האתיקה של אָפּוּס

כשמתים, הגוף קמל.

הוא מרקיב, והופך לאט לדשן, מאכיל את הצמחיה מסביבו, מתמזג איתה.

הנפש עולה, ונתפסת ברוח.

הרוח בודדה. לעולם אינה עוצרת, לעולם לא מספיקה להתיידד עם הטבע. בנדודים תמידיים.

אז הרוח אוספת נשמות.

שיארחו לה חברה.

היא קרובה לקצה ההר. הרוח נושכת את פניה, שורפת את השריטות על פרצופה. היא מעריכה שיש לה חצי שעה של טיפוס אינטנסיבי לפני שתגיע ליעד הסופי שלה, אבל היא חייבת לנוח ולאגור כוחות לקראת העתיד הקרב ובא.

היא סורקת את השטח מסביבה. מחשבת איזו אבן תשמש לה למחסה לשעה הקרובה, תמנע מהרוח לכבות את המדורה. עיניה מתבייתות על שקע בקיר, והיא נצמדת לאבנים המשוננות כדי לא להחליק. צעד אחר צעד, בזהירות, והיא מצליחה להשתחל על הקרע בהר.

זה מקום קטן. שני אנשים יכולים לשבת שם בצפיפות, אבל זה מספיק. היא מרוקנת את תכולת התיק שלה, מציתה כמה עלים יבשים שאספה בקרקעית ההר ביחד עם זרדים ושלושה ענפים. המדורה מחממת אותה, אבל הרוח לא באה לקחת את העשן החוצה.

היא ממהרת להשליך את שארית המזון הנותרת אל האש, ביחד עם שקיות האבנים הקטנות שאספה במהלך הדרך. הן הספיקו להתקרר מהמדורה הקודמת שהדליקה, כשהייתה להשערתה בחצי הדרך אל הפסגה. אין דבר, היא חושבת, משפשפת את ידיה בקדחנות קרוב ככל שהעזה לחום היוקד. עוד קצת וזה נגמר.

היא מעבירה את הדקות הבאות בבהיה ואכילה איטית. בהקשבה לרוח המייללת בחוץ. בחוץ אין שלג, האוויר יבש מדי. רק אבנים חשופות בשלל צבעי אדמה, ורוח. השמש בצידו השני של ההר, מתחילה לבצבץ ולהאיר את השמיים.

כשהיא מחליטה שנחה מספיק, היא בועטת במדורה מחוץ לגומחה הקטנה שלה, והרוח באה ומכבה את האש בשניות ספורות. עשן אפור מתפזר אל האופק. היא מנערת את בגדיה, משליכה את תיקה המקרקש על גבה, תוחבת את האבנים החמות לגרביה, ושבה לטפס. הטיפוס קשה אך מונוטוני, ולא דורש ממנה להשאיר את ראשה פעיל. כל שמוחה יכול לעשות הוא לחשוב על הפסגה.

היא מגיעה מהר משחשבה. כשכף רגלה דורכת על האבן האחרונה, היא מתבוננת.

מאות, אם לא אלפי קנים עצומים בגודלים מתפרשים על רכס ההר. ביצים בשלל צבעים הם שינוי יפהפה על גבי צבעי הסלעים שראתה ביומיים האחרונים. השמיים מלאים בחיות מעופפות, לא, דרקונים מעופפים בשלל גדלים וגוונים. והרוח הפסיקה להכאיב. עכשיו היא מלטפת את פניה.

היא נכנסת בשער העצום בגודלו, וזורקת את התיק על הרצפה. הקרקוש מהדהד, נישא הרחק על גבי הרוח. הרעש חזק מספיק כדי שיבחינו בה, ורוב הדרקונים נוחתים ומתאספים סביבה, מסוקרנים. היא מוציאה את הנדן מתיקה, שולפת את החרב בצליל מתכת חד.

"הגעתי הנה על מנת לקרוא תיגר על אָפּוּס, משושלת ציפורי גן העדן, לדו קרב עד המוות!" היא לא צועקת, לא בדיוק, אבל קולה רם ומגיע אל כל הנוכחים, גם הרחוקים ביותר.

כולם פורצים בצחוק.

לצחוקם יש רעש מפחיד. הוא נשמע כמו שילוב של העלאת גרה וחרחור, אך מצליח להשמע מלא בוז ונוטף רעל. היא מבינה אותם. היא בטח נראית שדופה ופרועה, בידיה חרב כמעט חצי ממשקלה, ומבט רדוף בעיניים.

"זוזו." הקול עמוק ומהדהד, ובין רגע חוצה לשניים את ים הדרקונים שבאו לחזות בבת האדם נאכלת בעודה בחיים.

אָפּוּס אינו דרקון גדול. הוא ארוך וצנום יותר, בעל קשקשי זהב מבריקים ועיניים לבנות בעלות עפעפיים כפולות. הכנפיים שלו ארוכות וצרות, קצוותיהם חדות כתער. על ראשו כרבולת קוצנית המשמשת לתעופה מהירה וקטלנית בשמיים. רגליו בעלות טפרים קצרים וקהים, מטרתן היא למאחז באבנים החלקות שבנהרות.

"הגעתי הנה על מנת לקרוא תיגר על אָפּוּס." היא חוזרת, מביטה בו ללא פחד. ליבה משתולל בחזה.

הדרקון הזהוב נושף אדים חמים מאפו ומרכין את ראשו על מנת לבחון אותה טוב יותר. "מה את רוצה, גור אדם?" נימת קולו אינה מזלזלת, אינה רעבה. הוא סקרן לגביה.

הנערה זוקפת את כתפיה. "לפני עשור בדיוק, חודשיים ושלושה ימים לאחר היום הקצר ביותר בשנה, אתה שהית כמה שבועות ליד כפר קטן בשם נרבוס שנמצא בלב היער הדרומי. באותה התקופה אחי יצא ללקט מזון, ולילה אחד הוא לא חזר. למחרת נצפית נודד למקום אחר, אוחז שק נפוח. שמי אתיקה, והגעתי להילחם בך על החופש של אחי, ואם לא שרד את המסע או את השהות איתך, אלחם על מנת לנקום את דמו."

דממה משתררת. הרוח לא משמיעה רחש, אף אחד לא נושם.

ואז אָפּוּס פורץ בצחוק יללני וצורם. שאר הדרקונים מביטים בו, מחכים שיפסיק. כשזה קורה, הוא מפנה לנערה את הגב. "חזרי הביתה."

זעם מתפרץ בכל שרירה, לוהט ושורף ומכאיב. "לא אתן שתזלזל בי כך! השב את אחי!" היא משסה את החרב באוויר, חותכת את הרוח בקול אווישה.

"דרקונים לא לוקחים בני אדם, גורה. אנחנו לא אוכלים אותם, ולא חוטפים אותם. אין לנו כל עיניין בכם, ולכם אין בנו." הוא מציץ בה, בוחן את עמדתה, קת החרב מואזנת היטב בשתי ידיה.

"שקרן! חשבתי שלכם הדרקונים יש את היושר להודות באמת – "

"שקט, ילדה!" כהרף עין הוא מסתובב אליה ומטיח בה את זנבו. אבל היא מוכנה, התאמנה שנים כדי להגיע לרגע הזה ולנצח. היא קופצת מעל זנבו, אוחזת בחוד בולט של קשקש זהוב ומשתמשת בו כתנופה לזנק גבוה יותר. בתנועה מהירה היא מפנה את חרבה לרווח הזעיר בין הקשקשים, חותכת פס דק וארוך לפני שהיא שולפת אותה ונוחתת.

"שמי אתיקה, ואני באתי להשיב את אחי, ואם לא אשיב את גופו, אז את כבודו," היא מדברת בשקט הפעם, כמעט בלחישה. "היה כן והגד לי מה עוללת לאחי."

אָפּוּס נראה כמעט מתרשם. לחישות עולות מהקהל הרב המאגד אותם, אבל היא ממוקדת רק בדרקון שניצב מולה. הוא מטה את ראשו. "אתיקה. שם יפה. ובכן, אתיקה, מי סיפר לך שלקחתי את אחיך?"

אתיקה מורידה מעט את החרב, אף על פי ששריריה נשארים דרוכים. "שבתי הביתה ערב אחד, ואמי יושבת וממררת בבכי. ידיה ובגדיה מלוכלכים מעפר. היא אומרת לי שאחי איננו עוד. לאחר תחקורים רבים נאמר לי שהוא נלקח על ידי הדרקונים."

המלמולים חודלים. הדרקון לפניה מביט בה ועיניו נפערות מעט. הוא סוקר אותה מעלה ומטה, והבנה מציפה את עיניו. "ובכן, אתיקה, אני מצטער על אחיך. הוא איננו כאן, ומעולם לא היה. אך הרשי לי להשתתף באבלך. הלוואי ונשמתו הספיקה לעלות לכוכבים." הוא מרכין את צווארו הארוך, אפו נוגע ברצפה. הכרבולת שלראשו מתיישרת כלפי מטה, כנפיו נפרשות על הרצפה.

"איני צריכה את צערך, וגם לא את הכוכבים שלך. אני לא מאמינה בהם. אני מבקשת לנקום את נקמת אחי." טון קולה קר ומזלזל. דרקונים מנווטים בעזרת הכוכבים, סוגדים להם ומהללים אותם. אך הכוכבים לא עשו דבר כדי לעצור את הדרקונים מלאכול את המרעה של בני האדם, ולהרוג חפים מפשע.

"אין דבר שאוכל לעשות, כיוון שלא נגעתי באחיך. נוחי פה עד הערב, וחזרי לביתך. זה המעט שאוכל לספק, כפיצוי על הדרך הארוכה שוודאי עשית על מנת להגיע לפה. לא תשובי בידיים ריקות. נספק לך צידה לדרך, ואם תחפצי, כוכב ארצי אחד." דבריו מעוררים מלמולים בין הדרקונים האחרים, אבל אָפּוּס מצליף בזנבו ומשתררת דממה.

הנערה מרימה את חרבה. "הוכח את חפותך."

הטפרים של הדרקון מתחפרים בקרקע הסלעית, חורטים פסים לבנים. "הנחתי שבני האדם טיפשים, אך לא הבנתי עד כמה. ובכן, אלחם בך. זמן הקרב יעמוד על יבבת הרוח – כל עוד הרוח נושבת, נילחם. אם אחד מאיתנו נכנע לפני הפסקתה, השני מנצח. אם אין מנצח והרוח שקטה, דרכינו נפרדות."

אתיקה מורידה את חרבה. "באתי לנקום. לא אפסיק עד ש – "

"לא אמות בידי גורת אדם על מעשה שלא ביצעתי," הוא רושף לעברה. "קבלי את תנאי, או הפני את גבך ואל תחזרי לעולם."

היא בולעת את רוקה. הרוח סותרת את שיערה, פורעת אותו, מוטחת בפניה. זיק של גאווה ממלא את ליבה למשמע מילותיו. הוא מבין שהיא יריבה שקולה. "אני מקבלת את תנאי העסקה." ליבה הולם. הרגע שאליו התאמנה, הרגע שעליו חלמה בלילות, במרחק שניות ספורות ממנה. אחיזתה בחרב מתהדקת.

אָפּוּס מרכין את ראשו, ומכופף את ברכיו. בתנופה אדירה, הוא תרומם מעלה. תנועותיו מבריחות את שאר הדרקונים הצופים לצדדים. הוא מנער את ראשו, ואז פולט אש כה חמה שהיא מזהיבה את האבנים מסביב. אתיקה מתבוננת בתנועותיו בדריכות. הוא מצייר מעגל חום קטן מסביב לשניים.

כשלבסוף הוא נוחת, גבו מתקמר וכנפיו נמשכות לאחור. "נתחיל."

הם מסתובבים זה סביב זה בחשדנות. במהירות בלתי נתפסת, אָפּוּס מצליף בזנבו הקוצני לעבר רגליה. אתיקה מתגלגלת קדימה, משתמשת בחרבה בתנועה סיבובית ומבצעת חיתוך לקצה הזנב. היא מפספסת בכמה סנטימטרים, ורעש קשקשים מתחככים במתכת נשמע.

הדרקון משתמש בכנפיו כדי לערער את שיווי משקלה, אך רוח נגדית חזקה מבטלת את ההדף ומאפשרת לנערה לשסף קו דק בבסיס זנבו. הוא נוהם, בועט בה ברגלו האחורית ומעיף אותה לקצה מעגל האבנים הלוהטות. היא יכולה להרגיש את חומן העז שורף מעט את שיערה.

אתיקה קמה בקפיצה, חרבה מופנת קדימה. ובבת אחת, הרוח מפסיקה.

"לא! לא!" היא צורחת בגרון חסום, בהלה מתפסת בביטנה. היא מתנפלת על היצור הענק שמולה. "לא אחדול עד נשמת אפי האחרונה!"

"כבדי את ההסכם, גורה!" הוא מזהיר, וכשהיא לא מפסיקה להסתער הוא יורק עליה אש מכוונת היטב. היא מצליחה להסית את כיוון הלהבות ממנה באמצעות חרבה, וכשתשומת ליבה מעורערת, אָפּוּס מרתק אותה לקרקע בתנועה אחת חזקה של כפו הקדמית. המכה מפילה את החרב בקרקוש הצידה.

ראשה פועם בכוח מההתנגשות הקרקע המשוננת, ודמה קופא בעורקיה. האם יתכן שהוא גבר עליה כהרף עין? האם יתכן שהיא התאמנה כל השנים האלה לשווא, ובעצם אין היא יריבה שקולה מול הדרקון? היא מרגישה את גרונה מתהדק, חוסם את כניסת האוויר הצלול.

הוא גוהר מעליה, מתנשף בכעס. "רציתי לתת לך קרב הגון, אך את המרית את כלליו. רציתי להעניק לך תחושה שעשית כמיטב יכולתך, ולשחרר אותך מהעול שאת נושאת איתך."

"הרוג אותי מהר, בבקשה." אתיקה עוצמת את עיניה. היא לא רוצה למות. היא לא רוצה למות, היא לא רוצה למות, היא לא רוצה למות –

המפלצת מעליה צוחקת שוב את הצחוק הנורא. "לא. לא אהרוג אותך, גורה טיפשה שכמוך. לדרקונים אין עניין בבני אדם. אבל דעי זאת, והקשיבי היטב. אחיך מת. הוא מת, ונשמתו כלואה עם הרוח, ואת היחידה שיכולה לשחרר אותו." הבל פיו החם כואב כנגד אבריה הקפואים. "המשפט 'לקחו אותו הדרקונים' הוא ביטוי, ילדה אווילית שכמוך. זה אומר שהוא נהרג. כולם יודעים את זה. לא לקחתי את אחיך, הוא בוודאי מת בטביעה, או מהתקלות עם שודדים."

"לא," היא מרגישה את גרונה מתכווץ. "אתה משקר! אתה משקר, זה לא יתכן, לא, הוא לא מת, אתה לקחת אותו! אתה לקחת אותו, בבקשה תגיד שלקחת אותו, שהוא מת כגיבור…" דמעות גדולות נוטפות מפניה, ונראה שהדרקון נרתע מעט. הרוח חוזרת, מלחכת את דמעותיה ומקפיאה אותן.

"אני מצטער, גורה. לפעמים המוות הינו חסר משמעות." הוא מרים את רגלו ממנה ומתיישב לצידה. "אלה החיים. לא כולם מקבלים סוף הירואי שכזה." הוא מרים את ראשו להתבונן בנוף ההררי המקיף אותם. מבטו נוגה, שקוע בזכרונות.

אתיקה מתיישבת, ופתאום, פורצת בבכי. יללה בוקעת מגרונה, מלאה בצער, בכאב, באובדן. יללה חסרת מילים, שכן אין מילים המסוגלות לעכל את הבשורה. זהו צער בצורתו הגולמית ביותר, יגון של לב צעיר הנקרע באכזריות בפעם הראשונה. אָפּוּס מחכה. הוא ממתין בסבלנות אין קץ עד שהיבבות שוכחות, עד שהיא חסרת נשימה מכדי לבכות, עד שהיא שותקת.

"בואי איתי." הוא אומר, ואז תופס בשיניו בשולי צווארון חולצתה, ומתרומם. אתיקה קהת חושים מכדי להגיב בצורה ראויה, והדרקון מנצל את ההזדמנות וממריא בקול אוושה. הם לא עפים גבוה, לצוק הקרוב לידם. הוא ריק, מלבד ערמת אבנים קטנה ויציבה.

אָפּוּס מניח את אתיקה בעדינות מפתיעה, מלפף את זנבו מסביבה. הרוח פה חזקה, מאיימת לקטוף את כל מי שיעז להתרומם. לקול הרוח, היצור מדבר. "הקן שלי היה פה. כשהגורה שלי בקעה מהביצה, היא התרוממה מעבר לקן. הרוח תפסה אותה והפילה אותה מטה."

הנערה מתבוננת אל האופק. הם מאוד גבוהים מהקרקע, מוקפים בסלעים משוננים. הדרקון נושף. "לא הייתי מהיר מספיק. הגורה שלי מתה מיד. זה קרה לפני שנים, אך הזיכרון עדיין כואב."

אתיקה שותקת.

"אנחנו מאמינים גדולים ברוח. הרוח מחליטה אם נגיע למחוז חפצינו בשלום, אם הקנים שלנו יחזיקו מעמד בחורף, אם נצליח לצוד. אך היא גם בודדה. היא עוזרת לכולם, אבל אף אחד לעולם לא נשאר איתה. אז היא לוקחת אליה את מי שרק תוכל, תקטוף אותו כמו עלה נושר. אל לנו לאפשר לרוח לתפוס את נשמותיהם של אהובינו בדרכם לכוכבים. אעזור לך לשחרר את אחיך מאחיזתה של הרוח, ויפרדו דרכינו."

"אני מצטערת על הבת שלך." אתיקה פוצה את פיה לבסוף. "אך איני מצליחה לשחרר מהכעס שצברתי אליך כל השנים. אני רוצה קרב חוזר." נימת קולה מרוחקת, זרה. שערה מתבדר ברוח.

"כשמתים, הנשמה עולה, והופכת לכוכב המלווה את משפחתו במסעותיהם, מדריך אותם." דרקונים מאמינים אדוקים במסטיות. כל אורח חייהם מתבסס על כך. קולו העמוק מרטיט את ליבה. "אך אם הנשמה לא מהירה מספיק, אם הדבר הקושר אותה ארצה חזק מידי, הרוח תופסת אותה ולא עוזבת. נשמות לא יכולות להחזיק מעמד בנדודי הרוח. הן צריכות מקום קבוע, יציב. כדי לשחרר אותן, צריך קודם לשחרר את הכאב שבפנים." הוא נוגע בחרטומו בבטנה של אתיקה.

הם בשקט זמן מה מביטים בשמש הזוחלת לאיטה אל קצה השמיים העצומים. מדי פעם אָפּוּס אוסף אבן ומניח אותה על הקרקע, עורם אותן במגדל רעוע שהרוח לא מצליחה לפרק. לבסוף, כשהוא מסיים, הוא שובר את הדממה.

"לוקח זמן לחיות עם המוות. זה הרגע להתחיל." נימת קולו עדינה.

הנערה מרימה אליו מבט שבור. "אני לא יודעת – אני לא רוצה -"

"הפסקי, ילדה." הוא קוטע אותה. "קבלי את הצעתי. נשחרר את נשמתו של אחיך לכוכבים."

אתיקה שותקת. הם יושבים על קצה הצוק עד עלות השחר. כשהשמש עולה, הרוח סוף סוף מפסיקה להכאיב.

כשמתים, הגוף קמל, והנפש עולה, ונתפסת ברוח.

הרוח בודדה. לעולם אינה עוצרת, לעולם לא מספיקה להתיידד עם הטבע. בנדודים תמידיים.

אז הרוח אוספת נשמות.

כעת, הרוח שוב בודדה.