אסטרו

אני אף פעם לא אשכח את היום שבו התחילו הבעיות, שדווקא התחיל כמו יום נהדר. הוא הרגיש את החללית הקטנה שלי מתקרבת הביתה בחושיו המחודדים, ושמעתי את ההתלהבות שלו גם ממרחק של מיליון קילומטר, עוד לפני שיכולתי לראות את הנקודה הבהירה הקטנה בחלל השחור. קולו הגבוה והמוכר, שהתגעגעתי אליו למרות הפרידה הקצרה, קרא אלי מעבר למרחבי החלל, בתחילה חלש ונידח כמו רעשי הרקע, אבל ככל שהתקרבתי, הקול התגבר ונוכחותו הפכה לדבר שאי-אפשר להתעלם ממנו. השמחה שלו מדבקת כמו צחוק, ולא יכולתי להתאפק מלחייך. ניסיתי להרגיע אותו, לשדר לו שבסך הכל לא התראינו שלושה ימים, שקצת ישלוט בעצמו או שהרוח לא תאפשר לי לנחות, אבל הוא בקושי הקשיב לי מעבר לנביחות השמחה שלו, שליוו אותי כל הדרך.

בסופו של דבר הייתי צריכה לפקוד עליו להירגע ומיד בזמן שהחללית שלי ריחפה מעל שטח הנחיתה, ורק אז הנמכתי בעדינות עד המגע עם הקרקע. ברגע שהמנוע כבה, קולו שב ומילא את ראשי באינספור שאלות ובקשות.

"איזה כיף שחזרת! מה הבאת? אפשר לצאת לטיול? קרו פה המון דברים משונים כשלא היית! תוכלי לגרד לי קצת מאחורי הבית? מה הבאת?"

לקחתי את התיק הגדול איתי, אבל את הארגז עם חלקי החילוף השארתי על החללית. יהיה מספיק זמן יותר מאוחר לפרוק אותו ולתקן את המשאבה. בשלב ראשון נכנסתי לבקתה, שהיא המבנה היחיד כאן, מלבד האסם הקטן. הכל נשאר כמו שעזבתי אותו, כמובן. הנחתי את התיק, לקחתי את מקל ההליכה ואמרתי לו, "בוא, אסטרו, נצא לטיול." לשמחתו לא היו גבולות.

בשלב ראשון הלכתי לחלקה שמאחורי הבית, נכנסתי לאחד התלמים והלכתי בו עקב בצד אגודל, מטביעה עקבות עמוקים באדמה ומעמיקה את התלם. בראשי שמעתי אנחת רווחה קולנית וחשתי את האושר שלו, הנועם הפיזי שמשתלט, מקרין לכל עבר, ומכסה על כל אי-נוחות אחרת. כל כך קל לגרום לו לאושר, והאושר שלו, כאמור, מדבק כמו צחוק. חייכתי בסיפוק וחזרתי על הפעולה בתלם אחר בכיוון השני.

"תודה תודה תודה! איזה כיף זה היה! כבר יומיים מגרד לי בדיוק בנקודה הזו! את רוצה לראות את הנחל? יש שם פרח חדש שלא היה שם כשנסעת!"

"בטח, גם ככה צריך לבדוק את הצנרת," אמרתי, ושמתי פעמיי לכיוון הנחל. בדרך עדכנתי אותו בהרפתקה שעברתי בשלושת הימים האחרונים, שלא ממש היתה הרפתקה. טסתי לגנימד בשביל למכור את הירקות, לקנות את חלקי החילוף למשאבה, ולהתעדכן אם קורה משהו מעניין בשכונה שלנו. יום טיסה לשם, יום של סידורים, ויום טיסה בחזרה. הדבר הכי מעניין שקרה בשלושת הימים האלה, מלבד כשאחד הסוחרים טעה בעודף שנתן לי, היה השיכור באכסניה שחשב שאני מישהי אחרת. אבל אסטרו שתה בצמא כל מילה.

הגענו לנחל, ובדקתי שצנרת המים לא סתומה. אסטרו הסב את תשומת ליבי לשיח שהנביט פרחים צהובים יפים. קירבתי את אפי לאחד הפרחים, אבל לא היה לו שום ריח. מצד שני, ברגע שהתקרבתי, עף חרק כלשהו מתוך הפרח ולרגע נבהלתי. את אסטרו זה מאוד הצחיק, והוא לגלג עלי כל הדרך בחזרה לבקתה.

אני מכירה אותו כבר לא מעט שנים, ואני יודעת איך חרדת הנטישה שלו אוכלת אותו כשאני לא כאן. זה יעבור לו עד הערב, ידעתי, ומחר הוא כבר יהיה עצמו השמח והרגוע. הוא ככה מאז ומתמיד, מאז שנפגשנו, כשעברתי פה בסביבה במקרה. הייתי לחוצה בזמן וחיפשתי קיצור דרך בין האסטרואידים הטרויאנים, שיחסוך לי כמה שעות טיסה, ויצא שעברתי לידו. מרחוק חשבתי שזה עוד אסטרואיד נטוש בלי בית, אבל כשהתקרבתי התחלתי להרגיש אותו בוחן אותי, מנסה להחליט אם לנהום ולאיים עלי או לקבל אותי בשמחה.

שמעתי סיפורים על הייצורים הטלפתים האלה, שמרחוק קל להתבלבל בינם לבין כוכבי לכת ננסיים חסרי חיים שמקיפים את השמש, והסקרנות לא נתנה לי לוותר על ההזדמנות. התקרבתי אליו ונכנסתי למסלול סביבו. סקרתי את פני השטח המצולקים שלו ושידרתי לו מחשבות מרגיעות. הוא נראה לי עזוב ומרוט, ומצד שני הרגשתי שיש בו אנרגיה ותאווה לחיים, ומחשבותיי ליטפו אותו. לא לקח הרבה זמן עד שהוא קיבל אותי ביבבות שמחה והזמין אותי לנחות.

בהתחלה זה נראה לי מוזר, אבל במהרה מצאתי את עצמי מצפה למפגשים האלה עם אסטרו, לאותן שעות של חדווה טהורה, הרחק מכל יתר החיים המסובכים של אנשים אחרים. אחרי שנים ארוכות של בדידות מבחירה, שנים רבות של טיסות ארוכות כשאף אחד לא מחכה לי בבית ואף אחד לא קובע לי את לוח הזמנים, מצאתי חבר במקום הכי פחות צפוי. הוא לא דרש ממני דבר, רק שמח כשבאתי ואהב אותי ללא גבולות. 

אחרי מספר מפגשים כאלה, עצירות ביניים בדרכי מקצה אחד של מערכת השמש לקצה השני, הוא מאוד נעצב כשהייתי מוכרחה להמשיך בדרכי. אמרתי לו שאחזור בעוד שבוע או שבועיים, והוא שאל למה אני צריכה בכלל לעזוב ולא יכולה להישאר איתו כל הזמן. באותם שבועיים עד לפגישה הבאה חשבתי על זה, ובתוכי נבטה וצמחה ההחלטה שהגיע הזמן להפסיק עם המשלוחים לתחנות הנידחות ולהקים לי בית. כשהודעתי לו שאני מסכימה, ודאי הרגישו את גלי השמחה שלו גם על מאדים.

הבאתי אליו בהדרגה את הכלים, החומרים והמכונות, ובניתי את הבקתה והאסם. בשנים שחלפו מאז טיפחתי אותו, האכלתי אותו כמו שצריך, והוא בתורו השמין יפה, פיתח כח משיכה מרשים יחסית לגודלו, ואפילו הצמיח אטמוספרה, עד כדי כך שלא הייתי זקוקה יותר למנעל האוויר של הבקתה. שנינו היינו מאושרים להיות לא רק זו בחברת זה, אלא ממש יחד.

באותו לילה, אחרי שפרקתי את הארגז מהחללית, הלכתי לישון מוקדם, לא לפני שהבטחתי לאסטרו שמחר בבוקר נצא שוב לטיול אל המטע. הייתי מאוד עייפה ושקעתי בשינה עמוקה כמעט מיד. אני לא בטוחה מה היתה השעה, אבל באמצע הלילה התעוררתי בבת אחת, כמו מסיוט, והרגשתי רטט שגרם למיטה ולכל הבקתה לרעוד. בתחילה לא הבנתי מה קורה, והרטט סירב להירגע במשך שניות ארוכות.

"אסטרו? מה הולך כאן?" שאלתי אותו בקול רם. הוא ישן אפילו יותר חזק ממני ולא ענה, אבל הרגשתי ממנו תחושת אי-נוחות פיזית, כזו שהזכירה לי בעיות במערכת העיכול. התחושה גאתה ודעכה בגלים חדים, לפעמים עוצמתית יותר ולפעמים חלשה, וכעבור מספר רגעים היא נרגעה עד שנעלמה, והרטט פסק. ישבתי במיטה מודאגת. בכל השנים שאני כאן, מעולם לא חוויתי רעידה כזו, וזה כנראה לא סימן מבשר טובות.

למחרת שלחתי הודעה לדוקטור גולוג, מומחה שהתייעצתי איתו בעבר, שגילה עניין רב באסטרו, ואפילו ביקר אותנו פעם כדי לחקור כל מה שאפשר על פני השטח. כעת נזקקתי לחוות דעתו באשר למצבו של אסטרו, אם יוכל לשער מה הגורם לרעידה בלילה. גולוג השיב לי שהוא עסוק מאוד בימים אלה, אבל ישמח לבוא ולבקר אותנו לקראת סוף החודש.

בשבועיים שעברו עד שהדוקטור הגיע לביקור היו עוד שתי רעידות ליליות. האחת היתה חלשה יותר מהראשונה, אבל השנייה היתה חזקה בהרבה, וסף הדאגה שלי עלה משמעותית. כששאלתי את אסטרו מה שלומו, הוא רק נהם בחוסר יכולת למצוא את המילים המתאימות, וחשתי תוגה קלה ותסכול שמשתלטים על מצב רוחו. שמחת החיים שלו נפגמה, כבר לא היתה כמו פעם, והוא הרגיש לי מעט מודאג. אמנם בימים שקטים הוא עדיין היה שובב ונלהב כתמיד, והעברנו את הזמן במשחקים ושירים (אני מנגנת בפסנתוף לא רע, אם יורשה לי להחמיא לעצמי), אבל בימים אחרים הוא הרגיש כמו צל חיוור של עצמו, אפילו מדוכדך יותר מאשר כשפגשתי אותו לראשונה. כל נסיון לחלץ ממנו מידע על מצבו נכשל כשלון חרוץ.

הדוקטור הגיע באחד הבקרים במעבורת קטנה, שהכילה בקושי אותו ואת התיק שהביא, ונחת לצד החללית שלי. לאחר שיצא מהמעבורת הוא התמתח ארוכות, מחלץ את עצמותיו המסכנות, שכנראה לא יכלו לזוז כמעט בתא הטייס הזעיר במשך יותר מיום. כשסיים, לחצתי את ידו וברכתי אותו לשלום.

"איך היתה הטיסה?", שאלתי באמפתיה כשעשינו את דרכנו אל תוך הבקתה.

"אני שונא טיסות ארוכות, במיוחד בתוך קופסת גפרורים שכורה כזו, אבל במקרה כמו זה לא יכולתי לוותר על ההזדמנות. אני רואה שהחווה שלך מתפתחת יפה, ואסטרו נראה בריא ומטופח, לפחות על פניו."

ישבנו על כוס תה, אותה חיזק הדוקטור במשהו אלכוהולי מבקבוקון ששמר בכיסו, וסיפרתי לו בפרטי פרטים מה קרה. מדי פעם אסטרו התערב והעיר הערה, אבל רוב הזמן קיבלתי ממנו את התחושה שהוא יושב בפינה שלו ומקשיב בחצי אוזן.

"ובכן," אמר גולוג תוך כדי שפשוף של סנטרו מלא הזיפים, "שמעתי על בעיות אצל אסטרולוּפּים, אבל מעולם לא על משהו כזה. אסטרו, אתה יודע בן כמה אתה?"

חשנו ממנו בלבול מוחלט. גיל מעולם לא היה נושא לשיחה בינינו, והקונספט היה לו זר לחלוטין. גולוג ניסה להסביר את עצמו.

"אה, אולי ספרת במקרה כמה פעמים הקפת את השמש?"

חשבון הוא פעולה מורכבת עבור יצור כמו אסטרו, ובקושי הצלחתי ללמד אותו לספור שלוש זריחות ושקיעות כשאני נאלצת לטוס לגנימד. לא היה סיכוי לקבל ממנו מידע שימושי, והדוקטור הבין מיד את חוסר התוחלת בנסיון.

"ובכן, בתור התחלה אני אאסוף את המידע מהחיישנים שהשארתי כאן בביקור הקודם," אמר גולוג. "אני מקווה שהתשובה נמצאת שם בין המספרים. בכל מקרה בדעתי לפרסם מאמר מדעי בהתבסס על הנתונים האלה."

סיימנו את התה ויצאנו לטיול עם מקל ההליכה שלי והמכשיר שגולוג הביא איתו. אסטרו שמח ללוות אותנו לכל אורך הדרך, והרגשתי שהוא שמח יותר לדבר איתנו על הנחל והצמחיה מאשר על מצבו הבריאותי. עברנו בין נקודות שונות באזור, ובכל נקודה גולוג מצא את החיישן, שהיה צמוד לעץ או תקוע בקרקע, והצמיד אליו את המכשיר. לאחר מספר שניות, בהן המכשיר קרא את המידע, נשמע צפצוף והמשכנו הלאה.

בערב ישב גולוג ליד השולחן בבקתה וחיבר את המכשיר הקטן למחשב הגדול יותר. הוא תקתק ותקתק, דיבר אל המחשב, שאל אותי עוד שאלות, ולבסוף הניח למחשב לעשות את עבודתו. המחשב חשב וחשב רוב הלילה, ובבוקר חיכתה לדוקטור תשובה. הוא הביט בה ארוכות בגבות מכווצות.

"יש מסקנה?" שאלתי. הוא נד בראשו לשלילה, ואחרי עוד דקה או שתיים של שקט, הוא סובב את תצוגת המחשב אלי והצביע על גרף שלא אמר לי דבר.

"על פני השטח אסטרו במצב מצוין. האטמוספרה שלו בריאה, הקרקע עשירה במינרלים, ללא ספק את דואגת לו כהלכה. מצד שני יש תנודות קלות בכח המשיכה והשדה המגנטי. אני חושד שיש לאסטרו פגם בליבה."

צמצמתי את עיניי וניסיתי לרדת לסוף דעתו, אבל לשווא. "מה זה אומר?"

"אני לא בטוח, וגם החשד שלי לא לחלוטין מבוסס. כדי לאסוף עוד נתונים ולהגביר את הבטחון צריך לחפור בור בעומק של עשרים וחמישה קילומטר ולהוריד לשם חיישנים."

תשומת ליבו של אסטרו התעוררה, והוא החל לנהום באגרסיביות. "תירגע, אסטרו," אמרתי לו, "זה לא יקרה. אין לנו את הכלים בשביל חפירה כזו, וגם אם היו, אין מצב שהייתי נותנת לו לפצוע אותך ככה." זה פעל, והרגשתי שהוא שומט את ראשו הלא-קיים בחזרה לרצפה. פניתי שוב לגולוג ברצינות מהולה בחרדה.

"מה לדעתך יקרה לו?"

"אין לי דרך לדעת בוודאות. הביטי, אסטרולופים הם יצורים נדירים, והמדע בקושי רב חקר אותם בכלל, ואת המחלות שלהם בפרט. עם צוות של חוקרים וכמה שנים טובות, אני מניח שהיינו יכולים להניח יסודות מוצקים לשדה מחקרי חדש, שאולי יוכל לענות על השאלות המצוינות שלך בעוד עשור או שניים. כלומר, אם היה לי צוות ומימון לעניין." 

הוא החווה בידו אלי, ואני נדתי בראשי לשלילה באיטיות. אין לי דרך לממן מחקר כזה, ובמצב של ימינו, אף אחד לא באמת יתעניין באסטרולופים, לפחות לא מספיק בשביל לעזור לנו.

לאחר ארוחת הבוקר הדוקטור ארז את מעט מטלטליו והתנצל על שלא יכל לעזור. ליוויתי אותו למעבורת הקטנה שלו, והוא הביט בה ארוכות בייאוש, מנסה למצוא את הדרך הנוחה ביותר להעביר טיסה ארוכה. לא היתה לו ברירה והוא נאלץ לדחוס את גופו גדל-המידות לתוך המעבורת כמיטב יכולתו, ונפרדנו לשלום. עמדתי ליד החללית שלי בזמן שצפיתי במעבורת הולכת ונמוגה אל מרחבי השמיים.

"טוב, זה שוב רק שנינו," אמרתי. "רוצה לשחק בכדור?"

שמץ השמחה שלו למשמע ההצעה, שעד לא מזמן היה אמור להיות פרץ של התלהבות, היה בכל זאת משמח. הלכתי לבקתה, מצאתי את הכדור, וזרקתי אותו כמה שיותר רחוק. כעבור דקות ספורות הרוח החזירה את הכדור עד לרגליי. הרמתי אותו וזרקתי שוב, ושוב הוא חזר, הפעם מעט רטוב ומלוכלך, כנראה התגלגל לנחל. כך בילינו מספר שעות, כשאסטרו שמח לשחק, ואני פנויה למחשבות על האפשרויות שעל הפרק.

בשבועות הבאים שמתי לב שלפעמים דברים נעשים קלים יותר. היה לי קל יותר לשאת ציוד, דליי המים פחות הכאיבו לאצבעותיי, וכשקפצתי הצלחתי להגיע גבוה יותר. זו לא היתה ירידה משמעותית בכח המשיכה, אבל היתה ירידה מורגשת, גם אם לכמה שעות פה ושם.

באחד הלילות, כחודשיים לאחר ביקורו של גולוג, התעוררתי משנתי בהרגשת חנק. נאבקתי לשאוף פנימה עד שהגעתי לדלת הבקתה וסגרתי את מנעל האוויר, לראשונה מזה שנים. הוא חרק מעט, אבל פעל כשורה ואטם את הבקתה. מערכת איזון הלחצים נכנסה לפעולה והזרימה חמצן כדי לאפשר לי לנשום. בדיקה מהירה גילתה שהלחץ האטמוספרי מחוץ לבקתה ירד מתחת לסף הנשימה, ולכן מאותו רגע יכולתי לצאת החוצה אך ורק בחליפת החלל הישנה שלי, שהעלתה אבק בפינת הבקתה בהמתנה סבלנית ליום פקודה.

ניסיתי לעודד את אסטרו, אבל מלבד מספר נהמות שקטות ועצובות, לא הצלחתי לתקשר אתו. הרגשתי את הסבל שלו, את המחלה שאכלה אותו מבפנים. מעט הלחץ האטמוספרי התפוגג ביומיים הבאים, וכל הצמחיה מתה. התהלכתי בשדות החרבים, הלכתי אל ערוץ הנחל שְמימיו התאדו, עברתי בין עצי המטע שכבר לא ייתנו פרי, והזלתי דמעה אחרי דמעה.

"אסטרו, אני כל כך מצטערת," אמרתי. קולו בראשי השמיע רק חרחור עצוב, והוא שידר לי רגש שמעולם לא חשתי ממנו, גם לא כשהייתי צריכה לעזוב אותו בעבר. תחושת האבדון והפרידה הציפה אותי, ואני התיישבתי תחת אחד העצים, נשענתי על הגזע הקר, ושקעתי עם אסטרו בתהומות העצב. קולו הלך ודעך, עד שנעלם לגמרי.

אני לא יודעת כמה זמן ישבתי שם, כנראה כמה שעות, עד שהתרעת החמצן שלי החלה לצפצף. קמתי באיטיות מדוכדכת וגררתי את רגליי בעפר בחזרה לבקתה. למרות כח המשיכה החלש, הרגשתי שהחליפה מעיקה עלי במשקל של טונות.

אני לא יודעת כמה ימים שכבתי שם במיטה. ניסיתי לשיר לו שירים, צעקתי עליו שיתעורר, ניסיתי לפתות אותו עם כל דבר שידעתי שהוא אוהב, אבל כלום. לא קול, לא תחושה, רק קור ואפלה. לא יכולתי ולא רציתי לקבל את האפשרות שהוא מת. ניסיתי לחשוב על החיים בלי אסטרו, ולא יכולתי להעלות בדעתי מה או מי יוכל למלא את מקומו בחיי. אחרי כל כך הרבה שנים ביחד, זה הרגיש כאילו חלק ממני מת, ונשארתי כלי חלול וחסר משמעות. המחשבה על חזרה לחיי בדידות היתה בלתי-נסבלת, ומלבד זאת התחלחלתי מהרעיון של לחזור לעיסוקי הקודם. שקלתי גם את האפשרות להצטרף לאסטרו. זה מאוד קל, פשוט לצאת החוצה ולשחרר את האטם של חליפת החלל, אבל למזלי (או אולי לרוע מזלי) אני פחדנית מטבעי, ולא הצלחתי להביא את עצמי אפילו לקום מהמיטה.

הייתי נשארת שם בבקתה עוד חודשים, אבל המציאות אינה סבלנית. מלאי המזון שלי היה באסם, וכעת היה קפוא ולא-אכיל. מה שנשאר לי היה מעט אוכל בבקתה, ומנות לשעת חירום בחללית. רק אחרי ימים ארוכים, כשלא נשאר פירור אכיל בבקתה ומעיין הדמעות שלי התייבש, התחלתי לחשוב ברצינות על העתיד. בתחילה לא הצלחתי להעלות על דעתי את האפשרות לנטוש אותו כמו פיסת זבל לצד הדרך, בלי סימן שיראה לכל מי שיחלוף לידו מי היה החבר הנפלא שלי. אבל ההבנה חלחלה בתוכי שאין לי הרבה אפשרויות אחרות. 

איכשהו ארזתי כמה דברים וגררתי את עצמי לחללית. המראתי אל תוך השמיים השחורים לאט ככל האפשר, וכל מטר שהפריד בינינו היה כמו דקירה בלב. הקפתי את אסטרו במשך כמה שעות, מצמידה את אפי לחלון ומביטה בפני השטח הקרים. גם הצד שפנה לשמש, שבלי אטמוספרה היה ודאי אפוי היטב, נראה מגובה המסלול קר ועזוב. השארתי הרבה דברים בעלי ערך שם למטה, אבל ידעתי שלעולם לא אנחת שם שוב.

לבסוף הנחיתי את המחשב לטוס לכיוון גנימד, ועקבתי במבטי אחרי אסטרו בזמן שהחללית לקחה אותי הרחק ממנו. במרחק של מיליון קילומטרים כבר לא יכולתי לראות אותו, ובמקום נקודה קטנה ובהירה היה רק חושך. שמתי את ידי על החלון ולחשתי "להתראות," אבל בראשי היתה רק דממה.