בְּלוּ

כשהייתי קטנה חלמתי על פיות. כשהתבגרתי, פגשתי אחת. 

זה היה שונה מכל מה שדמיינתי, ובו זמנית יותר ופחות קסום.

 

בליל פברואר קר במיוחד, חזרתי הביתה אחרי משמרת ארוכה בבית הקפה. השמים היו מעוננים, הקור חדר לעצמות, אבל בלי גשם לא הצלחתי לשכנע את עצמי ללכת מהר יותר. במקום זה כיווצתי את הכתפיים ודחקתי את האף עמוק ככל האפשר אל הצעיף. זה יצר זווית ראייה מוזרה: בעיקר מדרכה והצמחייה בשוליה, הכל עוד רטוב מהמטר האחרון, וקצות הנעליים שלי מציצות לטווח הראייה – ימין, שמאל, ימין שוב. 

בכניסה לבניין חייכתי אל חילזון שיצא לטייל אחרי הגשם "לא קר לך חמוד?" מלמלתי אל תוך הצעיף. עקבתי אחרי מסלולו המדומיין לצד השני של שביל הכניסה ועיני נעצרו על משהו חיוור בקצה שורת השיחים. מצמצתי, מנסה לפזר את מסך העייפות. משהו היה שרוע בין השיח האחרון לבין ערמת קרטונים וחצי רהיט מתפורר שהוצאו לאיסוף עירוני. חתול? בלא ספק פרוותי. המחשבה על פרווה רטובה העבירה בי רעד. אני אוהבת חורף, אבל בתוך מעיל עבה או בבית מחומם. 

התקרבתי בזהירות, מתכופפת לאט לראות אם אני מזהה עיניים פקוחות, אין סיבה להבהיל חתול תועה סתם ככה. החיה לא נעה, עיניים לא נפקחו בבהלה, וליבי נצבט במחשבה שהיא מתה. אבל לא. זיהיתי תנועה קלה שבקלות – נשימה. עכשיו כבר הייתי ממש קרובה, כרעתי ליד השיח וניסיתי להעריך את המצב. בשנים של התנדבות בצער בעלי חיים יצא לי לראות חיות במצבים שונים והייתי די בטוחה שהיא חסרת הכרה. הדלקתי את הפנס של הסלולרי בניסיון לראות יותר טוב ומצמצתי בקרן האור הדקה. מה זה? לא חתול. חמוס? הגוף מאורך וגלילי, אבל הרגליים ארוכות מידי, לא? ולמרות הבוץ שדבק בפרווה, ראיתי בבירור פס שערות בהיר לאורך הגב. סוג של בואש? אבל מה עושה בואש פה? 

זרם מחשבותיי פסק כשאור הפנס נחת על כתם אדום באזור הרגליים האחוריות. מה שזה לא יהיה, הוא פצוע, חסר הכרה ורטוב בלילה קר. למזלי הוא שכב בערמת עלים יבשים שהגשם שחרר מהשיחים. מצאתי פיסת קרטון יבשה יחסית ובעדינות השחלתי אותה תחת העלים עליהן שכב. חוסר התגובה של הגוף הקטן הדאיג אותי. מסכן קטן, מה קרה לך?

בדירה הפעלתי את החימום וסגרתי את הדלתות של חדר השינה, המטבח והאמבטיה כדי שהסלון, בו הנחתי את החיה הפצועה בעדינות, יתחמם מהר יותר. תוך כדי שהשלתי את הצעיף, המעיל, המגפיים, בחנתי אותה מרחוק. הגוף צר ומאורך, כ-30 סנטימטרים, הערכתי, לא כולל זנב, שהיה ארוך כמעט כמו הגוף. הרגליים ארוכות, בוודאי יותר ממה שהייתי מצפה מחמוס או חיה אחרת במשפחה. הראש מעוגל יחסית, עם חרטום קצר ועטור שפמונים שהסתיים באף עגלגל ושחור שהזכיר לי סמוריים… המוח שלי המשיך לעשות רשימות מנטליות, מנסה לשלוף מידע משנה וחצי של תואר ראשון בביולוגיה וקריאה אקלקטית של חנונית מתבגרת. העייפות לא עזרה. הייתי מודעת לכך שאני מתפקדת על אדרנלין, מה שלא עזר יותר מידי בשליפת מידע, אבל כן עזר להתמקד על הטיפול בחיה הקטנה, מזוהה או לא. 

פיניתי כמה שיכולתי מהעלים היבשים סביב הגוף הפרווני. עם בד שטבלתי במים חמימים וסחטתי ניקיתי את הפצע בעדינות מרבית, מנסה להעריך את חומרתו. ברגע מסויים נדמה היה לי שהרגשתי רעד תחת ידיי, כאילו הנשימה התגברה לרגע, אבל לא זיהיתי שום תנועה בגוף או בפנים, ונאלצתי להודות שאולי דמיינתי. הניקוי גילה פרווה חומה-אפורה בהירה למדי, אם כי נראה היה שקרוב לעור יש שכבה של פרווה סמיכה יותר וכהה יותר. לאורך הגב היה פס של פרווה בהירה וארוכה יותר שהגיע עד לקודקוד והסתיים בין האוזניים העגולות. כמו בואש עם מוהוק, חייכתי לעצמי. עדיין לא היה לי מושג מה החיה הזו, איך היא הגיעה לפה? אולי חיית מחמד אקזוטית שברחה מבעליה? בבוקר אתקשר למעבדה הזואולוגית באוניברסיטה, חשבתי לעצמי. מישהו שם בטח ידע.

לא היה הרבה דם, שיערתי שהגשם שטף את רובו. מלבד רגל חבולה, היה פצע שטוח בצד הגוף, כאילו החיה ניסתה להשתחל דרך משהו ונפצעה. נראה היה שהוא הפסיק לדמם, אבל חששתי שיש פצע דומה בצד עליו החיה שוכבת. אני חייבת להפוך אותו, חשבתי. עד כה עבדתי בלי כיסוי של הידיים. לא מומלץ, אבל חוסר ההכרה של החיה גרם לי לחשוש יותר מכך שאני עלולה להפעיל יותר מידי לחץ ולהזיק, מאשר שהיא תנשוך או תשרוט אותי, והכל נעשה במגע-לא מגע דרך מטלית. אבל כדי להפוך אותה אהיה חייבת לגעת בה ממש וטוב – עדיין לא היה לי מושג מהי בכלל. אני שונאת את התחושה של כפפות לטקס על פרווה, והן מורידות מרגישות המגע, אבל אין ברירה. פשוט אצטרך להיות זהירה במיוחד. 

"כבר חוזרת, קטנצ'יק." 

לחשתי בחיבה וקמתי ממקומי אל המטבח. 

זה לא לקח יותר מדקה, אבל כשחזרתי הוא לא היה שם.

"שיט!"

פלטתי בקול רם משהתכוונתי.

אוקיי, תרגיעי. חשבתי. סתם תבהילי אותו.

מבט מהיר גילה לי שכל החלונות והדלתות עדיין סגורים. נשמתי לרווחה, אז הוא חייב להיות בחדר הזה. וגם – ליבי ניתר בהתרגשות – הוא רץ! הוא במצב הרבה יותר טוב משחששתי. ועדיין. לא הספקתי לבדוק את הצד השני, וגם אם הפצע לא עמוק, הוא כבר איבד דם ולא ידעתי כמה בגלל הגשם. הוא יכול להיכנס להלם. הוא יכול להזיק לעצמו, לפתוח את הפצע או משהו, אם הוא נדחף לאיזה חור. 

לאט לאט הסתובבתי בחדר, מנסה לא להשמיע רעש או לעשות תנועות פתאומיות. זיהיתי כמה עלים רטובים שכנראה נשרו מפרוותו והובילו מהנקודה בה שכב לכיוון הספה. ירדתי על ארבע והצצתי מתחתיה. כלום. הדלקתי את פנס הסלולרי והתקרבתי לאט. אחרי רגע עצרתי כששמעתי משהו. רחש של חיכוך או שריטה. הנחתי את הסלולרי כך שהפנס החזיר אור מהקיר שמאחורי, מוסיף אור לאזור בלא קרינה ישירה. התכופפתי עד שראשי נגע-לא נגע ברצפה ואחרי רגע זיהיתי את הגוף המאורך דחוק בפינת החדר תחת הארונית שליד הספה. היו אולי ארבעה סנטימטרים בין הארון לרצפה, ומתחתיו הביט בי זוג עיניים עגולות לא ממצמצות, מחזירות את אור הפנס בזוהר ירוק-כחול. 

"אז אתה חיית לילה?" שאלתי בשקט. החיה נדחקה עוד אחורה.

"סליחה." לחשתי וניסיתי את המצמוץ האיטי שלפעמים מצליח להגיד לחתולים שאתה לא מנסה לאיים עליהם. בעיניים חצי עצומות הסתכלתי עליו, דחוק שם.

"לאן הכנסת את עצמך, קטנצ'יק?" היתה אנחה בקולי. "איך אגיע אליך אם תתעלף שוב?"

לאט-לאט התרוממתי מהרצפה ועמדתי שם, תוהה מה לעשות. כל ניסיון לחלץ אותו יגרור בהלה ועלול לגרום נזק. לפחות הוא מוגן ובמקום חם, ניחמתי את עצמי. הבאתי קערית מים מהמטבח ובלי להסתכל עליו ישירות, החלקתי אותה בעדינות מתחת לספה, קרוב לקצה אבל עדיין מתחת. יכולתי לשמוע אותו זז תוך כדי, בוודאי מנסה להידחק עוד יותר לפינה. ניסיתי לעשות הכל כמה שיותר לאט ולא מאיים. התרחקתי לצד השני של החדר על ארבע והתרוממתי לעמידה. מה עכשיו? העייפות מבוקר של קורסים ומשמרת ערב התחילה לחזור. עכשיו כשהחיה היתה בהכרה וחבויה בהיסטריה לא היה יותר מידי מה לעשות ופרץ האדרנלין הסתיים. הצצתי בשעון והחנקתי גניחה – כמעט שתיים. אני ערה משש. העייפות נפלה עלי בכבדות, אבל לא רציתי לעזוב את החיה לבד בחדר. 

ביליתי כמה דקות במטבח בניסיון לנחש מה יכול לפתות את היצורון. ממבנה גופו שיערתי שהוא שייך למשפחת החמוסיים, למרות שהיו כמה פרטים לא תואמים. את השיניים לא הצלחתי לראות. טורף או לא? בסוף התפשרתי על לחם, משהו שרוב החיות יאכלו בין אם הן טורפות או צמחוניות, בטח אם הן רעבות. שמתי כמה חתיכות של לחם תלוש ומורטב קלות על צלחת קטנה והחלקתי אותה מתחת לספה ליד המים לאט ובעדינות, מקפידה לא להרעיש ולא ליצור קשר עין עם החיה שנותרה מכווצת בפינה. 

מחדר השינה הבאתי את מנורת הלילה, את שמיכת החורף ואת הכרית ובניתי לי "קן" בפינה מול הארון. הצבתי את המנורה כך שאורה הוחזר מהקיר, כמו הסלולרי קודם, וכיביתי את האור בחדר. באור המנורה הרך יכולתי עדיין לראות את הקערית ואת הצלחת מתחת לספה, אבל לא הרבה מעבר לכך. התכרבלתי בתוך השמיכה עם הכרית על הקיר למשענת וניסיתי לקרוא בסלולרי. מהר מאוד נרדמתי.

 

התעוררתי מרחש קל שזיהיתי כמעט מיד כלגימת מים. מתחת לספה ראיתי את הגוף המאורך ליד הקערה, גומע. לא יכולתי לראות הרבה מהזווית הזו וניסיתי להתכופף בשקט-בשקט, אבל מיד העיניים ננעצו בי והוא ברח בחזרה לפינה. ישבתי דקות ארוכות בלי לזוז, מקווה שהוא יצא שוב, אבל די מהר העייפות התגברה ונרדמתי שוב.

עוד מספר פעמים התעוררתי מרחש מכיוון הספה. בפעמיים-שלוש הראשונות ניסיתי לשנות זווית כדי לראות יותר טוב. אחרי זה ויתרתי על לנסות לקרוא, העברתי את הכרית לרצפה והתכרבלתי בשמיכה עם הפנים לכיוון הספה. בפעם הבאה שרחש העיר אותי התקשיתי לפקוח את העיניים, אבל המאמץ השתלם כשראיתי את החרטום הקטן מרחרח את הלחם ולבסוף תופס חתיכה בפה ורץ איתה לפינה. נרדמתי מחייכת.

 

אחרי זה שקעתי בשינה עמוקה, אך קצרה. ישנתי שעה, אולי שעתיים, השחר עוד לא עלה כשהתעוררתי, אם כי בהתחלה חשבתי שכן. דרך עפעפיים סגורים הרגשתי שיש אור בחדר. מצמצתי באיטיות. האור מצמץ בחזרה. התאמצתי לפקוח את העיניים, הצלחתי חלקית ובחנתי את החדר תחת עפעפיים כבדים. הדבר הראשון שראיתי היה שהצלחת היתה ריקה. חייכתי באיטיות. הרגשתי את הגבות שלי חצי מתכווצות בטשטוש מבולבל כשהמוח דיווח לי שהאור לא רק מהבהב, הוא מהבהב בצבעים. שניות ארוכות נשארתי מכורבלת בלי לזוז, עיני בוהות בקערית המים ובצלחת הריקה שטופות באור שהתחלף לאיטו מזהוב, לכתום, לסגול, כחול, ירוק, זהוב…

אני לא יודעת אם תנועה העירה אותי, או שהתעוררתי וראיתי את התנועה, אבל משהו משך את מבטי הצידה, אל הקיר מעבר לרגליי. שם מצאתי את מקור האור – החיה. אבל הזוהר הצבעוני נשמט מידית למקום שני בסולם המוזרויות כי החיה רבצה בחיקו של שלד. 

שלד אנושי ישב בסיכול רגליים על הרצפה בערך מטר וחצי ממני. נרתעתי והתנועה תפסה את תשומת ליבו. הגולגולת פנתה לכיווני, שתי ארובות עין ריקות ננעצו בי. הרגשתי את הלסת שלי נפתחת לשחרר צרחה, כשיד שלדית הורמה לעברי בתנועה של 'חכי' ובקול שקט ורגוע השלד אמר:

"אני יודע שאני מבהיל, וסליחה על זה, אבל בבקשה נסי לא לצעוק, הוא בדיוק נרדם."

תנועה קלה של הגולגולת הצביעה על החיה הקטנה שעדיין רבצה בשלווה על רגליו של השלד, שליטף אותה בעדינות עם ידו השנייה. הצעקה נתקעה בגרוני. עצרתי את הנשימה לרגע ובלעתי רוק יחד עם הצרחה. מבטי נשאר על החיה. התנועה הקבועה של הליטוף שתאמה בקצבה את חליפת הצבעים היתה כמעט מהפנטת. יתכן מאוד שהייתי מגיבה אחרת אם הייתי ערנית יותר, אבל זינוק האדרנלין הפתאומי מגילוי השלד שכך והתחלף בהלם מעומעם מעייפות. המוח שלי ניסה נואשות לעשות סדר בדברים שעיני אמרו שהן רואות: שלד אנושי יושב בסלון שלי. שלד אנושי יושב בסלון שלי ומלטף חיה שמפיצה אור. שלד אנושי יושב בסלון שלי ומלטף חיה שמפיצה אור ומדבר אלי. מזל שהייתי על הרצפה, כי הרגשתי סחרחורת, שרק התגברה כשעיני קלטו פרט נוסף: שלד אנושי עם כנפי עש יושב בסלון שלי ומלטף חיה שמפיצה אור ומדבר אלי. 

השלד מצידו נותר שקט עד לאותו רגע. אולי הוא ספר את השניות והחליט שמספיק, אולי הוא הגיב לתנועה שלי. בכל מקרה, הוא דיבר שוב.

"כן, אני שלד. שלד עם כנפיים. וכן אני מדבר אליך. וכן החיה שמצאת מפיצה אור, אור חזק מספיק כדי להאיר את החדר, אם הוא ירצה. בני המין הזה משתמשים באור כדי לתקשר. הם יכולים לשלוט בעוצמת האור, בצבע שלו, ולשחרר אותו בפעימות שיוצרות מקצבים שונים. מה שאת רואה עכשיו, חליפת הצבעים הזו במקצב הזה, זו המקבילה שלהם לגרגור."

"הוא מגרגר באור?"

פלטתי. 

"כן. הוא רגוע עכשיו, הוא יודע שהוא בטוח. תודה לך, הצלת את חייו. לא נשארו הרבה מהמין הזה בעולם, הם מאוד נדירים."

קולו של השלד היה שקט ועמוק, הנימה רגועה וידידותית. היה לו מבטא זר שלא נשמע כמו אף מבטא ששמעתי בעבר והוסיף ניגון נעים למלים המוכרות. היישרתי מבט אל הגולגולת. כמה מוזר להביט בארובות עיניים ריקות ועדיין להרגיש שהן מביטות בחזרה.

"אתה מנסה להרגיע אותי עם תיאורים זואולוגיים?"

הוא השמיע מין נשיפה שחשדתי שאמורה לציין הומור.

"דברים מוכרים ושפה משותפת נוטים להרגיע, אני חושב."

הוא אמר. 

"איך ידעת שזה יהיה מוכר?"

אצבע שלדית הפנתה את מבטי לפוסטר גדול של משפחות טקסונומיות ואבולוציה שעיטר את הקיר. על השולחן עמדו מספר ספרי ביולוגיה ומחברות מחזרות שעשיתי לבחינה הקרבה. אה.

"לא דורש קריאת מחשבות." הוא נשמע משועשע. 

שלחתי אליו מבט חשדן והוא מיהר להסביר:

"אני לא יכול לקרוא מחשבות. זו רק צורת ביטוי. לא קשה לנחש מה את לומדת, ומכך שלקחת הביתה חיה פצועה בלי לקרוא לוטרינר אני יכול לנחש שיש לך ניסיון גם בזה. מזה שאנחנו יכולים לנהל שיחה אני יכול לנחש שאת לא נבהלת בקלות."

"או שאני עייפה מכדי לקלוט מה קורה."

הצעתי תוך שאני עוצמת את עיני ולוחצת את גשר האף בין אצבעותיי. מה לעזאזל קורה?

הוא השמיע משהו בין נשיפה לגיחוך. 

"אולי. אבל נראה לי שאת יותר סקרנית ממבוהלת. וזה משמח. משמח מאוד."

פקחתי את העיניים והבטתי בו שוב. כן. הוא עדיין היה שם. עדיין שלד ועדיין מדבר.

"אתה יכול להסביר לי איך אתה שלד שמדבר?"

"יש כמה תשובות, אבל אולי הכי פשוט לומר שאני רק נראה כמו שלד. כלומר, יש לי גוף מעבר לשלד, כמו שלך יש גוף מעבר לשלד שלך, אבל הגוף שלי לא נקלט בספקטרום הנראה. השלד שלי כן נקלט, אז אני נראה כמו שלד כי הגוף שלי, בהגדרה פשוטה – שקוף."

הוא הושיט לעברי יד, רפויה ורגועה, מזמינה לחיצה. הסתכלתי עליה רגע ארוך לפני ששלחתי יד משלי. בהתחלה רק אצבע. נגיעה מהירה. כן, היה שם משהו. אחרי כמה נגיעות נוספות בקצה האצבע, וצחקוק חנוק מצד השלד, לחצתי את ידו. זה הרגיש כמו יד, יד קרה משהו, אבל עדיין יד רגילה לגמרי. ועדיין ראיתי רק יד של שלד. בהיתי ברווח שנשאר בין היד שלי לעצמות שלו. 

"זה מטורף."

קולי ביטא את הפליאה שחשתי וגם אם ניסיתי לא הייתי יכולה למנוע את החיוך על שפתי. תמיד הייתי סקרנית, זו היתה אחת הסיבות שאהבתי ביולוגיה ומדעים בכלל, ועד כמה שמה שראיתי עכשיו איים לשבור לי את המוח לא יכולתי שלא להתרגש מהגילוי. 

"יש ספקטרום בו כן רואים אותך?"

"מממ… יש מצבים מסוימים. באור שחור אפשר לראות מעין הילה, מתאר של הגוף."

"אתה פלואורסצנטי?"

"משהו כזה."

הוא ענה ומשך בכתפיו. התנועה הסבה את תשומת ליבי מהמפגש של ידינו ועיני נפלו על הכנפיים המרשימות שצמחו מגבו. האור בחדר עדיין החליף צבעים עם הגרגור המאיר של היצורון הנם, כך שקשה היה לקבוע צבע מדוייק, אבל הן נראו לי חומות ברובן, עם חלקים באפור-כהה וקרם. לא הצלחתי לזהות אם הכתמים יצרו דוגמא מסודרת כיוון שהכנפיים לא היו פרושות לגמרי. הן גם לא היו מקופלות לגמרי, שערתי שבגלל גודלן זה לא התאפשר בישיבה. לו עמד, ודאי היו מגיעות לפחות לאמצע הירך. שחררתי את ידו, נבוכה מעט.

"אתה… פיה?"

שאלתי בהיסוס.

"משהו כזה."

שוב אפשר היה להרגיש את החיוך בנימת הדיבור. משועשעת אך לא מתנשאת, ידידותית אבל זהירה. 

"חשבתי שפיות אמורות להיות קטנטנות," עניתי, עושה כמיטב יכולתי להישמע קלילה. "שהן יכולות לשבת לנו בכף היד."

"הפיה שעזרה לסינדרלה היתה בגודל אדם," הוא השיב בנימה מהורהרת, "וגם אלו שבירכו את היפיפייה הנרדמת. בני אדם נוטים לדמיין פיות בגודל שמתאים לסיפור."

"מממ… כן, משהו כזה."

חייכתי. שינוי באיכות האור משך את עיני אל החיה שעדיין רבצה בחיקו. האור הפסיק להחליף גוונים והתייצב על גוון זהוב חם. העיניים היו פקוחות והביטו בי, עגולות ונוצצות. השבתי מבט עם עיניים עצומות למחצה, שלא לאיים. יכולתי לראות עכשיו שהאור נבע בעיקר מפס הפרווה הבהירה שהזדקר לאורך הגב. זה נראה כמו מוהוק מאיר. 

"והוא?"

שאלתי את השלד.

"הוא לא פיה."

התאפקתי מלצקצק בלשוני שלא להבהיל את היצורון ורק נעצתי מבט של "נו באמת" בשלד. הוא השמיע משהו בין צחוק לגיחוך, כבוש בבירור כדי לא לזוז ולהבהיל את החיה שבחיקו. לפחות את זה היה לנו במשותף. החיה הרימה את מבטה אל השלד והוא גרד מאחורי אזנה באצבע שלדית, גורם לה לעצום עיניים למחצה ולשוב להבהב בצבעים.

"מה את חושבת שהוא?"

הנימה הייתה קלילה, משתובבת אפילו, אולי מאתגרת. אוקיי, חשבתי, אני מוכנה לשחק. הסתכלתי על החיה ביתר קפידה. האור שהיא הפיצה איפשר לי לראות אותה היטב למרות האפלולית היחסית של החדר. אולי היא הרגישה את מבטי מתמקד עליה, כי העיניים נפקחו שוב, האור התייצב על זהוב, והאוזניים העגולות נעמדו, מופנות אלי בקשב מלא.

"חוץ מחמוד?" השבתי בקלילות מדומה. "בהתחלה חשבתי שהוא ממשפחת החמוסיים, בגלל מבנה הגוף המאורך, אבל הרגליים שלו ארוכות." החיה מצמצה ופיהקה, חושפת שיניים חדות ולשון ורודה. "ואיזה שיניים חדות יש לנו," חייכתי אל הפרצוף הפרווני "טורף קטן. אז הייתי מנחשת שהוא מדמויי החתוליים, אולי מהנמייתיים או הגחניים? נראה שהציפרניים מתכנסות, לפחות חלקית, אז יותר מתאים לגחניים. זה גם תואם את אורך הזנב…"

עצרתי, בוהה בזנב העבה. עד כה, הזנב הארוך היה מלופף בצפיפות סביב הגוף המכורבל. אבל החיה נעה, מחפשת תנוחה נוחה יותר ותוך כדי כך התפרשה קצת יותר, ועם התנועה גם הזנב נפרש. לשניים.

"אני מדמיינת או שיש לו שני זנבות?"

שאלתי את השלד בקול שקט, אבל התשובה הגיעה מהחיה שקמה באותו רגע, התמתחה בתנועה זהירה (בגלל הפציעה, שערתי), הסתובבה פעמיים על מקומה בחיקו של השלד והתרבצה שוב. הביטה אלי, הביטה אל השלד, והחלה לרחוץ את קצה זנבה. קצה הזנב השני טפח כמה פעמים במקומו לפני שהחיה תפסה אותו בכף והחלה לרחוץ גם אותו. 

"שני זנבות." אמרתי יותר לעצמי. "אין חיה עם שני זנבות, אף פעם לא שמעתי על כזו. איך לא ראיתי שאלה שני זנבות?"

"הם נוטים לפתל אותם יחד. ככל הנראה עניין של אווירודינמיקה. לפעמים שני זנבות נותנים איזון יותר טוב, לפעמים עדיף אחד."

השלד ענה. היה משהו זהיר בקולו. כאילו חיכה שמשהו יתפוצץ. היתה לי תחושה שהמשהו הזה הוא אני. המשכתי להסתכל על החיה שהפסיקה לרחוץ את זנבותיה, הניחה את ראשה על הכפות הקדמיות שכונסו קרוב אל החזה, ועצמה עיניים. רק האוזניים הביעו מידה של ערנות ומתיחות ונותרו זקופות עם הטיה קלה הצידה כלפי. האור הזהוב שהפיצה התעמעם ונכבה. באפלולית שנפלה על החדר, עכשיו מואר רק על ידי מנורת הקריאה שעדיין פנתה לקיר מאחורי, ראיתי אותם שוב כמו בפעם ראשונה: שלד אנושי מכונף שבחיקו חיה לא מזוהה עם שני זנבות שמדברת באור. 

הרמתי מבט אל הגולגולת ושאלתי "מה אתם?" בקול יותר רגוע משציפיתי.

השלד שתק רגע ארוך ולבסוף אמר "זה חשוב?"

שנים של קריאה על זואולוגיה וביולוגיה והאהבה (הקצת אובססיבית, אני מודה) שלי לטקסונומיה הסתמרו בתוכי, אבל לפני שהספקתי להגיב הוא המשיך.

"אנחנו יצורים חיים ונושמים, זה חשוב אם אנחנו שייכים לקטגוריה זו או אחרת? אספת אותו בלי לדעת מה הוא. הוא היה צריך עזרה, אז עזרת לו. זה משנה מה הוא?"

"אם הייתי יודעת מה הוא, אולי יכולתי לעזור יותר."

השלד הניד את ראשו הצידה פעם אחת, שוקל את דברי.

"אולי." קולו היה רציני לגמרי עכשיו, מפוכח ואולי גם עייף. הוא היסס לפני שהמשיך. מבטו פנה לעבר החלון לרגע ארוך לפני שחזר אלי.

"אני מעריך את הסקרנות שלך, ואני מאמין שאת רוצה בטובתו. אולי גם בטובתי. אבל אם ידע הוא כוח, את מכירה בכך שהוא גם יכול להיות מסוכן?"

שתקתי רגע. היה משהו טעון בדבריו, המון מלים בין המלים, שניסיתי עכשיו לפרש. אי אפשר לקרוא הבעות בגולגולת, וקשה לפענח שפת גוף משלד. מתח שריר אין, אז נשארות רק תנועות או תנוחות כלליות. במוחי שחזרתי את דבריו מההתחלה, את תנועות הגוף שלו. הוא לא חשש ממני ספציפית, הוא חשש מגילוי. 

"אתם לא היחידים."

אמרתי לבסוף. הוא לא הגיב, אז המשכתי.

"יש עוד כמוכם שלא מתאימים לתוויות ביולוגיות, או מדעיות סטנדרטיות. אבל, אתה יודע, התוויות האלה משתנות כל הזמן, מידע חדש יוצא לאור, זנים חדשים מתגלים…"

אור צבעוני מילא את החדר. השלד ליטף את החיה הקטנה והיא החלה שוב את הגרגור המואר שלה בצבעי הקשת.

"אני בטוחה שאפשר להסביר את זה."

מלמלתי. השלד השמיע שוב צחוק-גיחוך שקט. 

"אפשר. זה קסם."

"נו. התכוונתי באמת."

"זו האמת."

"קסם? בחייך."

התחרטתי ברגע שהמילה יצאה לי מהפה. הרגשתי את לחיי מתחממות עם הסומק.

"סליחה! לא התכוונתי להעליב…"

הוא צחק. באמת הפעם. החיה הקטנה הבהבה בכחול לרגע ואז החליפה לאור הזהוב שראיתי קודם, נועצת עיניים עגולות בשלד שרעד קלות בצחוקו. הוא ליטף את הראש הקטן בהתנצלות ופנה אלי.

"על מה את מתנצלת? אני לא מת, רק נראה כמו שלד."

"אני לא בטוחה שאני יודעת מה אני רואה בכלל." 

נאנחתי, מכסה את עיני עם כפות ידי. 

 "את רואה קסם." שמעתי אותו מעבר לעיני המכוסות. "בין אם את מאמינה בכך ובין אם לא." 

חשבתי שאני שומעת חיוך בקולו. כמה מוזר לדבר עם מישהו פנים אל פנים בלי לדעת איך פניו נראות. הצצתי בו בין כפות ידי. הגולגולת היתה מוטה לצד אחד בתנוחה שנראתה לי מהורהרת.

"מה שמך?"

השאלה הפשוטה, הנורמלית כל כך, הפתיעה אותי. שחררתי את ידי לרצפה.

"רעות."

הוא הנהן באיטיות.

"שם טוב. לי קוראים בְּלוּ. זה לא שמי, אבל בני אדם לא יכולים לבטא את השם שלי, ואני מחבב את בלו."

"אה… נעים מאוד, בלו."

איכשהו שיחת ההיכרות הזו הרגישה הזויה יותר מכל מה שנאמר עד כה.

"רעות, תודה שעזרת לו ותודה על השיחה. נהניתי מאוד, אבל אני מרגיש את השחר מגיע, מה שאומר שעלי לעזוב."

"אתה הופך לדלעת בבוקר?"

הוא צחק.

"הלילה שקט יותר, פחות אנשים, פחות עיניים. אני בכל זאת שלד מכונף, אנשים בדרך כלל מגיבים אלי הרבה פחות טוב ממך ואני לא מעוניין לגרום התקפי לב."

חייכתי. 'כמה נדיב' התכוונתי לומר כשהחיה נעמדה וטיפסה בזריזות אל כתפו, מאפשרת לבלו לעמוד. הוא היה גבוה משציפיתי. נעמדתי גם אני בזמן שהוא מתח את רגליו וניער את כנפיו בעדינות. הסתכלתי על החיה הקטנה שישבה בשלווה על כתפו.

"והוא?"

"אני אקח אותו למישהו שיודע לטפל בפצעיו, ואשים עליו עין, שלא ילך לאיבוד שוב."

הוא גרד את הראש הקטן בחיבה. לא התאפקתי והצעתי לחיה אצבע, מציבה אותה בעדינות מול החרטום העגלגל. הוא רחרח אותי רגע ארוך, העיניים רגע על האצבע, רגע על פני. לבסוף הוא התחכך באצבע שלי, מקצה אף רטוב עד לחי פרוונית. הוא חזר על התנועה מספר פעמים ואני נמסתי בפנים. אחרי זה הוא נתן לי ללטף את ראשו, שם על הכתף של בלו, ומילא את החדר בגרגור המאיר שלו לדקה או שתיים. 

"קסם."

אמרתי באור המתחלף.

"קסם." 

הסכים בלו. 

כשהגרגור כבה והיצורון התמקם לרוחב כתפיו של בלו כמעין צעיף פרווני חי שיודע שהוא נערץ, התמלאתי בתחושה עמומה שנפלטה מפי כ"מה עכשיו?"

"עכשיו את יודעת שיש קסם בעולם. מה תעשי עם זה זו הבחירה שלך. ההצעה שלי? לכי לישון, עבר עליך לילה ארוך. כשתתעוררי, משהו בתוכך יחליט אם לזכור את כל זה כאמת או כחלום. אם תראי זאת כאמת, אולי נתראה שוב. אם לא, אני מקווה שלפחות תזכרי זאת כחלום קסום."

הוא נד בראשו כלפי ולפני שהספקתי לומר משהו מלבד "ביי!" הוא פתח את חלון הוויטרינה של הסלון וחמק אל שמי הלילה. עקבתי אחריו בעיני כמיטב יכולתי, אבל הוא נעלם במהרה. סגרתי את החלון לקול ציוץ מהוסס של ציפור יחידה, כשואלת אם כבר הגיע הבוקר. אספתי את השמיכה, את הכרית ואת מנורת הקריאה לחדר השינה, ונרדמתי לצליל ציפורים מתעוררות.