המקום המרושע

המקום הזה מרושע, שׁוּק אמר לעצמו. השער הזוהר נסגר מאחוריו ברעש הצלפה והוא החל בצעידה נחושה אל הכיוון שסימן הכתם המהבהב בצג ידו השמאלית. הזמן לסגירת השער הבא היה מסומן באדום וציין חמישה מחזורים. הוא יספיק אמר לעצמו, שכן היה מדובר בלא יותר מכמה שבועות צעידה, אם יזדרז. אובך עלה מהביצות אשר נפרשו לפניו, או שהיו אלו אדים שלא נתנו לו לראות דבר. ראשית-דרך היה פעם מקום שוקק חיים. ידע שוק. מים לא חסרו כאן, גם לא משטחי גידול, אלו הזמינו התיישבות, אך כטבען של אלו, ודאי נפלו אל מלחמות ואז להריסות ושוב לאדמה.

גופו נשא את סימני הלחימה הממושכת. כמחווה אחרונה, חייליו ליוו אותו בדרכו אל השער. שוק ידע שהיה צריך להיות אסיר תודה על זאת שבגין שעשועיו עם בת הקיסר, נגזרה לו גלות ולא גרדום, גורל שהיה צפוי לכל אחד אחר מלבדו. בפרס המפוקפק של גלות ללא כל, מלבד חליפתו וחרבו, זכה הודות להובלת צבאו של הקיסר לניצחון בקרב האחרון. אם הייתה ניתנת לו הבחירה, היה מעדיף מות גיבורים, באותו קרב. כעת כל שנותר לו, היה לעשות את דרכו לעולם-נחת, מקום הולדתו ואל אדמת הוריו שכבר שנים לא היו בין החיים. זה היה המקום האחרון מלבד המדבר, אשר שוק היה יכול לכנות אותו בית.

חליפת המגן כיסתה את כל גופו למעט ידיו ופניו. היא שמרה עליו מפני הקור ומקצוות סלעים משוננים, אשר זינקו לדרכו כל אימת שנדדה מחשבתו, אך האדמה הספוגה נוזל ביצות צהבהב האיטה את צעדיו וסחטה את כוחותיו כבר בתחילת הדרך. ההרים היו כתמים כהים, אשר התנשאו מעליו, עטופים באפלה אפורה-סגלגלה, חדה וקודרת. הרוח נשאה איתה זעקות מרוחקות אשר המשיכו להדהד גם אחרי שעברו אותו. הוא שלח את גב ידו על מנת למחות זיעה שהצטברה. שיערו השחור דבק למצחו והוא תהה האם עדיף שהיה אוסף אותו לאחור, או קוצץ אותו לגמרי.

שוק חייך. שום דבר טוב לא מגיע ללא מאמץ. גם במקום מסוג זה נחים אוצרות, אם רק יידע אדם היכן לחפש, שוק אמר לעצמו בזמן שרגליו שקעו בבוצה השחורה של מישור ראשית-דרך. נדמה היה שעושה היא כל שביכולתה כדי למשוך אותו אליה. העיסה הכהה הגיעה עד ברכיו ועשתה את דרכה לעבר מותניו. שוק הרים את ידיו באוויר שמא ידבק בהן החומר השחור, המצחין.

כדי להמשיך הלאה בסביבה מסוג זו אדם חייב להיות מוכן להגיע עד הקצה, אולם ברשעות כזו טרם נתקל, זו השולחת ידיים עדינות של תינוק, אצבעות שמנמנות וקטנטנות, המשתחלות אל תוך עומק הבטן שלך, אוחזות בדברים אליהם לבך מייחל ואז קורעות אותם ואותך לגזרים, מבפנים.

לא בכל המקומות בהם ביקר שוק היה ריקבון, כזה השורף את תעלות האף. חלק מהמקומות בהם עבר, היו נקיים למראה, חלקם עשויים שנהב, או אפילו זהב. שוק העדיף דווקא את המקומות שנראו כמו שהם היו באמת, בלי מרפסת מקושטת שתכסה על כתלים מטים לנפול, אלא מקומות נטולי עורמה. מבטו סקר את קו האופק. 'אני חרא' כמו הצהיר המקום, ולזאת שוק היה מוכן.

למרות מאמציו של שוק, הבוץ השחור כבר הגיע עד מותניו והוא עדיין המשיך לשקוע. הוא חדל לנוע והמתין. העיסה כמו איבדה את אחיזתה וגופו החל להתרומם, לא הרבה, סנטימטרים ספורים. שוק פשט ידיו לצדדים, והניח אותם על פני הבוצה. כתמים שחורים זינקו לעטוף אותן, שרים שיר ניצחון 'אתה שלנו עכשיו'.

"לא, אני לא." ענה להם שוק חרישית בעודו צף בקצב איטי, עד קצה הביצה, לא מפסיד דבר מלבד הזמן. גושי בוצה נדבקו לחליפתו ונשאו איתם משקל. כשדרך שוב שוק על אדמה מוצקה, ניסה לנקות את עצמו באמצעות חופן עלים יבשים, אך אלו רק נדבקו אל השכבה העליונה של חליפת המגן שלו. הוא התנחם בעובדה שמה שנדבק, ודאי יתייבש ויתפזר מעצמו, עד שיגיע ליעדו.

למרות הפסדו, היה הנוזל השחור עסוק עדיין בשירת ניצחון, על שהצליח לחדור דרך חריצי חליפת המגן שהותאמה במיוחד בשביל שוק על ידי מישהי שאהבה אותו פעם. הוא כמעט לא חשב עליה ועל מה שארע, רק את החום בו חש כשבילה בין זרועותיה, היכן שאחיה ופעם, חברו הטוב, יורש העצר, תפס אותם במעשיהם.

הדרך הארוכה בין השערים השילה שכבה שכבה מזכרונות של חיים אליהם לא יחזור לעולם. לא היתה מציאות בה היו יכולים להיפגש שוב. שוק היה משוכנע שהיה זה חברו הטוב אשר סיפר לקיסר. ודאי הבציר באביו לא לקחת את חייו של שוק. הוא לא שפט את חברו לחומרה, שוק הניח שמתוקף חובתו, היה עושה דבר דומה לו היה נתקל באותן נסיבות. הרי אם היה צריך לוותר עליה או על חייליו. ידע היטב מה היה בוחר.

השיער על זרועותיו סמר, הוא חש בנוכחות של מישהו אחר אבל לא הבחין בדבר. שוק לא הטיל ספק בתחושותיו והחיש צעדיו. הוא עצר רק לרגעים מעטים לסקר היטב את הסביבה, אך ללא הועיל. הוא עשה עצמו בוחן את הצג מולו, אך למעשה השתמש בהשתקפות שעל המסך השקוף לסקור את סביבתו ואז הבחין בה. צל אישה ריחף לצידו. הוא שיער שליוותה אותו בזמן שחצה את הביצות, היא נעה בקלות ממנו, שיער, גם במהירות. אולי יוכל לצוד אותה. אולי ייקח ממנה את קסם הריחוף, או אולי יוכל להכריח אותה לשאת אותו על גבה. בסופו של דבר שוק החליט, היא רק תעכב אותו, אולי לא בביצות, אך במכשולים הבאים שיעמדו בדרכו.

שוק החליט להתעלם ממנה, אך הצל קרב אליו, סבב אותו ואז בתנועה אחת שלא הספיק להדוף, חדרה דרך חליפת המגן אל גופו, דרך נחיריו, אוזניו, אפילו דרך שולי עיניו. עוד מעט ולא יראה דבר, ידע שוק, אם לא יהיה לו את האומץ להתעמת איתה.

"מה את רוצה?" קרא בקול.

"איני רוצה דבר." קולה כרשרוש העלים לחש באוזנו.

שוק חשב להילחם אך כיצד יפעל אדם כנגד דבר הנמצא בתוך גופו. טרם מצא פתרון, הוא חש בצל עוזב את גופו בעוד קומץ עלים יבשים התרומם מהאדמה והחל מסתובב באוויר סביב הצל, אליו נוספו עוד ועוד עלים עד שהחל מתגבש לדמות נשית, כפי שניחש, רוקדת ריקוד מרשרש בזמן שלבשה צורה הדומה לאדם, בגובה אך מעט משלו.

"אם אינך חפצה בדבר, מדוע את עוקבת אחרי?"

"שמי בת בצת ואני יצור ביצות. אתה הוא זה שנכנסת אל ביתי ללא הזמנה והפרעת את שלוותי."

"איזו שלווה יש במקום הזה?" הפנה את מבטו אל המישור והביצות אותן עבר. "הוא לא מאפשר מנוחה ולא שקט."

"המקום הזה מפנה את עורפו רק לאלו שמגיעים בלי הזמנה." אמרה. "אוכל להזמינך." העלים התפצלו לחלקיקים קטנים יותר ויותר, והתחברו אל הדמות שהלכה ודמתה יותר לבן אנוש "וכך תרגיש רצוי."

"איני יכול להישאר" שוק פנה לעבר האופק, אותו לא ניתן היה לראות מהמקום בו עמד.

"אז הנח לי ללוותך." הקול המרשרש הפך לקול בת אנוש מתקתק. כיצד יצא קול כזה מדבוקת עלים, תהה, אך כשסבב אליה, עמדה לפניו אישה, עיניה כצבע הענבר ושיערה כצבע האדמה הפוריה. נאה היתה, שוק הודה. ודאי ביחס למקום.

"מדוע שאחפוץ בכך? הרי הסתדרתי היטב לבדי." ענה שוק.

פה מחייך פרץ מבעד לעורה. "האם אתה מודע למראך? לעולם לא תוכל להחזיק ברושם מכובד. אני יכולה לשטוף אותך. לנקות ממך את סימני הדרך."

שוק גיחך.

בתגובה, גופה איבד את מוצקותו לרגע.

"לא התכוונתי להעליב…" אמר שוק, "אבל את לא נראית עשויה מהחומר ששוטף."

היא זקפה גבותיה. מפיה לא נפלטה שאלה. עברה בראשו המחשבה שאולי הישירות היתה שגיאה שכן גופה הזדקף, כפות רגליה נישאו גבוה מעל האדמה, כאילו יד בלתי נראית אחזה בה. האשה חצתה את המרחק בינהם ולפני שפגעה בו, צלליתה התפצלה לאלפי עלים יבשים כמו להקת עטלפים שהופרעה מנוחתה.

בחלקיק של רגע, הפכו העלים לנחשול ואז פנו לעבר בית החזה של שוק. הוא התעשת ושלף את חרבו, שלהבת שמה. במקום כה חסר אור, להבה היה כהה מתמיד, הספיק להבחין, בזמן שהוכה בידי חלקיקי העלים. שוק ושלהבת חבטו באוויר אך זרועות העלים הכו בו פעם אחר פעם, אינם נרתעים מחרבו החדה כמו גלים העוטפים את סלעי החוף. הנחשול סבב סביב ידיו, עטף את כל גופו הרים אותו באוויר והתקדם לעבר פניו. גופו החל להסתחרר וחרבו נשמטה אל הארץ. שום דבר בעולמות אשר דרכו חצתה, לא הכינו לאויב כזה. דקירות בחלקי עורו החשופים אישרו לו שמלחמה התרחשה על גופו. שלוחות מהנחשול נכנסו פנימה, אל תוכו. דרכו אבדה וכך גם יכולתו להתגונן מפני אותה יריבה חזקה, אבל במקום להשמיד את גופו, זרם העלים המתגבר לא ניסה לקחת את נשימתו. ההיפך היה הדבר, הריח של הבוצה עזב אותו עם כל תנועה של נחשול העלים, עד שלא נותר ממנו זכר.

כשסיימה, ושוק עמד שוב על רגליו, שלהבת בידיו, האישה עמדה לצידו. הוא חפץ לומר לה דבר על תעוזתה, אבל לא היה יכול שלא לקבל בברכה את הרעננות שלבלבה בתוכו. חליפתו נוקתה כמעט לגמרי, למעט מספר חלקי עלים סוררים אשר דבקו בה, אותם ניסה לתלוש אותם ללא הועיל.

"אוכל לעשות זאת שוב, אם תבקש."

ביצות רבות עוד לפניו, חשב. גם אם ינסה להתנגד, הרי שחרב לא עצרה אותה. שוק לא ידע אם היה ברשותו דבר שהיה יכול לפגוע בה מלבד מוצא פיו, לכן לא ענה. הוא לא הסכים להצעתה, אולם לא גירש אותה מעליו. כך הלכו. שוק פילס את דרכו בחרב והיא, פעמים בדמות אישה צעדה אחריו ולפעמים כדבוקת עלים המרחפת מעל פני הקרקע, זורמת בין גזעי העצים.

ניחוח הגופרית אליו התרגלו נחיריו הלך ועזב אותם, אם כי מתחת לפני חליפתו היה יכול להרגיש שרידים מעטים של הבוצה.

הסבך הלך והתגבש סביבם ונשא אל אפו של שוק ריח עלווה צעירה, אך ניחוחו הוכתם בריח חמוץ. ריח היער לא היה טוב מריח הביצות. הוא תהה אם היה דבר מה שיוכל להיקרא 'טוב' במקום הזה. גזעים מחורצים התנשאו מעל הדרך המנוקדת בקווצות עשב ירקרק, שרכים עבים כזרועותיו של שוק נמתחו בין העצים, עטופים בכתמים צהבהבים. ככל היערות, ודאי גם זה ידע תקופה בה הכל היה בו היה ירוק. או שאולי תמיד היה כך? ריח של עצים שמצאו את מותם השתלב בניחוח עשב בינקותו. תמיד ישנם דברים שקמלים לצד כאלו שצומחים. פורחים. מה הוא בעצמו? תהה שוק. הרי מגפיו הכבדים השמיעו קול ניפוץ זרדים, הוכחה לכך שהוא עדיין מתקדם, צומח, בזמן שהיער, חלקו הגדול מת, מוטל לרגליו. אם כי הפריחה עזבה אותו מזמן, העיד שוק על עצמו, אולי אפילו לפני שהגיע למקום הזה. עוד מעט, הניח, יצא מן היער ויגיע אל השער. מה יהיה על בת-בצת? האם תעבור יחד איתו אל המקום הבא? תרחף לצידו? או שישאירה גם אותה מאחור, כמו כל דבר אחר. "אם זהו הגורל, שיגיע." לחשו שפתיו. בנתיים, ישמור על מה שהשיג, חשב ולא ידע אם הוא מתכוון ללבושו ורכושו הדל, או אליה.

היער הלך ונדחס סביבם. הצפיפות הביאה איתה חשיכה, ענפים חדים חצו את דרכו, זעקות ונהמות נשזרו יחד לקריאות אזהרה לבל יתקדם, אך שוק שלף את שלהבת, אחז בידיתה המעוטרת בשתי ידיו וצעד קדימה, מוכן לקראת מה שיבוא.

שוק כמעט ומעד, כשדבר מה נאחז ברגלו ומנע ממנו להמשיך. מתוך מרבד הזרדים היבשים והסלעים שנשחקו תחת רגלי ההולכים לפניו, בקע זחל בגובה שתי אמות, צבעו שחור כמו הבוצה.

מאות זרועות קטנות ממולמלות עטפו את מגפיו של שוק ונשלחו אל חליפתו.

הוא ניסה לנער את הזחל ולנתקו, אך מהזרועות הקטנות נפלט חומר ירקרק שהמיס את החליפה וחדר את עורו של שוק. הוא הרים את חרבו להכות ביצור, אך לא היה בטוח שיוכל להכות כה מדוייק כך שחרבו לא תפגע ברגלו שלו. בקצה החד של שלהבת, חתך חתיכה מגופו של היצור אבל הקצה צמח שוב, גם אם לא לבש בדיוק את צורתו הקודמת.

בזמן ששוק שקל את תגובתו, הזחל גדל. איים לכסות את כל רגלו ומעבר לה, מנע ממנו את התנועה המהירה לפנים, לה גופו התרגל. מאות פיות קטנים נפערו בראשו של הזחל והוא החל מוצץ את דמו של שוק. הפעולה עצמה לא נשאה איתה כאב, התפלא שוק. ודאי הפריש הזחל חומר אל תוך דמו, אשר מנע ממנו את התחושה. שוק היה יכול אפילו לדמיין הרגשה קלה של עונג ורגיעה, כל עוד הזחל עסק בפעולת היניקה. זהו כישוף אפל, החליט שוק. הוא שמע על כאלה. היה בכוחם לשבש דעתו של אדם, עד שלא היה מודע לפצעיו. אצבעותיו התהדקו סביב ידית חרבו, אם יפגע ברגלו, ההתקדמות תהיה קשה יותר, אך יהיה זה עדיף על לא להתקדם כלל. הוא הניף את חרבו בכוח-

"-עצור". קראה בת-בצת בקול חד.

"אם לא אכה בו עכשיו, עלול להיות מאוחר מידי." ניסה לומר שוק בנימה מכנעת, נחרצת. "הוא ישתלט על תודעתי ועל גופי ולא נוכל להתקדם."

"שמו הוא שרבל ואם תחכה מעט ולא תפגע בו, רגליו יעזבו את האדמה ונוכל להמשיך." אמרה כאילו יודעת היא לאן מועדות פניו. "הרי קצת כאב לא יסית אותך מדרכך."

"אכן. הוא לא." אישר לאחר הרהור קצר וחיכה לתגובה אותה לא קיבל.

תנועות היניקה התחזקו. אולי היצור היה מודע להשלמה של שוק עם מצבו ונערך כדי לחסלו לגמרי. גם אם צודקת היא בת-בצת, והייצור אכן מתעתד לנטוש את האדמה, האם לא היתה סכנה שהדם יאזל בגופו?

אם ירגיש שקרוב המצב לכך, החליט שוק, הרי שלא יקשיב יותר. הוא יכה ביצור וישלם כל שידרש על מנת להסירו מגופו. גם את מחיר הפגיעה בגופו שלו. האם במידה ויכרות יותר מידי, ויחדל להתקיים, יחדל להתקיים גם היצור, או שימצא גוף אחר למצוץ את דמו?

שוק שמח לראות שצדקה. הזחל השתחרר מהאדמה והם המשיכו בדרכם. הם הגבירו את מהירות הליכתם אך היער, כמו לאזן זאת, הלך ונהיה צפוף יותר ויותר. קצוות ענפים חדים שרטו את חליפתו, אך באורח פלא, פסחו על הזחל ועליה. בת-בצת שינתה צורתה ללא הרף וזרמה בין הקוצים,

חרבו בילתה יותר שלופה ואחוזה בידיו מאשר נחה בנדנה וקיצצה ביעילות בקוצים. לא בכולם, העידו כמה קרעים בחליפתו ובבשרו, אך מספיק כדי שיוכלו לפלס את דרכם ביער הצפוף.

שיערו סמר שוב, סימן לו שהם לא לבדם. צללים נוספים התלוו אליהם, ידע שוק, לפחות חלקים מהדרך. חלק פלטו לעברו מילים חסרות משמעות. לחלק היו שמות. אבל כולם עזבו אחרי זמן מה, התפוגגו אל היער, נישאו בידי רוחות משתנות.

שוק התכופף קמעה להיטיב להתמודד עם הדרך. הוא ידע שהרוח לא תסיט דבר מדרכו, כל עוד לא יפרוש כנפיו לאחוז בה. שוק תהה מה הייתה הפעולה בה נקט, שגרמה לזחל לעזוב את רגלו. ותהה אם יחזור אל האדמה, אך תחת זו הזחל המשיך ללוותם.

על אדמה מלאת טחב, מול גזע עץ בוער ומחמם, ישבו ערב ערב. שרבל טיפס על שוק, חורץ את גופו, פותח פה חד שיניים, ונאחז בבשר. לשונו המחודדת חיפשה טלאי עור שטרם התייבש והתקשה, בקעה אותו וחדרה עד העורקים. תמהיל של עונג וכאב מוכר. שוק הודה כי קשה היתה יותר העדרה של אותה תמיסה מאלחשת, אליה גופו התמכר, כשהיה הזחל עוזב את גופו עם בוקר.

שלהבת, חרבו, החלידה ונדרש משוק מאמץ רב יותר, על מנת לפלס להם דרך. 'מכות הפטיש מחשלות את החרב' חשב. שוק היכה בענפים ביתר כוח. מוודא שהמעבר גדול מספיק, לזחל ולה.

היער הלך ונהיה דליל יותר, ושוק חש הקלה. לבסוף כל מה שנשאר ממנו היה עץ בודד או גזע כרות. גושי סלע חרוצים כיסו את האופק. ככל שהתקדמו, היער מאחור נראה לא יותר משדה עשב רך, ביחס להרים שנישאו לפניו. "זוהי הדרך." הצביע ואמר. הרי אין דרך נטולת צוקים. הוא הביט בזחל. יהיה לו קשה יותר. גופו הותאם ליער, אולי גם שלה. שוק החליט לשאת אותם על גבו. הידיעה שהוא עדיין מסוגל לעשות זאת, הניבה מידה של נחמה שליוותה אותו בעודו מטפס על גושי הסלע הענקים.

פרפרים צבעוניים ריחפו סביבם. חלקם עצרו לשחק על ידו הפתוחה. צווחה נשמעה מאחור. שוק הבחין בפרפר צבעוני אשר היה דבוק לעינו הירוקה של שרבל וניסה לנקרה. שוק תפס את הפרפר בקצות כנפיו. והניח אותו על הרצפה. הפרפר היה עסוק בללעוס חתיכה ירוקה אותה תלש מהזחל, כנראה לא מודע שהיא כבר אינה מחוברת לדבר.

שוק שלף את החרב סובב אותה בידיו, כך שידיו היבשות אחזו בלהב ומחץ את הפרפר בעזרת הפומל. הוא היכה והיכה עד שהיצור שכב חסר חיים. כשהסתובב להמשיך לצעוד, פרפרים נוספים התאספו וניסו לנקר את עיניו וגופו של שרבל.

"מדוע אינך עוזרת?" קרא אליה בכעס. ודאי יכלה לשלוח זרוע שתשטוף משרבל את הפרפרים.

"הוא חייב ללמוד להתמודד." אמרה בקרירות. "זה חיוני להתפתחות שלו."

"יותר חיוני שימשיך לחיות." אמר שוק, תוך כדי שאסף מספר פרפרים יחד וריטש אותם על משטח הסלע. מרצץ כל איבר בגופם, אולי להתריס בה על מילותיה.

שוק המשיך בפעולותיו עד שהפרפרים הנותרים, אלו שלא הספיק להכותם, המשיכו הלאה, כשעצר לנוח, הבחין שוק שהסלעים שינו מראם. הם היו מעוטרים בגופות של פרפרים. מרבד צבעוני חסר חיים, עליו נח הזחל. שרבל גדל, היא צדקה. זרועות קטנות וחדות ציפורניים בצבצו מבעד לקרום השחור שכיסה אותו. ראשו הפך עגלגל הוא תהה אם ילבש צורת אדם. האם הזחל אכן היה לובש צורה שכזו, אילולא הוא ובת-בצת היו נקרים בדרכו של שוק. אך אולי היה זה דווקא הוא, שוק, שניקרה בדרכם?

את שולי המשטח המסולע עבר אך בקושי. אולי אם לא היה מכלה את כוחו על הפרפרים, היה משלים מסע זה ביתר קלות.

"השער שם." אמרה כשישבו לעת ערב תוך שהצביעה על מצבור סלעים שהתנשא מולם. שוק קרב באיטיות אל שפת המצוק, ספק חילחל אל ליבו. לאן השער הוביל ולאן היו מועדות פניו? מידע שהתפוגג ממוחו, דווקא כשהיה יכול לעשות בו שימוש. לעולם אחר ודאי. האם יספיק לו מה שנותר מכוחו, על מנת להתמודד עם כל הדברים החדשים שיציב מולו אותו עולם? שער האבן התנשא כמו מול פניו של שוק, כפרי בשל על עץ. כוח קסם סובב את האבנים התלויות באויר, המהום מזמין התנגן ככל שקרב שוק. קפיצה מעבר למצוק וגופו יעבור בין האבנים והקסם ישלח אותו למקום הבא.

מאחוריו ניצבו הסלעים, מגבוה ומרחוק היה יכול להשקיף על היער והאובך שסימן את הביצות. אנדרטאות דוממות ומטושטשות לדרך אותה עבר, אותה עברו ביחד. חלקה זכר לטובה.

הוא בחן את ידיו. עורו נשא גוון כהה, יותר משזכר. כמה דמה הוא כבר לצללים בני העולם הזה. שחור כמעט כמו הביצה.

שוק העביר את ידו על כתפה של בת-בצת. גוש העלים כמו התעורר לתנועתו. שלוחה יצאה מתוכה לעטוף את צווארו של שוק ואת זרועו. את ידו השניה הניח שוק על שרבל, שצורתו דמתה פחות ופחות לזחל ויותר לשוק עצמו. הוא הרים אותו על כתפיו. שוק הניח שנותר בגופו עוד מספיק מדמו כדי שיוכלו ללוותו עד קצה המצוק לכשיחפוץ. אולי ביום אחר. שוק לא מיהר.

'המקום הזה אפל' הסכים שוק בעודו מלטף את ה'זחל לא זחל עוד', בידו הכהה. 'אבל רק לאלו שמלאים אור. לאחרים זה פשוט… מקום'.