השְעִיר והירח
"בוא, בוא. בוא איתי". הוא לא ממש אמר לי את זה, אבל התנועה שהוא עשה עם הראש ואיך שהוא ניפנף בכנפיו הקטנות, היה לי ברור שזה מה שהוא רוצה, אז הלכתי אחריו. לרגע חשבתי לחזור לשקי השינה שלנו, להעיר את שירה שתראה אותו גם. אבל פחדתי שאם אלך להעיר אותה, הוא יעלם לי בינתיים והיא תכעס שסתם הערתי אותה באמצע הלילה. התקדמתי לעברו. כשכבר הייתי קרוב – הוא קפץ הלאה קדימה. הוֹפּ, הוֹפּ. יצור קטן, בערך בגודל של חתול, או אולי ינשוף גדול, כי הוא בעצם היה די דומה לינשוף: גוף מלבני כמו קופסא ארוכה, רגליים קטנות מלמטה, מסתיימות בטפרים כמו של ינשוף, כנפיים קטנות בצדדים. לא היה לו צוואר והגוף שלו פשוט המשיך כלפי מעלה עם עיקול קטן בכתפיים עד שנהיה לראש: מקור מעוקל באמצע וזוג עיניים צהובות ענקיות מעליו. משני הצדדים של הראש בלטו כלפי מעלה שתי אוזנים משולשות שאותן הזיז כל הזמן לכל הכיוונים. מדי פעם הוא גם מצמץ בעיניו והשמיע קול חד שנשמע כמו "פְּוווּף" (pwoof). מה שהכי עשה אותו שונה מינשוף, היה השיער. במקום נוצות – כל הגוף שלו היה מכוסה בשיער, שיער קצר, יפה וחום. על הראש, לעומת זאת, השיער נהיה ארוך יותר, כל כך ארוך שבצדדים ומאחורה גלש עד לאמצע הכנפיים והתעגל קצת פנימה. גם מלפנים היה לו שיער ארוך שגלש לכיוון העיניים, אבל הסתיים בקו ישר טיפה מעליהן – כאילו אמא בדיוק גזרה לו את הפוני – מה שנתן לו מראה ממש חמוד.
התקדמתי עוד והוא קפץ הלאה. התקדמתי עוד קצת ושוב קפץ, עד שיצאנו מהבקעה הקטנה שבה היינו וכל העמק של מכתש רמון נפרש סביבנו. מרחוק אפשר היה לראות את הירח – גדול ומלא וסביבו השמיים זרועי כוכבים. כל כך הרבה כוכבים – כמו שרק במדבר יש.
"במדבר, הם גם קרובים יותר, הכוכבים, כמעט שאפשר לגעת בהם", ככה שירה אמרה לי.
"גם הירח?" שאלתי אותה בצחוק כשירדנו מכאן לתוך הבקעה הקטנה ״שלנו״.
"כן, גם הירח", היא ענתה לי ברצינות, אבל חייכה חיוך קטן שלרגע נדמה היה לי שמסתיר משהו.
"פְּוווּף?" אמר לי היצור הקטן והסתכל גם הוא למעלה, ואני הבנתי: הוא שואל אם אני רוצה להגיע אל הירח.
״כן, אני רוצה להגיע לירח", עניתי לו. תמיד רציתי להגיע לירח, למרות שמאז יום הולדת עשר, השלמתי עם זה שזה כנראה לא יקרה.
היצור הקטן סובב את ראשו ימינה ושמאלה, כאילו לוודא שחוץ משנינו אין אף אחד בסביבה ואז אמר לי:
"פְּוווּף, פְּוווּף" ואני הבנתי שהוא רוצה שאוחז ברגליו הקטנות.
עודי תוהה איך בדיוק הוא רוצה שאעשה זאת, הוא פרש את כנפיו והתחיל להתרומם, כשכבר היה כמעט מעלי, סוף סוף קלטתי והושטתי את ידי ותפסתי ברגליו. ציפיתי שהוא ייעצר. פחדתי שאולי תפסתי חזק מדי ואולי הוא אפילו יפול לקרקע. כנפיו הרי כל כך קטנות יחסית לגופו המסורבל ואני ילד גדול והאמת, גם די כבד. כבר התכוננתי להתנצל: "סליחה, אבל אתה ביקשת שאעשה את זה". להפתעתי, לא רק שלא נפל, אלא שהוא המשיך להתרומם, נושא אותי יחד איתו.
הרגשתי איך כל הגוף שלי נמתח וכבר עמדתי על קצות אצבעותי ואז עוד משק אחד של כנפיו ורגלי ניתקו מהקרקע ושנינו היינו באוויר, עפים לנו הלאה, גבוה יותר ויותר.
״לירח!״ הוא קרא בקול.
״לירח!״ עניתי בחזרה.
״הֵי, אני מבין אותךָ!״ שמתי לב פתאום.
״וודאי, גם קודם הבנת״, הוא ענה לי.
״לא, קודם רק היה לי נדמה, כאילו הבנתי אותך בתוך הראש שלי, אבל עכשיו אני ממש מבין את המילים שלך״.
״זה כי התנתקתָ מהקרקע. הקרקע קשה ומציאותית ולכן הפריעה לך להבין״, הוא הסביר ברוב חשיבות.
לא הייתי בטוח למה הוא התכוון, אז שתקתי. הסתכלתי אל הירח שעכשיו עפנו בדיוק לכיוון שלו וממש הרגשתי איך כל רגע אנחנו נהיים יותר ויותר קרובים אליו.
״אגב, קוראים לי סירא, ואני שְעִיר, איך קוראים לך?״
״שמי ניצן, ואני ילד״, עניתי לו.
איזה כיף לעוף כך בשמים! ועוד לכיוון הירח! הייתי מאושר.
מדי פעם העזתי להגניב מבט למטה, אל הקרקע, שעכשיו היתה הרחק הרחק מתחתינו. בדרך כלל יש לי פחד גבהים, אבל הפעם לא פחדתי בכלל, להיפך, "יותר גבוה, יותר גבוה", עודדתי אותו בהתלהבות.
אבל אז שמתי לב שסירא הקטן כבר מתנשף. עוד רגע והתחלנו להאט. עדין התקדמנו לכיוון הירח, שעכשיו כבר היה ממש גדול, אולי כמו קבינה של משאית, אבל ההתקדמות שלנו הלכה ונהייתה איטית יותר ויותר, עד שסירא לחש לי: ״זהו, זה מה שאני יכול״ ונעצרנו.
הירח היה עכשיו מתחתי, כמו כדור גדול, וסירא הוריד אותי עליו בזהירות. לרגע הרגשתי שאני מאבד את שיווי המשקל ופחדתי שאפול, אז התיישבתי. רגלי מתנדנדות מעבר לקצהו של הכדור ירח.ֿ
״איכשהו חשבתי שהוא יהיה יותר גדול״, אמרתי לו.
"אני שְעִיר קטן, אין לי הרבה כוח", הוא ענה בהתנצלות, עדין כולו מתנשף, "לכן, אני יכול להביא אותך רק עד לירח בגודל כזה. אם פעם יצא לך לעוף עם שעיר יותר גדול – תוכל להגיע לירח יותר גדול."
״אבל זה אותו הירח, לא?״ שאלתי, מבולבל.
״בוודאי, יש רק אחד״.
״אז איך זה שהוא עכשיו קטן ועם שעיר גדול הוא יהיה גדול?״
״זה פשוט מאוד. מהקרקע, הירח נראה קטן וכמה שעפים יותר לעברו – ככה הוא גדל. שעיר קטן כמוני – יכול להביא אותך עד לפה ואתה מקבל ירח בגודל הזה, שעיר יותר גדול היה עף יותר והיית מקבל ירח יותר גדול."
עדין הייתי מבולבל, אבל מבטי כבר התמקד בנוף הנפלא של מכתש רמון שנפרש מתחתי ובשמיים זרועי הכוכבים שמעלי וסביבי. הכל היה כל כך שקט ויפה. הושטתי יד לכוכב הקרוב. להפתעתי הוא היה ממש קרוב ויכולתי לקטוף אותו. היה לו ריח של לחמניה טריה וזה עשה אותי רעב.
״זה בסדר, אתה יכול לאכול אותו. יש הרבה כוכבים, אחד פחות לא ישנה כלום".
נתתי ביס, הטעם היה נהדר, ממש כמו הריח שלו. אחרי כמה ביסים, הבטן שלי כבר היתה פחות ריקה.
״קר פה״, הרגשתי פתאום.
"זה כי אנחנו בצד האפל של הירח, השמש לעולם לא מגיעה לפה – אז קר."
"לעולם, לעולם?"
"כן, לעולם לעולם, אפילו לא בקיץ. אבל בוא, אל תצטער – נלך עכשיו לצד השני, שם יש אור וחם."
הוא הושיט לי כנף, וביחד הלכנו לצד השני. הוא, מדדה בקלות על רגליו הקצרות ואני, מהלך לידו בזהירות שלא אפול החוצה מהכדור ירח.
עוד שלוש פסיעות והיינו בצד השני. שם באמת היה מואר והרבה יותר חם. התיישבתי בעדינות.
עכשיו שהיה לי חם ונעים, שוב נהייתי רעב, או שאולי זה הריח שהיה שם שעשה אותי רעב, ריח כזה של גבינה צהובה נהדרת. סירא בדיוק הלך לחפש משהו בצד התחתון של הירח, ואני נותרתי לבדי מול תעלומת הריח. נדמה היה שהוא בא מכל הכיוונים. אבל איך זה יכול להיות? עד שהבנתי שאני יושב עליה, על הגבינה הנהדרת הזאת. הירח הזה היה עשוי כולו מגבינה בריח נהדר. חפנתי את הידיים בירח, לקחתי גוש גדול ואכלתי. ביחד עם שאריות לחמניית הכוכב שלי – זה היה ממש מעדן.
קצת אחרי שסיימתי, סירא הופיע שוב. הפעם הוא נראה קצת טרוד.
״בוא, כבר מאוחר, צריך לחזור. אנחנו צריכים להגיע לקרקע לפני שהשמש תזרח."
הוא התרומם והפעם, כמו טייס מנוסה, כבר ישר ידעתי מה צריך לעשות ואחזתי ברגליו בחוזקה.
״תגיד, סירא, איך זה שהירח עשוי מגבינה?״ שאלתי כשכבר היינו בדרכנו חזרה וקצת התרחקנו מהירח.
״לא יודע, ככה זה. כשהוא קטן הוא עשוי מגבינה.״
"וכשהוא גדול?״
"כשהוא גדול הוא עשוי מסלעים״
״חבל״
״כן, חבל, אבל כנראה שקשה להשיג כמויות כאלה גדולות של גבינה שיספיקו לירח גדול. אפילו כל הפרות של שביל החלב לא יספיקו".
הדרך חזרה היתה הרבה יותר מהירה ונדמה היה שתוך רגעים ספורים כבר הגענו.
הוא כאילו קרא את מחשבותי וענה לי: "״כמובן, כי זה הרי בירידה…״
רגלַי נגעו בקרקע וסוף המשפט שלו כבר נשמע לי כמו "פְּוווּף". הוא קד מולי קידה ואני אמרתי לו תודה ונופפתי לו לשלום ואז הוא התרחק ממני ונעלם.
מיד פתחתי בריצה לכיוון שקי השינה שלנו. ״שירה, שירה, לא תאמיני מה ראיתי עכשיו ומה עשיתי עכשיו!"
הייתי כל כך נרגש. הייתי חייב, אבל פשוט חייב לספר לה. אפילו אם היא תכעס שאני מעיר אותה באמצע הלילה. אפילו אם היא תגיד שאני מדבר שטויות, כמו שהיה בלילה הקודם, כשבכיתי.
אבל כשהגעתי לשקי השינה שלנו, שירה לא היתה שם. שק השינה שלה היה ריק. חיפשתי מסביב, אבל לא מצאתי אותה.
״שירה! שירה!״ קראתי בקול, אבל איש לא ענה. אולי היא בדיוק הלכה להתפנות ולא מתאים לה עכשיו? כך חשבתי לעצמי וכבר נשכבתי בשק השינה שלי. רק נשכבתי, החמימות שלו עטפה אותי ומיד נרדמתי.
כשפקחתי את עיני כבר היה יום. הדבר הראשון שראיתי מול פני, היו פניה היפות של שירה, שערה החום גלש עד לכתפיה כמו שני גלים ועיניה הגדולות מציצות, נוצצות, מתחת לפוני שלה שהיה גזור בקו ישר קצת מעל הגבות.
״מה נשמע, ישנוני?״ היא חייכה אלי.
״מצויין!״ אמרתי ומיד התחלתי לספר לה בהתרגשות את כל מה שקרה לי בלילה. להפתעתי, היא לא אמרה שאני מדבר שטויות, אלא רק חייכה את החיוך המסתורי שלה שהפך בקטעים שהתלהבתי במיוחד, לחיוך הכי ענקי בעולם.
עד שהגעתי לקטע עם הגבינה.
"אתה מה??"
"אני חפנתי מהירח חופן גבינה ואכלתי אותו ביחד עם הלחמנית-כוכב שלי."
"מה עשיתָ?" היא נראתה ממש מוטרדת, "זה לא בסדר. כוכבים יש המון, אבל ירח יש רק אחד."
לא הבנתי, אבל היא התעקשה ובסוף אמרה:
"עזוב, בערב תבין לבד."
כל היום טיילנו שמה במכתש. שירה ממש אוהבת את המדבר ומכירה המון פינות קסומות בו. לעת ערב, הגענו למערה קטנה. ״כאן נישן״ היא אמרה. פרשנו את שקי השינה שלנו והתחלנו להכין את ארוחת הערב. בינתיים החשיך ושירה קראה לי:
"הנה, בוא תראה."
יצאתי אליה והסתכלתי. הירח זרח מולה, מלא כמו אתמול. אבל בעצם, לא כמו אתמול, כי היתה חסרה בו חתיכה, בצד המואר. חתיכה לא גדולה, אבל בכל זאת חתיכה.
"שמה, אתה רואה?" היא הצביעה בדיוק למקום החסר.
"סליחה, לא ידעתי."
"מה סליחה? חסר חלק בירח וזה בגללךָ."
הרגשתי ממש אשם.
"מה אני יכול לעשות?"
"לתקן!"
"איך?"
"לא יודעת, את זה תצטרך לפתור בעצמך."
עלה בדעתי שאם אפגוש שוב את סירא השְעִיר, אולי הוא יוכל להביא אותי לשם שוב ואז אולי באמת אוכל לתקן. ניגשתי לתרמיל הגב שלי והתחלתי לחפש ולחפש ולחפש.
יש! איזה מזל. כשיצאנו לדרך, קניתי במצפה רמון גוש של גבינה צהובה. רציתי להפתיע את שירה ולתרום לאחת הארוחות שלנו משהו שהיא לא תכננה מראש, אז החבאתי אותה למטה למטה בתיק שלי. אחר כך מרוב החוויות ומה שקרה, שכחתי ממנה. עכשיו שלפתי את הצרור העטוף.
"אני אתקן, עם זה!" הכרזתי בגאווה.
שירה פתחה את הצרור והסתכלה על הגבינה. היא לא אמרה כלום ואני שמתי לב שהגבינה כבר היתה רכה והיה לה ריח קצת מוזר. לא הייתי בטוח אם היא עדיין טובה למאכל. ספק התחיל לכרסם בי, ומה אם היא לא תתאים?
אבל אז שירה חייכה את החיוך הקטן הזה שלה ואמרה בלחש:
"אתה ילד טוב, ניצן" ואני הרגשתי שהיא ממש מרוצה וגאה בי.
"אז תבואי איתי הלילה? לעזור לי?"
"לא."
"למה?"
"כי אתה קלקלת, אז אתה זה שצריך לתקן. חוץ מזה, כמו שתיארת את השעיר שלך, הוא די קטן. אני לא חושבת שהוא יוכל לסחוב גם אותך וגם אותי."
"אז לפחות תִשָאֲרי איתי עד שיבוא, שתראי אותו גם את."
״כבר ראיתי שעירים במדבר. אני אוותר הפעם", החיוך הקטן שוב עלה על פניה והיא הסיטה את מבטה ממני. אחרי רגע הוסיפה: "במיוחד שהם מאד ביישנים, השעירים, ואם נהיה שניים, אולי הוא לא יבוא״.
אז יצאתי לבדי. נשבה רוח והיה לי קצת קר, אבל התרחקתי מפתח המערה שלנו וחיכיתי. חיכיתי שהוא יבוא, השְעיר שלי. לא יודע איך, אבל הייתי בטוח שהוא יבוא, כאילו לא יתכן אחרת. הפעם, הקפדתי לאכול משהו לפני שיצאתי לדרך, שלא אתפתה לנגוס בירח שוב. אחרי שעה קלה שמעתי מאחורי את ה"פְּוווּף" המוכר ושוב הוא היה שם – סירא שלי.
עשיתי לו סימן שאני רוצה להגיע שוב לירח והוא הבין והתחיל לעוף. כשרגלי התנתקו מהקרקע מיד הסברתי לו את מה שאני רוצה לעשות.
"זה מעשה יפה, מה שאתה עושה. הרבה ילדים מקלקלים בטעות, אבל רק מעטים גם מתקנים אחר כך."
"תודה."
"תראה לי את הגבינה שהבאת", הוא ביקש ואני הוצאתי אותה והחזקתי ביד. זה היה קשה, כי עכשיו הייתי צריך להחזיק ברגליו רק עם היד השניה. הוא הציץ כלפי מטה, אלי:
"היא קצת קטנה, לא?"
הוא צדק. החתיכה שהבאתי באמת הייתה קצת יותר קטנה מהחתיכה שזללתי בלילה קודם.
״נכון, אבל זה כל מה שיש לי״, עניתי בצער.
״אל תדאג, אני אעזור לך, בשביל זה שאלתי״.
״יש לך עוד גבינה?״ שאלתי בתקווה
״לא, אבל יש לי כנפיים״ הוא ענה וכשראה שאני לא מבין, הוסיף, ״הלילה, נעוף קצת פחות, ככה שהירח יהיה קצת יותר קטן והגבינה שלך תספיק."
היה יותר קשה לשבת על הירח שעכשיו היה קטן יותר ופעם אחת, בשעה שמילאתי עם הגבינה שלי את החור של הביס מאתמול, כמעט והחלקתי למטה. אבל בסוף הצלחתי. הסתכלתי על מעשה ידי: החור היה סתום ומלא לגמרי, חלק ויפה. היתה רק בעיה אחת, הגבינה שהבאתי היתה בצבע קצת יותר צהוב מהגבינה של הירח ומי שיסתכל ממש חזק – יוכל להבחין בהבדל. קיוויתי שסירא לא ירגיש. הסתכלתי עליו, הוא הסתכל עלי בחזרה. אחר כך הסתכל על החור המתוקן ואחר כך שוב אלי ולא אמר כלום.
״זהו, סיימתי, חוזרים?״
״כן, חוזרים, אתה ילד טוב״.
כשחזרתי למערה, שירה לא היתה שם. לאן היא נעלמה? היא הרי ידעה שאני הולך לירח, למה לא חיכתה לי? החלטתי שהפעם אני אחכה לה ולמרות שהייתי מאוד עייף, התאמצתי שלא להירדם. לא עבר זמן רב והיא חזרה, כולה מתנשפת, כאילו רצה זה עתה את כל הדרך למעלה עד לפסגת הר חרוט ובחזרה. כשראתה שאני עדיין ער, עצרה וניסתה להסדיר את נשימתה, שלא ארגיש שהיא מתנשפת.
״איפה הייתְ?״ שאלתי.
"מאוחר כבר, בוא נחזור לישון״.
בלילה שלמחרת, כשחיכינו בתחנת האוטובוס שבאמצע המכתש לאוטובוס הלילה מאילת שיקח אותנו חזרה צפונה, הסתכלנו שנינו על הירח. הוא שוב היה מלא ויפה ושלם. רק מי שהסתכל ממש ממש חזק, יכול היה לראות שבצד ימין למעלה יש לו פינה שהיא טיפה יותר צהובה מהשאר.
״אל תדאג, אף אחד לא ירגיש״, אמרה שירה.
היא לא יכלה לדעת, נכון? שאלתי אותה למה היא מתכוונת, אבל היא הכחישה שהיא בכלל אמרה את המילים האלה.
הרבה שנים עברו מאז אותו הקיץ שבו אבא חלה ואמא שלחה אותי לטייל במדבר עם החברה שלה, עם שירה, ועדיין, בכל פעם שאני רואה את הירח המלא, אני מאהיל בידי על עיני ומתבונן בו היטב ולפעמים – לפעמים אני מצליח לראות, ששם, למעלה, בצד ימין, יש חתיכה קטנה שהיא קצת יותר צהובה מכל השאר.
