חזרנו כמנצחים

חזרנו כמנצחים. התקשורת חגגה אותנו, התראיינו, התראיינתי, זה היה הדבר האמיתי. אלופי הטייסת, יפי הבלורית והתואר של התקופה. אהבתי את זה, לא אכחיש. אחרי חודשים, שנים, של אימונים מפרכים, אחרי כל המלחמה הזו, הגיעה מנה ראויה של הכרה וכבוד. המראיינים פירגנו, העיתונאים סיקרו את האימונים שעברנו, היללו את סגנון החיים שלנו ואת הטיפוסים המיוחדים שהשירות בחלל דרש. סמל היחידה הפך למרצ'נדיז החם של התקופה. היינו הסחורה החמה וההוכחה שהנה – היהודים מנצחים. החכמים צדקו ואנו מגשימים את רצונו של בורא עולם. כמו במאה השנים הראשונות של מדינת ישראל, גם עכשיו, היהודים קמים. בים, באוויר, ביבשה, ועכשיו גם בחלל. האומה קמה מחדש, ואני קרסתי.

קצין בצה"ל, צבא החלל ליהודה, הפך להיות קישוט חובה בכל אירוע. העניין לא דילג מעליי. הוזמנתי למסיבות, נשפים וכנסים, וכשנכנסתי כולם רצו לשמוע סיפורים. מי היה מאמין שאני, יגאל הקטן, הנער הרזה שיצא לקצונה, אהיה סחורה מבוקשת. לפני המלחמות היינו ספונים בבסיסים שלנו. אם היו חופשות הן היו קצרות, אולי במקרה הטוב אפטרים על הקרקע שהספיקו לכמה בירות, שלום-שלום וחזרה. היינו חיילים עייפים שבקושי הספיקו לדבר, שלא לומר דייטים או מסיבות. אחרי המלחמות והניצחון הגדול התחילו פתאום החופשות הארוכות, ושיחות של "בוא תכיר את הבת שלי" או "יש לי חברה חמודה שמחפשת חבר". זה היה קטע לצאת עם חייל, ובטח שלצאת עם חייל קרבי כמוני, שהיה בקרבות וחזר, מעוטר. כולן רצו חבר חייל, חוץ אולי ממי ששירתו בחיל הים. המלחמה דילגה עליהם, והם נשארו בספינות ובצוללות המיושנות שלהם. צחקנו על זה שחייל אמיתי לא משחק בכוכבי ים, אלא נוגע בכוכבים שבחלל.

בדומה למסיבות, גם ההגעה לבית הכנסת שינתה את פניה. סידור התפילה תובל בתפילות הודיה על כך שאלוהים נתן לנו ניצחון גדול. הרבנות חגגה את הניצחון ודאגה להדפיס סידור חדש, סידור הניצחונות, ששם אותנו, הקצינים והחיילים, במרכז לא מעט מהתפילות. אם לפני המלחמה היו מתפללים שנשוב בשלום, תפילות שמטרתן לתת לאימהות והאבות המודאגים שבעורף קצת שקט, כעת התפללו שתמיד ננצח. שמור נא על ילדנו, שיגדלו לטוס לחלל ולהפגין את עוצמת עמנו ואת חרון אפך. תן כוונה שנפגע בדיוק רב, שידעו הגרים את נחת זרועו של עם ישראל. בסוף הייתה הודיה על כך ששבו בנים לגבולם. שבתי לגבול, שלם בגופי, אבל נשאר משהו ממני מאחור. הייתה בה רעה חולה, במלחמה, והיא לקחה ממני משהו שאיש לא ראה. אבל אולי אני מקדים את המאוחר.

"בוא יגאל, החזק את ספר התורה גבוה", היה רב בית הכנסת מזמין אותי. "שיר איתנו את שיר המעלות", אמר לי החזן. הם אהבו לראות אותי במקום, אהבו שהקפדתי לבוא ולהתפלל. הוספתי כבוד למקום והגבאי, כמו גבאים אחרים ברחבי המדינה, רצה בנוכחותי עבור ערבי ההתרמה שהיה נוטה לארגן. ״בואו לתמוך בצה"ל ובית הכנסת – ערב במעמד החייל הגיבור יגאל גולן, ששב אלינו מהחלל מעוטר ומהולל״. ברוך השם, ברוך כל בית ישראל וברוכה הקהילה שלנו שהצמיחה מתוך את החייל שסייע לנצח במרחבי החלל. אות וסגולה לחינוך המצוין של הקהילה שלנו.

התגייסתי לפני חמש שנים. גיוס חובה, כמו כל אחד ביהודה. הכוכב הקטן שלנו היה ההישג הגדול ביותר של ממשלת ישראל במאה ה-22. הוא היה הבית הבין-כוכבי של העם היהודי. הזדמנות להתעוררות לאומית חדשה. הייתה לנו את מדינת ישראל בכדור הארץ, והיא הייתה הבית ההיסטורי והלאומי, המקום בו קם העם מחדש. הסיפור הציוני המשיך להתגלגל, אבל אבותינו החכמים זיהו שיש בעיה עמוקה בשורשו. אי אפשר להמשיך ולריב על הארץ ההיסטורית, ושאם העם היהודי רוצה לממש את גדולתו האמיתית, הוא צריך מקום רחב יותר – הוא זקוק לכוכב משל עצמו. על כוכב יהודה יכולנו להשתחרר מהכבלים ההיסטוריים. הפעם באמת הנחנו מאחור את הגולה, וזכינו בהזדמנות. פחות תחרות על משאבים, פחות גיאו-פוליטיקה, פחות כלי משחק בין מעצמות ולחץ מצד הערבים. בלי הפלסטינים וסכסוכי אדמה בלתי פוסקים. השגנו מקום חדש וחופשי. מה רבו מעשייך השם, על שנתת למדענינו את הידע לפצח בעזרתו את קיפול החלל, את הפיזיקה החדשה, ואת מיטב המוחות היהודיים שיובילו אותנו בדרכנו אל הנחלה. בעיקר ראוי להודות לאל על כך שכשממשלת ישראל ביקשה לקבל כוכב בתמורה לניהול בינלאומי של ירושלים, כולם חשבו שזה רעיון מצוין.

הממשלה בחרה במערכת שמש מבודדת יחסית, מקום בטוח שהמדענים בסוכנות החלל מצאו שיהיה עשיר בדי מחצבים כדי שלא נצטרך לסחור עם כדור הארץ. המעצמות חשבו שזה רעיון טוב, ולדעת רבים בהחלטה כמעט אנטישמית, אישרו ליהודים לצאת למסע הדתי המשונה שלהם לתוך עלטת היקום. האזור שנבחר היה בחור שכוח אל, מרוחק ומבודד, שאפילו אחרי קיפול חלל דורש טיסה של כמה חודשים טובים. הכוכב המרכזי בו, שזכה לכינוי ההולם ״הנגב״, היה פיסת אבן מדברית צחיחה. ממשלת ישראל לקחה על עצמה את האתגר. "בנגב ייבחן עם ישראל" אמר אי אז בן גוריון, והתעמולה ההיסטורית חזרה על עצמה שוב. 200 שנים של עבודה אינטנסיבית, מלווה בישוב המערכת, שינו את פני הכוכב שלנו. המרחבים החוליים האדירים הפכו לימים, שדות ויערות. הרי הענק היו עשירים במתכות ומחצבים. האסטרואידים במערכת היו גושי קרח אדירים שהנחתנו על נגב. בנגב הקמנו את יהודה, הממלכה החדשה. הוא הפך מבדיחה של מעצמות – תנו ליהודים המשוגעים הללו כוכב כדי שיפסיקו לדבר על השואה – למעצמה בפני עצמו. מה שעשו בישראל במזרח התיכון במאה ה-20 וה-21, עם מה שקראו לו הסטארט-אפ ניישן, עשינו אנחנו עם יהודה 200 שנים אחרי.

על הסיפור הנוצץ הזה גדלתי, אבל עם השנים הבנתי שאפשר לספר את הסיפור גם אחרת. 200 שנים אחרי הקמת מדינת ישראל, המנהיגות היהודית חיפשה איך להבטיח את השרידות של העם. המזרח התיכון היה מוכה מלחמות וטרור. המיקום ההיסטורי של התחייה הלאומית התגלה כמלכודת חול טובענית. וילה בג'ונגל, מעטים מול רבים, קריסת קיר הברזל, תקראו לזה איך שתרצו. ההנהגה חיפשה נקודה בטוחה. בלי הפריץ, בלי הנאצים, בלי הערבים. ביטחון ותחייה לאומית. אולי גרוע מזה, בכל רחבי כדור הארץ מדינות הלאום התמוטטו. אל מול כוכב מתחמם וחוסר יציבות גיאו-פוליטית, הפכו המדינות לניסיון גמלוני ועייף לשימור מורשתן תרבותית, רחוקות מהאמנות הבינלאומיות שהקימו את הסדר העולמי הישן. ממשלת ישראל זיהתה את הדברים בזמן אמת. בסוף המאה ה-21 הממשלה הייתה לאומית, ביטחוניסטית והייטקיסטית. השרים לביטחון, חלל ומדע, באו עם הרעיון להשיג כוכב שיבטיח את הרוח המקורית בעבורה הוקמה מדינת ישראל. ראש הממשלה חיבק את זה בשתי ידיים, הפך את הרעיון למאמץ לאומי ובסדרה של ניצחונות אלקטורליים סוחפים הבטיח את המימוש שלו. בסוף השיגו את נגב, קראו להקמת יהודה וכל המדינה גויסה לתוך המאמץ. תנועות הנוער, המכינות ומערכת החינוך, כולם עבדו ביחד כדי ליישב את הכוכב החדש. מתיישבים, מתנחלים, תקראו לזה איך שתרצו – היה לנו את הניסיון בזה. לפחות הפעם זה היה בלי להתעמת עם הפלסטינים והעולם. הכוכב באמת היה שומם.

התנועה לנגב הייתה דלילה. היה צריך התערבות אלוהית כדי שזה יעבוד. ברוך השם, הרבנים היו חכמים יותר מהפוליטיקאים. תנועת ההתעוררות, שהמשפחה שלי הייתה מהראשונות להצטרף אליה, הייתה ההתחדשות הדתית האמיתית ביותר מזה דורות רבים. זו הייתה נקודת מפגש מרגשת בין יהודים דתיים, חרדים וחילונים. כל יהודי כמעט מצא עצמו מזדהה איתה. ישראל? זה של פעם, מקום של עימות בין קבוצות בעם. בנגב נועדנו להקים את יהודה, העתיד האמיתי של היהדות. ההגירה הדלילה לחלל הפכה במהרה לשצף בלתי פוסק של מאמינים. הגענו לפה בתחושת שליחות, וזה עבד בענק, למען השם. היישובים הקטנים הפכו לערים. התנועה הדתית הפכה לגוף המוביל של העם היהודי. מרכז הכובד הועתק לנגב, למדינת יהודה. ישראל הפכה לטריטוריית זיקה, הבית הישן. השנים חלפו ואנחנו גדלנו והתעצמנו, היינו לגוי גדול כמו שכתוב. יהודה מובלת היום על ידי מפלגת "אחד עשר כוכבים", השואבת את שמה מחלום יוסף. זה היה החזון שגדלתי עליו, החזון ששילמתי בשבילו מחיר – "והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לי". יהודה החליטה לבצר את מקומה בין הכוכבים ואנחנו היינו כלי השרת בדרך לשם.

הייתי בן 18 כשהתגייסתי. לא גבוה במיוחד, לא חזק במיוחד, ובעיקר מפוחד. אהבתי את החיים על יהודה, והחלל היה נראה לי מאיים. למרות שהייתי פעיל בתנועות הנוער, ולמרות שהייתי מדריך שעשה את קורסי ההכנה עדיין פחדתי פחד מוות. גדלתי על קרקע יציבה, והסיפורים על הבסיסים החלליים המרוחקים, ששטו להם בריק העצום שם למעלה, היו זרים ומאיימים. לפני שהתגייסתי בדיוק התחיל להתעורר עניין בשירות בחלל. רבים חשבו עליו בתור השירות היוקרתי ביותר. בשירות החלל היו תפקידים מכל הסוגים – הפעלת כלי טיס, כוחות הלווייניים, חילות ההנדסיים ואפילו כוחות נחתים. זה לא שינה איפה אתה משרת, העיקר שעלית על חללית וטסת למרחבים שבין הכוכבים. מי שנשארו ביהודה היו כוחות מטה – חוקרי מודיעין, תכנון לוגיסטי, ניהול כוח אדם. זה פשוט היה פחות נוצץ.

בדיעבד אני מבין שסומנתי משלב מוקדם לטיסה בחלל. בתיכון שלחו אותי למגמות תכנות ולוויינים, היה לי כישרון לזה. עשיתי פרויקט גמר בהפעלת מערכי לוויינים, במסגרתו לימדו אותי את שפת הפיתוח הייחודית שהייתה נחוצה לתכנות הלוויינים והחלליות האוטונומיים. כשהגעתי לשירות מצאתי את עצמי מהר מאוד באימונים לקראת השהות בחלל. בכנות, האימונים היו מסויטים. הייתי צריך להיות מוכן לכל תרחיש ופירקו אותנו בהם. בסימולציות השונות חווינו כל צורה אפשרית של מוות ואסון, ורבים נשברו בדרך. הסיבה היחידה ששרדתי הייתה הרב היחידתי. קראו לו נחמיה, והוא היה לחבר, מדריך, מורה דרך ואח. נחמיה התפלל איתנו שלוש פעמים ביום, עקב אחר האימונים, יעץ לקצינים, ותמך בנו. שנתיים של אימונים, יחד עם הליווי הצמוד מנחמיה, הפכו אותי מספקן למאמין אדוק. הוא הראה לנו את השליחות, הסביר לנו את החזון של הרבנים והפך את השירות שלנו למשמעותי מבחינה רוחנית. הרגשתי שאני מבין לעומק כמה התנועה צודקת וכמה ההחלטות שהובילו את המשפחה שלי להגיע לנגב ולהיות שותפים בהקמת יהודה היו טהורות וקדושות. יותר מזה, נחמיה עזר לי להבין שההתעוררות הדתית שהביאה אותנו לנגב לא סיימה את תפקידה. אלוהים ציווה לנו את המרחבים וביקש שנהיה גוי גדול ועצום. ״ארבה זרעך ככוכבי השמיים". הוא עבר איתנו על פרשות, משניות ופרשנויות שונות. הוא לימד אותנו את העושר האדיר שהתורה ציוותה לנו. נחמיה, על זקנו הארוך ופיאות לחייו, על הכיפה העצומה שעל ראשו, היה למנוע הבערה שלנו – הוא נתן את הדלק לממש את השליחות שריסקה את כל הדור שלי.

אולי בגלל אנשים כמו נחמיה "אחד עשר כוכבים" ניצחה את הבחירות שוב ושוב. תמיד הצבענו לה והבענו אמון בסנהדרין, מועצת החכמים שהורכבה מרבנים בוגרי הצבא, שהובילו אותה. הם רצו שמיהודה נצא לכוכבים כעם גדול ועצום. עם חזק השולט בגורלו. החזון שלהם הוביל אותנו לשיחות עמוקות על האופן שבו המלחמה בחלל ובכוכבי הלכת פועלת. הרגשנו שכשם ששינינו את ההיסטוריה של העם שלנו, אנחנו צריכים לדמיין את המלחמה מחדש. להמציא כלים. אצלנו ביחידה, הסיפורים מהתנ"ך שנחמיה סיפר, הדרשות שלו, נתנו לנו השראה. היחידה שלי, ורבים יגידו שאני אישית, המציאה בעקבות השיחות עם נחמיה שורה של שיטות לוחמה חדשות. למשל בהשראת שועלי שמשון קשרנו פצצות ומנועים לאסטרואידים ושלחנו אותם לתוך מושבות כרייה. זה עבד לנו ושינה את פני המלחמה. שיתקנו כך את אספקת חומרי הגלם למושבות השונות, הפסקנו את העברת המים לבסיסים. זה היה אכזרי, זה עלה בחיים של מיליונים, אבל זו מלחמה וכשם שאבותינו כבשו את ארץ ישראל, אנחנו כבשנו את הכוכבים.

בשונה ממה שחושבים על מלחמה בחלל, אין בקרבות חלל בין חלליות או הסתערות הירואית והליכות חלל. לרוב שומרים על מרחק משמעותי בין החלליות כדי לבטל את הרעיון של תותחים. הרי אף אחד לא רוצה לשלוח טיל טועה או לירות כדורים, שאלוהים יודע במי הם יפגעו. אם פספסת הם ישוטו לנצח בריק עד שהם יתקעו במשהו. המלחמה מתקיימת בעיקר דרך לוויינים קטנים, מעין פצצות שאתה צריך להנחות לאיפה שצריך שהם יעשו נזק. אני הייתי רב-אמן בשיטת הלוחמה הזו. במהלך האימונים אפילו הצעתי לשכלל את השיטה, והגיתי את השיטה להצמדת מנועים לאסטרואידים. הבנתי מהר מאוד שזה יהיה נשק חכם שקשה לאתר. תכנתתי צבירי ננו-לוויינים שהתפצלו, הסתתרו והתחברו, תוך בלבול מערכות האיתור של האויב. הייתי מעולה בלנווט טילים ופצצות, וידעתי לשלוט בעשרות במקביל בעזרת התוכנות שפיתחתי. כינוי החיבה שלי בחללית היה ״הזרוע הנטויה״, ולפעמים גם ״חרון אפו״. המערכת ידעה להכיר לי תודה וקודמתי במהירות מסחררת לדרגות קצונה במסלול מזורז.

"ניתן במלחמה הזו סימנים, בדומה לחכמינו שבהגדה, שידעו לסמן את העוצמה של המכות: דצ"ך, עד"ש באח"ב", נכתב באיגרת לקצינים שנשלחה שנה לתוך המלחמה. סימנים אלו הפכו לאסטרטגיה שלנו. שלב הדצ"ך כלל השמדת משאבים ופגיעה באיכות חייהם של הכוחות שנגדנו. שלב העד"ש כלל פגיעות קשות באוכלוסיה האזרחית על פני הכוכבים ומושבות הכרייה כדי לשבור התנגדות. שלב הבאח"ב כלל הפצצות אוויריות, החשכת המרחב, ובמקרים בהם ההתנגדות הייתה עזה – אפילו את השמדת האוכלוסייה. לא הופתעתי מההנחיות האלו. בפועל, זה מה שעשינו כבר זמן מה. כקצין הוטלה עליי האחריות לממש את האסטרטגיה, שהוכיחה את עצמה שוב ושוב כיעילה. בחנתי את ההרס שזרעתי, למדתי אותו ושכללתי את המימדים שלו. למרות כל זה, ואפילו עם אמונה גדולה כמו שהייתה לי, קשה להתעלם מהגופות הצפות בחלל והספינות הבוערות. אחרי המשמרות שלי, בשיחות מלב אל לב עם נחמיה, הייתי משתף אותו בשאלות שיש לי. הוא היה ברור ומרגיע – אלוהים רוצה את זה, ואנחנו כלי שרת. בלילות חלמתי על חלל ריק ושקט, השבת ארמון חרב שצף בו, וסביבו גופות מרחפות בטבעת.

האויב, בלית ברירה, התקפל בפני העוצמה האלוהית של יהודה. כשנחתם הסכם הכניעה, נחמיה קרא לנו ואמר שזו הגשמת נבואה, רגע היסטורי מכונן. בכינו איתו על הגשר. הוא הקריא מדברי הנביא יחזקאל. איך רוסקה עמון, איך ניתנה מואב לאויביה, איך כותרו האדומים והוכו הפלשתים. הדמעות זלגו, התחבקנו. התפללנו ביחד לאלוהים, הודינו לו על הטובה והברכה וחזרנו הביתה.

הפכתי לגיבור מעוטר. צל"שים, אותות כבוד והערכה. היצירתיות יוצאת הדופן שלי בשדה הקרב זיכתה אותי בעיטור הכבוד המיוחד. אבל עדיין, בלילות במיטה ראיתי את הגופות הצפות, את הלהבות, את ענני האבק האדירים שכיסו את החורבן שהטחתי מהשמיים. היצירתיות האכזרית שלי רדפה את לילותיי. כשהשינה כבר סירבה להגיע התחלתי ללכת ברחובות, מחכה שהשמש תעלה ותעלים את הכוכבים המלאים בהרס שזרעתי. רציתי את האור המנחם של העולם, את האנשים החיים המדברים. כשבכל זאת ישנתי חלמתי, חלומות עיקשים וחונקים, ספק תפילות וספק סיוטים.

הרב נחמיה הזמין אותי באופן תדיר למפגשים עם מתגייסים טריים. הוא ביקש שאספר על תעצומות הנפש שגיליתי בשעת הקרבות, על אותה יצירתיות שעזרה להוביל לניצחון. אלו היו שיחות על אמונה ולוחמה. באחד המפגשים מישהו שאל אותי אם אני מצטער שהייתי חייל, אם לא הייתי רוצה חיים אחרים בהם לא הייתי צריך לעמוד בשדה הקרב, להילחם, אם לא הייתי רוצה חיים של שלום. לא, שיקרתי, אני לא מצטער. אם הייתי יכול הייתי עושה את זה שוב. אם היה צריך להיות שלום בימיי אז אלוהים היה עושה שלום עלינו ועל כל ישראל, והיינו אומרים אמן. "זה העול שנגזר עלינו בדור הזה", אמר נחמיה. הקהל הנהן, ואני הבטתי בשואל. הוא הזכיר לי גופה שראיתי, צפה בחלל, קפואה ומופתעת.

הטיסו אותי חזרה לחלל להיות יועץ. מומחה שיצא מהצבא ומבין יותר טוב מכולם איך להבטיח את העמידה האיתנה שלנו. שם מכובס להבטחת השליטה שלנו על אויביינו. הטיסה הייתה קלה, משעממת אפילו. ביליתי אותה בללמוד על המקומות שלקחו אותי אליהם. המסלול היה תואם לחלקים מתכנית הקרב שהייתי חלק ממנה. זה רק היה הגיוני. המקומות שניצחנו בהם היו חשובים אסטרטגית. הכרתי את כולם. במידה זה היה מעין מסע אוטוביוגרפי, שרטוט נתיב בין שובלי ההרס שחוללתי. 

לאורך המסע נדרשתי להתבונן בהריסות, שרידי תחנות חלל, מכרות באסטרואידים או כוכבים כבושים. הייתי צריך לתת את הדעת איך לאבטח את המקום, להמליץ על אמצעי שליטה והגנה ועל מתודולוגיות התגוננות. ליד תחנת חלל מרוסקת הצעתי לשים טבעת של אסטרואידים חמושים. "תשפצו את המקום, תפעילו אותו מחדש, רק תבטיחו שאף חללית לא מאושרת לא תתקרב". האסטרואידים שימשו כמוקשים מוסווים שידעו להתביית על כל מה שהוגדר כאיום. "זהו?" שאל הקצין  שריכז את הטיסה. "כן, ותנקו את הגופות", עניתי, תוך שאני מצביע לכיוון הכללי שלהתחנה. הוא ידע על מה אני מדבר, כלם ידעו. הצוות הקודם של התחנה עדיין צף בחלל, חודשים אחרי שהושמדה. מאות אנשים שנפלטו ממנה אחרי שפוצצנו רבע מהמבנה. נתתי בקצין שחייך לעצמו מבט מצמית.

שכבתי במיטה. ההמייה השקטה של החללית מילאה את החלל. אני חוזר עם עצמי לרגע למשימה, לישיבה הקפואה מול עמדת הבקרה וכפתור השיגור. והנה, אני מושיט יד והכפתור נלחץ. החדר שקט. המצלמות שעל הלווין משדרות חזרה. התחנה מתקרבת וגדלה עד שהמסך מלבין והשידור נגמר. אין כלום אחר כך, שקט, דממה. אף אחד לא עונה לנו בחזרה בקשר. אין תחינות כניעה. "אתה טוב יגאל", הם אמרו לי, ואני חייכתי. באמת הייתי טוב כל כך. קמתי שוב והסתכלתי על המסך שלי עכשיו. הוא הציג את החלון שבחוץ. ביקשתי מהמחשב שיתמקד בגופות הצפות. הסתכלתי עליהן. עשיתי זום על הפנים הקפואות. אנשים צעירים, כל אחד מהם היה יכול להיות אני. תפסו אותם בהפתעה, בשגרת חייהם. לא מדמיינים שהנה, ברגע אחד כולם ימותו מחנק, יפלטו אל החלל השחור. עצרתי על אחד מהם. הייתה לו שרשרת של מגן דוד על הצוואר וציציות. 

בכל לילה במסע הזה חלמתי על היהודי המת בחלל. רציתי לחזור כבר ליהודה. רציתי לעזוב את החלל הארור ולהרגיש שוב את השמש על הפנים, את הכוכב החם שלי, את החולות שלו. הלכתי ואיבדתי סבלנות לטיסה. לקצין שחייך ברגעים הלא נכונים, שעבורו כל אתר הרס שסימנו היה מעין בדיחה שנגמרה רע. הייתי צריך להחזיק את עצמי שלא להכות אותו. מזל שהטיסה נגמרה לפני שאיבדתי שליטה. הרגשתי שאני קרוב לזה.

כשחזרתי ליהודה הייתי חייב לשאול, לגלות אם לא הזיתי. "ידעת שחלק מההרוגים הם יהודים כמונו?", נחמיה פגש אותי לקפה כמה ימים אחרי שחזרתי מהחלל. קשקשנו על המסע, על החיים. על כל המסביב. "כמונו?", הוא אמר, "הם לא כמונו. אנחנו נבחרנו להשיג מקום בין הכוכבים והם לא". שתקתי. במקום מסוים רציתי להתווכח איתו, רציתי לומר לו שהוא טועה. אבל לא היה לי כוח. הרגשתי מרוקן. "אין לך מה להתייסר על המוות שלהם", הוא אמר, "יש משמעות לבחירה. יש משמעות למילים בנו בחרת מכל העמים. הם לא נבחרו. אנחנו כן. ניצחנו, אלוהים נתן לנו את זה. זה מה שמשנה. וזה לא רק הבחירה בנו, זו גם הבחירה שלנו להלחם. אתה צריך לזכור את זה. הכול קבוע מראש והרשות נתונה". הנהנתי.

בלילה חלמתי שאני היהודי הקפוא, צף בחלל ברגעים אחרונים של הכרה. הבטתי אל החלל הריק והתפללתי לרחמים.