ערב חורפי אחד

בערב חורפי אחד, אחרי שנעמי פינתה את קעריות המרק מהשולחן וכל חלומותיה הסתכמו בשתי מילים: ספה וסידרה, היא העמיסה על ראשה של זוהר כמויות בלתי נתפסות של מרכך ואחרי ששלחה אותה ללבוש פיג'מה ארוכה היא דרשה מעידו להיכנס למקלחת גם הוא ולחפוף עם שמפו ואחר כך מרכך.

"אבל זה מרכך של בנות!" התלונן עידו, "יש תמונה של ילדה על הבקבוק!"

"ועל הבקבוק של השמפו יש תמונה של פיל." התרגזה נעמי, "אז זה שמפו של פילים?"

"לא," גנח עידו, מובס.

"כל המרככים אותו הדבר." הבטיחה נעמי ורצה להבריש את השיער של זוהר הלבושה. מיד לאחר מכן היא פצחה במסע הכחדה שלא יבייש מלחים מורעבים וחסרי מודעות אקולוגית. היא סירקה בייאוש את זוהר, ואחר כך את עידו כי השיער שלו מתייבש ברגע ואחר כך שוב את זוהר, ובזמן ששטפה ידיים בסבון והעמידה מכונה של מצעים על שישים מעלות, היא תהתה אם אולי תכשיר חדש ויקר להחריד יוכל לעזור לה, או שכולם רק מבטיחים הבטחות בלי כיסוי.

"אמא!" צווחה זוהר מחדר הילדים, "לא צחצחת לי!"

נעמי קראה לה לבוא לחדר האמבטיה המבולגן, צחצחה לה שיניים במהירות והלכה איתה לחדר, לוודא שהיא ועידו שניהם במיטות, מכוסים ורגועים.

"שבי לידינו," ביקש עידו.

"אחר כך," שיקרה נעמי בכנות, "אני הולכת לחמם לי מרק עגבניות ולעבוד קצת ואחר כך אני אבוא לשבת לידכם."

עידו וזוהר הנהנו ועצמו עיניים בכוונה מרובה לפקוח אותן רגע אחרי שנעמי תצא מהחדר. 

נעמי הגיעה לסלון וקרסה על הספה בעייפות.

איתמר שלח לה הודעה לפני עשר דקות. הוא קצת התעכב בעבודה ועכשיו יש פקקים. נעמי הביטה בסלון. יחסית מסודר. אמנם הייתה נעל בית אחת מתחת לשולחן ואחת על השטיח, ושקדי המרק שנשפכו לזוהר לא נאספו במלואם, אבל בסך הכל היא רק תשב כמה דקות, תנוח ותוציא את שואב האבק הקטן. 

נעמי הייתה עייפה מכדי להיות רעבה. היא הרימה שוב את הסלולרי הקטן והתחילה לגלוש למחוזות משעממים שלא הצריכו מחצית מרמת האינטילגנציה שלה. היא נזכרה באותו יום שבו היא סיימה לסרק את זוהר ועידו ולוודא שהם נקיים לחלוטין, ויום למחרת הגננת של זוהר שלחה הודעה מנומסת להחריד שאולי כדאי שכל ההורים בגן יבדקו ראשים. חיות איומות. חיות איומות ומגעילות ודוחות.

הפלאפון צלצל. איתמר.

"מה נשמע?" היא פיהקה אל תוך המכשיר.

"מה קורה, נעמי?" נשמע קולו המוטרד של איתמר, "את נשמעת עייפה, היה קשה להרדים אותם?"

"בכלל לא," אמרה נעמי, "פשוט עשיתי להם ניקוי ראשים היום, ועוד לא התאוששתי מהעניין."

איתמר המהם בהבנה.

"את שומעת," הוא אמר אחרי רגע, "יש פה עבודות בכביש אז נהיה פקק רציני. אני אאחר לפחות בחצי שעה, מצטער."

"נו, בסדר." אמרה נעמי בהשלמה, "רק תיסע בזהירות."

היא המשיכה לגלול את הפיד. אולי מפני שהזכירה את הכינים בשיחה עם איתמר, ואולי סתם מפני שהיא אמא צעירה, פייסבוק ראה לנכון להציג לה כתבה על ממצא ארכאולוגי עתיק. כשהיא נכנסה ללינק היא קראה בהתרשמות מסויגת:

"המשפט הקדום ביותר שנכתב באלפבית התגלה בתל לכיש".

כותרת המשנה הסבירה: "על מסרק משנהב נחשפה הכתובת: 'יתש חט ז לקמל (כינים) שער וזקת' שמשמעותה – משפט כישוף שנועד לסלק כינים משיער הראש והזקן. המסרק נתגלה בתל לכיש והוא היה בשימוש לפני 3,700 שנה."

נעמי הסתקרנה. היא קראה את הכתבה כולה והביטה בתמונות בעניין. בסוף הכתבה היה מצולם שרטוט של האותיות הכנעניות שנחרטו על המסרק. היא התבוננה בשרטוט במשך דקות ארוכות, מנסה להבין איך הסימנים הופכים לאותיות. אחר כך היא ניגשה אל המטבח לחמם שוב את המרק שבישלה לארוחת הערב.

בזמן שערכה לעצמה את השולחן והמתינה שהמרק יבעבע, נעמי ראתה בזווית עינה מחברת תחובה בין הכריות של הספה. היא שלפה אותה והביטה בה לרגע, עידו מפזר את הדברים שלו בכל מקום, כמובן. היא פתחה את הדף האחרון במחברת והעתיקה בדייקנות את השרטוט שהובא בכתבה. מעליו היא רשמה בכתב ידה המסודר: "יתש חט ז לקמל שיער" והלכה למטבח כדי לכבות את האש מתחת לסיר ולהגיש לעצמה מרק.

נעמי התלבטה אם להוסיף למרק פתיתי גבינה צהובה כשפתאום נשמע קול רעש עמום מהסלון. היא חששה שאחד הילדים התעורר ומיהרה לשם, אבל הסלון היה ריק. היא התיישבה ליד השולחן והחלה לאכול מן המרק בשקט, מבטה נעוץ במכשיר הסלולרי שלה, כשלפתע נשמע כחכוח מנומס וגרם לה להרים את ראשה בפתאומיות.

הסלון היה ריק.

נעמי שפשפה את עיניה בעייפות. אולי כדאי שתוותר על הסדרה הערב. העייפות גוברת עליה. היא הוסיפה ללגום מן המרק בזמן שקול צרוד ועצבני בהחלט נזף בקרבת מקום: "זה לא מנומס!"

נעמי קפצה בבהלה. המרק נשפך ואחרי רגע התרומם באוויר ושב בחזרה אל הקערית מבלי להותיר אף כתם על השולחן. "מי זה?" קראה נעמי ברעד, "איתמר? זה לא מצחיק!"

הקול התנשף ברוגז ואחרי רגע נשמע צליל פקיעה קטן ונעמי התנשמה בבהלה – משהו ישב על הכיסא ממש מולה. היו לו יותר מדי עיניים ופחות מדי קווי מתאר ברורים. נעמי אחזה בשולחן עד שפרקי אצבעותיה הלבינו והשתנקה בזמן שהמשהו הביט בה בחוסר סבלנות בולט.

"אני מתנצל." הוא אמר בטון מוכיח, "שכחתי שאתם לא רואים ברוב המימדים."

"אה." אמרה נעמי בחלישות, "זה מסביר הרבה."

האורח שלה הביט בה, נראה היה שהוא מצפה להסברים, אבל נעמי בדיוק ציפתה להסברים בעצמה, ולכן היא ניסתה לנתב את השיחה למחוזות ברורים יותר.

"תרצה מרק עגבניות?" היא תהתה. ליצור היה פה, ככל הנראה, מפני שהוא דיבר, אבל נעמי לא הצליחה להבין היכן הפה מסתתר בין כל העיניים שנזפו בה.

"מרק עגבניות!" הוא קרא בתגובה.

"קפה? תה? יש לי קצת עוגיות אוריאו אם אתה אוהב ואתה לא אלרגי לחלב. אתה אלרגי לחלב?" 

היצור נשף בבוז. הנשיפה גרמה לנעמי להרגיש קטנה מאוד והיא השתתקה.

"קראת לי." הזכיר היצור.

"אולי טעית בכתובת?" שאלה נעמי.

"קראת לי." אמר שוב היצור והביט בה במבטים חודרים. הוא הניח בחבטה גפה כלשהיא על השולחן וקירב אל עבר נעמי את המחברת ההפוכה של עידו.

נעמי נעצה מבט חיוור אל האותיות הכנעניות והעבריות שניבטו אליה מן הדף האחרון של המחברת.

"מה?" היא שאלה בחוסר הבנה מוחלט.

"קראת לי שאקח מכאן את הכינים." אמר שוב היצור באורך רוח, "איפה השנהב?"

"שנהב?" מלמלה נעמי ברעד, "מה קורה כאן?"

"שנהב! שנהב!" קרא היצור בכעס. "הבטחת לי שבעקבות השנהב שבמסרק אני אקח מכאן את הכינים! איפה השנהב? איפה המסרק? איפה הכינים?"

"בפח." ענתה נעמי בחולשה, "אתה קראת את הכתובת שכתבתי כאן?"

"לא קראתי כלום. הכתובת קראה לי לבוא לכאן ולציית לך. איפה הפח של הכינים?"

היצור התרומם והתחיל לשוט לכיוון חדר הילדים. נעמי התנערה.

"בוא רגע," היא דרשה.

היצור פנה לעברה.

"הפח נמצא בחדר ההוא." הצביעה נעמי, "וחוץ מזה, אני רק העתקתי כתובת מהאינטרנט, אתה יכול להסביר לי מה קרה?"

"היא רק העתיקה כתובת! היא רק העתיקה כתובת!" נבח היצור בכעס, "את חושבת שלמילים אין משמעות? את חושבת שלכתיבה שלהן אין משמעות? את לא רק העתקת כתובת! את העתקת כישוף עתיק בעל כוחות אדירים בזמן שכיוונת את כל הכוונות הנדרשות!"

נעמי מצאה שהיצור משתמש ביותר מדי סימני קריאה.

"אבל אני לא מכשפה." היא טענה בתוקף.

"תוכיחי!" דרש היצור בכעס.

נעמי הרהרה בנושא, אבל לא היה לה חשק להיזרק בתוך חבית אל נהר סואן ולהתגלות כחפה מפשע כשימצאו את גופתה, וחוץ מזה, נראה היה לה שהיצור לא הכיר את המבחן הנפוץ המדובר.

"אני לא יודעת איך להוכיח שאני לא מכשפה." היא אמרה ביישוב הדעת הרחב ביותר שהצליחה לגייס לעצמה, "תוכיח שאני כן מכשפה."

"ברור שאת מכשפה," אמר היצור בזלזול בוטה, "הרי זימנת אותי."

נעמי נאנחה.

"ומה אתה?" היא שאלה את היצור.

"אני כח." אמר היצור בשביעות רצון רבה, "כח מהעולמות התחתונים."

"זה השם שלך?" תהתה נעמי.

היצור התרגז בבירור: "מי את חושבת שאת," הוא שאל בכעס, "שאת שואלת אותי לשמי? הסברתי לך כבר שאני כח מהעולמות התחתונים, את אמורה להבין שזה לא מנומס בעליל לשאול אותי לשמי!"

"אה," הבינה נעמי, "שכחתי מהקטע הזה, בסדר. אל תכעס." היא כמעט הוסיפה שזה לא בריא, כמו שסבתא שלה תמיד אומרת.

היצור עוד לחשש בכעס ונעמי חשה שזה לא יהיה נכון להציע לו שוב מרק.

היא לגמה בזהירות מהמרק שלה. הוא כמובן התקרר לגמרי ולכן היא הלכה בזהירות אל המטבח וחיממה אותו במיקרוגל בזמן שהיצור עוקב אחריה בחשדנות.

"לא מכשפה." הוא מלמל בחוסר אמון מובהק בזמן שהמיקרוגל צלצל והיא פתחה את הדלת שלו בלחיצת כפתור ושלפה ממנו את המרק.

"זאת טכנולוגיה," הסבירה נעמי בחוסר נעימות, "זה לא כישוף."

"אני יודע." אמר היצור באלפי עיניים פעורות, "לא דיברתי על המיקרוגל שלך בכלל."

נעמי השתתקה והלכה בשקט אל הסלון. היא התיישבה ליד השולחן, פיזרה פתיתי גבינה צהובה במרק, ערבבה ואכלה בעקשנות. היצור התיישב לצידה בשקט והמתין עד שתסיים את המרק.

"אני אקח עוד מנה." הודיעה נעמי בהתנשאות.

"כמובן," אמר היצור, "אבל מה לגבי הכינים?"

"מה לגביהן?" שאלה נעמי.

"הרי זימנת אותי כדי שאעלים אותן. את עוד מעוניינת בזה?"

"אהמ… ובכן," אמרה נעמי ולא קמה מהכיסא כדי לקחת לעצמה עוד מנה, "מה זה דורש ממני?"

"שנהב, כמו שהבטחת." אמר היצור בסיפוק.

"מתי הבטחתי שנהב?" התרגזה נעמי, והיצור החווה במין אצבע מהבהבת אל הדף, בין המילים החסרות הייתה כתובה המילה "חט"

"חט?" שאלה נעמי, "חט זה שנהב?"

"חט זה חט." ענה היצור ברוגז, "את לא יודעת מה זה חט?"

"אני יודעת מה זה חט!" קראה נעמי בהקלה, מפני שהבינה שהיא באמת יודעת מה זה חט, "בשביל מה אתה צריך את השנהב הזה?"

היצור נאנח. "כולם שואלים על השנהב," הוא התלונן, "אף אחד לא שואל על הכינים!"

"בשביל מה אתה צריך את הכינים?" שאלה נעמי בצייתנות.

"אני מוכר אותן במשקל," אמר היצור, "לאיזשהו גיהנום איזוטרי שמתכחש לשיטות המודרניות."

"מוכר?" השתאתה נעמי, "בתמורה למה?"

"לשנהב." ענה היצור.

השתררה שתיקה ארוכה. נעמי הביטה בקערית המרק הריקה שלה.

"ולמה שלא תיקח אותן…"

"אני לא עושה טובות." אמר היצור ברוגז. "אני מהעולמות התחתונים, אם לא הבנת עדיין. את רוצה לשמוע את פרטי העסקה?"

"כן, אבל אני לא מתחייבת לכלום כרגע." הודיעה נעמי בנחרצות.

"אני יודע." נשף היצור בבוז, "ההסכם הוא כזה: אני מתחייב בזאת שכל כינה שתגיע לראש של אחד מבני המשפחה שלך תיאסף על ידי לאלתר, ואם היא תספיק להטיל ביצים אני מתחייב להעלים גם אותן. ואת מתחייבת בזאת לספק לי שנהב."

"כמה שנהב?" תהתה נעמי.

"לפי משקל?" הציע היצור.

"זה עושק." טענה נעמי, "ואתה מונופול בשוק. ובכלל, מאין יהיה לי שנהב? ידעת שציד פילים נאסר בימינו?"

"ברור שאני יודע." גיחך היצור, "ובכל זאת צדים אותם ללא הרף." הוא נעמד והתמתח אל התקרה ואז חזר לגודלו המקורי. "הם מתחבאים בתוך עצי באובב." הוא לחש כממתיק סוד.

"מי?" שאלה נעמי בבהלה.

"ציידי הפילים." הוא הסביר כאילו זה מובן מאליו, "מתחבאים מפני הפקחים שבשמורות."

נעמי לא ראתה טעם להרחיב בנושא מעבר לנאמר.

"תן לי לחשוב על זה קצת." היא אמרה.

היצור המתין בזמן שהיא חיממה לעצמה עוד קצת מרק ואכלה אותו בניחותא. הוא המתין כשהיא בדקה הודעות וואטסאפ ושלחה לאיתמר תשובה שמבחינתה אין בעיה שיקפוץ לסופר לקנות פיתות וחמאת בוטנים למחר, ואם הוא יכול שיוסיף גם קוואקר. הוא המתין בזמן שהיא חישבה לעצמה חישובים על דף נוסף מהמחברת של עידו והקפידה שלא להעתיק שום שרטוט חסר פשר. נראה היה כאילו הוא כמעט נרדם בזמן שנעמי סוף סוף פנתה אליו בהצעה חדשה.

"תקשיב," היא אמרה בסמכותיות, "אני לא יכולה להתחייב על כל העניין הזה של השנהב. נראה שאתה דורש ממני כמות בלתי מוגבלת של שנהב וזה נשמע לי לא הוגן."

"את לא תצטרכי להוציא יותר כינים!" השתנק היצור, "לנצח!"

"כן, זה נכון, אבל מראש לא נגזר עלי להוציא כינים לנצח. רק כמה שנים, עד שהילדים יגדלו ותחום האחריות יעבור אליהם, ואני מרשה לעצמי לקוות שכשהם יהיו בתיכון הם לא יידבקו כל כך הרבה, אבל אולי זו תקוות שווא." היא מיהרה לסייג, "בכל אופן, יש לי בשבילך הצעה. אתה תקבל את שיני החלב שלהם."

"את שיני החלב?" תהה היצור.

"כן, אבל… רק אחרי שהן יפלו מעצמן." הזהירה נעמי, "ואם נצטרך לעקור להם את שיני הבינה תקבל גם אותן."

"למה שאני ארצה שיניים של ילדים?" תהה היצור.

"מה ההבדל בין שיניים של ילדים לשיניים של פילים?" תהתה נעמי בחזרה.

היצור שתק ארוכות.

"אני לא מבין מה את מפסידה כאן." הוא אמר לבסוף.

"אני לא מבינה מה אתה מפסיד." השיבה נעמי בזריזות.

"זה לא עובד ככה." הוא אמר בכעס, "כשבני אדם כורתים ברית עם יצורי שאול, עליהם לשלם מחיר יקר!"

"אנחנו לא כורתים ברית." ענתה נעמי, "אנחנו חותמים על חוזה. ואנחנו כבר לא חיים בתקופה שבה עושקים אנשים על מוצרי צריכה בסיסיים ואין להם ברירה אלא לשלם את המחיר. זה עידן השפע אז תתחיל להשתלב."

היצור הרהר בדבר.

"אחרי שהשיניים נופלות מעצמן?" הוא שאל.

"אתה לא עושה שום דבר כדי לזרז את הנפילה שלהן." אמרה נעמי בחומרה, "הן ימתינו לך מתחת לכריות של הילדים." היא הסבירה, "למרות שעידו בלע את השן הראשונה שלו, כי הוא היה בגן וחברה כיבדה אותו בתפוח והגננת לא ראתה מה קורה."

"זה סיפור מחריד." העיר היצור והצטמרר.

נעמי שתקה.

"אני אאסוף להם את הכינים עד שהם יגיעו לגיל עשרים." הודיע היצור. "בגיל עשרים הם כבר אחראיים למעשיהם בעולמות התחתונים."

"וילדים עתידיים נכללים בחוזה." קבעה נעמי.

"ילדים עתידיים?" שאל היצור, "בואי נקבע שעשרת הילדים הראשונים שנולדו ו/או יוולדו לך כלולים בהסכם. הם, הכינים שלהם והשיניים שלהם."

"נשמע לי הוגן." משכה נעמי בכתפה, "תבוא לאסוף אותן בעצמך, כן?"

"אני עושה הכל בעצמי." הודיע היצור בגאווה, "אני מאמין ביחס אישי לכל לקוח."

נעמי תלשה שני דפים מהמחברת האומללה של עידו. היא כתבה בכתב יד מסודר את פרטי החוזה בשני עותקים וחתמה על שניהם. היצור הצביע על העט והעט יצר מעין לולאה מורכבת שבקציה ראש חץ מחודד. הוא קיפל בקפדנות את העותק שלו ודחף אותו אל בין קווי המתאר הקלושים שלו. העותק לא נראה עוד.

נעמי קיפלה גם היא את העותק שלה ותהתה היכן תחביא אותו לאורך השנים. היצור פנה לצאת בזמן שהיא פנתה אליו בשאלה אחרונה: "אבל בשביל מה אתה צריך את כל השנהב הזה?"

היצור הביט בה בפליאה עמוקה ואחר כך פלט: "פסנתרים."

"פסנתרים?"

"אני בונה פסנתרים בשעות הפנאי." הוא הסביר ואחרי רגע רשרש ונעלם בפתאומיות.

נעמי נאנחה והרימה את קערית המרק שלה.

"אני צריכה קפה," היא מלמלה בעייפות, "ומים רותחים במקלחת."