ג'ונגל
לפנות בוקר.
האפלה מוחלטת בחדר המדרגות. הרגליים מובילות אותי. הן מכירות את הדרך, את המקצב של תשע מדרגות בשתי קפיצות וסיבוב חד, כפול שש קומות. אני נצמד לקירות, מעקה אין. בכניסה לבניין אני עוצר לרגע, נשימה עמוקה, ומאזין.
כבר קרה לא פעם שהפתיעו אותי פה, ביציאה לרחוב. הייתה תקופה, בהתחלה, שהייתי יוצא לרחוב בדרכים משונות. משתלשל מחבל מאחת המרפסות או יורד על הצינורות החלודים שבקיר החיצוני. עכשיו אני בטוח יותר, יודע ממה לחשוש, יודע איך להגיב. הגישה הזו בטח תהרוג אותי, אסור לך אף פעם לחשוב שאתה מוגן.
השאננים מתים הכי מהר.
בתנועה חלקה ושקטה אני משחיל את הגוף דרך הקרשים ומשתופף. אני בחוץ.
אני מביט לעבר מורד הרחוב, מתרכז. לא שומע כלום. צללים חולפים בין המבנים בעיקול הרחוב. התנים מתפזרים.
קדימה, לדרך. בהליכה מהירה, הגוף מחליק לאורך גדרות האבן, העיניים משוטטות. האויר הקר מעורר אותי. ריח שרף אורנים ועשבים מצהיבים. אני מהדק את הקשת והחיצים בגב. שולח יד וממשש את החגורה. המגע המתכתי של הגלוק, האגודל מלטף את הנצרה.
האקדח הזה הוא הטוטם שלי, נקודת המשען. הוא מזכיר לי שאני כאן, ומה שיש כאן זה מה שיש. חוץ מזה אין כלום. כל פעם שמתעורר בי זיכרון, תקווה מתחילה להתרקם, אני שולח את היד אל הבליטה בחגורה והורג אותה קטנה.
ככה זה, חיצים לאוכל, כדורי תשעה מילימטר לאויבים. עד היום יריתי באקדח הזה פעמיים. בשתי הפעמים זה היה בבני אדם.
במורד הרחוב, התנים לא נראים לשמחתי. בפארק הקטן אני יורד ימינה, במדרגות השבורות. הוואדי נפתח לפני, גוש שחור על רקע שמיים שמתחילים להכחיל. אני מתוח הבוקר, יותר מהרגיל. לא ירדתי לוואדי כבר הרבה זמן. הסתדרתי בשכונה, אפילו הרחקתי עד למרכז המסחרי. אני שונא לרדת לשם, אבל אין ברירה. קשה מידי לצוד בין הבניינים. וגם ככה רק כלבים כחושים וזוהרים מסתובבים שם.
אני יורד ופונה מאחורי שורת הבניינים. עובר בין קירות האבן המתפוררים, המוטלים לארץ, ונאלץ לפלס דרך בסבך של כבלים עבים ורשתות מתכת חלודות.
צקצוקים מתחילים להישמע סביבי. הציפורים מתעוררות. לא טוב, תכננתי להתמקם לפני השחר. אני מחיש את הצעדים.
אני נאבק בסבך השיחים, ויורד בגמלוניות אל מתחת למדף סלע גדול. תכננתי להמשיך עוד למטה, אבל אני שוקל להישאר פה. כבר שכבתי לצוד כאן כמה פעמים. מתכופף כדי לבחון את שדה הראיה. לא מושלם אבל לא רע. יש לי זווית טובה לשביל הרחב, זה העיקר. השמיים החיוורים משכנעים אותי ואני מתחיל להתמקם. רומס כמה שיחים לפניי, מסדר את הקרקע, מושך ענפים של אורן שיסתירו אותי מהצדדים. אני יורד קצת בסבך ובוחן. נראה בסדר.
נשכב על האדמה ודומם, מנסה לרוקן את הראש. זה הכי חשוב, לחכות בלי מחשבות. כשאתה מאמין שאתה אבן, גם החיות מאמינות. הקשת והחיצים מונחים לידי, דוממים גם הם. למרות שיש לי תחושה שהם פולטים איזו אנרגיה, שהחיות מרגישות. מפגשים קרובים עם חיות קרו לי דווקא כשהייתי בלי הקשת, נטול כוונת זדון.
הזמן עובר. אני לא שקט. המועקה שהתעוררתי איתה רק מתגברת, מרגיש חוסר שקט בשרירים, ברגליים. אני זע בחוסר נוחות, מנסה לשנות תנוחה. אין לי סיכוי ככה, לעזאזל.
שיר מסתולל גבוה מעלי. קיכלי, אני מזהה. לפני שנים למדתי להכיר את השלב בבוקר לפי הצלילים מסביב. לכל עונה סדר הצלילים שלה. התקתוקים של אדומי החזה, הסלסולים של השחרורים, צעקות העורבנים, ואז כבר השמש מפציעה. זה היה בימים שהייתי יוצא לטבע לצייר, לעולם עוד היה היגיון. בצלילים של העולם החדש שלי עוד לא הצלחתי לעשות סדר. אני גם לא רוצה. נהמות ושאגות בלילות, בשעות הבוקר כל מיני צווחות צרודות וקריאות רטובות.
כאן בוואדי הברירה הטבעית עובדת, באכזריות ונחרצות. מינים נכחדים כאן כל יום, החזקים שורדים.
אני לא יודע ולא רוצה לדעת מי בדיוק מסתובב כאן, אבל ברור, למשל, שקופים מסוימים עושים חיל. אני רואה את התנועות שלהם בין החלונות של השכונה על צלע ההר, הצרחות שלהם מהדהדות בין הקירות. זה עושה לי צמרמורת.
בתקופה הראשונה, כשהכול התחיל הייתי רואה את החיות הגדולות, היפופוטם הסתובב למטה, הפילים. ראיתי גירפה מלחכת צמרת של ברוש. אבל הם נעלמו מהר מאוד. בתקופה ההיא עוד אנשים הסתובבו כאן. מישהו חשב שיהיה רעיון טוב לפתוח את השערים של גן החיות. אולי כמחוות פרידה, מהמין האנושי. אי אפשר לדעת, אנשים היו פסיכים אז. הכל היה פסיכי, אז מה זה עוד כמה חיות אפריקניות שמסתובבות ברחובות ירושלים.
מידי פעם אני מופתע לגלות בעל חיים מוזר שעוד שרד. פיתון בורמזי, סוריקטה. אבל נראה שאו שאתה משגשג כאן, או שירדת מעל במת ההיסטוריה. מי שכאן להישאר הם הטורפים והקופים. וכמובן ציפורים מכל מין וסוג.
הציד שלי הרבה פחות אקזוטי. התפריט שלי מורכב מחיות מקומיות, שאני די משוכנע שהן חסינות לזוהר. צבאים, דורבנים וברווזים למיניהם, פה ושם. פעם אחת יריתי בתן זהוב, זה היה בהתחלה ולא אכלתי שבוע לפני כן. בשלב מסוים במהלך פשיטת העור שלו קלטתי את הצבע הכחלחל. עזבתי בחלחלה את הפגר ועפתי מהמקום. הייתי כל כך רעב בשלב ההוא שבטח הייתי חוזר לשם אבל רצה הגורל וממש אחר כך תפסתי חוגלה. זרקתי עליה אבן והיא הייתה לבשר הציד הראשון שלי. יותר לא הייתי רעב ככה, עד עכשיו לפחות. אתמול היה יום שלישי ברציפות שחזרתי בידיים ריקות.
הזוהר הכחול, ככה קראנו לו. 'המגפה הכחולה', כמו שכתבו בעיתונים, נראה לנו דרמטי מידי.
די מהר זה באמת הפך דרמטי, וכבר לא נשארו אנשים שיזדקקו לשם או להגדרה. זה פשוט מה שזה. המציאות.
זה עבר גם לחלק מבעלי החיים, רק שאותם זה לא הורג. אין הרבה עקביות בדרך שבה החיות נדבקות. יצא לי לראות סוסים כחולים, חזירי בר, חמור אחד. חיות שהייתי שמח לצוד.
הכלביים חטפו את זה הכי קשה. לפעמים מהחלון, בלילה, אני רואה את העור שלהם זוהר עמומות מתחת לפרווה. תנים, שועלים. להקות רצחניות של כלבי בר זוהרים בהרים שמחוץ לעיר, עוד סיבה לא לצאת לשם. שאר הטורפים לא נדבקים, ככל הידוע לי, אבל איתם אני לא מתעסק. משהו בחתוליים חסין למחלה, אולי. לגבי החתולים אני לא בטוח, הם נעלמו מזמן מהשטח. נטרפו בהמוניהם. האריות משגשגים פה. נמר ראיתי פעם אחת. זה היה כאן, באזור, שכבתי לצוד לכיוון הכביש וקלטתי משהו זע על עץ, במדרון ממול. התבוננתי פעור פה כמה דקות, עד שהוא זינק וקרע באבחה אחת מישהו בשיחים. אני די בטוח שהיה לו רגל אחת. את האריות אני בעיקר שומע. פעמיים ראיתי אחד מהם. הרגע בו ראיתי צללית של אריה, חולפת על פני גדר האבן הנמוכה בגן המפלצת, היה הרגע שבו מתתי ונולדתי מחדש. עמדתי שם, אדיש לסכנה, ומשהו התרסק בפנים. כשהתרחקתי משם בצעדים מהירים כבר הייתי איש אחר.
ההבדל העיקרי ביני לבין האיש הזה, שהייתי, הוא שאין לי עבר. אני זוכר דברים, בטח, אני אפילו חושב עליהם די הרבה. אבל זה לא באמת קשור אלי. אין לי רגש בזיכרונות האלו. זה מה שהיה, ואני כאן ועכשיו, וזה הכול.
קריאה נשמעת מעלי, צרודה ורעה. אני מתחלחל. עם כל הכבוד לאריות יש מלך אחד לחיות כאן. שחור ואפל, חכם מכולם, אכזרי מכולם. אין צליל שאני סולד ממנו יותר מאשר צרחות המהומה, כשהעורבים עטים על הפגרים ומניסים את השועלים והתנים. עופות דורסים אחרים, רחבי כנף ומלכותיים, נראים דואים מלמעלה לפעמים, אבל אין ספק שהעורבים הם בעלי הבית. אני פוחד מהם פחד מוות. בוא נאמר שראיתי כמה מראות שהייתי רוצה לשכוח, בכיכובם של עורבים.
צל ארוך זוחל לכיווני, מסמן לי שעת צהרים. אני מתרגל לרעיון של יום רביעי בלי אוכל. מחליט לנסות מקום אחר. הוואדי שקט עכשיו, דומם. כשאני בתודעת צייד השקט מבשר טובות, מבטיח. אבל ברגע אחד אני עלול להתהפך, להפוך לניצוד, והשקט יהפוך מאיים, חורש רעה.
אני מדלג על שברי אספלט, נזהר מבורות. הדבר האחרון שאני יכול להרשות לעצמי כאן הוא נקע בקרסול. עולה לאורך הכביש הישן. אוטובוס ריק היה עובר כאן פעם בשעה, מסתובב באיטיות ומתחיל סיבוב חדש. הייתי רואה אותם כשהייתי מצייר. עומד עם המכחול ביד ותמה איך עברה עוד שעה. עד כמה שזה רחוק ממני עכשיו, אני לא יכול שלא להעריך את השעות הארוכות שעמדתי וציירתי כאן. את הנייד הייתי משאיר בבית. למדתי להיכנס למצב ממוקד ושקט, נטול מחשבות.
הייתי, בעצם, אדם ממש משעמם. עם אנשים כמעט לא התרועעתי. העובדה שאני מצליח לשרוד כל כך הרבה זמן, קשורה מן הסתם לעניין הזה. בנוסף, כמובן, לעובדה שלא נדבקתי.
אני רוצה להגיע לאזור הפתוח. אני קורא לו הפארק. יש שם דשא שגדל בר ושיחים נמוכים למסתור. מקום יותר מסוכן מבחינתי, אבל לפחות אתה עשוי לראות את האויב שלך מגיע. כאן בסבך הכול חשוך ומסתורי כל כך, שאני לא יכול להירגע. אי אפשר לצוד בלי להירגע.
שיחים קוצניים מפריעים להתקדמות שלי. הצמחייה פה מופרעת לגמרי, כאילו ממהרת למחוק כל זכר לנוכחות בני האדם. מצחיק כמה חששנו, שנכחיד את הג'ונגלים וכל זה. הרבה דברים שלקחנו ברצינות נראים מטופשים עכשיו, מן הסתם.
משהו צד את עיני. אני קופא במקום. קולט תזוזה חמוקה בין העשבים, פרווה כהה. צללית ארוכה. אני לא כמעט ולא נושם בשעה שאני שולח יד איטית לאחוריי, לשחרר את הקשת. המבט תקוע בנקודה שבה הוא נמצא, כתם חום- אפור מרמז על נוכחותו. לא יותר מעשרים מטר ממני. אני נע באיטיות ויורד לשפיפה, מותח את החץ לאחור. נושם לאט להרגיע את הדופק. היד שלי יציבה והמבט נעול. הוא זז קדימה, ממש טיפה, אני מחכה לפרופיל מלא כדי לשחרר עליו את החץ.
זוג עיניים ירוקות מביטות בי, כתם לבן ליד העין. אני כמעט ויורה עליו מרוב הפתעה, אבל מצליח להרפות את היד ולהוריד את הקשת, פולט בקול את האויר מהריאות. חשבתי שזה שועל, או אולי אחד הדביבונים האדמדמים ההם, ששרדו מגן החיות.
לא חתול.
החתולים נעלמו ראשונים.
הם היו, כנראה, טרף קל מידי להמוני החיות הכחושות והעצבניות שהגיחו מגן החיות. שנים של התפנקות בפחי האשפה, בחצרות הבתים, דשנים ושאננים, הכהו את האינסטינקטים שלהם.
אני מביט ביצור הקטן. הוא נראה לא רע. אחד שאוכל טוב, ישן טוב.
הוא מביט בי, לא בורח. משום מה הלב שלי מתחיל פתאום לדפוק חזק.
הי, הי, אני לוחש לו. הקול הצרוד שיוצא לי מפתיע אותי. לא יצא לי לשמוע את עצמי בזמן האחרון.
החתול צועד אלי, מהוסס, ואז קופץ לי לתוך הידיים. מה לעזאזל.
הי, הי.. אני ממשיך ללחוש לו כמו מפגר. אני לא מצליח לחשוב על שום דבר אחד לעשות חוץ מללטף לו את הפרווה ולחזור על המנטרה. אני חש מגע מתכתי באצבעות. יש לו קולר קטן, עם מדליון עגול וכסוף. רשום שם משהו, אבל אני לא מצליח לזהות את האותיות המטושטשות.
קול רחוק נשמע. אני מרים את הראש, מביט במבט מבוהל סביב. זה היה אידיוטי, לעמוד כאן ולחלום.
בוא, חמוד, נלך הביתה, אני אומר בקול נמוך, ואנחנו עולים דרך הכביש ההיקפי, כשהוא על זרועותיי.
כל הדרך אני נאבק בעצמי. ההיגיון אומר לאכול את החתול. הלב מתנגד בנחרצות. המגע שלו בידיים שלי, מגלה רוך שלא שיערתי שעוד נמצא בי. ההחלטה נופלת, ואני מרשה לעצמי להתבונן ביצור הקטן. כתם לבן בראש ועוד אחד בבטן. מדהים כמה הפרווה נעימה ורכה. פשטתי לא מעט עורות בזמן שחלף, כולן היו קשות, דביקות ומדובללות. מלאי דם קרוש ובוץ יבש. אני מרגיש את העצמות הדקות שלו מתחת לפרווה. אם ארצה אני יכול למחוץ אותו ביד אחת. אני מופתע מעוצמת הרגשות שגואים בי, מאבד את הריכוז. מוצא את עצמי בפתח הבניין, בלי ששמתי לב לדרך. אני לא אתן לו שם, זה מוגזם. אסור לי להיקשר ככה, זה יהרוג אותי.
בבית אני מדליק נר. בחוץ דמדומים. החתול מיילל אלי בצליל נמוך ומונוטוני, לא דוחק. כמו לצאת ידי חובה. לעזאזל. אני ניגש לארון באמבטיה ומוציא קופסת שימורים. נשארו עוד שתיים. נשבעתי לעצמי שאני לא נוגע בשימורים כל עוד יש לי אנרגיה לצאת מהבית ולמתוח את הקשת, אבל הערב אנחנו נחגוג, בלי חשבון.
בידיים רועדות מתשוקה אני פותח את המכסה. החתול עומד מולי, דרוך, ולא זז.
בכפית קטנה אני מוציא לו שני פלחי טונה קטנים, ומניח על הרצפה. אני שותה את השמן ואוכל לאט את תכולת הקופסא, כשהוא מחסל את המנה שלו בכמה ליקוקים מהירים.
הוא מביט בי בעיניים ערניות, ואני זורק לו עוד כמה פירורים, לפני שאני מלקק את הקופסא מכל הכיוונים. כמה שזה היה טוב, ככה זה היה קצר. קיבינימט.
אני שוכב על המזרון בחדר המגורים. אור כחלחל של ערב יורד מציף את החדר. החתול מסתובב סביב עצמו, בוחן את הציוד, החיצים והאולר. על הקירות החשופים מרקדות צלליות, רוחות רפאים של אחיו החתולים.
היה לו חתול פעם, לאיש שהייתי. גם כלב. אסור לי לחשוב עליהם.
אני מביט ביצור הקטן, הוא משחק עם קופסת הטונה הריקה. מזנק קדימה ונסוג, התנועות הגמישות, התעוזה, אין הרבה הבדל בינו לבין אריה, חוץ מהגודל.
של מי היית, חבוב? וממתי אתה לא אתו? לא יכול להיות שהוא שרד בחוץ הרבה זמן. מה שאומר שיש איפשהו עוד בנאדם, אולי קרוב. אני לא בטוח איך אני מרגיש לגבי זה. או שהוא מת והאופורטוניסט הקטן חיפש בן אנוש חדש להישען עליו.
התחושה של מישהו חי ונושם לידי, מישהו שזקוק לי. שמחה מסוכנת מתמקמת לי בבטן.
שלווה נעימה יורדת עלי. אני כבר כמעט ועוצם את העיניים כמשהו צד את המבט שלי.
אני מזדקף באחת, הלב פועם במהירות.
לעזאזל, לעזאזל, לא.
אי אפשר לטעות. הילה כחולה מרצדת סביבו. חלושה אבל ברורה.
הי, חבר. מצטער אבל אתה צריך לזוז מכאן. אני אומר ופותח את החלון.
עיניים גדולות מביטות בי. הוא לא זז. הוא מבין מה הולך כאן.
קדימה, חמוד, החוצה. הקול שלי שובר ברגע, עובר מנמוך ומנחם לגבוה ועצבני.
הוא לא זז. אני בועט בו בעדינות. הוא מחליק על הרצפה ונופל על צידו, ומיד מתיישב.
בהלה תופס אותי, אני חושב על המגע שלו כל הדרך. אני חייב לחטא את עצמי, כמה שיותר מהר.
יאללה, החוצה, נו! אני מתחנן.
הוא מתבצר בעמדתו. המבט החמוד שלו לא יעזור לו. בראש שלי אני כבר משפשף באקונומיקה את הזרועות. אין זמן למשחקים.
מה שיש זה מה שיש. אין תקווה או עתיד, רק הדבר שצריך לקרות בכל רגע חדש.
בידיים יציבות ומהירות אני מרים את האקדח, דורך בתנועה חזקה, מכוון ויורה.
