האישה הראשונה
אתם מכירים את הסיפור הזה. או לפחות גרסה כלשהי. הצורה, הרעיונות, יהדהדו בכם, גם אם לא שמעתם אותו לפני.
מעולם לא שמעתם אותו לפני. לא בצורה כזו. לא ככה.
הסיפור הכללי, קווי המתאר, ובכן, הם נכונים. אבל הפרטים, טוב, הפרטים אבדו בחלוף הזמן. הם השתנו ממדורה למדורה ומפה לפה. הפכו מאמת לאגדה ומאגדה לרעיון. ואז גם הוא התפוגג והשאיר אחריו רק קווים קלושים של אמת. והם נכלאו בצורה בה אתם מכירים אותם כאשר, לבסוף, הם נכתבו.
זה סיפור על אישה ועל אהבה. בסופו ממש, זה גם סיפור על עץ. זה סיפור על תשוקה, ועל הנזק שהיא יכולה לזרוע. זה סיפור על גירוש, גם אם לא הגירוש שאתם חושבים עליו.
זה סיפור על החטא הראשון.
בפינה עלומה של המקום שיום אחד יחלמו עליו כגן עדן, חיים הגיחו לעולם. לא מרחמה של אישה, אלא מעפר ורוח.
לרגע לא היה שם כלום, רק תלולית אדמה חומה. ואז, גוף. נשימה. לב פועם. גפיים שהתחברו זה לזה במודעות משותפת.
היא לא ידעה מי היא או מה היא, אבל היא הייתה קיימת. וכרגע, זה הספיק. היא התגלגלה על צידה, עדיין מלוכלכת במעט עפר, ונעמדה על ברכיה.
סחרחורת אחזה בה. היא לא באמת ידעה מה היא עושה. הכול היה אינסטינקט. והתחושות ששצפו בה היו חדשות ומהמהמות – חום על עורה, שרירים שעוטפים את גופה, קרקע קשה תחת ברכיה החשופות. ואוויר מתוק, חדש, שמעולם לא ננשם לפני, העובר דרך אפה.
אותו אינסטינקט דחק בה לעמוד. אבל כשניסתה להתיישר רגליה התקפלו תחתיה והיא קרסה על העשב, מגלה לראשונה את תחושת הנפילה. כמו כל תינוק היא הייתה צריכה ללמוד לנוע בין האינסטינקטים שלה ליכולת הגוף. אבל אחרי עוד מספר ניסיונות גפיה התרצו והיא הצליחה להתיישר אל השמש.
האישה הרימה יד אל האור וצפתה בו מסתנן בין אצבעותיה. הוא זרח על עורה החום, על שריריה המתוחים, על רעמת שיערה הכהה. היא חייכה אל שמיים כחולים וחסרי ענן, שפגשו באופק בוהק. העולם היה מלא בצבעים שלא ידעה לנקוב בשמם – ירוק של עצים ושל עשב. חום של אדמה ושל גבעות. פיסות צבע עזות יותר, שפוזרו בין הענפים ורפרפו באוויר, בגווני אדום וסגול.
היא התחילה ללכת, מועדת את דרכה עד שהצליחה להתאזן. עד שהצליחה להבין שככה עושים את זה, וברור שאין שום דרך אחרת.
וכשהבינה את זה התחילה לרוץ, מתענגת על התנועה עצמה ועל השרירים הפועלים. על תחושת הרוח כנגד פניה והקרקע תחת רגליה.
הצחוק פרץ מפיה בלי שחשבה על כך או ידעה מה היא עושה. הוא התערבל בבטנה, דגדג בגרונה, נדחק מעלה ועשה את דרכו בין שפתיה. אושר פשוט, טהור, של מהירות ושל יופי.
כשנגעה במימיו של נחל תכלת מהיר היא פרצה בצחוק נוסף, מרהיב אף מהראשון, והסתחררה מאושר ופליאה. זה היה קר וזורם ומהיר, כמו אור שמש נוזלי. היא דחפה את ידיה עמוק יותר לתוך הנחל ואז הרימה אותן מעלה, ממלאת את פיה מים. טיפות התיזו על פניה וזלגו על עורה החשוף.
היא המשיכה לרוץ, אבל לא ידעה לאן היא רצה, רק שהיא צריכה להתקדם. שיש משהו, מישהו? שהיא צריכה למצוא. זה היה אינסטינקט לא פחות מהריצה או מהצחוק שפרץ ממנה. זה התיישב בתחתית בטנה ומשך אותה הלאה, מגנט טורדני שלא הניח לה לעצור.
את פירות העצים האינסופיים היא אכלה כשהייתה רעבה, וכשהעייפות גברה עליה היא צנחה למרגלותיהם ונרדמה. היא עצרה מדי פעם כדי להתפעל מיופיו הפועם של הטבע שהקיף אותה – זריחות ושקיעות, קרני אור משתברות על מים, להקת ציפורים מתרוממת אל על. אבל התחושה בתחתית בטנה לא הניחה להישאר במקום.
לכן היא המשיכה לרוץ. קדימה, תמיד קדימה. הנוף השתנה משדות שטוחים לגבעות. היא פילסה את דרכה ביער עבות ורצה על שפת נהרות שסירבו להיגמר. חיות חסרות שם, בדיוק כפי שהיא הייתה, הצטרפו אליה. מדי פעם רק בודדות, מדי פעם עדרים שלמים. אבל הן לעולם לא נשארו לאורך זמן. הן תמיד המשיכו הלאה, אל כיוונים שלא היו דרכה. הן לא היו כמוה, וזה מה שהיא חיפשה.
עד שהיא מצאה אותו.
הוא עמד על ראש גבעה בגבו אליה והשקיף מטה, כמו מלך הסורק את אדמתו. והיא לא יכלה שלא להיעצר, שלא לבלוע את מראה דמותו בעיניה, שלא לספוג אותו לתוכה.
בעתיד, כשתחשוב עליו, תחשוב עליו ככה. גאה וזקוף ותמיד מביט מטה, לא יותר מצללית. כנראה כבר אז הייתה צריכה לחשוד באופן בו הביט בעולם, כאילו היה כולו שלו.
הוא היה כמוה, את זה ידעה מיד. הוא היה זה שחיפשה. זה שאליו היא רצה.
הוא הסתובב לאחור כאילו משהו אמר לו שהיא שם, מחכה לו. עיניו לכדו אותה ושפתיו התעגלו לחיוך. המבט הראשון הזה גרם לקשתות לפרוח בליבה. לרגע הם רק עמדו שם והביטו זה בזו, פועמים באותו הקצב.
ואז הוא רץ מטה, במורד הגבעה, אליה.
היא לא היססה. היא זינקה קדימה בכל המהירות שהייתה לה והתרסקה לתוכו כמו אסטרואיד שמצא כוכב להתנגש בו. הם נפלו על הקרקע כרוכים זה בזה. גופו שפגש בגופה בער בה כמו פיצוץ – חם וחורך, גורם לה לרצות לעצום עיניים מול עוצמת האור.
"אדם." שמו נפל מבין שפתיה. מתנה שלא ידעה שנשאה בתוכה. המילה הראשונה שלה. ברגע שאמרה אותה הרחישה בתחתית בטנה נפסקה. זה היה שמו, הבינה, שהתחנן לצאת כדי שתעניק אותו לזה שנוצר עבורה.
"לילית." אדם השיב לה.
לילית לא היה השם שהוא לחש לה שם, בשדות של עדן. לא באמת. השם שאדם העניק לה אבד עם הזמן, וגם הנערה שנקראה בשם הזה. איש אינו זוכר אותו עוד, גם לא היא. ולכן אפשר לקרוא לה לילית כבר מן ההתחלה.
"אדם." היא לא יכולה להפסיק ללחוש. "אדם אדם אדם."
"לילית. לילית לילית." הוא השיב לה בשם שהיה חדש כמעט כמוה, וכל כך נכון. הם התעלסו ממש שם, בתחתית הגבעה, בוהקים כמו השמש עצמה.
לילית עדיין לא הפסיקה לרוץ, אבל עכשיו אדם היה לצידה. הם שוטטו בשדות עדן, אחזו ידיים וצפו בשקיעות ובירח המלא תמיד, שפילס לעצמו דרך בשמיים עטורי זוהר. הם התנו אהבים על העשב הרך ורקדו עם הגשם. הם רצו עם החיות ואכלו מפירות העצים, שכמו חייכו בתגובה לאהבתם. לא היה סבל, רק אושר, כבד ומוחשי כמעט כמו ערפל.
אדם אהב גבעות ואת הנוף הנשקף מהן, ולכן הם תמיד טיפסו על כל תלולית שמצאו. וכך זריחה אחת הם רצו בגבעה מלאה פרחים, צוחקים את דרכם מעלה, ובצד השני גילו את העמק.
העמק היה שקערורית בין תחתית הגבעה ועיקול הנחל, מלא באנשים חומים כמו האדמה שממנה נוצרו.
הם היו כמוה. כמוהם. הם חייכו אליהם כאילו הכירו אותם. זה היה אותו חיוך שאדם חייך אליה כאשר מצאה אותו. זה היה מקומם, בין האנשים האלה, שדיברו ושרו וצחקו, שחבקו בזרועותיהם אנשים קטנים ונמוכים, שלא תמיד ידעו ללכת.
לקח לה יותר מרגע לפענח מה הם אותם אנשים קטנים, להבין שהם פרי בטנם של הזוגות בעמק. שהם ילדים. חיים שנוצרו מבשר ולא מאדמה.
ושלכולם היו אותם, לכל זוג וזוג בעמק. רק לה ולאדם לא.
אבל למרות זאת, החיים בעמק היו מאושרים, שלווים, לא מאוד שונים ממה שהיה עד כה.
היא שרה עם הרוח ורקדה לשמש. היא צפתה בכוכבים עד שנדמה שהיא נופלת לרקיע והתעלסה עם אדם לאורם. היא רצה עם החיות שעברו באזור, אבל לא המשיכה איתן מעבר לגבולות העמק.
ומדי פעם היא עוד חשבה על השדות האינסופיים שנהגה לרוץ בהם, על גבעות נוספות חוץ מזו שחלשה על העמק. על פיסת הקרקע הלא נודעת בה נשמה לראשונה.
והיא שיחקה עם הילדים, אבל לא עם הילדים שלה.
כי לילית לא הרתה. לה ולאדם לא היו ילדים גם אחרי שפסקו מלרוץ ונשארו בעמק.
ולילית רצתה תינוק. ילד, חיים שיצמחו בתוכה ואז מחוצה לה. היא רצתה לאחוז בו בזרועותיה ולשיר לו. היא רצתה לצחוק איתו ולאהוב אותו. היא רצתה את מה שבא לכל אחת אחרת כל כך בקלות.
אדם רצה זאת לא פחות. הוא השתוקק לתינוק, למה שהיה לכל השאר. ללהיות כמו כולם.
עיניו היו משתהות על ילדים כאשר אלה חלפו על פניו, רצים וצוחקים. הוא היה בוהה בנשים שאחזו בתינוק חדש, שאך זה הגיח לעולם בצחוק, ואז עליה. מבטו היה מתעכב על הבטנים העגולות של הנשים ההרות, ואז על בטנה, שנותרה שטוחה וריקה כל זריחה וזריחה מחדש.
אולי היא הייתה צריכה לחשוד במבטים האלה. בלהט בו התנו אהבים כל לילה.
אבל היא לא. לא היה לה במה. החיים היו מאושרים. מושלמים. זה כל מה שהיה.
עד הלילה שלילית אמרה לא.
הם שכבו על העשב כאשר, כמו כל כך הרבה לילות בעבר, אדם רכן לעברה. אבל הלילה לילית לא יכלה לשאת את זה. הלילה היא חלמה על השדות שנהגו לרוץ בהם, שהיו כל כך הרבה יותר גדולים מהעמק הזה. מרחבים אינסופיים בהם לא היה אף אחד באופק פרט לאדם.
היא לא רצתה את גופו של אדם מעליה, בתוכה. היא רצתה לרוץ, לצחוק, לחזור אל שקיעות קלות יותר, שהיו שלהם בלבד. בלי אנשים נוספים. בלי ילדים. בלי לדעת שיש דברים שלא תוכל לקבל.
ולכן היא אמרה לא.
ואדם לא הקשיב. במקום זה הוא הדף אותה אל הקרקע, רכן מעליה וחדר לתוכה.
היא נאבקה, או לפחות ניסתה להיאבק, וקולות בלתי מוכרים בקעו מפיה. היא מעולם לא ידעה כאב לפני אותו הלילה, ולכן מעולם לא צעקה או בכתה. אבל עכשיו היא צעקה, עכשיו היא בכתה, בקולות פצועים וצרודים שבקעו מפה שידע רק צחוק לפני.
אדם לא שעה לקולה, לתחינותיה, והתעלם מידיה כשניסתה להדוף אותו. הסבל הגופני שחוותה, כמו ברק שמכה בה, כמעט וגבר על הרגשות החדשים שנוצרו בקרבה עם כל נגיעה שלו.
וכשהבינה שהוא לא יפסיק, לא משנה מה תעשה, היא נכנעה והפסיקה לזוז. היא עשתה מה שכל אישה עושה בסוף. היא חיכתה שזה יגמר.
לאחר מכן היא תזכור את ריח העשב ואת הסימנים הצורבים שנשארו על גבה, אבל לא תחת איזה עץ זה התרחש. היא תזכור את תחושת ידיו של אדם בשערה, אבל לא את תחושתו בתוכה. היא תזכור את השמיים שנפלה לתוכם. ואף על פי שהיו בהם כוכבים, היא תזכור אותם חשוכים וריקים, כאילו ניסתה למחוק את מה שקרה תחת מעטה אפלה.
וכשזה אכן נגמר לבסוף, כשאדם סיים לנוע מעליה בפנים בוהקות, הוא צנח לידה, סיבב אליה את גבו, ונרדם.
היא התכרבלה סביב עצמה, רגליים מהודקות לחזה חשוף ולב מדמם. היא לא בכתה. היא לא השמיעה קול. רק נשארה שם, דוממת, וניסתה להתמודד עם אוסף התחושות המהמהם שהיה גופה. עם תחושת העור הבוער מכאב שגרם האיש שאהבה, עם תחושת הלכלוך שכיסתה כל פיסה מגופה, עם השרירים שצרבו מידיים לא מורשות.
היא השתוקקה לדבר שלא ידעה לנקוב בשמו. ללא להיות כאן. לחוסר הקיום שהיה לפני שהיה לה גוף.
וכשהבינה שזה לא יקרה, שהיא נשארת, היא התירה את סבך אבריה והזדקפה לעמידה. ואז פסעה אל הלילה ואל מחוץ לעמק, מתנדנדת כפי שלא הייתה מאז אותם צעדים ראשונים.
הם מעולם לא היו צריכים להפסיק לרוץ, הבינה. אדם לא התנהג ככה כשנדדו. החיים עם אנשים נוספים שינו אותו. זה היה צריך להיות שניהם. רק שניהם. הם לא היו צריכים להישאר עם אנשים ששמעו אותה צורחת ולא עשו דבר.
היא ניסתה להגיד לעצמה שזו לא הייתה אשמתם, שהם מעולם לא חוו סבל או שמעו צעקות. אבל זו כן הייתה אשמתם. כי לפני העמק, לפניהם, לאדם לא היה על מי להסתכל ועם מי לדבר מלבדה. כשהם היו רק שניהם הוא לא היה יכול להביט על נשים אחרות, עם הבטנים שלהן והילדים שלהן, ולתהות למה היא אינה כמוהן.
לילית המשיכה ללכת ולא עצרה לרגע. היא הלכה בקו ישר, מתקדמת אל השמש העולה, לא סטתה הצידה אפילו בצעד. לא משנה מה היה בדרך, עץ או גבעה או נחל, היא המשיכה קדימה. רק קדימה. קדימה, כמה שיותר רחוק מהעמק ומהכאב שהיה בו.
קדימה, עם הגב אל השקיעה.
קדימה בחושך, תחת אור ירח, כי הכול היה בסדר כל עוד הלכה. כי הכאב הסתתר בסוף הדרך, והוא יתקוף כאשר היא תעצור.
קדימה, אל זריחה נוספת.
רק קדימה.
אבל לבסוף העייפות הכריעה אותה. רגע אחד לילית צעדה בשדה שומם וברגע הבא רגליה סירבו להמשיך. הן כשלו תחתיה והיא צנחה על ברכיה, מתנשמת בכבדות. היא נפלה קדימה, ידיה מצאו את האדמה והיא נשענה לתוכה בעוצמה, משאירה סימנים בקרקע.
משהו התערבל בתחתית בטנה, בדיוק כמו צחוק. אבל במקום תחושת הבועות העליזה זה חתך את דרכו החוצה, נדחף מעלה ושרט את דרכו אל האוויר. זה הרגיש כאילו מישהו תקע קרס בליבה ועכשיו הוא מנסה למשוך אותו החוצה דרך גרונה.
זה לא היה יכול להישאר בפנים. זה היה חייב לצאת, בין אם רצתה ובין אם לא.
לילית פתחה את פיה וצרחה.
זה היה צליל ארוך, בודד, נואש. זעקה מלאת כאב שנישאה הרחק ואיש לא שמע. היא צרחה כי זה היה אדם שעשה לה את זה, ששם את הכאב הזה בתוכה. היא צרחה כי יחד עם הכאב הוא הצליח לשים בתוכה גם ילד.
ילד שהיא לא רצתה. לא עכשיו. לא אחרי איך שהוא נוצר. לא אחרי שאדם העדיף אותו על פניה.
דברים קורים לאישה כאשר היא נודדת לבדה בעולם, ריקה פרט לכאב ולכעס. פרט לילד שלא רצתה, שגדל ומתפתח בתוכה.
הזיכרונות של לילית הולכים ומשתלטים עליה עד שהיא רואה אותם כל פעם שהיא עוצמת עיניים. כאשר היא ישנה היא חווה אותם מחדש, שוב ושוב ושוב, וכל פעם זה מרגיש כאילו זו הפעם הראשונה. ואין איש שעונה לדבריה, כך שהקול היחיד שהיא שומעת הוא קולה שלה, והוא אחוז כאב.
זה צומח וממלא אותה עד שאין בה דבר מלבד תחושות שאין לה שם עבורן, מלבד רצונות שאינה יודעת איך לממש. עד שהיא לא יכולה להכיל את זה יותר והם גולשים ממנה החוצה כמו מים שזולגים מכד.
היא לומדת דברים, דברים שאינה צריכה ללמוד. היא מגיעה לפינות העולם שאור לא מעז לזרוח בהן והופכת אותן לשלה.
כאשר לילית יולדת את הילד שלה, את הבת שלא רצתה, היא עושה זאת לבד בחשכה. היא צורחת אל ההרים כשהיא דוחפת אותה החוצה. הם מחזירים לה את הד קולה. הילדה הזאת נולדת, בניגוד לשאר התינוקות, כשהיא בוכה. והזריחה מופיעה יחד עם קול הבכי העז שהיא משחררת לעולם, לכן אמה מעניקה לה את השם בת שחר.
לילית חוזרת אל העמק לאחר הלידה, אוחזת בתינוקת של אדם, כדי לגלות שהוא כבר החליף אותה באישה אחרת. ילדה שנולדה כאשר הם עצמם הגיעו לעמק, לה אדם העניק את השם חוה.
אבל אדם לא קיבל את השם שחוה העניקה לו בתמורה. הוא שמר את השם שלילית נתנה לו. הוא נשאר אדם.
והאישה הזו, חוה, כבר הרה עם ילדו, ילד שהוא לא דחף לתוכה בכוח.
לילית משאירה לאדם את פרי תשוקתו וייאושו. את בת שחר. ילדת אונס. ילדת שנאה. הילדה הראשונה שבכתה.
אביה מעניק לה שם אחר, על שם אמה, האישה הראשונה. האישה שעזבה.
ימים יגידו איזה שם ישרוד.
לילית משאירה בעמק גם עץ. מתנה לאדם. או תזכורת. הוא יפה כמו אבני חן וגבוה כמו בן אנוש, והיא מתירה לכולם לאכול מפרותיו, פרט לאדם. עליו היא אוסרת זאת. היא רוצה שהוא יבין את משמעות המילה שאמרה לו לפני כל כך הרבה לילות, מילה שגרמה לו להדוף אותה לאחור ולעשות בה כרצונו.
ואם לא יעשה את זה, אם לא יקשיב לדבריה ויאכל מהעץ, טוב, היא תשוב. וההשלכות יהיו גרועות יותר מאשר תינוקת.
אמרתי לכם שאתם מכירים את הסיפור. אתם מכירים גם את ההמשך. אבל תנו לי רק להזכיר לכם, למקרה ששכחתם:
חוה תאכל מהעץ, כמובן. ייתכן שזו תהיה סתם תשוקה חולפת. ייתכן שזה יהיה בהשפעת הבת שאינה בתה. לא שזה משנה, עליה לא אסרו דבר.
אבל אדם יאכל מהעץ אחריה, ויאשים אותה בכל מה שיקרה. הוא יאשים אותה כאשר לילית תחזור. הוא יאשים אותה כאשר יגרשו אותם מהגן. והוא יאשים אותן, את לילית וחוה, בכל מה שיקרה אחר כך.
