האור מהיקום שלך

יקומים מקבילים נוטים להיות פחות מקבילים ממה שנוטים לחשוב. עמדתי מול דוכן שנראה כאילו הוא מוכר סוג מסוים של פירות, או ירקות, או עוגות עגולות ומוזרות. מה שזה לא יהיה, המוכר פשוט לא הסכים לקבל בתמורה אף אחד מהחפצים שהצעתי לו להחלפה, אם הוא הבין בכלל שזה מה שרציתי לעשות. הוא כן זיהה די בקלות את השרשרת שענדתי על צווארי וסימן לי סימון שכנראה ביקש אנרגיה. נראה שלא משנה כמה רחוק אגיע, אנשים עדיין יזהו את השרשרת של אמי, עדיין ירצו ממני את מה שלא יכולתי לתת. הייתי צריך להפטר ממנה, אבל בכל פעם שהסרתי אותה הרגשתי את אימא נעלמת ביחד איתה. בטני קרקרה, ושקלתי פשוט לחטוף עיגול פירותי משונה אחד ולברוח. לרוב לא נטיתי למעשים לא חוקיים, אך ייתכן שההרגל לקפוץ מיקום ליקום ולהתחמק מכל השלכה אפשרית כבר היה מושרש מדי. לפני שהספקתי לקבל החלטה, השעון שלי זמזם בהתראה על שיחה נכנסת. על המסך נראה מספר לא מקומי, אבל גם לא מהעולם שלי, וזזתי הצדה כדי לענות.

"כרמל מה נסגר? איפה אתה?" הקול המוכר עורר בי חמימות, וגם קצת געגוע, מכיוון שלא יצא לי לבקר את ארי כבר כמה שבועות.

"מה זה, מאיפה אתה מתקשר?" המספר הרגיל שלו בהחלט היה שמור במאגר, והאמת היא שגם ידעתי אותו בעל פה על כל שש־עשרה ספרותיו, רק ליתר בטחון.

"מה זאת אומרת מאיפה אני מתקשר? אני במסיבת יום ההולדת שהבטחת כבר לפני חודשיים שתגיע אליה!" אוי. לא טוב. בחנתי את היומן הוירטואלי שלי, וגיליתי שהוא ריק לחלוטין מאירועים ופגישות. זה מה שמגיע לי אחרי שמעכתי את השעון הקודם בנחיתה גרועה. הייתי צריך לוודא שהשחזור באמת עבד, כי מסתבר שהוא היה מלא בערך כמו ירח של ראש חודש.

"ואני מניח," המשיך ארי, "שהסיבה שהייתי צריך להתחנן לשיחה חוץ מערכתית, מדודה שאני בקושי מכיר פה, היא שאתה שוב תקוע באיזה יקום חדש במרחק של לפחות חמישים קפיצות מסע." לקראת סוף המשפט הכעס התעמעם, אך הייאוש והאכזבה בקולו נשמעו לי גרועים הרבה יותר.

"לא, לא, אני בדרך!" כלומר אני אהיה, ברגע שנסיים את השיחה. היקום שלו היה למעשה רחוק בערך בשבעים קטעי מסע ממני. הוא סיים את השיחה, נשמע מדוכדך ומאוכזב אפילו יותר. זו הייתה הבעיה עם ארי; הוא הכיר אותי טוב מכדי להאמין לי.

העפתי מבט בחזרה לדוכן הכדורים שככל הנראה לא היו פירות, אך בכל זאת הדיפו ריח מפתה. ובכן, לעבור כמה עשרות קטעי מסע ברצף זו משימה לא פשוטה אפילו על בטן מלאה. התרחקתי כמה צעדים לאחור, חיכיתי מספר שניות כדי לוודא שהרוכל עסוק בסידור הסחורה ולא שם לב אלי, ופתחתי בריצה. יד אחת כבר החזקתי צמודה לחזה ואת השנייה פשטתי לעבר כדור אדמדם ושמנמן במיוחד, חטפתי אותו וקירבתי אותו יחד עם ידי השניה בצמוד לראשונה. התרכזתי ביקום האחרון שבו הייתי, ממש הבוקר לפני שהגעתי לכאן, מיקדתי את מבטי בנקודה אקראית על רצפת הרחוב וקפצתי לתוכה. המוכר כבר החל לצעוק בעקבותיי בשפתו החדה והקופצנית אבל הרצפה נפערה ואפשרה לי ליפול מטה, או יותר נכון – קדימה, אל עבר היעד הבא.

עשרים קפיצות אחר כך כבר הייתי די מותש, והכדור האדום שהיה, כך מסתבר, סוג של עוגה עם מרקם קצת מוזר, נמעך לגמרי במעבר ונמרח על כל הרצפה ביקום אליו הגעתי, כך שאפילו לא היה לי מה לאכול. הגדלתי את מסך השעון שלי בחיפוש אחר היקום הבא, ושורת התראות קפצו בזו אחר זו. היו כמה שיחות שלא נענו וגם מעל לעשר הודעות, כולן מארי, החל מכמה תזכורות עליזות וכלה בהאשמות מלאות כעס. הבעיה הייתה שאף על פי שהתקרבתי מספיק כדי לקלוט את ההודעות, ואפילו לשלוח בחזרה אם הייתי מוכן, עדיין הייתי הרבה יותר מדי רחוק. המסיבה כבר התחילה לפני לפחות שעתיים, ועם רמות האנרגיה שנותרו בגופי הסיכוי לעבור אפילו עוד כמה קפיצות בודדות לא היה גדול. לפחות הגעתי ליקום שהיה בו קפה ואנשים שניתן, ברמה כלשהי, לתקשר איתם, אז קניתי כוס קטנה של המשקה המרוכז והורדתי אותה בכמה לגימות. השעון שלי זמזם עם הודעה חדשה מארי. ציפיתי לעוד כעס, אכזבה או לפחות תסכול, שהיו כמובן מוצדקים לגמרי. אבל ארי רק כתב לי שהוא ממש ציפה לראות אותי הערב, ושהוא התגעגע אלי. בהיתי במילים על המסך וחשתי בקשר הדוק וכואב מתהדק בקרביי. קמתי, פכרתי את אצבעותי והתכוננתי לקפיצה הבאה. הייתי חייב להגיע.

שלוש שעות אחר כך כבר הייתי על סף עילפון, כתמים שחורים מרצדים בשולי שדה הראייה שלי. התנשפתי בכבדות ונשענתי על דלת הכניסה לאולם. המסיבה הייתה בבירור בשלבי דעיכה מתקדמים; מוזיקה עדיין התנגנה ברמקולים, אבל נראה שמרבית האורחים כבר עזבו. לא מספיק מהם, מסתבר, כי פחות מדקה אחרי שנכנסתי מישהי כבר זיהתה אותי. "תראו, כרמל פה!" היא קראה לחלל החדר, ועוד כמה אנשים התקרבו לעמוד סביבי. "כן, היי, מצטער אני לא יכול לעזור." שלפתי את המשפט הקבוע שלי והמשכתי ללכת, מחפש במבטי את ארי.

"מה אכפת לך, רק הרמה קטנה," ניסתה שוב האישה הצעקנית, שוב בקול רם מדי. "אני באמת עייף מדי כרגע," שיקרתי, "וגם לא מרגיש מספיק טוב." גם אם הייתי במיטבי לא הייתי יכול לחלוק איתה אנרגיה. זה פשוט לא היה משהו שידעתי לעשות, אבל כולם ציפו לזה בכל מקרה. או כמעט כולם, חשבתי לעצמי כשזיהיתי את ארי יושב על כסא גבוה ליד הבר, מנשנש מקערה מקלות צ'יפס שלא נראו טריים במיוחד. התקדמתי לעברו באיטיות, נעזר בדרכי בקירות ובכסאות אקראיים כדי לא לאבד שיווי משקל. הוא הרים את מבטו והבחין בי. לרגע הוא נראה מופתע, אולי אפילו נרגש, אם כי ייתכן שראיתי מה שרציתי לראות. אך מיד לאחר מכן התחלפה הבעת פניו בדאגה עמוקה והוא מיהר לעברי.

"כרמל!" קרא אלי, "מה קרה? איך הגעת לכאן?" שאל והזדרז לאחוז בידי ולספק לי תמיכה בגופו.

"כמו שאני תמיד מגיע," חייכתי אליו, מקווה שהבעתי מזכירה יותר את השחצנות המבודחת אליה כיוונתי ופחות את הבחילה והסחרחורת שהקשו עלי בעמידה זקופה או בהרכבת משפטים. הרמתי את היד שלא אחזה בו וקירבתי אותה לחזי, מרמז על האופן בו אני עובר בין יקומים.

"כן, אני יודע שאתה מקפצץ לך כל הזמן," עברנו בחלק מעט חשוך של האולם כך שלא יכולתי לראות את פניו, אבל גלגול העיניים היה ברור בהחלט מקולו. "התכוונתי איך הספקת להגיע. היית ממש מחוץ לאזור קליטה, לוקח לפחות שבוע להגיע ליקומים כאלה." באמצעים רגילים, זה היה די נכון.

לא הייתי בטוח איך לענות. "שילוב של הרבה קפאין וכוח רצון?" עניתי לאחר שהתיישבנו יחד, וארי קירב אלי את הקערה של הצ'יפס העצוב. "לא, תודה," אמרתי, למרות שקיבתי התלוננה לנוכח הסירוב.

ארי שוב גלגל את עיניו, הפעם ממקום שיכולתי לראות, וקם אל הבר. הוא חזר עם עם פרוסת עוגה וכריך קטן. "זה כל מה שנשאר, תתמודד."

כמה מהאורחים הגיעו להיפרד מארי, והוא קם לדבר איתם. עד שהוא חזר, כמה דקות לאחר מכן, הדיג'יי כבר התקפל, שאר האורחים הלכו ואני סיימתי לאכול והרגשתי הרבה יותר טוב. ארי חזר אל השולחן, משך אותי לעמידה והלכנו יחד לעבר היציאה. "ומה אם לא סיימתי לאכול?" צחקתי אליו.

הוא הסתובב אלי בחדות שהעידה על כך שמצבי לא פטר אותי מהאיחור, שהיה בפועל כבר על סף הברזה. "זה לא משנה במיוחד בהתחשב בכך שהמקום צריך לסגור ולהתחיל נקיונות. מה חשבת, שתשב להשתכר ואז תכבוש את רחבת הריקודים?"

"לכבוש לא, מקסימום איזה ואלס חושני אך גמלוני למדי בזמן שיר שמאוד לא תואם את הסיטואציה." מבטו הבהיר לי שלא אצליח להיחלץ באמצעות בדיחות הפעם. "אני מצטער. באמת. רציתי להגיע, פשוט באמת יצא שהייתי ממש רחוק ו – "

"אם היה לך באמת חשוב להיות פה, היית מגיע". קטע ארי, והרגשתי שבהתחשב במסע הנוראי שלי לכאן, זה היה פשוט לא הוגן.

"אתה מבין מה עברתי כדי להספיק?" התכוונתי להתחיל להסביר, אבל ארי שוב קטע את דבריי.

"אולי אם היית נרגע מהאובססיה שלך להתרחק כל הזמן היית יכול להגיע בזמן. אולי אם לא היית עסוק בקפיצה לעוד יקום ולעוד יקום, היית גם יכול להגיע פשוט לראות אותי מדי פעם, ולא הייתי מתייבש מול הודעות וירטואליות שלא נקלטות במשך ימים." לא התכוונתי להגיב לגבי ההאשמה בנדודי יתר. לא רציתי להסביר כמה מכאיבה לי כל אינטראקציה בה אנשים מזהים אותי, מכירים אותי, מבקשים ממני את מה שכבר אין לי. העובדים של המקום התחילו לטאטא מאוד קרוב אלינו, אז הבנו את הרמז ויצאנו לרחוב.

"ארי, אנחנו…" לא הייתי בטוח איך לומר את מה שהייתי צריך בלי לפגוע בו. "אנחנו לא בקשר כזה. אתה יכול להיות עם אחרים. אתה לא צריך לחכות לי." הוא הוריד את מבטו אל הרצפה ושתק. אחרי דקה או שתיים אמר בשקט, "אתה לא שוכב עם אחרים." זו לא הייתה שאלה. אני לא בטוח איך הוא ידע, אבל הוא בהחלט לא טעה בזה.

"זה כי אני לא רוצה, לא כי אני לא יכול," עניתי, מנסה לתפוס את מבטו שעדיין היה מופנה מטה.

"גם אני לא רוצה להיות עם אחרים," הוא לחש, קולו כמעט בלתי נשמע. הבנתי מה הוא מבקש, אבל לא יכולתי לתת לו את זה. "אני לא יכול להשאר," עניתי.

ארי הנהן בראשו. ניהלנו כבר כמה שיחות דומות בעבר. התכוונתי להציע שנלך הביתה וננצל לפחות את מה שנותר מהלילה כשהבזק פתאומי תפס את תשומת לבי ממעלה הרחוב. למרות תאורת הרחוב החזקה חשבתי, או לפחות קיוויתי, שעיני מתעתעות בי.

לא הייתה שום סיבה הגיונית לכך שהמוכר בדוכן ממנו גנבתי את העוגה הכדורית יהיה ביקום הזה, ברחוב הזה, בשעה הזו, וילך בנחישות שכזו לכיווני. בכל מקרה, גם אם זה לא היה הגיוני, זה בוודאי שלא היה חכם או בטוח להשאר ולראות מה הוא, או האישה חמורת הסבר שאיתו, רוצים. תפסתי בידו של ארי בחוזקה, משכתי אותו לעבר סמטה חשוכה והתחלתי לרוץ.

"מה – כרמל! כרמל, מה אתה עושה?"

"ייתכן," קראתי אליו בעודנו רצים בין הסמטאות, "שגנבתי משהו מהאיש שהלך לקראתנו לפני רגע."

"אז… תשלם לו? מה כבר לקחת?"

"אני לא בטוח. משהו כדורי ואכיל. הייתי רעב. לא הספקתי לאכול את זה." התחלתי להתנשף יותר ויותר. הייתי רגיל פשוט לקפוץ ליקום אחר כשנתקלתי בבעיות, אבל חששתי להשאיר את ארי מאחור אחרי שהרוכל ראה אותנו ביחד. ארי שם לב שאני לא בכושר, והתחיל למשוך אותי בכיוון מסוים.

"בוא, נתחבא במשרד שלי, הוא קרוב." כמה דקות לאחר מכן הוא פתח את הדלת לבניין שבו עבד כפקיד כללי באיזו חברת תכנון ובנייה. "אני מבין שאין לך יותר את הדבר שלקחת?" הוא שאל לאחר שהתיישבנו באחת הפינות.

הנהנתי לאישור. "אני לא יודע איך הוא מצא אותי פה." שום דבר לא נראה הגיוני. איך הוא הספיק לעבור מרחק כל כך גדול בזמן כל כך קצר? ולמה חתיכת עוגה אחת הייתה לו חשובה כל כך? סיפרתי לארי על התקרית מההתחלה, החל מהגעתי ליקום המרוחק בשעות הצהריים של אותו היום.

"יכול להיות שהוא קופץ עצמאי, כמוך?" שאל ארי.

"זו יכולת מאוד נדירה," כל כך נדירה שעוד לא פגשתי באופן אישי אף אדם אחר שיכול לעשות את זה. "יותר סביר בעיני שהוא משתמש באמצעי חיצוני למעבר בין יקומים."

"יש מעט מאוד ספינות מסע שיכולות לעמוד בקצב שלך." הוא סרק אותי לרגע במבטו והמשיך, "ואני חושד שהיית ביקום מאוד מרוחק כשהצלחתי להתקשר אליך, כך שאני אפילו לא בטוח איך אתה הגעת כל כך מהר."

שקלתי לסתור את דבריו, אבל נראה מיותר לשקר בשלב הזה. "אני לא יודע," הודיתי, "פשוט ממש לא רציתי לאכזב אותך."

הוא נאנח והתקרב אלי כך שכתפינו נגעו זו בזו. ישבנו בשקט עוד כמה דקות, והנעתי את ידי באיטיות עד שהתגנבה לתוך ידו. ארי לחץ את ידי והמשיך לאחוז בה. "נוכל להשיג לך עורך דין. לעשות הכל בצורה חוקית, אתה תתאזרח ואולי תצטרך לשלם איזשהו חוב, אבל האיש ההוא לא יוכל לעשות לך כלום." קולו נשמע מלא תקווה. הוא תמיד רצה שאשאר, כבר ביום בו נפגשנו כשהגעתי ליקום שלו.

"אני לא יכול – "

"אתה לא רוצה!" התפרץ, מרים מעט את קולו. "תגיד את האמת כבר," הוא משך את ידו בחזרה והסתובב, פניו מופנות אליי.

"לא," עניתי, "אני לא רוצה. אני לא רוצה להיות לכוד ביקום הזה, לא רוצה להפסיק לטייל, להפסיק לראות רחוב חדש, עיר חדשה, עולם חדש בכל בוקר. ובעיקר אני לא רוצה שכל הזמן ימצאו אותי אנשים שרק רוצים ממני עוד תרומת אנרגיה שאין לי איך לתת." או שואלים אותי על אימא ועל ההבטחות שפיזרה לגבי, מה שהיה אפילו יותר גרוע.

"פשוט תגיד להם שאתה לא יכול. שאין לך מה לתת." הוא נשמע מעט חנוק, קולו מתחנן אלי.

"אני לא מוכן פשוט לומר את זה לאנשים." עניתי במרירות.

"במה אתה מתבייש כל כך? מותר לך להיות פחות ממושלם." אמר בעדינות, מנסה להתקרב אלי בחזרה. לא יכולתי לסבול את ההבנה, האהדה בקולו שלא הגיעה לי.

"אני יודע שאני פחות ממושלם. אני הרבה פחות ממושלם. אבל אני לא יכול להסתובב בעולם, באף עולם, ולספר לאנשים שכל מה שאימא שלי סיפרה להם היה שקר. שאני לא מוכשר כמוה, שאין לי את היכולות שלה או את האנרגיה הבלתי נגמרת שהייתה לה. אנשים העריצו את אימא שלי, התאהבו בה מיד בכל מקום, והיא קפצה בין יקומים אפילו יותר ממני. היא הייתה הכל, איך אני יכול לעמוד מולם ולומר שאני כלום?" מיהרתי לנגב את הדמעות שלא הצלחתי לעצור, אבל כמובן שארי כבר הבחין בהן. הוא משך אותי לחיבוק חזק והנחתי את ראשי על כתפו.

נקישה חזקה נשמעה על הדלת. מוזר יותר מנקישה בדלת בניין משרדים סגור באמצע הלילה היה שהיא הגיעה מכיוון הדלת האחורית… הדלת שדרכה נכנסנו. ארי נראה מעט מבולבל, אבל קם לכיוון הדלת.

"אתה בטוח שזה חכם?" שאלתי וקמתי גם אני, אך לא התקדמתי לכיוונו.

"אם הם מצליחים למצוא אותך כל כך מהר, אין טעם לברוח. בוא ננסה לראות מה הם רוצים." אני מניח שלא הייתי צריך להיות מופתע. היה בארי מעין אומץ שעלה לפעמים לפני השטח והראה שהוא לא סתם עוד פקיד אפרורי. הוא פתח את הדלת לחריץ זעיר והציץ דרכו, ולאחר כמה שניות פתח אותה. מהעבר השני עמדו הרוכל והאישה לבושת החליפה שליוותה אותו ברחוב מקודם. התכווצתי מעט כשהבחינו בי. ארי החליף כמה מילים שקטות עם האישה וניגש אלי.

"היא מתורגמנית, והם רק רוצים לדבר איתך," אמר ומשך בידי קלות לעבר השולחן שלידו התיישבו. הלכנו ביחד והתיישבנו מולם. הרוכל נראה נרגש למראי ואמר כמה מילים בשפתו הלא מוכרת.

"שלום," פנתה אלי האישה. "שמי מירה, וזה קריג. הוא ביקש לדבר איתך בנוגע למפגש קטן שהיה לכם מוקדם יותר היום." היא אמרה כמה מילים לרוכל, שנרגע מעט והסתכל עלי.

"תגידי לו בבקשה שאני מתנצל," אמרתי, מסתכל על קריג, "ושאני יכול לשלם. כמה הוא רוצה? יש לי כמה חפצים בעלי ערך שיכולים אולי לעזור…" התחלתי להוציא מתיקי חלק מהפריטים היותר יקרים שהחזקתי למטרות החלפה ותשלום, אך קריג מיד הניד בראשו. מירה תרגמה לו את דברי, ולאחר שענה לה פנתה אלי והסבירה שהוא לא מחפש תשלום.

"אתה מבין," הסבירה, "קריג הוא חלק מקבוצה של אנשים ביקום שלו, שמחפשים אחר אישה שהייתה מגיעה מדי פעם ועוזרת להם באספקת אנרגיה בין־יקומית. לפי השרשרת שאתה עונד על צווארך הוא קיווה שאתה קשור אליה איכשהו, שתוכל לקשר ביניהם." קריג הנהן בזמן שדיברה למרות שהיה ברור שהוא לא מבין את דבריה, וכאשר החוותה לעבר השרשרת שלי הוא החל לחייך ולהניע את כל גופו בהתרגשות.

חשתי בכאב המוכר מתפשט בחלל הריק שבחזי. "אני מצטער. האישה שאתם מחפשים הייתה אימא שלי. היא נפטרה לפני כמה שנים." ארי סגר על ידי בלחיצה מנחמת.

פניו של קריג נפלו לכמה רגעים כששמע את התרגום למילותי, אבל אז הוא חזר להביט בי והחל לדבר שוב, במהירות ובהתרגשות, ולא הייתי צריך את מירה כדי להבין מה הוא מבקש. הנדתי בראשי. "אני לא יכול," אמרתי בשקט, ומירה תרגמה לו את מילותיי. "אין לי את היכולת הזאת." קריג המשיך לדבר.

"הוא אומר שאימא שלך סיפרה להם עליך," תרגמה מירה, "שהיא התגאתה בבן המוכשר שלה, סיפרה לכל מי שהסכים להקשיב כמה גדול אתה, כיצד תוכל אתה לעשות כל כך הרבה יותר ממנה." כל גופי התכווץ, כמו בכל פעם בה שמעתי את הסיפורים האלו. אילו יכולתי הייתי חוזר בזמן ומונע ממנה להפיץ אותם.

"היא תמיד האמינה בהרבה יותר ממה שיש בי. מצטער לאכזב." קמתי והתחלתי להתקדם פנימה אל תוך הבניין, מנסה להתרחק מהתחינות שלא יכולתי למלא.

"חכה!" קראה מירה. לידה קריג נראה מכונס בעצמו, כאילו דברי היו עבורו מכה מוחשית. "בבקשה. תבין, זה מצב רגיש. הקהילה שבה קריג חי גורשה, ומקור המים היחיד שהצליחו למצוא התגלה כמזוהם. הגילוי נעשה מאוחר מדי, ואלפים חלו. כל מי שהיו לו יכולות כלשהן לא רק איבד אותן, אלא גם החל לאבד אנרגיה בקצב מסחרר. חלקם כבר כרעו תחת הנטל כשאימך מצאה אותם. מאגר אנרגיית הסיוע שהיא מילאה להם הספיק לטווח קצר, כמה שנים בלבד, אבל היא הבטיחה לחזור. עכשיו החולים שוב החלו לקרוס, וכל משאבי הקהילה מופנים למציאת פתרון. כשקריג ראה אותך היום בשוק הוא היה בטוח שהגעת עבורם, וכשביצעת קפיצה יקומית מול עיניו הוא מיהר לגייס ולהשקיע כל סכום אפשרי מחברי הקהילה במכשור מסעות כדי לאתר אותך. בבקשה, תבין, אם לא תעזור להם – אין להם אפילו עוד יכולת, או זמן, להמשיך לחפש." היא וקריג הביטו אלי, תקווה כלשהי עדיין נשקפת מפניהם. הלטתי את פני בידי.

"מה אם תנסה?" לחש אלי ארי. "מה יש לך להפסיד?"

"אין לי איך לעזור להם. אני לא רוצה להפיח בהם תקוות שווא." כל כך רציתי את אימא. אימא, שתמיד הייתה שם, תמיד האירה כל חדר, תמיד ידעה מה לומר ומה לעשות. אימא שלי שכולם אהבו והעריצו, שהייתה ידועה ביקומים שרגלי טרם דרכה בהם למרות כל נדודיי. רציתי את אימא שתפתור את הכל, אבל היא כמובן לא באה.

"כרמל," אמר ארי בקול שקט, "כמה רחוק מכאן היקום של קריג?" לא הבנתי מדוע הוא שואל, אבל עניתי לו. "והיית שם כשהתקשרתי, נכון?" אישרתי את שאלתו, יודע שתשובתי מסבכת אותי מולו, אבל זה כבר לא היה כל כך חשוב עכשיו. "אז תגיד," אמר והביט ישר אל תוך עיני, "איך יכול להיות שהספקת לעבור כל כך הרבה יקומים בזמן כל כך קצר?"

לא הבנתי למה הוא שואל. מה זה משנה כרגע? "לא רציתי לאכזב אותך," הודיתי, "אחרי פחות ממחצית המסע כבר הייתי מותש לגמרי, אבל אז הגעתי לאזור קליטה וקיבלתי את ההודעה שלך. לא יכולתי להשאיר אותך ככה." ארי הנהן וחייך חיוך קטן וידעני שאהבתי במיוחד.

"אז אם נגמר לך הכוח, מאיפה מצאת עוד?" הסתכלתי עליו וחשבתי על זה. המסע היה קשה ומעייף, והייתי בטוח שלא אצליח להמשיך, אבל הכרחתי את עצמי. בכל פעם נשמתי עמוק, הצמדתי את ידיי לחזי והמשכתי לקפיצה הבאה. זה לא אמור היה להיות אפשרי, כל קפיצה דורשת כל כך הרבה אנרגיה, ומאגר האנרגיה בגוף האדם רחוק מלהיות אינסופי. הוא גם לא מתחדש כל כך בקלות, לא בלי שנת לילה טובה וארוכה… מה שעדיין לא הספקתי לעשות, למרות שלמען האמת הרגשתי עכשיו הרבה יותר טוב.

מירה לחשה תרגום לדברינו באוזנו של קריג, שהזדקף והביט בי. "מממ, ממ, מנננסה? מנננסה?" הוא ביקש ממני, מגמגם את המילה בשפתי. הסתכלתי עליו, על מירה, ולבסוף על ארי, שהביט בי בעיניים יודעות וחיוך מושלם. הנהנתי. "מנסה." אמרתי לקריג.

הנחתי את כפות ידיי, משוטחות, זו על זו במרכז החזה, כפי שראיתי את אמי עושה פעמים כה רבות. בכל הפעמים בהן ניסיתי משיכת אנרגיה בעבר התרכזתי בהוצאת האנרגיה החוצה מגופי, ונכשלתי. הבנתי שאני צריך לחפש מקור אחר. חשבתי על המירוץ למסיבה של ארי, על כמה רציתי לראות אותו, כמה שהתרכזתי בו ורציתי כל כך לא לאכזב אותו. שאפתי אוויר עמוק פנימה, והרגשתי ניצוץ קטן נכנס יחד איתו. נשפתי מעט ושאפתי שוב, מנסה להגדיל עוד את זרם האנרגיה שחשתי פועם כעת מתחת לידי. אימא תמיד אמרה לי שהכוח האמיתי מגיע ממה שמסביב לנו, ולא מהתכנסות פנימית לתוך עצמנו. חשבתי שהיא סתם מטיפה לי, אבל עכשיו הבנתי בדיוק על מה היא מדברת. נשפתי עוד החוצה והושטתי את ידי לעבר קריג, שולח אליו קרן אור דקה של אנרגיה. היא לא הייתה חזקה או גדולה כמו האור שהפיצה אמי, אבל היא הייתה ממש שם.

העוגות של קריג, כך מסתבר, היו מעין ג'לי משולב של פירות ועשבי תיבול. לא הצלחתי להבין בדיוק איך הוא יוצר אותן, אבל הן היו מהדברים הטעימים ביותר שאכלתי בכל היקומים ביחד. כתודה על העזרה לקהילה שלו, הוא שלח איתי קופסה שלמה של כדורי עוגה צבעוניים בחזרה, והפעם ארוזים בצורה שכנראה תשרוד את המסע בחזרה ליקום של ארי. לא הספקתי לפתוח ולבדוק, כי ארי חיכה לי בחצר מחוץ לדלת ביתו בדיוק כשנחתתי, והקופסה נשכחה בצד כשהוא נישק אותי דקות ארוכות. לא רציתי שהנשיקה תיפסק לעולם, אבל ידעתי שיש לי כמה דברים להסביר.

"אני אוהב אותך," אמר, לפני שהייתה לי הזדמנות לדבר בעצמי.

"אני לא יכול להשאר," עניתי, בלי לחשוב, והתחרטתי מיד. זו בהחלט לא הייתה התשובה המתאימה. "אני רוצה, ארי, אני באמת רוצה להשאר איתך, אבל עכשיו כשאני יודע מה אני יכול לעשות… כל כך הרבה אנשים זקוקים לי – "

"אני יודע," הוא ענה, משעין את ראשו על כתפי. "אני מבין."

"גם אני אוהב אותך." פלטתי במהירות. זה לא היה הוגן, להתוודות כשאני חייב לעזוב, אבל לא הצלחתי לעצור בעצמי.

ארי הרים את ראשו והסתכל אלי. "אז קח אותי איתך," אמר.

"אתה… באמת? אתה רוצה לבוא?" הוא תמיד ניסה לשכנע אותי להשתקע יחד איתו. להשאר איתו.

"תמיד רציתי," הודה, "פשוט לא יכולתי. אין לי את הכשרון שלך. אבל אתה יכול להעביר אנרגיה עכשיו…" הנהנתי בתשובה, מסכים עם ההנחה שלו. עכשיו אני כבר בהחלט יכול לקחת אותו איתי. אבל זה לא פתר הכל.

"העבודה שלך – "

"לא מרגשת במיוחד."

"אבל הבית שלך – "

"הוא בסך הכל קופסה שגרים בה. ועוד בשכירות," הוא חייך אלי.

"והמשפחה שלך?" הקשיתי, למרות שרציתי כל כך לחטוף אותו באותו רגע ולהיעלם ביחד ליקום הבא.

"המשפחה שלי תחכה פה, עם כל הדודות החופרות והצובטות, ואנחנו נגיע לבקר מדי פעם. כמו שהגעת לבקר אותי. טוב, אולי אפשר קצת להוריד את התדירות." הוא חייך אלי חיוך רחב במיוחד, ולא יכולתי שלא להדבק בהתלהבות. אחזתי בידו ושילבתי את אצבעותי באצבעותיו.

"שנצא לדרך?" שאלתי בבדיחות, מצפה מארי שיצחק ביחד איתי ויסביר לי שזה תהליך, ודורש זמן התארגנות.

אבל ארי הרים תיק שעמד ליד הדלת, שילב בידי גם את ידו השניה, ואמר רק "כן".