דייט

פעמון הדירה צלצל. מיכה הלך לדלת. רגע לפני שפתח, בדק את בבואתו בראי שבמבואה. הוא יישר, שוב, את החולצה, אך הכפתורים עדיין לא היו מסודרים אחד מעל השני. דמותו בראי קפצה את אגרופיה, ואמרה לו בקול: 'יש לך את זה!' רק אז פתח את הדלת.

בפתח עמדה דנה. שמלתה, נעליה, והמקטורן תאמו, כל אחד בגוון אחר של חום המשלים את האחרים. היא נכנסה לדירה, חיבקה בהססנות קלה את מיכה, חייכה אליו, והשפילה מעט מבטה. לבסוף הורידה את הז'קט שלבשה. מיכה לקח אותו, ותלה אותו על וו ליד הדלת. הוא פרש את ידו, וכך הזמין אותה אל הסלון.

דנה התקדמה לכיוון הספה. על המשענת שכב חתול שחור. על ראשו, ליד אחת מאוזניו, התנוסס פצע ישן. הוא פקח עין אחת משועממת לכיוונה וכשהתקרבה אליו, הוא נשף אליה בחוזקה. מיכה נענע בראשו, מסמן לה שואן-גוך לא אוהב זרים. 'הוא עוד לא התרגל', אמר. דנה הנהנה, בחרה מקום רחוק ממנו על הספה, והתיישבה.

מיכה הלך למטבח ובחן את הווק שעמד על הכיריים. דנה ניצלה את הרגע לעצום את עיניה ולקחת נשימה עמוקה. All you need is love, של החיפושיות, עזר לה לשחרר את עור פניה. מן הסלון היה ניתן לראות את חלל המטבח, ודנה פקחה את עיניה והביטה לשם בדיוק בזמן לראות את הווק מתלקח, ולהבה עולה ממנו כמעט עד התקרה. צבע התקרה נשאר לבן, וצבע זה קיבלו גם פניו של מיכה. הוא הסתכל לכיוונה וגמגם: 'אה… פיצה?'

הוא הזמין מהטלפון שלו, הניח אותו על שולחן המטבח, והתיישב על הספה. בפתאומיות צורמת, המוזיקה הפסיקה. כשמיכה העיף מבט למערכת השמע, החיפושיות חזרו לשיר. כשחזר להביט בדנה, הם השתתקו שוב. באנחה, מיכה קם מן הספה, והלך לטלפון שלו במטבח. בדיוק בשנייה זו, שני הניידים צלצלו. מיכה הרים את שלו. המסך נראה כבוי, אך המכשיר המשיך לצלצל. כשלחץ על כפתור הכיבוי, לא הייתה תגובה, והרעש המשיך. כשהפנה את מבטו לדנה, ראה שגם הנייד שלה מתעלם ממנה. לבסוף הטמינה אותו חזרה בתיק שלה, ואת התיק קברה מתחת לכרית הספה. הצלצול נבלע, ולא הפריע יותר. מיכה לקח והסתיר את מכשירו הרועש במגירה בחדר השינה, וחזר לסלון. המסתור והמרחק עשו את שלהם, ודממה השתררה בסלון. המוזיקה שבקה חיים, ולא חזרה.

הוא חזר לשבת ליד דנה. אך כשהביט בה, ראה שהיא כולה מצומררת. מיד קם להביא את המקטורן מהמבואה. כשחזר, ראה כי הצמרמורת נעלמה, אך עכשיו פנייה מעט סמוקות. היא הביטה בו ומצחה מקומט. 'המזגן שלך עובד טוב?' שאלה.

'הוא כבוי.' אמר, והלך להחזיר את המעיל הקצר למתלה.

'אמרת משהו?' קראה לו מצדו השני של הסלון. מיכה נענע בראשו, כשגבו עדיין מופנה אליה. 'אני שומעת אותך מדבר. מה אתה ממלמל שם?' התעקשה.

מיכה תלה את פריט הלבוש, והסתובב אליה. 'לא אמרתי כלום.' אמר. 'בחיי!'

צבע פניה של דנה התאים לצבע התקרה. היא הרימה אצבע רועדת והצביעה למטבח. עיניה היו פעורות, והיא גמגמה משהו לא מובן. היא הרימה רגליה מן הרצפה, וקיפלה אותן לפניה על הספה, עדיין עם נעליה לרגליה, כאילו מסתתרת מאחוריהן. השמלה הופשלה מעצמה, ואפילו לא עלה בדעתה להצניע את אחוריה. עור הברווז חזר לזרועותיה, והן החלו להאדים. היא בהתה בהן והחלה לצרוח. מבטה נע חזרה למרכז הסלון, ולרגע נראתה כמו חתול הנתפס בפנסי מכונית. היא הוציאה את תיקה מתחת לכרית. כשעיניה עדיין נעוצות במרכז הסלון, דנה דהרה לכיוון הדלת בקשת רחבה, ויצאה מהדירה בריצה. הז'קט נשכח.

מיכה נאנח והניח ידו על מצחו. הוא הלך לחדר השינה, והוציא את הטלפון, שהשתתק בגלותו, וקופסת סיגריות. למשך דקה הוא בהה במסך, ואז הופיעה הודעה מדנה. 'לעולם לא נכנסת אליך שוב!'

הוא הלך למרפסת, והדליק סיגריה. פעמון הדירה צלצל. 'ס'עמק!' מיכה קילל, כיבה את הסיגריה שבדיוק הדליק, והלך לפתוח לשליח הפיצה.

—

מיכה עלה במדרגות, ונעמד מול הדלת. המספר תשע התנוסס עליה, ומתחתיו היה כתוב 'רינת ובְּלַארְבּ'. הוא יישר את חולצתו, נשם עמוקות, קפץ את אגרופיו, אמר לעצמו: 'יש לך את זה!' ודפק על הדלת. הוא שמע צעדים, והדלת נפתחה. מולו עמדה רינת, בסוודר וג'ינס. היא הזמינה אותו להיכנס, והובילה אותו לסלון. בלארב ישב על הספה והביט בו בריכוז רב, כאילו אומד ובוחן אותו.

מהיכרותו עם חתולים בכלל, וואן-גוך בפרט, ידע מיכה לא להתקרב. הוא התיישב על הספה, והתעלם לחלוטין מן החתול הג'ינג'י שהביט בו. רינת הלכה למטבח, שהיה מוסתר מן הסלון. לכמה שניות מיכה הקשיב ל'דֵד קַאנ דַאנְס', שהתנגנו ברקע, ואז קם והצטרף לרינת, בדיוק בזמן לראות אותה מוציאה תבנית מהתנור. הלזניה בעבעה קלות, ונראתה זהובה בדיוק במידה הנכונה.

'לא רוצה להשוויץ,' אמרה, 'אבל אף אחד אחר לא מצליח להכין את המתכון הזה כמו שצריך!'

היא נגשה לארון והוציאה שתי כוסות יין, והניחה אותן על השולחן במטבח. אבל אז צקצקה בלשונה. 'שכחתי לתת לו לנשום.' היא הוציאה פותחן ונתנה אותו למיכה, והלכה לבדוק את התבשיל עם קיסם. החתול נכנס, קפץ מהרצפה לשיש, משם למעל המקרר. הוא התכרבל, וחזר להביט בשניהם.

מיכה הרים את הפותחן, והביט בבקבוק היין. 'הפקק תמיד נשבר לי.' אמר. רינת גנחה והנהנה, אך נשארה מרוכזת בתבשיל.

לבסוף, בזהירות ואטיות ששעממה אפילו את בלארב, הצליח מיכה לפתוח את הבקבוק. הפקק אפילו נשאר שלם. מיכה בחן אותו מקרוב, אך רינת התעלמה מהגינון המיותר לדעתה, ומזגה את היין. הם השיקו, ולקחו לגימה.

מיכה נאנח, חייך, והנהן. 'יין טוב!' אמר. הוא הביט בתווית, אך כל מה שהיה כתוב עליה היה 'יין אדום יבש.' אפילו את זן הענב או ארץ המקור לא כתבו.

הם נשארו עומדים במטבח, נהנים מהיין.

'האקס שלי היה חובב יין.' רינת אמרה. 'תמיד קנה את ההכי טוב. “לא קונים יין בסופר!”' אמרה בקול הנמוך ביותר שהצליחה. 'ותמיד כעס עליי שהייתי שוכחת לתת לו לנשום.' היא לקחה עוד לגימה, ועצרה רגע ליהנות מטעמו. 'והאמת? אף אחד אחר לא מתלונן על היין שלי!' קבעה.

'אולי זה לא קשור ליין?'

'לא יודעת על מה אתה מדבר.'

'אז אולי אני צריך להראות לך.' הוא התקרב אליה מעט.

'אולי.' אך היא לא התקרבה אליו.

מיכה שאל למה הם מקשיבים, אך רינת החליטה שהלזניה עמדה מספיק זמן, ואפשר לחתוך ולאכול. היא נתנה למיכה מגש להניח על השולחן מתחת לתבשיל. בזמן שהביאה שתי צלחות, הוא הניח את התבנית על השולחן. אחרי שרינת הביאה סכום, היא הלכה להביא תרווד. בזמן זה, מיכה חתך את תוך התבנית לרבעים. היא נתנה לו את התרווד, והוא קירב את אחת הצלחות וניסה להוציא אליה חתיכה. אך הוא נתן לתרווד לחיצה חזק מדי, והאוכל נזרק לאוויר.

ונחת במרכז הצלחת הרחוקה. 'וואו! בול!' קבעה רינת.

מיכה, קצת מסמיק, מבטו מעט מושפל, וחסר מילים, העביר לרינת את התרווד. בגיחוך קל היא לקחה אותו, וחילקה את המנה השנייה. הם אכלו בשתיקה. כשסיימו לאכול, מילאו חזרה את כוסות היין שלהם ועברו לשבת על הספה בסלון. בלארב הצטרף אליהם, אבל ממרחק בטוח.

'כמה זמן יש לך אותו?' מיכה שאל על החתול, ושלח ידו לכוס היין שלו. אך הוא פספס בסנטימטר, והכוס כמעט נפלה. בניסיון נואש ניסה לתפוס אותה, והצליח.

'יותר מזל משכל!' רינת אמרה לו.

'מאוד שונה מהמזל שלי לאחרונה.' אמר בקול שקט. רינת הרימה אליו גבה. 'בחיי! בזמן האחרון, כל מי שבאה אליי, עשר דקות והיא בורחת בצרחות.' רינת הישירה אליו מבט, ונעה באי-נוחות במקומה. 'לא!' מיכה הסביר. 'קורים דברים הזויים. האוכל נשרף. ברמת הופך ללהביור. הטלפונים משתגעים. הן שומעות ורואות דברים. ואז הן פשוט בורחות בצרחות. כל! פעם!' קולו של מיכה עלה, ואז הוא השתתק, והביט בירכו, עליה נחה כוס היין שבידו.

רינת נשענה מעט לכיוונו. 'אני רוצה לראות.'

—

מיכה הניח את את המצלמה האלחוטית על המדף בסלון. ממיקום זה, ניתן היה לראות את הספה והמבואה לדירה. בחנות, המוכר הבטיח שהמצלמה יכולה לעבוד שמונה שעות ללא כל חיבור, 'בלי בעיה!' הוא לחץ על כפתור ההפעלה עד שאור אדום הופיע על המצלמה.

בדלת נשמעה דפיקה, כלל לא בקצב של בלונדי, שניגנו ברקע. הוא פתח את הדלת. רינת עמדה במפתן, ונכנסה ללא הזמנה.

'ממש תודה שהסכמת לזה.' אמר לה. היא הנהנה וחייכה, וזרקה מבט חטוף למדף עליו הונחה המצלמה. רינת הלכה לכיוון הספה. ואן-גוך הביט בה ממקומו הקבוע על המשענת. רינת הרגישה כמו מקק תחת כפו. היא ויתרה על הספה, ופנתה אל המטבח. מיכה הורה לה בידו לשמור מרחק, ושניות אחדות אחר כך, להבות קפצו מן הסיר והגיעו עד התקרה.

'הסיר עולה באש.' הצהירה. 'האמת? בזבוז של ארוחה.'

מיכה הסתכל אליה והניח יד על מצחו. 'זה היה מרק! מה יכול לבעור במרק?!'

בדיוק ברגע הזה, בלונדי חדלו לנגן. מיכה פרש את ידו בכיוון הרמקולים. בלונדי חזרו לנגן לכמה שניות, ואז שוב הפסיקו. 'המוזיקה הפסיקה. וחזרה. והפסיקה.' רינת קבעה.

כמו מתוך תסריט, הטלפונים שלהם החלו לצלצל. רינת ניסתה לענות, לכבות, ולנתק את הסוללה, אך לשווא. מיכה הלך לסלון, והרים קופסה מן השולחן. הוא פתח אותה, והטמין את המכשיר הרועש בפנים. אחר כך הציע לרינת את הקופסה, והיא הניחה בפנים גם את שלה. כשמיכה סגר את הקופסה, שקט חזר לדירה. 'שני הטלפונים צלצלו.' רינת תיארה. 'בשלי המסך לא עבד. גם לא הכפתור כיבוי. הבטריה הייתה תקועה.' היא החלה לרעוד, והוסיפה, 'ועכשיו קר לי. יענו שמו אותי בפריזר קר לי.' הם חיכו עוד כמה שניות, ואז רינת החלה להסמיק ולהזיע באופן מובהק. 'עכשיו העבירו אותי לתנור.'

מיכה הנהן. 'פה מתחיל להיות ממש רע.' הוא נתן לה את הקופסה שעדיין החזיק בידו.

'אני אדקור אותך ואבתר את גופתך!' פתאום רינת שמעה מאות קולות לוחשים באוזנה. רעד בלתי נשלט עבר על פניה.

'מה?' מיכה שאל.

ואז נשמעו הלחישות שוב. 'אני אשתה את דמך ואשתמש בקליפה הריקה שהוא גופך להפ-'

'עכשיו אני שומעת שירה קלינגונית.' רינת אמרה בקול רם. 'אני לא אוהבת שירה קלינגונית!' היא נערה את ראשה כאילו זבוב מעיק נכנס לאוזנה. היא כיסתה את פיה בידה, ופניה קיבלו גוון מעט ירוק. לאחר שבלעה רוק אמרה, 'יש מאחוריך ייצור גועלי ברמות.' מאחוריו, במטבח, רינת ראתה את הייצור המכוער ביותר שיכלה לדמיין. גוץ שכל גובהו פחות ממטר וחצי מעורר בחילה. הוא היה ערום, ועורו החשוף היה ירוק, חלקלק, ומשקף את האור כאילו היה רטוב. שלפוחיות התנוססו על עורו. הלגלוג על פניו חשף שיניים חדות אך רקובות. לידיו ציפורניים שחורות וארוכות, מלאות שברים וחתכים. רגליו היו מכוסות במה שרינת קיוותה שהיה רק בוץ.

'אתה תסלח לי שאני לא מתארת אותו בקול.' קולה של רינת נשמע כאילו היא מתאמצת להחזיק את ביטנה במקומה, וצעדה בחשש לכיוון הכניסה לדירה. כשהגיע אמרה, 'אני מרגישה משהו בזרועות.' אמרה באותו טון מאומץ. 'הן בוערות!' צעקה.

היא פתחה את הדלת וחמקה החוצה עם קופסת הטלפונים, מבלי לסגור אותה מאחוריה.

מיכה סגר אחריה. אחר כך הלך לחדרו והכניס את המחשב הנייד שלו לתוך התיק. הוא חזר לסלון, ולקח את המצלמה. הוא לחץ על כפתור ההפעלה עד שהאור האדום נכבה, והכניס גם אותה לתיק. לאחר מכן יצא מן הדירה, נעל את דלתו, וירד למטה. בעודו הולך נמרצות ברחוב הדליק סיגריה. עד שהגיע לבית קפה הספיק לסיים אותה. בפנים, הוא ראה את רינת יושבת על ספה ליד השולחן הפינתי. הוא התיישב לידה, הוציא את הציוד, הדליק, חיבר את המצלמה ללפטופ, והפעיל את הסרטון. רינת נשענה אחורה על הספה, והם צפו בו יחד.

ניתן היה לראות בברור את הספה מצד אחד, ואת מיכה ורינת כשעברו מהמבואה לכניסה למטבח וחזרה לדלת הכניסה. אך דבר ממה שרינת תיארה במילים לא נראה בסרטון. אפילו המרק הבוער לא שינה את התאורה המגיעה מן המטבח. בעיניים מיואשות, מיכה הביט ברינת, אך היא הייתה מרותקת במסך. היא נשענה קדימה, והמשיכה לבהות עד הסוף.

'שים אותו שוב.' אמרה. מיכה עשה זאת, והיא המשיכה לבהות מקרוב, כאילו מהופנטת.

מיכה ניסה לשאול, 'מה -'

'ששש!' אמרה בחוסר סבלנות, והמשיכה להתמקד מסרטון. לבסוף פנתה אליו. 'שים אותו שוב. 'סתכל על החתול, אמממ…?'

'ואן-גוך', אמר, והפעיל שוב את הסרט. הוא הסתכל היטב, ולאורך הסרט מצא עצמו מתקרב למסך עוד ועוד. ואן-גוך כאילו זהר בכל פעם, רגע לפני שרינת תיארה משהו יוצא דופן בסרט.

'אז איך יש לך חתול מכשף?' שאלה אותו.

—

גאבי שכב על צידו והשתזף בשמש. הדשא מתחת לגופו היה רך וחמים בשעות אחר הצהריים. עלי הדשא לא חדרו את פרוותו השחורה והסמיכה, והיו לו למיטה רכה. הוא נמנם בשלווה, עד שבן-אדם, לפי גודלו עוד לא סיים להתבגר, עבר לידו בקול. הוא פקח את עיניו ובהה בחוזקה בצעיר שחצה את הפארק. לפתע רגלו התעקמה, והוא נפל הצידה לארץ. הוא צווח מכאבים, וזעקותיו הביאו עוד חבורה של נערים. שניים מהבאים עזרו לו לקום. השניים נעמדו תחת כתפיו, והוא נשען עליהם בעודו צולע אל עבר ספסל ליד הכביש. מרחוק ראה אותם מתיישבים ובוחנים את קרסולו של הנפול. גאבי החזיר את ראשו אל כר הדשא עליו שכב לפני שהעירו אותו.

'כבר אמרתי לך. אתה מגזים בתגובותיך.' ג'ארת' הופיע לידו ואמר, מבלי ליילל. חתולים מייללים עבור בני אדם. ביניהם הם מתקשרים בצורה שמהצד בלתי ניתנת להבחנה. חוץ מלחתולים.

'שטויות.' גאבי ענה בלי לפקוח את עיניו, ופיהק. ג'ארת' נשף עליו, ובהה בו בעוז. כשנראה שלא קורה דבר, התנפל עליו. רגליו הקדמיות תפסו את ראשו. רגליו האחוריות התקפלו וציפורניו הגיעו לבטנו. גאבי נתן צרחה איומה, התפתל והשתחרר מתפיסתו של תוקפו. שותת דם מפניו, הוא חמק ורץ לכיוון הספסל. חבורת הנערים הסתלקה משם. במקומה התיישב בן-אדם צעיר, אך בגיר, ועישן. גאבי קפץ על הספסל והתיישב ליד האיש. הוא החל מיילל, והאיש ליטף אותו, ומיד הרגיש את הדם על אוזנו. גאבי התיישב על ירכיו, ובן האדם צחק. 'אתה מאמץ אותי, ואן-גוך?'

—

מיכה פתח את הדלת. רינת עמדה מחוץ לדירה עם קופסת קרטון, בערך בגודל של חתול, בידיה. הוא הביט בקופסה, אבל רינת התעלמה בחיוך ונכנסה. ואן-גוך, כהרגלו, שכב על משענת הספה והביט בה. היא הביטה בו בחזרה, אך לא בעיניו. כשהסיט את מבטו, היא עברה להסתכל על מקום מרוחק ממנו על הספה, והלכה לשם והתיישבה. את הקופסה הניחה על רגליה.

היא הסתכלה על ואן-גוך בזווית העין, והזיזה את הקופסה לשבת על הספה לידה, ודחפה אותה מאד באטיות לכיוון החתול. בחצי הדרך נעצרה.

על רגליה נשארה שקית של חטיפי חתולים. היא פתחה אותה, ושמה חטיף אחד בכף ידה. היא קמה מהספה, ירדה על ברכיה, ומאד בזהירות קרבה מעט את ידה לחתול. ואן-גוך הביט בידה, אך לא התקרב אליה. בלי לקום מהרצפה, רינת הניחה את החטיף ליד הקופסה, בצידו של הייצור הפרוותי. היא התרחקה, ורק אז קמה מהרצפה. היא באה לעמוד ליד מיכה, שלא זז ממבואת הכניסה לדירה.

ואן-גוך הביט בחטיף. הוא קם לרחרח, ואז אכל אותו. לאחר שסיים ללעוס ולבלוע, לקק את אפו, וקיפץ לתוך הקרטון. מבחוץ, זנבו נראה חג מעל הקופסה, עד שנעלם בפנים.

'מה שלום המרק?' רינת שאלה בחיוך. מיכה הלך למטבח לבדוק, והיא בעקבותיו.

'מוכן. ולא עולה באש!' הצהיר. הוא הוציא בקבוק יין ושתי כוסות. רינת הלכה להתיישב על הספה, באותו מקום בו ישבה קודם. ממקומה, ראתה את מיכה מכוון ומבריג את פותחן היין לפקק השעם. ואן-גוך הרים את ראשו מן הקופסה והביט בה.

'שלום לך!' אמרה לה בקול רך. מהמרחק הקצר ביניהם, היא יכלה לשמוע אותו מגרגר, גם מעל למלמולו של מיכה ש- 'ס'עמק הפקק נשבר'. הוא קיפץ מהקופסה, והתיישב על רגליה. היא נתנה לו לרחרח את אצבעותיה, וגירדה מאחורי אוזנו השלמה. 'נראה לי שהיום יהיה יותר רגוע!' קבעה בחיוך.

מן המטבח נשמע צליל 'פַּאק!' היא הסיטה מבטה לראות את מיכה מוזג יין לכוסות. הוא חזר לסלון, שם בידה כוס יין, והתיישב על הספה. הם השיקו לחיים ושתו.

'אז מה זה קלינגונית?' מיכה שאל פתאום. רינת הסתכלה עליו כאילו שוגר מחללית. ואן-גוך עבר לשבת עליו.

'מסטאר טרק?' שאלה אותו. מיכה הסתכל עליה כלא מבין. 'זה רק הבסיס למדע בדיוני מודרני?' המשיכה. אך הבעת הפנים חסרת ההבנה נשארה על פניו. רינת נענעה בראשה. 'זן לוחם של חוצנים. הם שרים על מהלכי הקרבות שלהם.' אמרה, ונפנפה בידה הפנויה.

'אולי את צריכה להראות לי.' מיכה חייך. רינת פתחה את פיה להגיב, אך הביטה בואן-גוך.

'אולי.' אמרה לבסוף, והתקרבה אליו. הוא התקרב אליה, וואן-גוך ירד מרגליו והתיישב בנקודה החמימה שבדיוק התפנתה. מיכה רכן אל רינת, ונשק לשפתיה. היא נשקה חזרה. אך עיניה לא ירדו מהחתול.