אנשי הים

הדבר המנוגד ביותר למנוחה שלווה באמבטיה זה דפיקות על הקיר, וברגע זה אני חווה את שניהם. עיניי מבקשות להיפתח אבל אני מתאמץ לשמור אותן סגורות במחשבה שהזעם יעבור. האדווה במים הופכת פראית והחדר כמו זז במרחב.

אני והיא בילינו ככה שנים, זה לא מקרה חריג, זו המציאות החדשה-ישנה שלנו. לאחרונה אני מוצא את עצמי כאן מדי יום, לפעמים פעמיים ביום, מבזבז מים כמו אדם בעל חוות גידולים ומתרגל לאור הפלורסנטי המעוור. אני שוכב ומדמיין שהחדר מאבד את דלתו ואני כלוא פה, אבל חופשי מכל מה שבחוץ.

אני מתרחק. אני מתגעגע.

ומה שאני מתגעגע אליו נמצא כאן בכלא הבהיר הזה: מים, מאגר, גלים קטנים, סחף, זרם, אוקיינוס, מערבולת, הצפה, מחשבות, טביעה, אמונה, בית.

אנשי הים. שמנו בפי אנשי האדמה. אבל למעשה אנחנו רק אנשים. בני אדם וחווה מתחת לקו המים כמו שמעליו. כאלה שלפני עשרות אלפי שנים בחרו לברוח החוצה במקום לברוח פנימה, אל השפע הגדול ביותר שהכדור הזה יכול להציע – הים. אלפי שנים אמנו ואבותינו חיו ללא דאגה על ליבם, הם בנו ארמונות במצולות וממלכות במעמקים. רצפת האוקיינוס נבנתה שכבה אחר שכבה, בנים ובנות הניחו לבנים על אלה של הוריהם והעולם ההוא הרקיע שחקים עד שיצר נזקים בספינות חולפות ואלה צנחו אלינו למטה. את האנשים החזירו לחוף והספינות עיטרו את הרחובות האנכיים שבנינו.

הדורות התחלפו והמבט התיישר קדימה, בלי לשים לב הם שכחו מניין באו ולאן רצו ללכת. בחשיכה הדרך נאבדת והורי היו אבודים ללא פנס. למדתי מלהסתכל עליהם שאין חשיבות למפה, אין חשיבות למצפן, אין חשיבות לסימני הדרך. בחשיכה כל צעד שאתה לוקח זו הדרך. אבל כשפגשתי אותה בפעם הראשונה הבנתי לאן הדרך שלי הובילה אותי.

כשפגשתי אותה בפעם השנייה ידעתי שאנחנו בדרך חדשה.

הוריה היו אבודים גם כן, ואיפה שהם ראו פסגות, אנחנו ראינו תהומות. איפה שהם ראו עושר, אנחנו ראינו עומס ושחיקה. המים לא עברו בגופינו כמו פעם ופחדנו שיום אחד זה יחנוק אותנו.

לילה אחד טיפסתי לקצה האוקיינוס וכשסיפרתי לה שהוצאתי את ראשי מחוץ למים היא רצתה לדעת במדויק איך הרוח הרגישה בשערי. כשלא יכולתי להסביר לה את ההרגשה במדויק ידעתי שאנחנו הולכים לגלות את התשובה יחד.

אני והיא באנו לכאן לפני שנים, לדירת שלושה חדרים ביבשת מלאת אנשים שלא יודעים לשמור את העיניים בצלחת של עצמם. איך הסתגלנו? כמו ילד ממדינת עולם שלישית שמכתת רגליו אל המערב- בקושי רב אבל עם תקוות גדולות.

היא רצתה ביטחון לילדים שלנו שעוד לא נולדו, היא רצתה לטייל, היא רצתה לנוח ובעיקר היא רצתה רגליים יבשות. אני רציתי אותה מאושרת, ידעתי שלהשיג זאת יביא את האושר גם אל מפתן ליבי. אבל טעיתי.

עכשיו, עשר שנים אחרי, אוזני סופגות את קצה המנעד הגבוה של הצרחות שלה מהחדר השני וגופי סופג את התדרים הנמוכים ביותר. קולה חודר את הבטון כמו סירנה ואני שומע אותה קוראת לי בשמי. הצמרמורת עוברת בי ומזעזעת את חדרי נפשי.

היא קוראת לי שוב לצאת ואני פוקח את עיניי לחדר מקלחת רחב ללא חלונות, התאורה בהירה ואני מסתכל על גופי העירום במים: רגליי מקבלות צורה אחרת ואולי כבר אי אפשר לתאר אותם ברבים. בכל ביקור שלי פה ייחלתי להחזיר את הגלגל לאחור, לא ידעתי אם השינוי יקרה לאט או בבת אחת או לא בכלל. אבל עכשיו אני סובל את גופי הכאוב בשביל התקווה הקטנה ביותר שיגיע בכל צורה שהיא.

המחשבות שלי נודדות מכאב גופי לרעשים שבוודאי מעירים את כלל השכנים בבניין, היא צועקת וצועקת ואני שוקע פנימה כדי לשמוע פחות. אני לא רוצה לשמוע אותה ואני לא רוצה לראות אותה אבל זה כמו לנסות לצאת מעורי וללכת לטייל, בשלב הזה בחיי- היא זו אני ואני זה היא; גם כשאני רוצה להיות לבד אני רוצה שהיא תהיה לבד איתי.

בהתחלה היינו זרם אחד, לעולם לא משאירים עקבות יתר במים, הרמוניים כמו מנגנוני הטבע העדינים ביותר ומסונכרנים כמו שתי חמניות המשתזפות בשמש. חלמנו כאחד וחלקנו מציאות שהייתה רצופת חיוכים ואדוות אושר. רציתי יותר בשבילנו והמים נראו לי חד גוניים והרגשתי אותם מתקשים לי בגרון. שום דבר בחיים על פני האדמה לא נתפס לי כטבעי אבל יש הרבה יותר לראות מגג של גורד שחקים מאשר מבמצולות הים החשוכות. חשבתי שיד ביד אוכל ללכת איתו ולכבוש כל מכשול שניתקל בו, יחד נוכל להימנע מגורל דומה לזה של הורינו.

עכשיו, בדירה קטנה אותה אנחנו אף פעם לא מכנים 'בית' אני צועקת בשמו, וחושבת על הפעם הראשונה שצעקתי את שמו והמים ספגו את כל בועות הקול שלי. מערבולת של אהבה שאולי דייג חולף זכה לראות ולא להבין. אני חושבת על הפעם הראשונה שלנו מחוץ למים, רטובים ועייפים הגענו מלב האוקיינוס, שחינו ושחינו כמו פיראטים במצוקה; אותם נוודי ים על ספינותיהם סיפרו על מקום בו המים יציבים ואפשר ללכת עליהם, מקום בו הגלים עוצרים ואפשר לנוח מהסחף האינסופי. רציתי שהוא ואני נעצור למצוא את עצמנו לפני שגם אנחנו נאבד בדרך; על אף שהמקום בו נולדנו וגדלנו היה חם ואוהב – חיי הים הם חיים קשים והאפשרויות הן מצומצמות- חיים אגרסיביים כטורף, חיים בזרם כנמלול ימי פשוט, או חיי בהמת הים שהסחף אינו משפיע עליה כמונו – אנשי הים – אותו גזע שברח לפני אלפי שנים אל המעמקים והפך לאגדה.

לא הרגשתי כבאגדה, הרגשתי את קירות האוקיינוס סוגרים עלי ואת עצמי שוקעת עמוק יותר. אבי ואמי כבר לא היו אתנו ואת ילדיי רציתי לשים על הקרקע עליה שמעתי ואת האיש שלצידי רציתי בתוך מיטה חמה אותה לא הכרתי עדיין. הוא אחז במפתח לחיי ואני כיוונתי אותנו למנעול שבדלת. העולם שכרגע מתנקז לחדר אמבטיה קטן בצדו השני של הקיר ממנו אין מנוס יותר.

אני פותחת את הדלת ונותנת לה להיטרק על הקיר | אבל היא נשארת על המפתן.
הוא שוכב שם עירום וגופו נראה כמו לוויתן בתוך עור נחש והנשל אינו יורד כראוי.
היא בפיג'מה וכפכפים. יפה כמו ברדלס שנדחף בכח רב לתוך מכנסיים וחולצה.
הייתי יפה במים. הרבה מעבר למה שנעליים, שמלות ערב או איפור יכולים לעשות ממני.
היא הייתה יפה במים, הרבה מעבר למילים. אבל גם כלואה, הרבה מעבר ליכולותיי.
עם כל האוקיינוס לרגלי עדיין הרגשתי כמו דג גדול מדי באקווריום קטן מדי.
ולכן באנו לפה, עם תקווה אינסופית וזוג רגליים שלמד לשים אחת אחרי השנייה.
׳צא מהמים' אני חושבת. 'בוא ותשיל ממך את החיים הישנים שגררו אותנו למטה
'כנסי אל המים' אני חושב 'ותיזכרי מאיפה באנו ובכוחה של אהבתנו. בואי איתי חזרה לים
ונהיה מאושרים'.

ונהיה מאושרים'.

 

אני מושיט אליה יד פתוחה אחרי דיוניים פנימיים רבים שקורים בתוך שניות. היא עומדת שם והשפתיים שלה בוכות; רגשות במים הן דבר חמקמק אבל אחרי שנים אתה לומד לזהות בכי גם במצולות. אני מחזיק את ידי באוויר גם אחרי שהכתף כואבת כי אני יודע שהפער הוא לעולם לא אין סופי, הדבר היחיד שפוגע בנו זה עוד מילים. היא מוותרת על ההישענות בכניסה והולכת לאט לעברי, חולפת על פני ידי הכואבת ומתיישבת על סף האמבטיה. אני שם את כף ידי הרטובה על הברך החשופה שלה ושנינו מרגישים את העיוות הזריז ברגלה כמו מכת חשמל קצרה אבל אינסופית. היא פיתחה סלידה מהמים ומה שהיה טבעי פעם כבר לא בא כל כך בקלות. מקלחות בשבילה נהפכו לחישוב מסוכן.

אנחנו לא אומרים דבר אבל צועקים עם העיניים. היא מבקשת 'די', אני מתחנן 'בואי נעצור את זה' ובבת אחת גם את השיחה הזו היא מפסיקה עם הסטת מבט מהירה.

"שימי רגל אחת במים" אני מבקש ממנה בקול שקט והיא עדיין לא מסתכלת עלי. "באנו לפה, לא אמרתי דבר. ניסיתי לבנות חיים, לא אמרתי דבר. שמתי על עצמי חליפה ויצאתי לעבוד מול מחשב יום יום ולא אמרתי דבר. השתמשתי בסכין ומזלג וראיתי טלוויזיה כמו האנשים שבחוץ ולא אמרתי דבר. מצאנו חברים להעביר איתם את ערבי שישי, לא אמרתי דבר. כרכנו את ידינו ועשינו טקס חתונה כמו כל האחרים ולא אמרתי דבר. הפסקנו להתקלח יחד ולא אמרתי דבר. הסתגרנו מהגשם והתחלנו ללבוש מעילים בחוץ ולא אמרתי דבר אבל זה הורג אותי". היא מכווצת את עיניה בכאב ואני תופס את ידיה בידי, "זה הורג אותי כל יום מחדש ואני לא בטוח מה נותר לי, מה אתן לילדה שאותה את רוצה להוליד על מיטה זרה בבתי החולים שלהם? איך אסתכל עליה כשהיא תגיע לבגרות ותרצה לשים חליפה עם מכנסיים וללכת לעבוד בהייטק?" אני עוצר כדי לקחת אוויר והיא משפילה מבט למטה ומחבקת עת הבטן שלה בחוסר אונים. 

ידינו אינן נוגעות יותר ואני מוצא נחמה בלהישיר מבט אל הקיר הלבן שמולי. "לא הייתה לנו משכנתא כשהיינו במים. ועכשיו? במקום הזה שאנחנו אפילו לא מסוגלים לקרוא לו בית אני עבד. עבד ללא אדון שחי חיי עונש כמו אחרי בית משפט וגזר דין חסר פשרות אבל ללא שום פשע".

אני עוצר שוב ומנסה לשלוט על הנשימות שלי אבל כל מחשבה מולידה שתיים נוספות וקולי לא עומד בקצב שליבי מכתיב.

אני רואה את ריאותיו מתמלאות והכעס שוטף אותי, אני מבינה שהוא מפחד אבל "זה הורג אותי גם" אני צועקת מבלי לשים לב שמחשבה הפכה למציאות.

הוא נרתע לרגע אבל ממשיך לכעוס יחד איתי. אני תופסת את ראשי וצועקת "אני תקועה!" אל תוך ידיי, 'אני לא רוצה להיות פה יותר במקום הזה ואני לא רוצה לחזור הביתה. אני מתגעגעת לגוף שלי אבל לא יכולה לדמיין את עצמי חוזרת אליו גם בעוד אלף שנה. אני רואה אותך מדי יום מתכנס אל תוך עצמך, בורח לפה, בורח ממני; הפרח הכי יפה בגן שנובל לאיטו.

אני אוהבת אותך.

אני שונאת אותך. אתה הדבר היחיד שיש לי בעולם הזה. אתה זר לי".

אני קמה כדי ללכת… ואני מחפש בתוכי את המשפט הנכון להגיד אבל מוצא את עצמי שולח יד חזקה קדימה בכדי לתפוס אותה. ידי מוצאת רק בד והחולצה שלה נקרעת במהירות, היא נבהלת ואני מושך אותה פנימה אל תוך האמבט. אני פותח את הברז עם היד השנייה ועם היד הראשונה מחזיק את ראשה מתחת לפני השטח. היא בועטת ומנסה להשתחרר אבל אני שומר את ראשה למטה. בתוך המים היא נראית כמו דג מחוצה לו. אני רואה בזווית העין את הדלת שוקעת אל תוך הקיר, הבטון מציף את העץ והחלום שלי להינעל כאן הופך למציאות. החדר מתחיל להתמלא בזמן שגופה המתנועע משליך כמויות עצומות של מים. "אל תפחדי, בני האדם טובעים פה אך ורק בגלל שהם מפחדים", אני אומר והיא צורחת עם פה פתוח ועיניים סגורות. אני שומע את מה שנשאר מהצעקות שלה שגוועות אחרי 20 סנטימטר של מים ואני לא בטוח אפילו לרגע אחד שאני עושה את הדבר הנכון, אבל זה לשחות או למות בשלב הזה ואני חייב למצוא את בתולת הים שהצילה אותי לפני כל כך הרבה שנים. 'אל תפחדי' אני צועק אל עבר פני המים ואני רואה שידיה עוברות לאחוז בצידי גרונה הכואבים, איפה שהזימים מחפשים להיפתח. היא משתמשת בציפורניים שלה כדי לבקע אותם אבל אני יודע שהיא רק צריכה לבחור והם יחזרו, היא רק צריכה לבחור בי.

יחד זה תמיד היה פשוט וקל יותר אבל ברגע זה שום דבר לא בא בקלות, ואני מתחיל לדמוע כמו שלמדתי כאן. אני בוכה והיא צורחת. המים כחולים כי אני מדמיין שהם כחולים ועוד רגע היא תמצא את מה שאני מנסה שהיא תחפש.

כשאני מפסיק לדמיין כחול בכוח אני רואה שהמים מוכתמים בדם ושזרועותיי מלאות שריטות עמוקות, היא עוד משספת את צידי גרונה בעזרת ציפורניה אבל ברגע אחד היא גומעת ליטר אינסופי של מים ומפסיקה לזוז. אני משחרר אותה ומניח שתי ידיים על צידי פניה, אני משפשף בעדינות את כריות לחייה ואז מחליק את ידי לאחורי גופה ואנחנו מתחבקים, צפים יחד במרכז חדר האמבטיה, באמצע דירתנו, בסוף הרחוב שבקצה העיר במרחק 10 דקות נסיעה מחוף הים.

אני פוקחת עיניים ומרגישה את האזיקים ניתקים מפרקי ידיי. שערי שופע ממני לראשונה מזה שנים וגופי נפתח במים כמו פרח בשיא תפארתו. אני מוצאת את עצמי מחובקת עם האלמנט החזק ביותר בטבע.

הוא כוח בלתי ניתן לעצירה ואני סלע בלתי ניתן להזזה. יחד אנחנו נעים במקום. אני חופשיה.

אני מפסיק את החיבוק כדי להסתכל עליה. עיניה פקוחות לרווחה ופיה פתוח בתדהמה. אני שם את אצבעותיי על עורפה ומעביר את האגודל שלי בעדינות על שלושת הגלדים שמתחת לאוזנה השמאלית, הגלדים מתמוססים לאיטם ואני רואה שלושה זימים קטנים שהמילה עדינות לא עושה איתם צדק; הם נראים כמו החתך הכי יפה שאי פעם יכולתם לעשות עם סכין. מספר בועות קטנות של אוויר בורחות מהם ותיכף גם זרם שלם שנראה כמו משפחת דגיגים קטניה שעוברת דרכם. אני מרגיש את הבטן שלה נוגעת בי במלא נקודות שונות ופיה נסגר בבית אחת אבל עדיין עם הבעת פנים שמשדרת הפתעה, כאילו לא ידעה שהיא עוד מסוגלת להתמודד עם מצב שכזה. ידיה מקבלות חיים והיא תופסת את עורי בשתי מקומות שונים בגבי, לא מחבקת אלא צובטת בחוזקה כמו מנסה להבין מישוש מה-הוא.

'בואי נעזוב' אני מציע לה עם חיוך.

'אבל לאן נלך?' היא שואלת אותי עם העיניים, ואני מסתכל על הסנפיר הכסוף והיפהפה שמנחה אותה במים והיא עכשיו שמה לב אליו גם.

'נשחה', היא מתקנת את עצמה 'לאן נשחה עכשיו?', 'לאן שתרצי' אני עונה לה בנשיקה.