פלינט והנחש
השם שלי הוא פלינט.
למדתי באקדמיה לכשפים. סולקתי משם אחרי שהבינו שאני בהחלט לא מכשף. סיפור ארוך. קשור איכשהו בצפרדע ובמורה שלי, שלמרבה הצער לא חזר ללמד אחרי התקרית הזאת. אבל אני יכול להשבע שמדי פעם אני שומע קרקורים מתחת לחלון שלי כשאני מנסה לישון.
למדתי באקדמיה ללוחמה. סולקתי משם אחרי שהבינו שאני לא יודע לירות בקשת, לא טוב בהשלכת כידון, לא מצליח להלחם בחרב ואפילו לא מצליח לנצח אנשים במלחמת כריות. למען האמת, כמעט חנקתי את עצמי עם כרית. על זה דווקא זכיתי במדליה שנלקחה ממני אחרי חמש דקות כשמישהו אחר באקדמיה הצליח לחנוק את עצמו עם כרית ולמות. אני בטוח שהוא מאושר בקבר שלו עם הכרית.
למדתי באקדמיה לאבנים. משם דווקא לא סולקתי כי המורים היו אבנים ולא בדיוק יכלו לומר לי להסתלק, אבל הרגשתי מאוד לא רצוי כשלא הבנתי שום דבר בשיעורים שלי, ומשום מה המורים אף פעם לא הקריאו את השם שלי כשבדקו נוכחות בכיתה. אז היסתולקתי (וזו מילה אמיתי שלמדתי שם).
בסוף התמקמתי בבטחה באקדמיה הסטנדרטית. זה היה מקום שקט, מלא חנונים עם שיער מתולתל (בחיי, לכולם היה שיער מתולתל. לי תמיד היה שיער חלק, אבל אני יכול להשבע שכשיצאתי משם היו לי כמה שיערות מתולתלות שלא היו שם קודם לכן), ומפוצץ בלימודים.
אני לא אוהב לימודים.
מעולם לא אהבתי.
לצערי, אין אקדמיה למתבטלים.
והאקדמיה לשינה דחתה אותי כי לקח לי יותר מדי זמן להירדם.
אחרי האקדמיה התחלתי לחשוב שאולי בכל זאת לא יצא שום דבר מהחיים שלי. ואז קראו לי למשימה חשובה. משימה כל-כך חשובה שאפילו אמרו לי שהיא חשובה. יותר מהאוגר שלי – רק שתדעו.
כן, אז מסתבר שהעולם שלנו גוסס. משהו על… הר געש עצבני שלא קיבל קורבן כבר יותר מדי זמן. והמועצה החליטה לשלוח אותי – אחרי שהם התייעצו עם סנאי הגורל שכרסם את השם שלי מרשימת המועמדים – כדי למצוא את הקורבן הרצוי של ההר ולהשליך אותו פנימה.
אחרי דיונים רבים, הם נקבו בשם הקורבן – פיף. מסתבר שזה נחש ארסי ענק שיכול לבלוע אותי בביס אחד יחד עם עוד תושבי עיר שלימה. זה נשמע לי מעולה אז אמרתי שאני בעניין.
רק מה… הם היו חייבים לצוות אותי עם שני אידיוטים – קטלר ואנגס. אפשר לומר שלא בדיוק הייתי מרוצה מהסידור. אבל החלטתי לשתוק ולתת להם להצטרף, ברוב טובי. היתרונות היחידים שהיו בשני אלה היו שקטלר היה באקדמיה לכישוף ואנגס היה באקדמיה ללחימה. איתם, היה לי סיכוי קצת גדול יותר לשרוד.
לפני ששלחו אותנו לדרכנו חברי המועצה ניגשו אלי והבכיר שבהם הניח יד על כתפי. ״אנחנו סומכים עליך, פלינט.״ הוא אמר בכובד ראש בזמן שמאחוריו ראיתי את רוב התושבים מתחילים לחפור לעצמם קברים באדמה. הרגשתי בטוח בעצמי והנהנתי לפני שפניתי בחזרה אל אנגס וקטלר שטיפסו על גבעה תלולה.
אז שלושתנו נעמדנו על ראש הצוק שבקצה העיר ובהינו בדרך הארוכה שהיתה לפנינו. הרוח בידרה את שיערותינו ונשמנו את אוויר הבוקר הצח. נמלאתי תקווה. המסע הזה יכול להיות הדבר הכי טוב שיקרה לי. הוא יכול להיות מדהים – גם אם אני דבוק לשני הטיפשים האלה!
״חילזון!״ צרח אחד מהם – לא ידעתי איזה – ושניהם שלפו את הנשק שלהם (רק אציין שכלי הנשק שלהם כללו ערימה של אבנים אפורות שאנגס מצא בדרך ומקל ארוך שקטלר שבר מעץ מת) וזינקו בעקבות פרפר קטן. התקוות נטשו אותי וגררתי את עצמי בעקבותיהם.
הייתי שמח לקצת אקשן בדרך, אבל אני מניח שהמזל סוף סוף היה לצדי. שום דבר לא קרה. לא נתקלנו בשום יצור מעורר אימה ולא נקרענו לגזרים על ידי הצפרדע המעיקה שיודעת יותר מדי כשפים, לטעמי. למען האמת, בחברת קטלר ואנגס זה היה בהחלט דבר חיובי. הנחתי שהם עוד ייקחו מפלצת איתם הביתה בתור חיית מחמד.
טיפסנו על גבעה ירוקה והתמתחתי בזמן שבחנתי את הנוף. בעיר לא יכולתי לראות מקומות יפים. כל הבתים היו עשויים אבנים סדוקות והרחובות היו מרוצפים אבנים מכוסות טחב. אפילו פנסי הרחוב היו עשויים אבן – ואני מתכוון גם לאש. היה די חשוך בעיר.
ואז הבחנתי במכשול הראשון שלנו. להקה של דרקונים עצומים נחה בקרבת מקום ונשנשה דשא. כשהם הבחינו בנו חלקם נהמו ופנו אלינו. הצעדים שלהם הרעידו את האדמה ובטח הפריעו מאוד לחפרפרות. הם גם קצת עצבנו אותי. ממש רציתי להתרחק מהם ומהבסים שלהם.
״הי, חבר’ה.״ קראתי לחבריי למסע. ״יש לנו חברה.״
הם העיפו מבטים בדרקונים וישר קפצו לעמידה. ״כן!״ קטלר התלהב. הוא שלף את המקל שלו ונעץ בדרקונים מבט מאיים ככל יכולתו – הוא לא נראה מאיים במיוחד בפיג’מה שלו, אני חייב לציין. למה הוא לבש את הפיג’מה שלו? אני לא יודע. אני גם לא רוצה לגלות. ״התרחקו, לטאות ענק! אנחנו נחסל אתכן בקלות כזו שלא תבינו מה קורה! העולם שלכן יתהפך! אתן – ״ הוא נעצר באמצע דבריו ועיניו ברקו. ״נכנס לי משהו לעין!!!״
אנגס שלף מאשפת החצים שהיתה תלויה על גבו חרב צהובה בוהקת שהיתה גורמת לכל יצור חי להסתנוור. חוץ מדרקונים שבבירור היו בעלי ראייה מתה. הוא הניף את החרב סביב ראשו כאילו הוא מתכוון להשליך אותה בכל הכח. ברגע שהוא עזב אותה למדתי למה אסור לעולם לעמוד לצידו כשהוא מנסה לזרוק משהו.
החרב עפה לו מהיד גבוה מעלינו ואז החלה לצנוח לכיוון הראש שלי. זזתי הצידה ושקלתי לכמה רגעים להשאיר את אנגס שבהה בלהב המתקרב בפה פעור מעט, כאילו הוא תוהה איך זה ירגיש למות.
עמדתי בפיתוי ומשכתי אותו לכיווני. החרב ננעצה בקרקע והשמידה פרח מסכן ותמים. אנגס מיהר למשוך את החרב אבל היא סירבה להיחלץ מהאדמה. בינתיים קטלר רץ סביבנו ונופף בידיו בטירוף תוך שהוא צועק: ״העין שלי!!!״ עד שחשבתי שאהפוך גם לחירש בנוסף לעיוור.
אחרי כמה ניסיונות כושלים אנגס החליט להשתמש בקשת שלו. הוא הכין בה חץ, מתח את המיתר לאחור וירה. הבעיה היתה שהוא כיוון כשגבו היה מופנה לדרקונים. אז הוא תקף סלע אפור וגדול שנח לא רחוק מאיתנו.
״שאלה לי אליכם,״ פניתי אל ידידיי הכושלים למסע.
״העין שלי!!!״
״אתם יודעים להשתמש בכשפים או להלחם בכלי נשק?״
קטלר ניסה לדחוף אצבע לעין – זה נראה דוחה אז הפניתי לו את הגב – ואנגס הרהר בשאלה שלי הרבה יותר מדי זמן. בסופו של דבר הוא הנהן.
״אני יודע להשתמש בכלי נשק. אבל לרוב אני לא פוגע במטרה שלי. או… שאני פוגע בעצמי. זה קרה לי רוב הזמן, כן.״
״יש לך כלי נשק שאתה כן יודע לכוון?״ שאלתי אותו בסבלנות – זה היה הישג מרשים בהתחשב בכך שנמאס לי משניהם עוד לפני שיצאנו למסע הזה. חוץ מזה, אנגס כמעט שיסף אותי בחרב.
אנגס הנהן ומבטו נעשה רציני. ״אבל זה מסוכן. קשה מאוד לשלוט בזה. הנזק קטלני.״
זה נשמע מבטיח. הוריתי לו להשתמש בנשק יום הדין שלו. הוא שלף שקיק קטן מלא אבנים קטנות. אני לא יודע מה היה יותר מפחיד – ההבעה שלי או להקת הדרקונים.
״אלה סתם אבנים.״
״אלה לא סתם אבנים,״ הוא שלף אבן אחת וסובב אותה תחת אור השמש. זו עדיין היתה אבן. ״אלה אבני החורבן.״
טוב, אולי אלה היו אבנים קסומות.
״הן קסומות.״ הוא הסביר. הוא הסתכל על הדרקונים שהלכו באיטיות – כמו דרקונים בכל מקום בעולם – וכיווץ את עיניו. לכמה רגעים נראה לי שהוא עומד להיחנק ואז הוא הניף את ידו לאחור וזרק את האבן בכיוון הדרקונים. היא פגעה ברגל של אחד מהם. הדרקון השפיל את מבטו מטה, הביט באבן ואז נעץ בי מבט לא מאמין. כנראה גם הוא תהה למה האנשים שסביבי מפגרים. קטלר המשיך לצווח על העין שלו.
״אלה סתם אבנים.״ חזרתי.
אנגס בחן את שקיק האבנים בעיון ואז קימט את מצחו. ״אלה סתם אבנים.״ הוא אישר. ״הבאתי אבני כאב במקום אבני חורבן. קל מאוד להתבלבל ביניהן – רק שתדע.״
לא היה לי אכפת כל-כך.
העפתי מבט בדרקונים שעדיין התקרבו אלינו באיטיות ראויה לשבח. לי לא היו כלי נשק או מטות ארוכים. אפילו לא היו לי אבני כאב. אבל נראה לי שהמוח שלי פעל קצת יותר טוב מזה שהיה לשניים האחרים בראש – אם בכלל היה שם משהו. אולי הראש שלהם היה חלול.
״יש לי רעיון.״ אמרתי והצבעתי על השביל שלנו. ״בואו פשוט… נמשיך ללכת.״
קטלר הפסיק להתרוצץ מסביב ונעץ בי מבט משונה כי אחת העיניים שלו היתה עצומה. אנגס נראה המום לחלוטין. הוא הביט בי ואז בדרקונים ואז שוב בי. ״א-אבל… אנחנו חייבים להלחם.״
הרמתי גבה. ״למה?״
״זה אחד מחוקי הלוחמים באקדמיה. אומרים את זה בשבועה.״
״אני לא זוכר דבר כזה.״
קטלר בחן בינתיים את החץ שנח למרגלות הסלע שמאחורינו. קיוויתי שהוא לא ינסה להוציא את הלכלוך מהעין שלו עם החוד של החץ. הנחתי שזה לא יעבוד טוב במיוחד אלא אם כן המטרה שלו תהיה גם להוציא את כל העין על הדרך.
למזלי, אנגס לא דקלם את השבועה. זכרתי אותה באופן מעורפל. כולם אמרו אותה חוץ ממני כי… טוב, הייתי לוחם ממש גרוע. למרות שבהתחשב בכך שלצידי עמד לוחם הרבה יותר גרוע הרגשתי כאילו המקום שבאקדמיה הגיע לי.
״אתה לא מתכוון לתת לכולנו להתקדם בלי להלחם, מה?״
הוא הניד בראשו ונעץ בדרקונים האומללים מבטים רבים. רובם שפעו פחד. אחרים גרמו לי לחשוב שהוא אכל משהו מקולקל. יכול להיות שזו היתה האמת. הדרקון בו מקודם אנגס פגע עם אבן הכאב הטה את ראשו למראה ההבעות המתחלפות של אנגס. הוא באמת נראה מבולבל. טוב, אם הייתי הדרקון והיה ניצב מולי אחד הלוחמים הכי דפוקים בהיסטוריה גם אני הייתי חושב שהשתגעתי קצת.
״בסדר, אז אתה רוצה… לנצח דרקון אחד?״ שאלתי.
״העין שלי!!!״
החלטתי לא לבדוק אם קטלר ניסה להשתמש בחץ או לא ופשוט התעלמתי ממנו. במקום זה צפיתי באנגס מהנהן בקדרות. הוא ניסה למשוך שוב את החרב הצהובה שלו שדמתה באופן חשוד לבננה. הוא נכשל והחליט להשען עליה במקום זה.
״אז תן לי כלי נשק. אני אלחם ואתם תתקדמו לפי השביל. מספיק טוב?״
לכמה רגעים הוא הרהר בהצעה ואז הוא שלף אקדח קטן. הוא היה ריק מכדורים. בהיתי באקדח ואז באנגס שכנראה לא קלט שמשהו לא בסדר. הוא הניח יד על כתפי ונעץ בי מבט נוסף שלו – אחד רציני וממושך יתר על המידה.
״השבועה שלי נתונה בך ובאקדח הזה, פלינט הכושל. עשה כמיטב יכולתך.״
בחיי שרציתי להכות בו עם האקדח בראש. הוא היה צונח על הדשא, חסר הכרה ואני הייתי ממשיך לבדי – כי קטלר לא בדיוק היה במצב להמשיך ולהתקדם. במקום זה, איכשהו, שלטתי בעצמי.
״אני אנסה,״ מלמלתי. ״בהצלחה לך, אנגס הלוחם בבננה.״
הוא הנהן בכובד ראש ואז גרר את קטלר בעקבותיו. ברור… הם השאירו לי את העבודה המלוכלכת. להלחם בדרקון שממש לא איים עלי משום בחינה. ועוד לעשות את זה עם אקדח בלי קליעים. כמובן, הלכתי לכיוון הדרקון הראשון. הוא גהר מעלי, גבוה מדי ומסריח מדי ואז רכן לפנים ורחרח אותי.
אני לא חושב שהוא אהב את הריח כי הוא שאג. השאגה לא היתה נוראית כמו הזוועה שהיתה לו בתוך הפה. השיניים שלו היו שבורות ורקובות. והייתי משוכנע שאני מבחין בשאריות עצמות ופרווה. בטח של איזה עכבר מסכן. לא רציתי להפוך לעכבר המסכן הבא בתור.
לדרקון לא היו כנפיים או משהו. הוא באמת נראה כמו לטאה ענקית, כמו שקלטר אמר קודם לכן. אבל הוא היה לטאה ענקית עם טריליון שיניים ותיאבון בריא. יש מצב שהעכבר היה רק מתאבן.
״ה-הי,״ גמגמתי ופתאום התחרטתי על שבכלל התקרבתי אל הדרקון. כשלתי לאחור בעיוורון – שוב, חרב צהובה מטופשת – והדרקון נשף עלי אוויר חם שגרם לי להרגיש כאילו הוא מנסה לטגן לי את הפנים לפני שהוא אוכל אותן. מי יודע, אולי זה עוזר לטעם הרע של אדם שלמד באקדמיה לחנונים.
כמו אידיוט – ואולי כי אני אידיוט – הושטתי יד לפנים ונגעתי בחוטם הדרקון. זה נראה לי כמו הדבר הנכון לעשות. כשחיה מתעצבנת, מרגיעים אותה. נכון? מסתבר שדרקונים הם באמת לא בעלי חיים. הוא רשף שוב וקיטור אפף אותי מכל כיוון. השתעלתי והכיתי עם האקדח.
לכמה רגעים נותרנו שנינו קפואים.
אני לא חושב שהדרקון ציפה ממני להרביץ לו עם אקדח. או להרביץ לו באופן כללי. למען האמת, אחד השיעורים היחידים אותם אני זוכר מהאקדמיה ללחימה היתה איך להתקיף דרקון. המורה הסביר לנו באיטיות שפשוט לעולם לא תוקפים דרקון כי למה לגזור על עצמך מוות בידי דרקון? באותו שיעור חשבתי לעצמי – בטח. למה לי אי פעם לתקוף דרקון.
אבל, כמובן, נזכרתי בזה רק אחרי שכבר הרבצתי לדרקון.
אני רק אציין שהוא לא היה חייב להתעצבן מזה. המכה שלי היתה חלשה בכל מקרה והעור של הדרקון די עבה – שלא לדבר על הקשקשים העצומים שלו. אבל לא – הוא בחר לקחת את זה בתור עלבון אישי. הוא ניסה למחוץ אותי תחת רגלו, אבל כבר הזכרתי את זה שדרקונים הם ממש איטיים. זזתי הצידה לפני שהגיע אלי וחיפשתי משהו להלחם איתו. כשהדרקון שאג עלי שוב אני פלטתי ציוץ מאוד גברי ורצתי אל החרב הצהובה שעוד היתה נטועה באדמה בתקווה להסתתר מאחוריה.
לא הרעיון הכי מבריק שלי.
תפסתי את החץ הכושל של אנגס והשלכתי אותו בעוצמה הכי רבה לה הייתי מסוגל. לא ידעתי מה זה יעשה לדרקון – סביר להניח שכלום – אבל הייתי נואש.
למקרה ששכחתם – אני סולקתי מהאקדמיה ללחימה בגלל שבהחלט לא התאמתי להיות לוחם. באותו רגע נזכרתי בזה. החץ שלי פשוט נחת לרגלי דרקון שניצב אי שם, מימין לדרקון אליו כיוונתי.
טוב, הייתי מוכן למות.
נשענתי על החרב הצהובה, הרמתי מבט אל השמיים ונשאתי תפילה חרישית אל העננים. הם התעלמו ממני באופן מפתיע. לא נראה לי שהיה להם אכפת אם אני אמות בידי דרקונים או מגיל מופלג. מי יודע, אולי מטאור עמד לנחות על הכוכב, ישר עלי.
הבטתי בדרקונים האיטיים שהתקרבו אלי, עצמתי עיניים ואז קלטתי כמה דברים באותו הרגע. אחד, אני נשען על הצד החד של חרב וזה ממש כואב; שתיים, זה מקום מאוד יפה למות בו, ולפחות אני לא עם צמד אידיוטים בקרבת מקום. ממש לא התחשק לי למות לצד אנגס וקלטר; ושלוש, הדרקונים איטיים.
העפתי מבט לצדדים ולא ראיתי יותר את קלטר ואנגס באזור. טוב, אמרתי שאנסה. ניסיתי. נכשלתי. רציתי לחשוב שזה היה כישלון מכובד, אבל זה היה די משפיל. עמדתי להמחץ תחת רגליהם של עשרות לטאות ענק איטיות יותר מהזקנים הגוססים שבעיר.
כראוי לגיבור שנשלח למשימה החשובה על ידי המועצה וסנאי הגורל, קמתי וברחתי מהדרקונים במהירות שיא.
קשה לומר ששמחתי להתאחד מחדש עם קלטר ואנגס. למען האמת, שקלתי לחזור אל הדרקונים.
קלטר הצליח להוציא את מה שנתקע לו בעין ורק נראה כאילו מישהו הכניס לו אגרוף בפרצוף. הוא אחז במטה המת שלו ומלמל מילים שלא הבנתי ושלא עשו שום דבר. אנגס נראה מרוצה. אמרתי לו שנעצתי לדרקון את קנה האקדח בעין. הוא התרשם כל-כך שהוא מסר לי אקדח נוסף – הפעם עם קליעים.
המשכנו ללכת יחד, חבורה של שלושה אנשים חסרי כל יכולת להסתדר לבדם בעולם הגדול. יכולתי לחשוב על כמה אנשים אחרים שהייתי שמח שילוו אותי. אחד מהם היה חנון מתולתל מהאקדמיה הסטנדרטית. עד כדי כך הייתי נואש לחברה אחרת.
״אז נאכל?״ הציע קלטר אחרי כמה שעות. העין שלו היתה יכולה להיראות טוב יותר אם הוא היה מפסיק לגעת בה. אולי הוא חשב שזה יביא לו מזל. בכל זאת, פעם קודמת הוא יכל לצפות בנו נלחמים בזמן שהוא לא עשה דבר.
אבל ההצעה שלו גרמה לבטן שלי לקרקר. אולי משהו אחד שיוצא לו מהפה הוא לא מיותר. אז התיישבנו על הדשא, בשולי דרך מוקפת עצים גבוהים וצפינו בקלטר מוציא את האוכל שארז לכולנו מהתיק.
ברגע שראיתי את האוכל התיאבון שלי נעלם. ציפיתי לסנדוויץ’. אולי גם קצת חמאה בצד. מלפפון קטן. אבל קלטר החליט שאנחנו לא אנושיים. הוא, מסתבר, סחב איתו סמור מת לאורך כל הדרך. הפה של הסמור היה פתוח מעט ומשום מה – אל תשאלו אותי – היה לו פרח צהוב בפנים, מכוסה שכבה עבה של רוק.
אה, והוא היה ירוק.
חשבתי שאנגס יבין שמשהו לא בסדר, אבל הוא פשוט חתך עם חרב נוספת – כמה חרבות נכנסו לו לאשפת החצים?? – רגל אחת. הם אפילו לא טרחו לצלות את הסמור לפני שאכלו אותו. הם פשוט… טרפו אותו. החלטתי לא להתקרב לסמורים לעולם. או לפרחים צהובים.
״אתה לא אוכל?״ שאל אנגס. הוא ליקק את שפתיו ונראה מאוד מרוצה מהארוחה שלו. תהיתי כמה זמן אוכל להביט בשיניים שלו בלי להקיא. לא יותר מדי, אני בטוח.
״אני חושב שאני מעדיף לאכול אוויר.״
קלטר הנהן כאילו זה הגיוני. ״דוד שלי אכל אוויר.״ הוא משך באפו בזמן שטיפת רוק נשרה על מכנסיו. ״הוא מת אחרי שבוע מאלרגיה לתותים.״
קימטתי את מצחי. ״הוא היה אלרגי לתותים?״
קלטר נראה מבולבל. ״לא.״
שתקנו יחד עד שהם סיימו לאכול ואז גררתי אותם הלאה, בעיקר כדי להתרחק מהמקום בו הם התעללו בגופת סמור ירוקה עם פרח צהוב ורוק. החלטתי לעולם לא להתלונן על האוכל שאמא שלי מכינה. גם אם הוא מכיל מדי פעם כמה רימות. לפחות הן קטנות.
הלכנו יחד במורד הדרך עד שנעצרנו מול חתול לבן. עיגולים שחורים הקיפו את עיניו והוא הביט בנו לכמה רגעים ויילל. קלטר התחרפן ישר. הוא צרח – ואני מתכוון שהוא הפיק צליל כל-כך גבוה שחשבתי שהחתול היה זה שהפיק אותו לכמה רגעים, או שאולי הזקנה עם עגלת הקניות חזרה לחיים – ואז קפץ עלי. שנינו נפלנו על הקרקע מול החתול שרק עמד במקום וצפה בנו בהבעה אטומה.
חתול מטופש.
דחפתי את קלטר ממני והמכשף שלא ידע לכשף צרח שוב. הוא הצביע על החתול המטופש וידו רעדה. אני לא יודע אם מכעס או פחד. נראה לי ששילוב של שניהם.
״זה חתול.״ ציינתי.
״הוא מטופש.״ הוסיף אנגס.
החתול לחשש.
אבל קלטר עדיין בה בחתול כאילו העליב אותו אישית. ואולי רצח מישהו. ״הוא התחפש לפנדה!״
בהינו בחתול ביחד.
הוא יילל.
גלגלתי את עיני. ״טוב, הוא התחפש לפנדה. לא אכפת לנו, נכון?״ הפניתי לאנגס מבט. הוא שיחק באבני הכאב שלו וקימט את מצחו. לכמה רגעים חשבתי שהוא יוותר ולא ינסה למצוא סיבה לרצוח את חתול הפנדה המטופש שלנו, אבל אז עיניו נצצו.
״למען האמת, בשבועה היה גם חלק שדיבר על חתולי פנדות.״ הוא כחכח בגרונו. ״אני נשבע להלחם בחתולי פנדה, אויבי – ״
״שלא תעז להמשיך את השבועה המומצאת הזאת.״ אני סיננתי. אנגס נצר את לשונו ברגע האחרון. הוא בלע את הרוק שבגרונו ואז הקיש באצבעותיו.
״אויבי המכשפים!״ הוא העיף מבט מרוצה בקלטר שהנהן בהתלהבות.
״כן, כן.״ הוא ספק את כפות ידיו זו בזו. ״חייבים להרוג את החתול. חוץ מזה, הוא אויב של העיר.״
הסתכלתי על השדות הירוקים שהקיפו אותנו והשפלתי מבט אל חתול הפנדה. ״הוא אפילו לא קרוב לעיר.״
״חתול פנדה הרג את דוד שלי.״ הוסיף קלטר.
הרמתי גבה. ״את אותו אחד שמת מתותים?״
קלטר הנהן.
״איך?״
״החתול אכל את התותים.״ הוא נעץ בי מבט שהבהיר לי ששאלתי משהו מטומטם. כמובן. איך יכולתי? החזרתי את תשומת לבי אל חתול הפנדה ששני שותפיי למסע רצו לרצוח בלי שום סיבה נראית לעין. חוץ מזה שזה היה חתול שנראה כמו פנדה. זה לא נראה לי כמו חטא שעונשו מוות, משום מה.
״זה עדיין רק חתול.״ התעקשתי.
״חתול מטופש.״ הוסיף אנגס.
״תפסיק לומר את זה!״ אמרתי כשהחתול לחשש. הוא נראה כאילו הוא מתכונן לזנק עלי. לא רציתי שהוא יזנק עלי. יכולתי לראות את הציפורניים השלופות שלי והעדפתי שהן יישארו נטועות בקרקע. ״תהיו נחמדים לחתול-פנדה!״
החלטתי לא להתקרב אליו. אחרי הדרקון, החלטתי שגם חתול הוא לא חיה שאוהבת מגע במיוחד. הוא העביר את מבטו בין שלושתנו ובסוף התמקד בי. ברור שהוא התמקד בי.
״אולי נוכל לבשל ולאכול אותו.״ הציע קלטר בשקט.
החתול שמע את זה.
הוא זינק על הפנים שלי ושרט אותן להנאתו שעה שאני ניסיתי לצרוח, להפיל אותו ולהתרחק מאנגס שכיוון חרב שחורה לכיווני. העדפתי להשרט על ידי חתול מטופש ולא להפוך לשני חצאים של עצמי בגלל חרב.
אני לא חושב שלאנגס היה אכפת.
הוא ניסה לחבוט לי בפנים עם החרב. היתה לי הרגשה שאם לא הייתי זז בזמן כבר לא היה לי ראש. ניסיתי לומר לו להפסיק אבל היה קשה לדבר בלי שהרגליים של החתול ייכנסו לי לפה. אז פשוט המשכתי לרוץ במעגלים ולצרוח.
״הי, פלינט הכושל, אכפת לך לזוז פחות?״ אמר אנגס.
״אהההההההה!״ צרחתי בתגובה.
ואז נתקעתי בעץ. נפלתי לאחור והחתול נפל לא רחוק ממני. לפחות הוא ריכך בשבילי את המכה בראש. הוא נראה מסוחרר ואני די בטוח שהוא פזל קצת. ועדיין, הוא חיפש אותי בשביל להאשים אותי במה שהוא התחיל. הוא ושני המשוגעים שמאחורי. אנגס התקרב וחטפתי לו את החרב מהיד. היא היתה הרבה יותר מדי כבדה בשבילי אבל החתול הזה באמת עלה לי על העצבים.
אז כשהוא סוף סוף הצליח לזנק לכיווני אני הנפתי את החרב והחתול נצחה לשתיים. אני חייב לציין… חתולי-פנדה נראים הרבה יותר טוב מבחוץ מאשר מבפנים. אבל קלטר ואנגס נראו מרוצים. הם הנהנו ואז החלו לאסוף את שאריות החתול.
אני הלכתי להקיא בשלווה מאחורי שיח.
כשחזרתי אליהם הם נעצו בי מבטים מאשימים.
״אני לא מאמין שהרגת חתול מסכן.״ אנגס הניד בראשו באיטיות וקלטר בבירור הסכים איתו בזמן שדחף לתיק שלו את המעיים של החתול. בהיתי בחרב שעוד החזקתי והחלטתי שאני יכול להשתמש בה רק עוד פעמיים נגדם, אבל באמת שלא רציתי לדעת מה יש מתחת לעור שלהם. גם ככה מבחינה חיצונית הם לא היו מראה מלבב במיוחד.
״וגם דרקון,״ קלטר משך באפו. ״אתה יודע, דרקון יעקוב אחריך לנצח אם העלבת אותו.״
לא ידעתי את זה. גם לא ידעתי אם אני יכול לסמוך על צמד השקרנים הזה.
״דוד שלי מת בגלל שהעליב דרקון.״
הכתפיים שלי נשמטו וניסיתי לשלוט בעצמי. זה היה קשה. ״תותים, חתול ודרקון?״
קלטר הנהן. ״הדרקון נשך את דוד שלי. ואז האלרגיה של החתול עברה אל דוד שלי דרך הרעל של הדרקון והוא מת.״
״אתה לא חושב שזה היה בגלל הרעל? או בגלל שדוד שלך לא אכל?״
קלטר גלגל את עיניו. ״הרעל הכיל אלרגיה לתותים. ואמרתי לך – דוד שלי אכל אוויר. כמוך.״ הוא פנה אל אנגס והם התחילו להתקדם עם תיקים מלאים חלקים פנימיים של חתול-פנדה מטופש. החלטתי להפסיק לנסות לחפש היגיון בדברים שלהם והצטרפתי אליהם.
המועצה אמרה לנו שהנחש אמור להיות בסוף השביל. זה נשמע קצת לא מדויק בהתחלה אבל כשהגענו לסוף הדרך הבנתי למה הם התכוונו. מסתבר שהדרך בה השתמשנו עד אותו הרגע היתה הגוף של הנחש. כשהדרך נגמרה מצאנו את עצמנו על ראש נחש ישן. הוא היה עצום. יותר מעצום.
אנגס בעט לו ליד האוזניים בלי שום סיבה. הוא בהה בקשקשים של הנחש ועיווה את פניו. ״הוא חי.״ הוא ציין. עובדה מיותרת להחריד בהתחשב בכך שראינו את הראש שלו זז עם כל נשימה.
קלטר, כאילו על פי סימן, התחיל לדקור את הנחש בחתיכת מקל קטנה שמצא בדרך. אני די בטוח שהענף הזה היה רעיל כי על העור של קלטר התחילה להתפשט פריחה טורדת מנוחה. אם היה לי אכפת גם הייתי מעיף לו את המטה החדש שלו מהידיים.
אבל החלטתי לתת לו להנות.
ירדתי בזינוק מהנחש. זה היה גבוה מדי ככה שהנחיתה די כאבה. החלק הכי כואב היה שני האחרים שנחתו עלי כאילו הייתי ריפוד. הם נעמדו, ניערו את הבגדים שלהם מאבק – הישר מעלי – ואז הביטו בראש הנחש הענק.
״פיף.״ אמר קלטר.
בהיתי בנחש פיף וקלטתי כמה מטופש השם שלו. הוא בטח שונא אותו. גררתי את עצמי לעמידה והעפתי מבט לאחור. עמדנו למרגלות הר הגעש שעמד להתפרץ אבל לא ראיתי אש או משהו שהעיד על כך שאנחנו בסכנה. ועדיין, המועצה ידעה טוב יותר ממני.
״אז מה עכשיו?״ שאלתי.
אנגס וקלטר משכו בכתפיהם. ״מקריבים את הנחש.״
זה לא היה מועיל במיוחד. הנחש הזה היה גדול במידה מגוחכת. לא יכולנו לקחת אותו בידיים – גם לא שלושתנו יחד, למרות שהיה לי ברור שהם לא ינקפו אצבע בשביל לעזור – ובטח שלא להקריב אותו. והיה לי חשד קל שאני לא רוצה שהוא יתעורר כשאני בסביבה.
״יש לי רעיון.״ אמרתי באי רצון. ״מה אם נצליח לפתות אותו לבוא אחרינו לתוך הלוע של ההר? זה יספיק, לא? לא צריך לומר לו – הי, אכפת לך להקריב את עצמך בשביל שלכולנו יהיה טוב יותר – נכון?״
אנגס וקלטר דקרו ובעטו פעם נוספת בנחש המפלצתי.
״יש לי תוכנית טובה יותר.״ אמר אנגס.
אני לא יודע למה ציפיתי לשמוע תוכנית טובה יותר ממנו. סתם רציתי לשמוע רעיון טוב יותר ממה שהיה לי. אבל זה אנגס. לא יכולתי לצפות ליותר מדי, אחרי הכל.
״אתה תפתה את הנחש אל לוע ההר וקלטר ואני נעודד אותך מרחוק.״
״אתה מתכוון שתברחו כמו שעשיתם עם הדרקונים.״ אמרתי במרירות.
״לא לא,״ קלטר כרך את זרועו סביב כתפי. ״אתה מסתכל על זה מהכיוון הלא נכון. אנחנו לא נוטשים אותך. אנחנו רק לא רוצים לסכן את עצמינו. ממך לא אכפת לנו, לעומת זאת.״ הוא אמר באהדה.
מצמצתי.
שתקנו לכמה רגעים והם רק בהו בי בלי לומר עוד דבר. בינתיים הספקתי לחשוב על לא מעט דרכים לרצוח אותם, אבל לא מימשתי אפילו אחת מהן לפני שהם טפחו על שכמי.
״בהצלחה, פלינט הכושל.״ בירך אותי אנגס. הוא העיף אותי לפנים עם טפיחה חזקה במיוחד ואז התרחק מהמקום בריצה יחד עם קלטר, ידידו. אני נשארתי לבדי מול הנחש הענק בעולם.
יכולתי לברוח שוב, כמו שעשיתי עם הדרקון, אבל אז לא אשלים את המשימה שלי. מצד שני, השלמת המשימה שלי נראתה לפתע בלתי אפשרית במידה כזאת שסביר להניח שאם הנחש הזה יתעורר אני אהיה לזיכרון נשכח. אנשים יקראו לי ״פלינט הכושל״ או ״פלינט קוטל הדרקון הפחדן״ ויסופר הסיפור של איך רצחתי דרקון שלא באמת רצחתי, אישה זקנה עם עגלת קניות וצנצנות פתוחות וחתול שהתחפש לפנדה. כן, הייתי צריך להרוג את אנגס וקלטר כשהיתה לי ההזדמנות. בלית ברירה התקרבתי אל ראש הנחש פיף. אחזתי בחרב השחורה שלקחתי לאנגס מוקדם יותר ודקרתי כמה שיותר חזק את הלחי של הנחש.
אני יכול להשבע שהחלק הבא קרה בהילוך איטי למרות שסביר להניח שרק דמיינתי את זה.
פיף מצמץ ופקח את עיניו. עין אחת בהתה בי ולאט לאט הראש של הנחש התרומם באוויר. הוא כוון לעברי ואני הרגשתי בכל הגוף שלי נע ונד, כאילו אני עומד לקרוס מרוב פחד. הרגליים שלי רעדו ובקושי החזיקו אותי עומד. הרגשתי כאילו אני עומד ליפול מטה ולמות בלי העזרה של ארס הנחש או הגוף שלו שבטח יכל לחנוק אותי טריליון פעמים בלי להתאמץ.
״הי,״
אני לא צרחתי בהיסטריה.
אל תאמינו למה שעלולים לספר לכם. הכל שקרים. אני הייתי גיבור. עמדתי מול הנחש המדבר פיף ובהיתי בפניו בלי לחוש אימה או הלם. אני הייתי לגמרי שקול ורגוע. זה היה סתם עוד נחש טיפוסי ענק שניצב מולי ודיבר.
אני אוכל נחשים כאלה לארוחת בוקר.
לצד סמורים ירוקים עם פרחים צהובים בפה שלהם, מכוסים ברוק.
ואני בטוח לא עניתי לנחש המדבר פיף: ״אהה גו בההה.״
לא. זה מעולם לא קרה.
אבל נצא מנקודת ההנחה שזה כן מה שקרה, רק בשביל לספר את הסיפור (שהיה הרבה יותר הרואי).
הנחש התמתח – אני מניח. כל הגוף שלו זז כך שהדרך בה הלכנו עד לאותו הרגע נעה כמו גל מתמשך. זה נראה כל-כך משונה עד שנאלצתי לעצום את עיני כדי להתאפס מחדש. פיף בחן את הנוף שסביבו ואז הביט בי. הלשון שלו הבזיקה לרגע מבין שפתיו (יש לנחשים שפתיים?)
״כן, איזה כיף זה גם לפגוש אותך!״ הוא רכן מעט מטה, לכיווני והייתי בטוח שהוא עומד לאכול אותי אבל הוא רק שלח לעברי את הלשון שלו פעם אחר פעם. רציתי לברוח בצרחות אבל נשארתי במקום, משותק מרוב פחד. ״אין לך מושג כמה זמן חיכיתי כאן! כלומר… הם לא יכלו לומר לי מראש: ״ייקחו לו כמה שנים להגיע אליך. יש לך זמן. אתה לא חייב למהר״? סתם זחלתי לכאן בשיא המהירות. נדמה לי ששיטחתי כמה ערים בדרך.״ הוא העיף מבט לאחור ואז גלגל את עיניו העצומות. ״טוב, אין מה לעשות. זה קורה בחיים. נחשים מוחים את העיר שלך. לומדים לחיות עם זה.״
ניחשתי שאף אחד לא שרד את החוויה בשביל ללמוד לחיות איתה, אבל לא התווכחתי עם פיף. שיעור שלא היה לי באקדמיה – אף אחת מהן (גם לא באקדמיית האבנים) – לעולם אל תסתרו דברי נחש ענק ומדבר.
״א-א-אתה חיכית ל-לי?״ רעדתי כמו חתול שקיבל זעזוע מוח מעץ אחרי שאדם מטופש – ניקח כדוגמא אותי – כשל מסביב כמו ציפור שיכורה (ויצא לי לראות כמה ציפורים כאלה. החבר’ה באקדמיה לסלעים חיו את החיים בלי לפספס כלום. אולי חוץ מ…חיים).
״ברור!״ פיף נראה ממש מאושר. קיוויתי שלא הובטחתי להיות ארוחה טעימה במיוחד בשבילו. הנחתי שאהיה מיני-מיני-מיני-מיני מתאבן נחמד. לא היה לי מושג מה נחש בגודל של פיף אוכל, אבל לא רציתי לגלות. ״רק לפני שהולכים לחלק של ההקרבה שלי להר הגעש, אכפת לך אולי למצוא לי איזה פרח יפה? אני אוכל למות עם חמנייה על הראש. כראוי לנחש הקורבן.״ הוא נראה מלא חשיבות עצמית.
״א-אתה רוצה ל-להיות הקור-קורבן?״
״בטח! אחי, איפה אתה חי?״ הוא צחק. זה היה קצת משונה כי הוא היה נחש ולא נראה לי שהוא באמת יכל לחייך. זה נראה בעיקר מטריד. אבל לפתע המשימה שלי החלה להיראות קצת פחות בלתי אפשרית. ״כבר שנים אני יודע שאני אמור להכנס להר הגעש בתור הקורבן שיציל את הכוכב. זה הייעוד שלי. אז מצאת כבר פרח?״
מצמצתי.
הנחש רצה להיות קורבן.
מי אני שאעצור אותו?
הסתובבתי לאחור וחיפשתי פרח גדול מספיק בשביל נחש בגודל… לא יכולתי לנחש את הגודל. הוא נראה גדול מכדי להיות אמיתי. כשהמועצה תיארה אותו היא לא הזכירה את העובדה שהוא היה נחמד וחביב ובהחלט מוכן למות בשביל כולנו.
לקחתי פרח צהוב שדמה במידה חשודה לפרח שנח בפיו של הסמור הירוק והנחתי אותו על ראשו של פיף. הנחש נראה מרוצה. הוא הטה את ראשו מצד לצד כדי לוודא שהפרח לא נופל ואז פנה אלי.
״מעולה, תעלה עלי. אני אקח אותנו למעלה. ככה נגיע מהר יותר.״ הוא הרכין את ראשו כדי שאוכל לטפס. לא רציתי לטפס עליו. פחדתי שהוא פשוט יקריב את שנינו, אבל לא היתה לי ברירה. אחזתי בקשקשים שלו בחוזקה וצרחתי באימה טהורה כשפיף לקח אותנו מעלה מעלה, אל הפסגה של ההר.
לא ראיתי שם לבה. לא ראיתי שום דבר, למען האמת, חוץ מחור עמוק מאוד בסלע. פיף הביט בחור הזה, נרגש. הוא ביקש ממני לסדר לו את הפרח וצייתי בלי לחשוב על מעשיי. מה אם עכשיו הוא יחליט לא לעשות את זה?
אבל הוא רק נתן לי לרדת והביט בי בהתלהבות מיותרת מאוד. ״אחלה! טוב, אני אעשה את הקטע שלי – אתה יודע, אקריב את עצמי – ואתה אחי, תברח מפה כמה שיותר מהר, בסדר? או שלא, בחירה שלך.״
קימטתי את מצחי כשפיף נתן לגופו להתחיל להשתלשל מטה, לתוך לוע הר הגעש. חשבתי שזה ייקח נצח, אבל הנחש היה מהיר יותר משחשבתי. פיף העיף בי מבט וחשבתי שהוא שוב מנסה לחייך.
״אה, לא שמעת? אחי, אני נחש ענק.״
הוא המתין בציפייה לראות את ההבנה נפרשת על פני. זה לא קרה. לא הבנתי כלום. הוא נאנח וטלטל את ראשו העצום. הייתי די משוכנע שהוא לא נחש קטן, אבל נשמע כאילו המידע שהוא נחש ענק אמור לומר לי משהו חשוב.
״כדי להקריב את עצמי אני עומד לפוצץ את עצמי – לגמרי טבעי לנחשי ענק. יש לי קרוב משפחה, נחש עצום, שפוצץ את עצמו לפני כמה שנים… אני עדיין יכול להרגיש את ההדף. בכל מקרה, זה נורמאלי לחלוטין אבל קצת קטלני למי שנמצא בסביבה.״ הוא גלגל את עיניו. ״מה שאתה בוחר. להתראות.״
והוא הכניס את הראש פנימה.
החרב נשמטה לי מהיד בקול קרקוש ואני הסתובבתי בבת אחת והתחלתי לרוץ מהמקום בלי לשים לב במה אני נתקל. בסלעים. באבנים. בחתולים סקרנים. רק ידעתי שאני מוכרח להסתלק. לא היה לי מושג עד לאן עלי להגיע, אבל הנחתי שזה צריך להיות רחוק. למזלי, גופו של הנחש השאיר אחריו דרך אמיתית בעפר. עקבתי אחריה ברגע שירדתי מהמדרון התלול של הר הגעש. לזכותי ייאמר שהחלקתי, התגלגלתי ונפלתי רק עשרים ושלוש פעמים. לא שספרתי.
הייתי כבר די רחוק מההר כששמעתי את זה. צליל שנדמה כמו רעם ואז האדמה כולה רעדה תחת רגליי. כשלתי ונפלתי. לא הצלחתי לקום. הגוף שלי קפא במקום ואני מצאתי את עצמי בוהה בשמים שמעל הר הגעש. ענן שחור משחור נפלט מלועו של ההר ועלה אל השמים. הוא נעלם עד מהרה בזמן שהאדמה סביב ההר געשה ורחשה. הייתי רחוק מספיק בשביל לא למות, אבל ידעתי שגל ההדף הזה יגיע אלי בקרוב ולא רציתי להרגיש בו בעוצמה. אז הסתובבתי והמשכתי לרוץ.
בסופו של דבר הרצפה תחתיי קרסה. מעדתי שוב אבל איכשהו הצלחתי להמשיך להתקדם. רק אחרי זמן שנדמה כמו נצח נתתי לעצמי לעצור. הכל סביבי הפך לשדה הרוס. פרחים היו מפוזרים, מנותקים מהאדמה שלהם. גבעות חדשות נוצרו באופק. וקלטר ואנגס נעמדו משני צדדי כאילו מעולם לא עזבו.
