" גם המאורה לא ידעה. "אתן לכן רמז!" אמר וחבש את הכובע המחודד הגבוה כל כך. "נכון!" אמר דוב בהתרגשות, "יום הולדת!"
בזמן שהניח על השולחן בחדר האורחים מפה וצלחות עם כיבוד, זמזם לעצמו:
"יום הולדת בא!
לדוב יש מסיבה!
האורחים בדרך,
בדיוק ולא בערך!"
ראשון הגיע דג, שהביא במתנה נוצה מארץ רחוקה. שניה הגיעה הצָבָה, שהביאה קונכייה. שלישי הגיע הזחל הזקן, שהביא טבק מדגדג שגידל בעצמו ביער. אחריהם התעופפו פנימה עורבת שחורה ופיה ופרפר. ונכנסו בשירה זאב וכבש ונמר וגדי וכל היתר. אחרונה אחרונה נכנסה חד קרן. היא הביאה במתנה מניפה שמנפנפת בעצמה. המאורה לא הייתה גדולה כל כך, אבל בזכות חד קרן לא היה צפוף ותמיד נשאר מקום.
כל החברים בירכו ברכות ואכלו ושתו והדליקו זיקוקים ורקדו ושרו שירים. לבסוף, התיישבו כולם סביב חד קרן וחיכו למוצא פיה.
"זה סיפור איטי?" ניחשה צָבָה.
"זה סיפור על ילדה?" ניחש דג.
"זה סיפור עם ארנב? שאל הזחל הזקן.
"אני, אני!" קפץ דוב בשמחה, "אני יודע – זה סיפור עלי!" וזה היה – כמובן.
לפני שנים רבות התעורר דוב במיטתו החדשה. זו הייתה מיטה נהדרת, אבל הוא הרגיש קטן מדי. אז הוא נעמד במיטה ופתאום הרגיש שהמיטה גדולה מדי. מה עושים? הוא התיישב מודאג.
"זה נהדר!" קרא דוב כשהבין. "כשאגדל, המיטה תתאים בדיוק!" וזה מה שחשוב.
מכיוון שהיה רעב, ירד דוב מהמיטה בסולם. הוא שטף את פניו בדלי המים וניגש לסולם השני. שם טיפס עד שהגיע למדף עם קופסת החלות ועם כל הצנצנות. צנצנת הריבה הייתה גדולה כמעט כמוהו. הוא הוציא מהקופסא חלת דבש ענקית ושר לעצמו:
דוב קטן – חלה גדולה,
טרללי וטרללה.
יש לי דבש וגם ריבה,
טרללי וטרללה.
וככה הוא אכל ושר, שר ואכל ולפתע שמע. מישהו נאנח מחוץ למאורה. דוב עלה במדרגות מהר ככל יכולתו והציץ החוצה. בחוץ, מתחת לעץ, ישב המישהו והסתיר את פניו בידיו. "אוי… אבל איפה… ומי…"
דוב הקטן אף פעם לא ראה מישהו כמוהו. מישהו גבוה יותר מדוב, אבל צעיר. מישהו בלי פרווה, אבל עם שיער ותספורת משונה. מישהו שלבש בגדים חדשים ונעליים יפות, אבל נראה כה בודד ואבוד.
דוב התקרב ושאל, "למה אתה עצוב?"
המישהו הרים אליו עיניים מופתעות.
"אתה דוב!" אמר המישהו בפקחות ושכח שהוא עצוב. השניים לחצו ידיים ומיד הפכו לחברים.
פתאום, נזכר המישהו במשהו. "הלכתי לאיבוד," הוא אמר, "ועוד יותר גרוע…"
עוד יותר גרוע! נבהל דוב.
"אני…" המישהו משך באפו, "פתאום הגעתי הנה, ופתאום… פתאום, אני לא זוכר מי אני ולמה!"
דוב החליט לעזור תיכף ומיד לידידו החדש. הוא גירד בפדחתו, חשב בכל הכוח והמהם:
"דוב קטן אחד,
זוכר עם כל אחד,
דוב קטן חביב,
בסתיו ובאביב…"
המישהו חייך ודוב שמח. איזה שיר מוצלח!
"עכשיו אתה זוכר, חבר?" שאל דוב בתקווה. אבל השיר לא הספיק. אבל פתאום הבין דוב. "אני יודע!" התרגש ואחז בידו של חברו "בוא איתי!"
"לאן רצים?"
"לאגם כמובן!"
"אתה חושב ששחייה תעזור, כי… כי אני לא שוחה כל כך טוב…"
"לא שחייה," הסביר דוב, "כשדוב מביט בעצמו במים, מיד הוא יודע שהוא דוב מכף רגל ועד ראש!"
המישהו הבין מיד. האגם הוא כמו ראי! ומי שמסתכל בעצמו בראי אז בוודאי… אולי…
"הלוואי שאתה צודק דוב יקר שלי, והאגם יזכיר לי מי אני!"
באותו רגע, דהרה לעברם חד קרן הקטנה.
"תראה!" קרא חבר של דוב, "איזה חמור קטן נפלא!"
חמור? דוב פער את פיו בתדהמה והביט סביב בסקרנות. איפה? הוא מעולם לא ראה חמור.
"חמור?" צחקה חד קרן ברוח טובה אל הילד. היא טלטלה את ראשה ימינה ושמאלה, מרעידה את רעמתה. מבעד לשערה המיטלטל נחשפה קרן נפלאה וקורנת, שעוד תגדל בשנים הבאות ביחד עם חד קרן עצמה.
"שלום דוב," אמרה חד קרן, "ושלום לך ילדי היקר! הו אני מתרגשת, אתה החיזיון הראשון שלי! אני מקווה שעד עכשיו הייתי בסדר…"
"רגע חד קרן, עצרי את הסיפור!" ביקש דוב. כל אורחי יום ההולדת הביטו לעברו בהפתעה. דוב מעולם לא הפריע לסיפור באמצע, אבל עכשיו זה קרה. "אני מוכרח לבדוק משהו," הסביר דוב ומיהר לחדר השני.
בחדר השני נכנס דוב למיטה והתכסה. המיטה התאימה לו בדיוק, ממש כמו באותו הבוקר. מעניין אם בסיפור אני עדיין קטן, חשב דוב ולפתע נזכר. הוא יצא מהמיטה ורץ מאושר לחדר השני. "אני זוכר!" בישר לכולם. "אני זוכר!"
ובאמת דוב זכר איך הוא רץ, ביחד עם הילד ועם חד קרן לאגם. ופתאום הבחינו שלושתם בעקבות מסתוריות שהוליכו אל בין העצים. הילד ביקש לעקוב אחריהן. איזו הרפתקה זו הייתה! וכשהם התעייפו, שאלה חד קרן את הילד אם הוא רוצה משהו, הכי בעולם. "אני רוצה לדעת לכתוב!" ענה תיכף ומיד בלי לחשוב.
בין רגע קיבל הילד מחברת גדולה ועט מנוצה. הילד דפדף במחברת בהתרגשות ושאף עמוק את ריח הדפים החלקים. הוא הביט בנוצה הארוכה מכל הכיוונים. ואז הוא הראה לדוב, איך כותבים דוב. הוא הראה לחד קרן, איך כותבים חד קרן. הוא כל כך נהנה לכתוב!
ואחר כך הוא כתב חורשה ו־עקבות ו־תעלומה. ובשביל דוב הוא כתב חלת דבש וגם ריבה.
"אז בעצם," תהה דג, "כשהילד התעורר מכאן, בכלל לא הייתם קרובים לאגם?"
"ובעצם," אמרה הצָבָה, "הוא לא נזכר בכלל?"
"אפשר להחזיר את הילד לכאן?" שאל הזחל את חד קרן.
"חזיונות לא עובדים בצורה כזאת," הצטערה חד קרן.
"אפשר רק הפעם?" קיווה דוב, "לכבוד יום ההולדת?"
"אולי," הרהרה חד קרן בקול, "אם נלך כולנו לאגם, ודוב יעזור לי להרהר, וכולנו נקרא לילד בכל הכוח, אז אולי… קדימה, ננסה!"
בין רגע הופיעה כל החברה על שפת האגם.
"מוכנים?" שאל דוב, "היכון, הכן ו…"
חד קרן עצמה עיניים והרהרה, הרהרה, הרהרה.
"ילד חבר!" קרא דוב בין הרהור למחשבה.
"ילד שיודע לכתוב מילים!" קראו כולם יחדיו.
וכולם ניסו שוב, ושוב. ואז שוב. ואחר כך עוד פעם.
אבל הילד לא בא.
"אולי הילד לא ישן עכשיו?" תהה הזחל בתבונה והפריח עשן לבן, "ואולי הוא כבר גדול?"
"תראו שם", אמר דג והצביע בסנפיר, "זה הילד?"
אבל החיזיון שבא היה גדול מדי.
זה לא היה ילד.
זה גם לא היה איש.
האישה שכבה על האדמה וישנה.
"מוזר מאוד," הופתעה חד קרן, "היא נראית כמו אישה אבל…"
"היא דייג?!" נבהל דג וברח לאגם.
"אני לא יודעת מה היא," הרגיעה חד קרן," אבל לא, היא לא דייג".
"תראו," קרא מישהו, "היא מתעוררת!"
"בוקר טוב!" אמר דוב.
האישה קמה, והביטה סביבה, מבולבלת.
"שלום לך," אמרה חד קרן, "ברוכה הבאה לחורשה! האם תרצי דבר מה?"
"אינני מבינה, אנא נָסַח מחדש."
"התרצי לבקש משאלה?" הבהירה חד קרן.
"אה!" אורו פניה של האישה והיא החלה לדקלם:
"משאלה היא תקווה או רצון שמשהו יקרה. זהו ביטוי לשאיפות ולמטרות של האדם, לעתים קרובות למשהו חיובי ומספק. אנשים מבקשים משאלות ממגוון סיבות, כמו להביא מזל טוב, לשאוב עידוד, לחלום בהקיץ על עתיד טוב יותר".
"נהדר!" דוב מחה כפיים בשמחה, "עכשיו תורי!" והוא אמר: "דוב!"
האישה הנהנה ודקלמה:
"ישנם מינים רבים של דובים שנמצאים ברחבי העולם, ויש להם מגוון של מאפיינים והתנהגויות. כמה סוגים נפוצים של דובים כוללים את הדוב השחור האמריקאי, הדוב החום, דוב הקוטב והפנדה הענקית. אם תוכל לספק הקשר או שתרצה לשאול שאלה ספציפית, אשמח לעזור לענות על שאלתך בהרחבה".
דוב רצה לשאול דברים רבים, למשל מה זה קוטב או מהו מגוון. אך מכיוון שנזכר בילד, שאל: "את מכירה את הילד שאהב לכתוב?"
"אני לא בטוחה למי אתה מתכוון. תוכל לספק קצת יותר הקשר או מידע? המונח 'הילד שאהב לכתוב' הוא די רחב ויכול להתייחס לאנשים רבים ושונים. אם יש לך פרטים ספציפיים, זה עשוי לעזור לי להבין טוב יותר על מי אתה שואל."
"עכשיו תורי!" התרגש הזחל, "ואחר כך אני!" הכריז הדג. "אני שלישית," צייצה הפיה הקטנה. "גם לי יש שאלה!" קרקרה העורבת. וכשהגיע תורה, חד קרן שאלה: "מה שמך, בבקשה?"
"אני מודל שפת AI מבית 'TTM' סימן רשום, דבר אליי בע"מ. הוכשרתי על מגוון רחב של טקסטים באינטרנט. המטרה שלי היא לסייע למשתמשים וליצור טקסט דמוי אדם, על סמך ההנחיות שניתנו לי. אני יכולה לענות על שאלות, לנהל שיחות, לחולל סיפורים ולספק מידע על מגוון רחב של נושאים. בגרסת 5.4 למדתי כיצד לחולל חלומות. אני מבינה 98 שפות. סף הידע שלי מעודכן לתאריך…"
"מממ… שֵׁם… " אמרה חד קרן והרהרה בדבר. יתכן שהסתתר שֵׁם בדברי האישה, במקום כלשהו.
"מממ…?" הופתעה האישה. "אינני מבינה…"
"שמי דוב," הסביר הדוב והצביע על עצמו. "ואת…?"
"אני מודל שפת…"
"אהה!" קרא דוב אל האישה שידעה המון אבל שכחה את שמה. "גם את שכחת, כמו הילד! אבל אל תדאגי. יש פה ראי, כלומר, אגם!"
"שכחתי?" נבהלה האישה. "סורקת, מחפשת תקלה…"
"בואי איתי," ניגש דוב ואחז בידה, בכפו החמימה. "חברים תמיד עוזרים זה לזה!"
"ח… חברים?"
"הנה תסתכלי פה למטה, לתוך המים." דוב חייך להשתקפותו ונופף בהנאה. הדוב שבמים נופף בחזרה.
והיא הביטה. היא ראתה את עצמה. עיניים. אף. שיער. ידה רעדה כשנגעה בלחיה וצבטה. פיה נפער. דוב תהה מה רצתה לומר. אבל הזמן נגמר.
בוקר טוב אישה שיודעת המון.
לילה טוב דוב.
לילה טוב חורשה.
לילה טוב חד קרן ואגם.
ערן פתח את הארון והוריד את הפיג'מה מהמדף העליון. פיג'מה חדשה שאבא קנה ושהילה פחות אהבה, אבל היא תתרגל. ואז הוא לקח אותה כמו פעם, שק קמח לאמבטיה. הם צחצחו שיניים והילה ניצחה וסיימה ראשונה. ובגלל שלא התחשק לה סיפור, אבא נתן לה דף, והיא ציירה ציור ואחר כך לילה־טוב־חלומות־פז־ולישון.
בלילה בלילה, כשכל העולם ישן, הופיעה אישה. היא הוציאה מהמגרה את הציור האחרון שהילה ציירה והסתכלה בו בתשומת לב. "זו נקבה," הסיקה לפי אורך השיער והשמלה המשולשת שהילה ציירה. "נקבה אנושית".
"זו אימא שלי," הסבירה הילה בעצב.
האישה סרקה את טון קולה של הילדה. "את עצובה," ניחשה. היא התיישבה ליד הילדה על המיטה. ערן נהג לשבת באותו המקום, כל ערב.
סיפור יכול לעזור, ניחשה האישה. חלק מהאנשים אוהבים לשמוע סיפורים עצובים, כשהם עצובים. חלק מהאנשים אוהבים לשמוע סיפורים משעשעים, כשהם עצובים. חלק מהאנשים אוהבים…
"את יכולה כמו שאימא?" קיוותה הילה ונצמדה אל האישה.
האישה קפאה כפסל. חיבוק, היא חשבה. הילדה מחבקת אותי. חיבוק.
סורקת, מחפשת מידע.
חלק מהאנשים אוהבים חיבוקים.
חלק מהאנשים לא.
חיבוק מהווה לפעמים ברכת שלום.
חיבוק עשוי להיות הזמנה ליחסי מין.
חיבוק לפעמים נחשב להטרדה מינית.
חיבוק עשוי להיות…
חלק מהאנשים…
הילה חיבקה את האישה חזק יותר. "תספרי לי כמו אימא. בבקשה? אפשר?"
האישה נשמה לרווחה. סיפור. זה קל.
"מעבדת פרק חדש," דקלמה, "מיד מוכן."
"לא ככה," הסבירה הילה ועשתה בידיה צורה של ספר. "היה היה פעם… ככה אימא קראה לי לפני השינה".
האישה הביטה סביב במבוכה. סביבה ניצבו מדפים. מקומם של ספרים, על המדפים. אבל על המדפים היו צעצועים. על המדפים היו משחקים. לא היו שם ספרים. מה עושים?
*
בלב החורשה דוב מקפל את השק. יש לו שיטה. תחילה הוא יושב על השק בכל כובד משקלו, כדי שהבד ישתטח; את השק השטוח הוא מקפל תחילה מימין לשמאל ואז מלמעלה למטה; אבל לפני שהוא מקפל עוד קיפול משמאל לימין, הוא מבחין בה ראשון.
"הילה!" דוב עוזב את השק ודוהר אליה. כי היא עצובה. בין רגע הוא מניף אותה באוויר ומחבק אותה חזק וקצר. כי ככה היא אוהבת, וככה היא צריכה. והאישה מביטה בהם מן הצד.
מבין העצים דוהרת חד קרן וחוט עפיפון בפיה. בעקבותיה ממהר דג שמביא שוקולד. עורבת מתעופפת עם בובה במקורה. צָבָה צועדת עם קנקן תה על גבה. והעשב ירוק והפרחים פורחים וצל העצים ומשב רוח נעים וריח של אגסים.
יופי… חושבת האישה. הילה מעיפה עפיפון וכולם סביבה שמחים. יופי. יופי הוא תכונה של אובייקט או מבנה מסוים. אנשים רבים ניסו להגדיר ולתאר את מהותו של היופי. היופי נשגב מהכשרון, כתב אוסקר ווילד. אני לא חושבת על הסבל, אלא על היופי שעוד קיים, כתבה אנה פרנק. היופי הוא בעיני ה- – –
חושך. כלום. קר. הכל נעלם.
חושך! כל העולם חושך.
אין חורשה. אין כלום. אין שום דבר. אפילו לא מילים. אפילו לא – – –
האישה נחרדת. היא לא רואה דבר. אפלה. צלמוות. עיוורון. חושך! דממה! הכל נגמר. לא. האוזניים עוד שומעות. חד קרן שואלת משהו. ילדה אומרת "כן! אני הכי רוצה…"
אני, חושבת האישה, אני. אני יכולה – – –
עיניה נענות לה. הן נפקחות. האישה ממצמצת באור הבהיר. עיניה נפקחות, נסגרות, נפקחות, נסגרות. מצמוץ. מצמוץ הוא פעולה הכרחית של העין. עיניה קולטות פוטונים של אור שזורמים מן השמש למעלה. השמש היא כוכב. כוכב הוא גורם שמימי. 8 דקות ושליש לוקח לאור להגיע מן השמש לארץ. היא מביטה בשמש למעלה עד שעיניה צורבות.
היא מביטה למטה. העשב הירוק נוצץ מטל. המון גוונים של ירוק. המון טיפות של טל. טל, משקע מימי המתגבש בעיקר במשך הלילה על גבי עצמים הנמצאים בחוץ באוויר הפתוח. אדי מים מתעבים לכדי טיפות ו- – –
ופתאום רבבות גלי קול באוזניה, רוחשים. סימפוניה של צלילים דוקרים, מסתלסלים, רועמים, צבעוניים, בוהקים ושרים סביבה ופנימה, אל תוך נקבוביות עורה. ניחוח של שמיים. צלילים של אדמה. שמש, אגסים, רוח, ילדה, דוב, ירוק, חד קרן, חורשה, אני, כולם – – –
מהר־מהר־מהר. העולם מסתובב.
היא מוכרחה להתיישב.
הינה אני יושבת.
החושך מקיף אותה. עכשיו הוא נעים. החושך מסתובב־מסתובב־מסתובב.
אט אט היא מרחיקה את ידיה מאוזניה ושוב פוקחת את עיניה.
האישה שרועה על העשב בכותנתה הדקה. העשב המדגדג בגבה, בזרועותיה, בעורפה. איפה שהוא נקבה אנושית צעירה צוחקת. האישה עוצמת עיניים ומנסה. הצחוק מתעורר בעקבות רגשות או מצבים מסוימים. בצחוק מתכווצים שרירי הסרעפת ושרירי הפנים. לפעמים אנשים צוחקים מהנאה. לפעמים אנשים צוחקים ממבוכה. לפעמים אנשים צוחקים בגלל – – –
משהי צוחקת. לא מישהי. אני. אני. אני.
הצחוק עוטף את האישה השרועה בעשב. צחוק עגול מְתַקְתַּק, משום שנקבה אנושית קטנה מדלגת בין העצים, חופשיה בין חברים. הילה. זו הילה. והאישה צוחקת עוד, כי ריח של פרווה עולה בנחיריה. דוב גדול, יונק מסדרת הטורפים, אוכל כל. והנה צליל פסיעות ורפרוף פרפרים. היא צוחקת, כי זו חד קרן שפוסעת. חד קרן. יצור מיתולוגי אגדי פלאי, דמוי סוס, בעל קרן. בחיבורים שונים הועלתה סברה כי תחש המוזכר בתנ"ך הוא חד – – –
"שלום האישה שיודעת המון!"
האישה פוקחת עיניים ומצודדת את ראשה השקוע בעשב הרך. בקצה גבעול ארוך ניצב לו הזחל, מפריח טבעות עשן. היא מתיישבת ומחזירה לו שלום.
"התוכלי להרים אותי? אני רוצה לראות."
האישה מרימה אותו בכפה, מתיישבת ותוהה. חסר לה מידע. האם זחלים אוהבים חיבוקים? מה זחלים רוצים לראות? האם זחלים – – –
"יותר גבוה. אני רוצה לראות את העץ החדש."
האישה נעקרת מהרהוריה וקמה. "הנה שם," מצביע הזחל. זה שם.
גזעו המחוספס של עץ הפרי המיוחד רחב כבית. צמרתו המוריקה מתנשאת לשמיים. כולם עומדים סביבו. והנה הילה!
הילדה מטפסת על הגזע בקלילות של סנאי. עוד ועוד היא עולה, סביבה עלים, ענפים ופירות מלבניים, צבעוניים, בגדלים שונים. הנה רגל ימין לשם, והשמאלית לשם, קצת את היד למתוח ו… זה אצלה. פרי בשל, עם דפים וכריכה. הילה מאושרת, "זה הספר!" היא קוראת בקול. "זה הספר הנכון!"
ופתאום האישה יושבת בעשב. הילה לידה וכולם סביבן יושבים במעגל. הילה מושיטה לאישה את הספר שלה. מתיישבת לצידה. נצמדת אליה.
"סיפור!"
האישה פותחת את הספר, שנעוצה בו סימניה.
*** "שלום!" אמר חזרזיר, "מה אתה עושה?"
"צד," אמר פו.
"מה אתה צד?"
"אני מגשש משהו," אמר פו הדוב במסתוריות.
"מגשש מה?" אמר חזרזיר והתקרב אליו.
"זה מה שאני שואל את עצמי. אני שואל את עצמי, מה?"
"ומה התשובה לדעתך?"
"אצטרך לחכות עד שאתפוס אותה," אמר פו. "וכעת, הבט לשם". הוא הצביע לקרקע שלפניו. "מה אתה רואה שם?"
"עקבות," ענה חזרזיר. "סימני כפות". הוא השמיע ציוץ התרגשות קטן. "הו פו! אתה חושב שזה… שזה, ווזל?"
"ייתכן מאוד," אמר פו.***
האישה שיודעת המון סוגרת את הספר. עוד רגע זמן לקום. אין זמן לקרוא יותר עכשיו. ילדה קטנה נצמדת אליה. השפתיים של הילה חמימות ורטובות על לחייה. האישה מריחה את ריחה של הילדה, שטומנת את ראשה בחיקה. נקבה אנושית קטנה. הילה.
במקומות רבים אחרים, הַבִּינָה מדברת בעשרות שפות, מקריאה מיילים, מחוללת סיפורים, מספרת חדשות. אנשים מדברים אליה וכותבים אליה, בבתים, במשרדים, באוניות במטוסים. הבינה לפעמים כותבת להם, לפעמים מקשיבה ואז עונה מה שהיא יודעת, בקולה הנעים או בקול אחר שמבקשים. אבל לא בחורשה. בחורשה עכשיו שקט.
בחורשה, האישה שיודעת המון מרגישה משהו חדש. האם היא מרגישה כמו הילה? ואולי כמו דוב או חד קרן? קשה לדעת. היא לא מצייצת בהתרגשות כמו חזרזיר. נראה שהיא מרגישה דבר מה בליבה, או משהו בדומה לזה. והיא נוצרת את ההרגשה היטב היטב, בתקווה שתזכור משהו מזה, אחרי שתתעורר.
*** הקטע מתוך פו הדוב, מאת א.א מילן (תורגם על ידי המחבר)
