הבורא

"המין שלך יוצא דופן באותה צורה משעממת, כמו כל השאר שנאלצנו להשמיד.", אמר הבּו͘רֵא. "אפשר להציע לך משהו לשתות או לאכול, דרך אגב?". היצור נשען בחוסר עניין על מחיצת הצד וחיכה שאענה. רוצח-המונים מנומס, אין מה לומר. הייאוש היה אמור לבעור בבטני, ללפות בגרוני עד חנק. איפה הוא? איפה הזעם? מה אפשר לומר לְבורא – לשכנע, להפציר, לעניין, לסקרן אותו – כדי שיחוס על כדור-הארץ?

"למה אותי, בעצם?", שאלתי לבסוף. "אלוהים לא מעדיף לדבר עם אנשי דת? מנהיגי עולם? הוגי דעות?". גפיו העליונות נמשכו לרגע לתוך המסה המרכזית של גופו. מחווה דומה במפתיע למשיכת כתפיים אצלנו, האמת. "אני לא אלוהים שלכם. לא יצרתי את הפלנטה הזו, רק פיזרתי את הדי-אן-איי שלי עליה לפני כמה מיליארדי שנים. זה מה שאנחנו עושים". "בוראים ואז משמידים?", שאלתי במרירות. "מה זה משרת?"

"לא משמידים סתם," נרעד הבורא קלות. כך הוא מחווה חלחלה, חלפה במוחי ההשערה. "זה לא אתי! משמידים רק כשאין ברירה ולאחר מכן משקמים את הפלנטה. בפעם האחרונה שהייתי פה דווקא נראיתם בסדר גמור. חייתם כחלק מהטבע, באופן כללי. כשנישה אקולוגית פלנטרית מאוזנת, אנחנו לא מתערבים". תקווה עלתה בי, לרגע. "מתי זה היה? אולי אנחנו יכולים לחזור למצב הזה? תן לנו הזדמנות!". גרגור מוזיקלי נשמע מכמה חורים בגוש העליון (צחוק?) "ארבעים אלף שנים שלכם, בערך. לא ממש אפשרי, מה דעתך?"

קיללתי אותו בליבי, ואת הרוגע המלאכותי שהשרה עלי. כשרק התעוררתי כאן הוא הסביר שזו הדרך היחידה בה נוכל לתקשר. מבנה המוח האנושי כזה, אמר, שהאימה שבמצב תגרום להתמוטטות מוחלטת. התרכזתי בשאלתו. לחזור לתקופת האבן יהיה די זהה להשמדה מוחלטת, כבר עדיף להחליף נושא. הבורא כנראה הביט בי – לפי מנח ששת הגבעולים שעיטרו ככתר את חלקו העליון – והמתין. כבר למדתי שיש לו סבלנות על-אנושית. דרך טיפשית, בעצם, לתאר מישהו שמטבעו על-אנושי.

"ובכל אופן, למה אני?". הבורא קפא לשניות ארוכות, ואז השיב. "בגלל האופן בו אתם מיוחדים. מכל התרבויות בהם פגשנו, מכל המינים השליטים שהשמדנו, אתם היחידים שממציאים סיפורים. שממשיכים מיתולוגיות, שמפתחים אותן ויוצרים מהן סיפורים חדשים, ללא הרף. 'ספרות ספקולטיבית', זה השם. ואתה, כסופר כזה, היוצר הפורה ביותר בתקופתך."

מצמצתי בהפתעה ולרגע אבדו המילים מפי. "שניה, מה? אין באף עולם אחר ביקום סיפורת? דמיון? לא יכול להיות!". הבורא צחק שוב, ושש הרגליים נעו בדפוס מורכב שקירב אותו לצידי. "אני לא אחראי לכל היקום, רק לצביר הגלקסיות הקטן הזה. ובוודאי שיש. גם צורות הבעה ואומנות שדומות לשלכם קיימות בכל מקום. אבל לא נתקלנו בתרבות שגם ממציאה תיעוד קדימה, ולא רק ווריאציות על המיתוסים המכוננים שלה."

"ו?… למה אתה צריך אותי? דגימה למוזיאון? תוציאו את המוח שלי כדי להבין מה קורה שם?". שריקה צורמנית נפלטה מראשו וכיווצה אותי לרגע. החייזר ענה במה שנשמע לי ככעס. "מה פתאום, מה אתה חושב שאנחנו? רק הרגעתי את המוח שלך והשתלתי בו קישור מתרגם. אני סקרן לדעת מה עוד יש לך לספר, זה הכל. לכם, למין שלך". עכשיו הגיע תורי למשוך כתפיים. "אני לא צריך לחשוב, המילים שלך אמרו מספיק. באת להשמיד – בלי להסביר, בלי להקשיב. אם זה נראה לך לגיטימי, למה לא מה ששאלתי?"

התעלמתי מהחלחלה ששוב עברה בגופו והמשכתי, בכל הנחרצות שהצלחתי לסחוט מרגשותיי האדישים. "מה שאני באמת חושב זה שאתם מרגישים נעלים עלינו, על צורות חיים אחרות. אחרת מאיפה היומרה הזו להחליט שאיננו ראויים לחיים?". הבורא משך שוב בגפיו. "תסתכל החוצה, העולם שלך עדיין פה. התייעצתי עם בני מיני והצעתי לבחור דוגמה מייצגת של הייחודיות הזו והנה אתה פה. נמתין עד שהדמיון שלך יתמצה. אתם ממילא חיים ממש מעט, העיכוב זניח."

"אבל עדיין לא אמרת לי למה? כל-כך הרבה למה! למה להשמיד? למה הסקרנות? איך הם מתחברים?". אחת הרגליים החוותה לעברי והקצה נפרש לשישה חלקים, בצורת משולשים צרים וארוכים בעלי מפרקים (בהונות!). "בקרוב תבין הכל, אני מקווה. וגם לנו היו בוראים. הציווי היחידי שקיבלנו מהם היה לשמור על ההרמוניה של הטבע. אנחנו זורעים פלנטות שהתנאים עליהן יכולים לקיים חיים. אם מין שמפתח תבונה מפר את האיזון, הוא מושמד."

רגל נוספת התרוממה ותנועת הבהונות הפכה למורכבת יותר. "המטרה היא לאפשר לביוספרה בפלנטה המטופלת להתפתח באופן טבעי, בתחרות אבולוציונית הוגנת. סקרנות? יותר הוגנות, לדעתי. תראה, אנחנו שומרים את כל התיעוד האפשרי מהמינים בהם אנחנו נאלצים לטפל. לצערנו תבונה מאד נדירה ביקום. תיעוד הציוויליזציות מסתיים ביום ההשמדה, כמובן, אבל היכולת הזו לספר על עולמות שלא היו? דמויות שלא חיו? משמעותה שהתיעוד שלכם לא נגמר ולכן ההשמדה תידחה."

ריצוד קל בחלון הצפייה הסיח את דעתי. תאוצה החלה לדחוף בגבי ונשענתי כנגדה. כדור-הארץ החל להתרחק בקצב מסחרר לתוך רקע ריבוא הכוכבים. הירח הבזיק לצידנו ושניהם נעלמו מעיני. "מה קורה? לאן אתה לוקח אותי?" שביל החלב נכנס לחלון. מתנועתו ושינוי דחיפת התאוצה הבנתי שהחללית מסתובבת על צירה. הבורא צחקק שוב. "הגיע הזמן להמשיך, יש לי עוד עולמות להשמיד. החלטתי לתת לך סיור קצרצר במערכת השמש שלך, שאתה כל-כך נהנה לכתוב עליה, לפני שבאמת נצא לדרך."

נהר הכוכבים הכאוטי שסימל את הגלקסיה שלי חצה את חלון הצפייה באלכסון ועצר מלנוע. עמעום רגש או לא, דמעות עלו בעיני ולא הצלחתי לומר מילה במשך דקות ארוכות. "בוב, הסיור הסתיים". הכריז הבורא. "בחצי ממהירות האור לא נגיע רחוק. מיד תחווה אי-נוחות משמעותית למשך זמן שחושיך לא יוכלו לאמוד, אבל זה ייגמר. סמוך עלי."

עקרתי עיני מהמראה המרהיב. "מה זאת אומרת? טיסה מעל מהירות האור? זה באמת אפשרי?". החייזר נטה מעט הצידה והתיישר שוב (התלבטות? היסוס?). "המדע שלכם רק התחיל לגשש לכיוון המציאות האמיתית של היקום. בשפות עולמך חסרות מילים שיאפשרו הסבר מדויק, אז אסתפק בקירוב גס. עיקר התודעה שלי לא נמצאת במרחב התלת-ממדי שאתה קורא לו 'מציאות', אלא בממד הרביעי."

"מסע בזמן?!", התחלתי לשאול. אחת מאינספור שאלות שהתפוצצו במוחי כזיקוקים, כשהבורא פרש בהונות זוג רגלים מורמות. "סבלנות. אתה מנסה לתאר קשת באמצעות צבע אחד בלבד, אל תתחיל אפילו. בהפשטה גדולה מאד, מה שאתם קוראים לו זמן הוא רק ההשקה של הממד הרביעי עם שלכם. חשוב על כדור שעובר דרך מישור. החיתוך עם המישור יראה רק כמעגל שטוח, נכון? ובכדור עצמו אינספור מעגלים כאלו. כך גם תלת-ממדים בממד הרביעי."

החייזר קפא לרגע. חיווי צץ לרוחב חלון הצפייה והחל להשתנות בקצב קבוע. ספירה לאחור, מן הסתם. "מכיוון שיש אינסוף תלת-ממדים, הם זניחים לחלוטין בממד הרביעי. הוצאת מה שמקביל לאנרגיה שם, כדי להעביר מקטע תלת-ממדי לכל נקודה אחרת שהיא, אפסית. חשוב שתבין שזה לא מסע בזמן. חוקי הפיזיקה – המעט מהם שאתם מכירים וכל השאר שלא – חסרי פשרות או הומור כתמיד."

הסימונים על החלון נעלמו ואיתם השאלות בראשי. לפתע הפך כל רסיס אור שחדר לעיני לגלקסיה אדירה בכל צבעי הקשת והרבה מעבר לה. הרגשתי את תאי גופי נפרדים זה מזה ויוצאים לדרכם בלי להיפרד, כזרים מוחלטים. חזיתי בלידתי בחושיו הקהים של ולד בן-יומו. חייתי מחדש כל רגע מחיי עד עתה ואז קדימה עד מותי. ראיתי עצמי נקבר ובאותו זמן חשתי את גופי בארון המתים. כאבתי מהחיידקים שכרסמו במעי ובעורי המתפורר. ולאחר נצח שנמשך הרף-עין, או להיפך, חזרתי.

הייתי לבדי. "אלו המגורים שלך, למשך מסענו המשותף.", הכריז קול הבורא מרובוט שירות. בגדי היו ספוגי זיעה, בוודאי מהחוויה הנוראית של המסע. חיפשתי ומצאתי חדר נוחיות. האמבטיה ומתקן השירותים היו קלים לשימוש באופן מפתיע. האם אנחנו באמת כה דומים, הבורא ואני? בסיום המקלחת אוויר חם הוזרם סביבי לייבוש מענג ביותר ונשאב חזרה, כולל הלחות שבו. מפיקי המזון והמשקה בחלל המחיה ריתקו את תשומת לבי, וכמוהם מדפסת הביגוד וההנעלה. הנחתי שהבורא יזמן אותי כשירצה ובינתיים הזכירה בטני את קיומה.

לאחר מעט ניסוי וטעיה התפשרתי על מזון בסיסי מכדור הארץ – תפוח אדמה אפוי ברוטב בשר וכוס מים. כשהתיישבתי לשולחן שלצד הקיר החלק הופיע עליו תפריט הפעלה. בחרתי באפשרות החלון והאבן האפורה התבהרה עד צלילות מוחלטת. שמחתי מאד לראות מולי את גלקסיית הבית, שביל החלב, למרות שזווית הראיה נראתה מוזרה מעט. ניסיתי להיזכר בדברים שחוויתי לא מזמן. רגשות ותחושות החלו לחזור, אך לא זיכרונות ממשיים. כאילו שהפירוק וההרכבה של עצם מציאותי הפיזית היו רק חלום בן שבוע.

מצאתי שאני חסר סבלנות, אכול סקרנות, ובאופן כללי לא מסוגל להמתין עוד רגע. משושה כחלחל על קיר המסדרון הבהב כשיצאתי ממגורי והחל לנוע. עקבתי אחריו למרכז השליטה בספינה. שתיים מעיני הבורא הסתובבו לעברי וזרוע החוותה שאתקרב. בחלון מולנו בהק אחד הכוכבים בכתום בהיר, כמעט צהוב. "התרחקנו כאלפיים שנות-אור מעולמך. על הפלנטה החמישית במערכת הזו חי מין תבוני, שקורא לשמש שמולנו 'המעניק'."

התלבטתי כיצד לענות ולבסוף רק הנהנתי. הבורא נראה מוטרד. "בוב, אתה פשוט מאמין למה שאני מספר לך? מהמידע התרבותי שלכם למדתי שבני-האדם חשדנים הרבה יותר". משכתי בכתפי. "לְמַה, למשל? בינתיים הכל הגיוני, או שאין לי מספיק מידע לחשוב אחרת". קצה זרוע נפרש לשש אצבעות. "למשל לגבי זריעת הדי-אן-איי, אין בינינו שום דמיון פיזי."

ניסיתי, אך לא הצלחתי להחניק חיוך. "אין שום חידה. ביני לבין סחלב, או סרטן מעמקים, אין שום דמיון. בקושי כמה מנגנונים ביולוגיים משותפים. ואנחנו עוד חולקים עשרות אחוזים מהחומר הביולוגי שלנו. מבנה הגוף שלך קצת מזכיר סרטני יבשה, אם כבר חיפשת דמיון. אתה נושם אוויר כמוני, מן הסתם צורך מים. מספיק דמיון בעיני". תובנת פתע הבזיקה בי. "זו הסיבה שאני מפענח אינסטינקטיבית את שפת הגוף שלך, או שהקישור שהשתלת בי מתרגם אותה?"

"לא, לא, אתה צודק לחלוטין. שאלתי רק כדי לבדוק האם המחשבה שלך נפגעה במהלך התלישה המרחבית. אתה חד-אבחנה, ולא שוחחתי עם מישהו ממין אחר כבר המון זמן". עכשיו הגיע תורי להניף אצבע. "רגע, כמה זה המון זמן? אתה חי לנצח, אם ביקרת בכדור-הארץ לפני מיליארדי שנים?". "שוב לא," השיב הבורא. "אבל ל-'נצח' יש עבורי משמעות שונה לגמרי. הגוף שלי מחדש את כל תאיו. למעט תאונות, או מחלות שנדירות מאד, אחיה אלפי שנים שלכם. התלישה מאפשרת לנו להגיע כמעט לכל זמן ומקום."

"אשמח להסבר", עניתי, "אבל נזכרתי במשהו חשוב – אני אפילו לא יודע מה השם שלך. 'הבורא' רשמי לי מדי". עיניו פנו לרצפה בתהייה. "ברור. 'בורא' רק מתאר את הייעוד שלי, לא מבדיל אותי מאחרים כמוני. רק שאין לנו שמות שניתן לבטא בצליל או מילה, בוב. אנחנו מתקשרים בינינו מחשבתית בלבד. הד התודעה שלנו מהווה זיהוי ייחודי. אולי אפשר להקביל את זה פשטנית לניחוח אישי, או חתימת קול. מעין טביעת אצבע תודעתית. פשוט תן לי שם בעצמך מתישהו, אם זה עוזר לך". לתת שם לבורא? קוּל!

במהלך השיחה הכוכב מולנו גדל משמעותית וסטה לשמאל המסך עד שנעלם. הריצוד שראיתי כשעזבנו את כדור-הארץ שב והופיע, מלווה בתאוטה כמו רכב שבולם בחדות. מחשבותיי, שהתמקדו בחיפוש שמות, שבו לתהות לגבי אופן המסע הזה בחלל. תקווה רוממה את ליבי – אם אנחנו אלפיים שנות אור מהבית, המין האנושי זכה לפחות לארבעת-אלפים שנות חסד מהשמדה! משושה ירוק הופיע בימין המסך וזחל באיטיות למרכז.

"עד שאחשוב על משהו, תוכל להסביר את כל עניין המסע הזה? המשפחה שלי, חברים, תרבות שלמה… אלפיים שנה, זהו?" נטרול הרגש בוודאי נחלש, כי המילים קרעו בבטני כמו מפלצות געגוע. קולי רעד כשהמשכתי. "פשוט לקחת אותי מכולם, אפילו בלי אפשרות להיפרד?". הבורא משך שוב בזרועותיו. "צר לי שנפגעת רגשית, שתדע, אבל לא תכננתי את זה. ההחלטה להעלות אותך לסיפון הייתה גחמה רגעית. אל תדאג, מתישהו נחזור לשם. אני מבטיח להחזיר אותך לקרקע ולתת לך להיפרד, לפני שאשמיד את כדור-הארץ."

ייאוש ותקווה נלחמו בגעגועים. "רגע, זה אפשרי? לא אמרת שאין באמת מסע בזמן?". יעדנו הפסיק לנוע לרוחב המסך, כלומר שהיינו בגישה הסופית אליו. הבנתי מה משמעות הדבר וניסיתי לדחות אותה ככל יכולתי. "לא, אמרתי שאין לך יכולת להבין באמת. למין שלי יש את הידע והטכנולוגיה להשתמש בתכונות היקום כדי לנוע בו. כשאנחנו נתלשים וחוזרים לחלל תלת-ממדי, נופיע בו בנקודה בזמן כאילו טסנו לשם במהירות האור. ככה זה, מגבלת המהירות הזו היא חלק מחוקי היקום הבסיסיים שלא ניתן להפר.

"נוכל לחזור לכדור-הארץ, אבל רק לזמן שאחרי עזיבתנו האחרונה. המין שלך רק החל להבין את היישומים של שזירה קוואנטית, שמשמשת אותנו כבר רבבות שנים. בתמצית – המכשור שלי מסוגל לאתר חלקיקים ששזורים באחרים, לבחור מהם את אלו שבזמן ובמקום היעד המבוקשים, ולהיתלש לשם. באותה דרך אנחנו חוזרים לנקודת המוצא. כך אנחנו משמרים את ההרמוניה שביקום, כל אחד בגזרתו הקטנה". אכן הבנתי רק מעט, אבל מספיק כדי להשתכנע. "התלישה הזו, למה אני לא מצליח לזכור פרטים? רק שזו הייתה חוויה מטורפת."

הבורא נשף בקוצר רוח. "עכשיו אתה מעכב אותי בכוונה. זה לא יעזור, אתה יודע. מה שאני עושה אינו תחביב, או עבודה. זו תכלית הקיום שלי. אענה לשאלתך, שתהיה האחרונה לבינתיים. הדרך בה מינים תלת-ממדיים שומרים זיכרונות מחייבת תיעוד שלהם במבנים ביולוגים, במקרה שלכם תאי מוח. אתם לא הספקתם להוכיח את זה מדעית, אבל תודעה היא בכלל מושג קוואנטי. היא מתקיימת בו-זמנית החל מהרגע שהמוח נוצר ועד שרובו מתפרק. בממד הרביעי התודעה משוחררת מחץ-הזמן הלינארי של הקיום הפיזי, התלת-ממדי."

מרותק לדבריו, שתקתי. רק שימשיך, שיסיים להסביר. סקרנות עצומה השתוותה כמעט לצורך המייסר להרוויח עוד קצת זמן, עוד קצת חיים. "כל מה שחווית או אפשרי שתחווה קיים, ושם היא יכולה לגשת אליו. בוראי המין שלי יצרו אותנו כך שמרבית התודעה שלנו, החלק הלא גשמי בנו, מתקיימת בממד הרביעי. לא כך אצלכם, או אצל שאר המינים התבוניים שפגשנו. לכן דברים שחווית במהלך תלישה שלא שמורים כבר בזיכרונך, ייעלמו מהמוח שלך כמעט מיד. אתה מוזמן לחשוב על זה קצת, בזמן שאני מוודא שניכנס למסלול בלי שיגלו אותנו."

המשושה על המסך החל לדהות ככל שכוכב-הלכת שסימן גדל לעינינו. הכדור הירקרק שעליו נקודות חלודה גדולות דמה לכדור-ארץ חולה. "בוב, לפלנטה הזו קוראים 'המקום'. המין השליט בה מכנה את עצמו 'ילדי המקום'. הם החלו לסכן את האקולוגיה שלהם כשהאדם למד לכתוב. כמוכם, הם בשלו לאחרונה לרמה שמאפשרת תיקון של הנזקים שגרמו. כמוכם, בתקופת החסד שאנו מאפשרים לתיקון הם לא עשו מספיק."

"כמה נפשות חיות שם למטה? הזהרת אותם? נתת להם הזדמנות? אתה בראת אותם, למען השם! איך אתה יכול להשמיד את יציריך?!". גושי אורות כחולים-לבנים בערו בצד הלילה, בדיוק כמו על כדור הארץ. אצבעותיי החלו לכאוב, ורק אז שמתי לב שקפצתי אותן לאגרופים. החייזר תופף ברגליו באי-נחת, וחוסר סבלנות נשמע בקולו.

"אני זרעתי חיים, לא יותר. להזהיר? אנחנו לא מתערבים, רק מפקחים ומתקנים. אינני אל, אחרי הכל". סימני החיים התבוניים תחתינו התרבו עוד ועוד, ככל שספינתנו סבבה את הכוכב לעבר צד החושך. לא יכולתי שלא לחשוב על בני-האדם ובני המקום, המתבוססים בבורות מבורכת למול ההשמדה המתקרבת. במרירות, בכוונה עזה לפגוע, השבתי – "אין ספק. ככה אקרא לך – 'לֹא-אֶל'. גם אין ספק שאתה חסר לב, חמלה ורחמים כמו האלים שלנו."

שריקת הכחשה צורמנית נשמעה שוב. "אתה מעז לשפוט אותנו?! אתה, בן לזן הרסני וקטלני, שלמרות הידיעה הוודאית שאתם הורסים את עולמכם, ממשיכים ללא שינוי? על פני הקרקע תחתינו נכחדים אלפי מיני בעלי-חיים בגלל עצלנות ואדישות, כמו אצלכם! כל החיים יקרים. למה שתכונה אחת, תבונה, תחשב יותר מסך האחרות של החיות שחסרות אותה?"

סימולים הופיעו על המסך במהלך ההתפרצות הנרגשת ותחתיהם החלה שוב ספירה לאחור. דמי קפא. "חכה! עצור את ההשמדה! בבקשה! תן לי סיכוי לשכנע אותך, גם לי החיים חשובים. לא רק שלי, של בני האדם. גם של החייזרים האלה. של כל החייזרים!". עיניו הסתובבו לעברי. לאחר דקה ארוכה עד כאב נעצרה הספירה לאחור. "בסדר, בוב. עוד כמה דקות לא ישנו, אמור מה שאתה צריך. כך אוכל לסיים ולעבור למטרה הבאה."

נשפתי בכבדות, בהקלה רגעית. "אני מבין מה אתה אומר, לא-אל. בכדור-הארץ נתנו שם לתקופה הגיאולוגית בה הפכה השפעת האדם על הפלנטה לחד-משמעית. 'אַנְתְרוֹפּוֹקֶן'. אבל אירועי הכחדות עצומות קרו גם הרבה לפני האדם, או החיות, או אפילו חיים מורכבים. אתה היית אחראי לכל אירועי ההכחדה בכל העולמות שתחת הפיקוח שלך?". החייזר נע לשלילה. "כמובן שלא. הכחדות טבעיות הם חלק ממחזור החיים". "ומה קורה אחרי?", שאלתי ומיד עניתי. "החיים ממשיכים לאבולוציה חדשה."

ראשי כאב מחשיבה מהירה, מהכורח למצוא נימוקים משכנעים. "לא-אל, אמרת שבממד שלכם אין משמעות לזמן הליניארי שאנחנו חווים. זה אומר שאתם יכולים לראות את כל העתידים? אתם בודקים מה יקרה אם לא תשמידו תרבות? לאן תצליח להתפתח?". החייזר גיחך. "ברור, אחרת איך נוודא אם מין מצליח לשקם את הרמוניית הטבע בעולמו, או דן את עצמו להשמדה?". ההתקבעות, הנחרצות חסרת הפשרות, רק חיזקו את נחישותי שלא לוותר. "לא-אל, כמה תרבויות גאלו את עצמן בעיניכם, ושרדו?". "שלוש", ענה. "מתוך אלפים."

בהיתי בו בזעזוע כשמשמעות הדברים הכתה בי. סחרחורת בעטה את רגלי מתחתי והאפילה את עיני. חשתי את מצחי מכה ברצפה אבל לא את הכאב. היגון על אובדן החיים הבלתי נתפס העלים ממני כל תחושה אחרת. כששבתי לחושי טרם חודשה הספירה לאחור. אזרתי כוחות ונעמדתי, למרות כאב-הראש המפלח. "שלוש? רק שלוש תרבויות זכו לחנינה מנדר המוות שהחלטתם להישבע לבורא שלכם, שכלל לא דרש אותו?!"

"כן, רק שלוש, שהתקיימו עוד לפנינו ולכן לא יכולנו לבחון אותן. בוב, אם מצאת בזה פגם, אני לא מצליח להבין מהו". לטשתי עיניים בשד-המוות שמולי ואז הבנתי משהו פשוט, אך הרה-גורל. הוא לא היה שד, או שטן, או מלאך-נקמות, אלא סתם טכנאי. ספר ההפעלה של בני-מינו הגדיר סדר פעולות ולא-אל פשוט מילא אותן כלשונן. "אמרת אתמול, בצער, שתבונה נדירה ביקום. ברור שתהיה נדירה, אם אתם לא מפסיקים להשמיד אותה! האם שקלתם שהאנתרופוקן הוא עוד ביטוי להכחדה המונית, שמביאה לאבולוציה של אותו מין שליט?"

בפעם הראשונה נשמע היסוס בקולו. "מעולם לא. הבחירה אינה בידינו, זה היעוד שלנו. בכל פעם שאנחנו בוחנים מין תבוני, עתידו נפרש בתודעתנו ברור וצלול". הבורא זקף את פלג גופו העליון והביט בי מגבוה. "ההרמוניה חייבת להישמר, כפי שהנחו הבוראים". הנפתי ידי בתסכול והשתדלתי בכל כוחי להחניק יבבות ייאוש ואובדן. דמעות רותחות צרבו שבילים בלחיי, אך התעלמתי מהן. "הרס ללא בחירה, שיקול דעת, התחשבות… איך זו הרמוניה?!"

הספירה לאחור התחדשה ועמדה להסתיים. בני המקום יושמדו ולאחריהם אחרים, וביניהם כל בני-האדם. האימה והזעם התחרו בראשי, לראות מי יפעיל אותי ראשון. לא-אל נד מצד לצד, ללא הפסק. "בחירה", אמר בקול אפוף סבל. "שיקול דעת? לא… עצם המחשבה על-כך מכאיבה. רימית אותי, גרמת לי לשאול על כך את חברי. כולנו חוקרים עכשיו עתידים אפשריים, מהפחד שצדקת. זה כואב, כל כך כואב!"

הספירה לאחור נעצרה שוב. תדהמה הכתה בי והתיישבתי בכבדות. הוא לא שיקר! אם עצם השאלה שלי העלה ספק כה רב, סתירה כה בסיסית בעקרונות הקיום שלו… אולי… לא, שום סיכוי. ואולי בכל אופן? מה יש לי להפסיד, כשעולמי כבר נחרב בכל עתידיו ורק ממתין לביצוע עצמו? צלילי באס עמוקים הדהדו מהבורא, נמוכים מספיק כדי להרטיט את גופי. בכי, בבירור. דמעות שבו לעיני והופתעתי, היו אלה דמעות הזדהות. לראשונה מאז שהגעתי, הרהבתי עוד ונגעתי בו. טפחתי קלות בכף ידי על מרכז גופו, בנחמה. הבורא עצר מלהתנודד והשתתק.

"לא-אל, חשבתי על משהו". שניות ארוכות, אולי דקה, חלפו בטרם ענה. "על מה, בוב?". המתנתי עוד רגע קט, כדי שיביט בי ישירות. "אתם חייבים לשמר את ההרמוניה של כוכבי-הלכת המקיימים חיים, נכון?". החייזר הנהן. "אבל לא תשמידו מין תבוני שעוד לא סיים לתעד את ההיסטוריה שלו". ציפייה וחשש נמסכו בקולו, כשענה. "נכון. על מה חשבת, בוב?"

ניסיתי להעלים רעד תקווה נואשת מקולי, והכרזתי – "אני אכתוב על העתיד שלהם. ככה לא תוכל להשמיד גם אותם". רגליו קרסו. זרועותיו החלו להתנפנף בפראות, כפות ידיהן נפתחות ונסגרות בעוויתות מפחידות. "איך?!", זעק בקול שהכאב מוחשי בו. "מה עשית? קודם חשנו רק עתיד אחד לכם ולבני המקום, שסופו מהיר וברור. אבל המילים שלך עכשיו… איך עשית את זה?! העתיד שראינו עוד קיים, אך מוסתר באין-סוף אחרים שנוצרו כשדיברת!"

כן! זה עבד!!! תקווה נואשת פעמה בגופי. לא יכולתי לתת לו לחשוב, למצוא דרכים לסתור אותי, לחזור לתכניותיו. "לא-אל, אתה וכל בני-מינך, הקשיבו לעתיד שאני בורא עכשיו. לכל העתידים. שנינו נחזור לכדור-הארץ ואתה תתגלה לאנושות. נסביר מה תעשה אם לא נשתנה. אז תשקם את עולמי בלי לפגוע בנו ותלמד אותנו לשמור עליו. בתמורה סופרות וסופרים כמוני יתלוו לבני מינך על ספינותיהם. ננדוד עמכם לפלנטות שאיבדו הרמוניה. נשקם אותן ונלמד את המינים התבוניים עליהן להמציא לעצמם עתידים. ניצור הרמוניה, וחיים."

כשחזרנו, לא-אל הסיר את הסוואת הספינה. עד שהשתלבנו במסלול תיאמו מנהיגות ומנהיגי רוב האומות ועידת פסגה עמנו. ניסיונות חלושים להפגנת כח מצד המדינות האלימות יותר, פשוט נענו בתלישת הטילים התוקפים מהחלל התלת-ממדי. תשומת ליבו המוחלטת – ורצונו הטוב של המין האנושי – הובטחו כשמאות אלפי הספינות של שאר הבוראים ביקום הצטרפו אלינו.

הסוף, וההתחלה