הקריאה האחרונה של הוטרינר

זה היה יום שישי אחה"צ, אבישי ושני עוזריו חיטאו וניקו את הכלים בחדר הניתוח הלבן. הם עמדו לסגור את המרפאה הוטרינרית לקראת הסופ"ש, אבל כחלק מנוהל הסגירה דאגו להכין את כל החדרים לשבוע הבא. בשעה שאבישי הניח את כלי הניתוח במקומם, הוא ביקש מעוזריו להתחיל לסדר את חדר הטיפול הצמוד, שבו נעשו הבדיקות השגרתיות יותר. כשסיים עם חדר הניתוח, הוא ניגש למחסן הצמוד, סרק בעיניו את המדפים ונעל אותו.

אבישי התקדם למבואה של המרפאה, חוצה בדרך את חדר הטיפול שעוזריו מסדרים. זהו, נשאר רק לסגור את הקופה והסופ"ש הגיע, הוא חשב לעצמו. איזה שבוע מעייף, פשוט לא נגמר. הוא ניגש אל הקופה לספירה סופית, אבל אז, הוא ראה בזווית העין דרך החלון והדלת השקופים בכניסה, בחור צעיר אוחז בכלב גדול בידיו ורץ במהירות לעברו.

הבחור נעמד מול המרפאה, מצליח רק בקושי לפנות יד כדי להקיש על הזכוכית השקופה, בשעה שהוא נאבק להחזיק את הכלב בידיו. "בבקשה תעזור לי! אייס היה בתאונה! רכב פגע בו!" הבחור צעק מבחוץ. בלי לחשוב פעמיים, אבישי מיד רץ אל דלת הכניסה, פתח אותה עם המפתח והעיף מבט בכלב. דימום חיצוני ניכר, רגל שבורה ואולי אף גרוע מכך, ייתכנו עצמות שבורות וחשש לדימום פנימי. "הכלב שלך זקוק לניתוח דחוף, תן לי אותו מיד."

אבישי לקח את הכלב הפצוע מידיו של הנער ורץ לחדר הניתוח, צועק בדרך לעוזריו שיכנסו לשם מיד ויכינו חומרי הרדמה לכלב גדול. העוזרים המופתעים שמעו את הצעקה והחלו לפעול. אבישי נכנס, הניח את הכלב על שולחן הניתוח, לבש את הכפפות והמסיכה והתחיל לשלוח הוראות לעוזרים "הוא עבר תאונת דרכים, פגיעה משמעותית בצידו השמאלי, ייתכן דימום פנימי, עצמות שבורות וככל הנראה רגל שמאל מרוסקת. אתה תרדים אותו מיד ואתה תביא לי את האזמל, נצטרך לפתוח אותו ולראות מה המצב שם בפנים." בהישמע ההוראות, אחד העוזרים כבר עמד מול ארון המתכת הגדול שהכיל את חומרי ההרדמה, והעוזר השני גלגל את העגלה עם הכלים.

אבישי ידע עוד מהרגע שראה את הכלב בידיו של הנער, שהולך להיות ניתוח קשה במיוחד. ראשית, בגלל העניין הטכני כמובן, בתאונות מהסוג הזה, יש לעיתים צורך בניתוח של איברים אורגניים והחלפתם באיברים רובוטיים, כמו למשל הלב או הריאות. שנית, הכלב שמולו הזכיר לו את טובי, הכלב שלו עצמו שמת לפני שנים רבות.

אחרי שיצרו חתך בצידו הימני של הכלב, החששות התגשמו, התגלו מספר עצמות שבורות והיה ניכר שהכליות ניזוקו משמעותית. אבישי פנה לאחד העוזרים והורה, "תביא לי מיד מהמחסן ריאות מדגם C-32 ורגל ימנית קידמית מדגם E-13." הוא החל בניתוח להחלפת הכליות, בחן אחר כך את הרגל המרוסקת, והחליט שעליו להחליף גם אותה. הניתוח ארך שעות ארוכות, אבל הוא הוכרז כהצלחה. במהלך הניתוח היה קשה להבחין בכך מבעד למסיכה, אבל אבישי נאבק בדמעות. שטף של זכרונות של טובי רץ בראשו, קוטע את המיקוד החד כמו סכין שהיה עליו לשמור. רק שנים של נסיון הצליחו לפצות הפעם על הריכוז הירוד.

בשעה שהכלב שלו אייס בניתוח, הנער מצא את עצמו ממתין על ספה נוחה במבואה של המרפאה, אור חם מהמנורה התלויה מאיר על החדר. הוא הסתכל מסביב והבחין בדלת מולו שעליה כתוב "המשרד של אבישי", שעמדה מימין לקופה. שאר המבואה הייתה בפועל מעין חנות של אוכל לחיות וצעצועים לחיות, מסודרים במדפים. כבר החשיך בחוץ, אייס בפנים כבר שבע שעות. רק שיהיה בסדר, בבקשה. התחושות הציפו אותו, והפכו את כל המחשבות לכאוס אחד ענק של דאגה. 

אחרי המתנה מורטת עצבים, אבישי הגיע מהחדר הסמוך עם חיוך ענקי על פניו, "חדשות טובות, הכלב שלך יהיה בסדר." כל המחשבות שעברו לנער בראש קיבלו באותה השנייה צורה שונה לגמרי, חיוך עצום השתלט עליו והוא קפץ ממקומו, "איזה כיף לשמוע את זה! תודה לך! תודה ענקית דוקטור.." הוא הבין באותו הרגע שלא היה בטוח מהו שמו של הוטרינר. אבישי צחק, "תקרא לי אבישי, אני באמת פשוט שמח שיכולתי לעזור. איך קוראים לך דרך אגב?" הנער היה כל כך בהלם לנוכח הסיטואציה שהוא נזקק לכמה שניות להיזכר בשמו, "קוראים לי תומר ולכלב שלי קוראים אייס," אבישי הושיט יד לתומר, "נעים להכיר תומר."

מבטו של אבישי נהיה כעת רציני, "חשוב לי רק להגיד לך שהיינו צריכים להחליף את הכליות שלו ואת רגל שמאל. הוא עבר טראומה רצינית וייקח לו זמן להתאושש. אתה יכול לחכות כאן או לתת לי את המספר, אתקשר ברגע שהוא יתעורר." מבלי לחשוב פעמיים, תומר השיב "אין סיכוי כזה, אני אשאר פה ואהיה קרוב לאייס. אני רוצה להיות שם כשהוא יתעורר, אני לא אעזוב אותו." בזמן שהשניים דיברו, העוזרים כבר התארגנו ויצאו הביתה, מחליפים אמרות של "שבת שלום" ו"סופ"ש נעים." 

אבישי הסביר לתומר את הניתוח שאייס עבר. הוא הכין אותו נפשית שהכלב יראה שונה, ויזדקק לזמן להתאושש ולשוב לעצמו. תומר נאנח, "אני מבין.. לפחות הוא בסדר עכשיו. אני אחכה לו כאן אם זה בסדר מבחינתך, הישבן שלי התרגל כבר לספה הזאת בזמן שחיכיתי." "אתה רוצה אולי שאכין לך קפה?" הנער ענה בחיוב ואבישי הלך למכונת הקפה במשרד.

כשחזר עם שני כוסות קפה בידיו, הוא הגיש אחת מהן לתומר ואמר "אתה יודע, אייס מאוד מזכיר כלב שהיה לי פעם, שאהבתי עד מוות. גם הוא היה כלב גדול, פרווה לבנה כמו שלג, פרצוף חום חמוד ועיגולים שחורים יפיפיים מסביב לעיניים." תומר חייך אליו בשעה שלגם מהקפה, "ומה קרה לו?" אבישי לגם גם הוא מהקפה, "זה סיפור מאוד ארוך למען האמת, וכבר מאוחר. אתה בטח עייף מדי כדי לשמוע," במבט חביב תומר השיב "מה פתאום עייף, זה יהיה לי לכבוד אבישי. אני אשמח לשמוע את הסיפור של.. איך קוראים לכלב שלך?" "טובי. קוראים למלאך שלי טובי."

אבישי התרגש קלות לשמוע שמישהו מתעניין בטובי, הוא הציע לתומר שיעברו למשרד שלו ושם ישוחחו בנחת. השניים עברו מבעד לדלת שעליה כתוב "המשרד של אבישי" ונכנסו לחדר קטן יחסית. בחדר היו שני כסאות כאשר שולחן עץ גדול חוצץ בינהם, מסך מחשב על השולחן. בפינה עמדה לה עמדת קפה קטנה מונחת על מקרר קטן, עם קומקום, סוגים שונים של תה ושני סוגים של קפה. תומר התיישב בכסא הקרוב לדלת, אבישי הלך לצידו השני של השולחן והתיישב גם כן. "התמונות האלה על הקיר, אלה תמונות שלך עם טובי?" אבישי הסתכל אחורה עם חיוך, "כן. היינו מאוד קרובים אני והוא, כמו שאתה יכול לראות." תומר סרק את התמונות בעיניו וראה חיוך על הפנים של אבישי וטובי. בחלק מהתמונות אבישי לבוש במדים צבאיים, בחלקם במדים משטרתיים ובחלקם לבוש רגיל.

"מה קרה לכם שם?" תומר שאל והצביע על אחת התמונות בהם אבישי לבש מדי משטרה. אבישי הוריד את התמונה מהקיר, ניכר היה ששני הרגליים השמאליות של טובי הוחלפו ברגליים רובוטיות והיד השמאלית של אבישי גם כן. אבישי הרים את היד שלו וחייך, "כמו שאתה יכול לראות, הדגמים היום קצת יותר מוצלחים מהדגמים שהיו בזמנו. קצת יותר ריאליסטיים, קצת יותר חופשיים, פחות מכאניים." רק עכשיו תומר הבחין שאחת הידיים של אבישי לא הייתה ביולוגית, הוא זיהה עליה שריטות קלות שחושפות צבע מתכתי בשכבה הפנימית.

"מה.. איך זה קרה? מה קרה לכם? אני רואה ששירתת גם בצבא וגם במשטרה?" אבישי השיב את התמונה אל הקיר ונאנח, "מטען חבלה. אני יצאתי מזה בזול, יד אחת קטועה. אבל טובי.. מסכן שלי מה שהוא עבר שם.." עצב ניכר בפניו של אבישי בשעה שדיבר. "אם אתה לא רוצה לדבר על זה, זה בסדר. הייתי שמח כמובן לשמוע על איך בכלל הכרתם ואיך הגעתם לצבא ביחד, אבל אתה באמת לא חייב לשתף אם אתה לא רוצה." אבישי חייך חיוך צנוע, "אם להיות כן, אני דווקא מאוד רוצה. זה עדיין קצת יושב עליי, גם אחרי כל השנים האלה.. אבל אני אשמח לספר לך את הסיפור שלי ושל טובי. כדאי שאתחיל מההתחלה."

תומר לקח לגימה נוספת מהקפה ואבישי נראה כאדם שאיבד את עצמו במחשבות, עובר עם ידו הימנית על הזקן ובוהה בנקודה קבועה על שולחן העץ. מאיפה להתחיל תהה לעצמו אבישי. "את טובי שלי הכרתי בשירות ביחידת כלבנים מיוחדת. לפני הרבה מאוד שנים, כשעוד היה לי צבע בשיער, הייתי נער צעיר בן שמונה עשרה. החלטתי שאני רוצה להתגייס ליחידה. תמיד רציתי כלב, אבל ההורים אף פעם לא הסכימו, אז זאת הייתה הזדמנות נהדרת בשבילי. תנאי הקבלה והמיונים היו קשוחים, הקפצות באמצע הלילה, זחילות בבוץ, ריצות. אני זוכר שפעם אחת אמרו לנו שמי שרוצה לאכול צהוריים, צריך לעלות על אחד ההרים הקרובים שבו המפקד חיכה לנו. העניין הוא שהם חייבו אותנו לזחול חלק מהמרחק, בשדה קוצים.. כמו שאתה מבין, זה לא ממש היה פיקניק. אני לא חושב שאי פעם היו לי שקיות שחורות מתחת לעיניים כמו שהיו לי אז" אבישי צחק.

מבטו של תומר היה משועשע מהסיפור, "זה נשמע נוראי. איך מישהו מסכים לעשות את זה מרצון?" הוא שאל בצחוק. אבישי צחק יחד איתו, "כן, יש בזה משהו. כמעט כולנו שם היינו משוגעים, זאת הייתה תקופה מטורפת. אבל זכיתי בטובי בזכותה."

"אז מה קרה אחרי המיונים, אני מניח שהתקבלת מן הסתם, אבל מה אחר כך?" אבישי נשען אחורה בכסא, "אחרי המיונים, התחלנו את מסלול ההכשרה. החלק הראשון שלו, ההכשרה הבסיסית, הייתה המשך ישיר של הקושי של המיונים. הרחתי כמו אבקת שריפה וזיעה רוב הזמן. למדנו איך להשתמש בנשק במטווחים ומה זה בכלל צבא. קמנו בשעות הזויות, היו מריצים אותנו ממקום למקום, מענישים על כל טעות קטנה." אבישי נזכר במשהו וצחק, "אני זוכר שפעם אחת שכחתי את המימייה שלי בחדר. באותו לילה הקפיצו אותי והריצו אותי כל הלילה.. בוא נגיד שלא יצא לי לשכוח עוד פעם ציוד אחרי זה."

תומר ראה מאחורי אבישי תמונה שלו כשהוא היה צעיר, מחזיק בגור כלבים קטן בידיים וחיוך ענקי על הפנים. "אני רואה שאימצת אותו עוד כשהיה גור, אתה אימנת אותו בעצם?" אבישי הסתובב לתמונה ואז חזרה לתומר, "כן ולא. באימון המתקדם ליוו אותנו מאמנים מקצועיים שידעו להכשיר את הכלבים לתפקידים שלהם. במקרה של טובי, ההכשרה שלו הייתה להריח חומרי נפץ. אבל רצו שנהיה קרובים אליהם, אז הכרנו אותם כשהם היו גורים. בחודשים הראשונים הם היו בעיקר עם המאלפים שלהם ואנחנו היינו בהכשרה שלנו. אנחנו למדנו קרב מגע, ירי מקרוב, מרדפים והסתערויות, טובי למד לזהות ריח של חומרי נפץ, לחלץ פצועים ולהתמודד עם מצבים של חילופי ירי. אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותו, התאהבתי בו מיד. הוא רץ אליי עם לשון בחוץ וזנב מתנענע, מלקק אותי וקופץ עליי, פשוט מלאך קטן. מהר מאוד המלאך הקטן גדל ואז כבר האימונים הפכו למשותפים, הגורל של שנינו נקשר באותו הרגע. שינה ביחד בשטח, אימונים תחת אש, לחץ, לכלוך. עשינו אז הכל ביחד."

"זה נשמע מדהים, אייס שלי עצלן לא קטן. אני לא חושב שהוא היה מתמודד עם מסלול כזה" תומר צחק והמשיך, "אני מניח שזה קצת שונה כשהכלב גדל לתוך זה, מאשר אם תיקח כלב שכבר גדל ופיתח את ההרגלים שלו." אבישי חייך, "כן, זה באמת שונה." נראה היה שאבישי שכח לרגע שהוא בשיחה והלך לאיבוד במחשבות.

"ומה קרה אחר כך? זאת אומרת, אחרי ההכשרה שלך ושל טובי?" אבישי התעורר מחלום בהקיץ, הפרצוף שלו קצת נפל, "כן, סליחה. אחר כך הייתה שגרה, בעיקר פעילויות מבצעיות." הוא אמר ושוב נראה שהתנתק קצת, "כמו מה?" תומר שאל. "למשל, היינו מקבלים מודיעין לפעמים שבאחד הבתים בכפר קרוב יש נשק לא חוקי. אני זוכר את זה טוב, ההליכה בסמטאות הצפופות, הסירחון הנוראי ממערכת ביוב כושלת, החושך המוחלט. הבתים בכפרים האלה גם לא היו ממוספרים אף פעם, זה היה כמו לאתר מחט בערימת שחט, אבל למזלנו למדנו לעשות את זה בהכשרה. העימותים האלה היו לא פעם מאוד לא נעימים, אתה מגיע ועוצר בן אדם מול הילדים שלו, מול אשתו.. אבל כשאתה מוצא את הנשק, זה לא ממש מעניין, חוסר הנעימות. בדיעבד זה יותר נוראי, אבל בזמנו הייתי בחור צעיר, לא ממש השקעתי בזה מחשבה." המבט של אבישי נותר חסר אנרגיה לכמה רגעים, עד שמחשבה שמחה עלתה לראשו והחיוך איתה, "אבל משהו שתמיד אהבתי היה סופי השבוע עם טובי. סופי השבוע היו מדהימים, כל פעם היינו מטיילים במקום אחר, בנחלים, במדבר, ביערות. היינו תמיד לוקחים איתנו פיקניק, הייתי דואג להכין מראש נקניקים ובשר שהוא אהב והייתי מכין לי סנדויצים פשוטים או אורז שאפשר להכין בשטח. הימים האלה היו פשוט מדהימים, אהבתי אותו כל כך. גם המשפחה מאוד אהבה אותו וגם החברים מהבית, למרות ההתנגדות לכלב. כולם באמת אהבו אותו כל כך, הוא היה כלב כל כך טוב ומקסים, תמיד שמח. אני חושב גם שלהורים שלי היה קצת נחת שטובי היה בעיקר בסופי השבוע, פחות כאבי ראש" אבישי ציחקק.

תומר הבחין בדיוק בתמונה אחרת שבה אבישי נראה עם תספורת קצוצה, שיער שחור קצר מבצבץ, פנים מגולחות, חיוך גדול ומכנס וחולצה קצרים. לידו טובי כשהוא כבר גדול, חיוך ענק על הפנים שלו והעיגולים השחורים מסביב לעיניים שמזכירות לו את אייס שלו. "נשמע שהיה לכם מדהים ביחד, נשמע כמו תקופה ממש טובה."

אבישי נאנח, "כן, זאת באמת הייתה תקופה מעניינת.. עד היום המסריח ההוא, איזה יום נוראי.." הוא אמר ובבת אחת הוא נהיה רציני, "איזה יום ארור, איזה יום ארור" אבישי אמר שוב ושוב, כמו אדם שנתקע בלולאה. "אתה לא  חייב להמשיך, באמת, זה בסדר," תומר אמר במבט אמפתי. "לא, לא, אני רוצה. בוא ניקח פשוט הפסקה קצרה, אני אצא לעשן ואחזור." כשאבישי יצא לסיגרייה, תומר בנתיים הכין שני כוסות קפה נוספות לו ולאבישי.

אחרי עשר דקות אבישי כבר שב והתיישב, הוא סובב את מסך המחשב לתומר. "נראה שאייס עדיין ישן," הוא אמר עם חיוך. תומר ראה בצג את חדר הניתוח, אייס בבירור נראה בו בשינה עמוקה, "שינוח, מסכן שלי." אבישי סובב חזרה את המסך אליו, איפה היינו? הוא חשב לעצמו ונזכר במהרה.

"היום הארור. במבצע האחרון שלנו בצבא, אני וטובי רדפנו אחרי מחבלים באחד הכפרים. היה בלאגן עצום באותם הימים, פיגועים כל יום כמעט, הם היו כנראה בין המחבלים הכי מבוקשים אז. סמטה אחרי סמטה, היינו בטוחים שאנחנו עומדים ללכוד אותם, כוחות נוספים שלנו חיכו בצד השני של הכפר במארב. אבל בפועל הם אלה שעשו לנו מארב. היה מטען חבלה שחיכה לנו באחד המעברים, ראיתי רק הבזק אור חזק, תחושת כאב נוראי וצליל מציק באוזן. איבדתי את ההכרה לכמה דקות, כשהתעוררתי ראיתי את טובי שלי שוכב, מכוסה כולו באדום ושחור. הייתי בטוח שהוא הולך למות," אבישי עצר רגע וכבר לא הצליח להחזיק את הדמעות במקום, "הייתי כל כך מרוכז בו שלא שמתי לב שאני בעצמי פצוע אנושות. צוות החילוץ מיד פינה אותנו למסוק שהמתין למקרה חירום. התעלפתי והתעוררתי לסירוגין בלי הפסקה, אז אני לא זוכר הרבה מהאירוע. אני כן זוכר משהו אחד, כל פעם שהתעוררתי והיינו על המסוק, צרחתי עליהם בכל הכוח שידאגו קודם להביא את טובי לוטרינר ורק אז ידאגו לי. לא יודע אם יצא לך אי פעם, אבל כשאתה על מסוק הרעש הוא בלתי נסבל. צרחתי כל כך חזק, שהצליחו לשמוע אותי מבעד לרעש והאוזניות ובסוף הקשיבו לי. על היד הקטועה שלי הניחו חוסם עורקים לעצור את הדימום, הביאו את טובי לניתוח דחוף ורק אז הביאו אותי לבית חולים קרוב." אבישי הפסיק והתחיל לבכות. אור דמדומים חלש נכנס מהחלון והאיר על פניו בצבע אדום, באופן כמעט סמלי לאירוע.

תומר ראה אותו ותחושת רחמים נוראית תקפה אותו, הוא הניח יד על הכתף שלו, "בוא נעצור לרגע, אני אביא לך כוס מים. תיקח כמה נשימות עמוקות, בבקשה." אבישי ניסה להרגיע את עצמו ותומר הביא לו בנתיים את הכוס. אחרי שאבישי לגם, הוא מחה את הדמעות מהעיניים, הסדיר נשימה ורצה להמשיך.

"חלקים חילופיים כמו הפרוטזה שיש לי עכשיו" אבישי אמר והרים את יד שמאל, "עוד לא היו חוקיים אז. חיברו את טובי למכונת הנשמה, הריאות שלו נהרסו, והוא לא היה מסוגל לשרוד בכוחות עצמו. אמרו לי שאני יכול רק לבוא להגיד שלום לפני שינתקו אותו, שהם יחכו כמה ימים שאתאושש כדי להספיק לראות אותו, אבל אז ירדימו אותו. תחושת חוסר האונים שהייתה לי אז.. הייתה פשוט נוראית. הייתי צעיר וטיפש, חשבתי שאם אני אכחיש את המצב ולא אבקר את טובי, הם לא יעיזו לנתק אותו והוא יוכל לחיות. מן הסתם זה פשוט היה לא נכון, ואלה גם לא חיים ראויים לטובי שלי, אבל הייתי טיפש." אבישי עצר לרגע לשתות ולנשום.

תומר שוב הסתכל על הקיר, אבל הפעם משום מה בחלק ניכר מהתמונות, במיוחד אלה המאוחרות, היה נראה שטובי כבר לא שמח. הוא לא הבחין בזה קודם לכן. תומר חשב על מצב שבו אייס שלו היה צריך לחוות את זה ונחרד לאור המחשבה, עצב עמוק מילא את הלב שלו. "אז מה החלטת לעשות?"

אבישי נאנח, "נותרו שלושה ימים עד היום שבו אמרו שירדימו אותו, הייתי אובד עצות. החלטתי לבקר אותו, להיפרד ממנו בפעם האחרונה. אבל אירוע לא צפוי בכלל שינה את התמונה לגמרי, כשהמפקד שלי התקשר אליי. באותם הימים, החלקים הרובוטיים הראשונים התחילו לצוף בשוק השחור. שמעתי על זה בחצי אוזן, אבל זה לא ממש היה רלוונטי לתפקיד שלי בצבא, המחבלים התקשו להשיג את הטכנולוגיה הזאת והיא לא הייתה שכיחה אצלם. אבל למשפחות הפשע ועבריינים עם הקשרים הנכונים, הייתה גישה אליה. זה לא כמו היום, הכל תחת פיקוח ורגולציה, השימוש הוא בעיקר רפואי או לאנשים קטועי גפיים. בכלל לא כמו היום. האיברים והחלקים הרובוטיים שהיו אז בשוק היו פשוט אבסורדיים. חסינות לקליעים סטנדרטיים, כוח פיזי על-אנושי, מקומות איחסון לנשק וקליעים, רובה פנימי בחלקם והרשימה עוד ארוכה." אבישי זז בכיסא באי נוחות, תומר תהה לאן הסיפור הזה הולך.

"זה היה עוד בחיתולים, אבל הגישה לטכנולוגיה הזאת הפכה עבריינים זוטרים לאיום של ממש. המפקד שלי סיפר לי את כל זה, והסביר לי מה המשמעות של העניין. בשירות עוד לא נתקלו בכל אלה, אבל השוטרים כבר מצאו את עצמם מתקשים להשתלט ולתפוס עבריינים מושתנים, שתוך זמן קצר הפכו לאיום של ממש. תחשוב על זה, שוטר עם אקדח מסכן עומד מול אדם שהחליף את כל איברי הפנים שלו, ידיים ורגליים. הוא חסין לכדורים, הוא מסוגל לרוץ מהר יותר משיאן העולם בספרינט ובאגרוף אחד הוא שובר לך את הצלעות, מה כבר תעשה?"

תומר התרכז היטב במילים של אבישי, אבל עדיין לא ממש הבין איך כל זה קשור לטובי.

"בשביל להילחם בתופעה, הממשלה החליטה לפתוח יחידה משטרתית מיוחדת. יחידת כלבנים ואנשים ייחודית. שוטרים וכלבים ששידרגו אותם, ככה הם קראו לזה, בכל מקרה. נותנים לך איברים חזקים יותר, כלי נשק שאדם רגיל עלול להתקשות להרים ולתפעל. הבינו שצריך להילחם באש עם אש, להילחם בעבריינים משודרגים עם שוטרים משודרגים."

"רגע, אתה מדבר על יחידות המתכת, לא? יש עשרות כאלה היום."

"כן, אנחנו היינו הראשונים. היום זה כבר שכיח כמובן." חוט המחשבה של אבישי נקטע לרגע, הוא ישב ואימץ את מחשבותיו עד שנזכר.

"מבלי שידעתי, המפקד שלי כבר דיבר עם מפקד היחידה וניהלו את כל הבירוקרטיה מאחורי הגב שלי. הם השיגו אישור לטובי ולי לעבור ליחידה הזאת, המשמעות היא שטובי יוכל לחיות. הוא יקבל ריאות חדשות רובוטיות, עצמות שבורות יולחמו בעזרת חלקים חליפיים משודרגים, הרגליים שנקטעו יוחלפו, הלסת שנשברה, הכל.. כל מה שניזוק. לי כמובן רצו להחליף את היד," אבישי עצר לרגע, "קשה לי להגיד לך כמה אסיר תודה הייתי למפקדים שלי, זה היה באמת פשוט מדהים."

תומר פתאום זרק "לא ממש יצא לי לחשוב על זה שהטכנולוגיה הזאת כל כך חדשה. זה כל כך שכיח היום."

"כן, אתם כבר גדלתם עם זה, אבל כשרק הצטרפתי לאותה היחידה, העניין עוד היה בחיתולים. כמו שאמרתי כבר, היום הכל תחת פיקוח, אבל אז זה היה פחד מוות, כל פעם שעבריין השיג גישה." 

"טרנס-הומניזם, תנועה שאתה בטח מכיר היום, דחפה בכוח את הטכנולוגיה הזאת לשוק השחור, כשעדיין לא היה לזה אישור ממשלתי. היום הם התמתנו והרעיונות שלהם פחות הזויים. אבל אז, הרצון שלהם לשדרג את האנושות, ככה הם קראו לזה, בעזרת שינויים גנטיים ופיזיים.. זה היה באמת מהפכני. למרות שהתופעה הייתה עדיין בקנה מידה קטן, זה פיזר הרבה מאוד פחד אצל האזרחים. לטובי ולי היה מזל במובן מסוים, אני יודע שזה נוראי להגיד, אבל בזכות העניין הזה, החיים שלו ניצלו ואני זכיתי להארכת זמן עם החבר הכי טוב שלי. הארכת זמן שנמשכה פחות ממה שקיוויתי." העיניים של אבישי התמלאו שוב בעצב, היה נדמה שברגע אחד הזדקן בכמה שנים.

אבישי הוציא תמונה נוספת ובה טובי כבר היה נראה אחרת. שניים מרגליו הוחלפו בחלקים מלאכותיים, הלסת שלו וגם אחת מעיניו. החיוך כבר לא היה שם. "תוך יומיים מהשיחה עם המפקד, כבר ביצענו את הניתוח. כמו שאתה יכול לראות, ככה טובי נראה אחריו." 

"זה באמת נוראי" תומר אמר, "אבל לפחות הוא שרד, יכולת גם לאבד אותו."

אבישי חייך חיוך קטן ולא שלם, "הבעיה שהסיפור לא נגמר שם. זה נכון שטובי שרד בסוף, אבל היו בעיות אחרות שצצו. ביקשתי לצאת לחופשה ללא תשלום לפני שנתחיל באימונים הרשמיים, אחרי שכבר ביצענו את הניתוחים. ביקשו מאיתנו לסיים קודם את ההכשרה, להתרגל ל"איברים" החדשים שהושתלו. לכל הכלבים והאנשים ביחידה, השתילו רשתית חכמה בעין, שמסוגלת לראות הבדלי חום. החלקים שהיו אז בשוק השחור היו עם ויסות יחסית גרוע של טמפרטורה, הם לא הצליחו להתייצב על הטמפרטורה המדויקת של האדם שלבש אותם. תמיד היו פערים מסוימים בחום, אם הייתה מזהה יד או רגל בחום שונה מהגוף, כנראה שזה היה עבריין. הכשירו אותנו לזהות בעצם את הפערים האלה בקרב הפושעים, לזהות אותם כמה שיותר מהר, גם כשהיו מכוסים לגמרי."

אבישי עצר ולרגע ואז זיכרון משעשע קפץ לראשו והוא התחיל לצחקק, "קראנו לעצמנו יחידת השבורים. כמעט כולם היו אנשים כמוני או כלבים כמו טובי. אנשים שאיבדו גפיים או עברו תאונות קשות, לרוב יוצאי צבא או משטרה. אנשים וכלבים שבכל מקרה נזקקו להשתלות איברים. היו בודדים שהסכימו לבצע ניתוחים ושינויים על גוף בריא. באופן אירוני, ככל שהייתה יותר "שבור" ככה הייתה יותר משודרג. תחשוב שלי הייתה רק יד קטועה, והיו אנשים עם שני רגליים ויד או אפילו כל ארבעת הגפיים. היחידה הזאת נתנה הזדמנות שנייה להרבה מאיתנו."

תומר צחק יחד עם אבישי. הוא ביקש לראות שוב את צג המחשב עם אייס ואז שאל "אז מה היה בעצם בהכשרה ביחידה הזאת? אתם כבר עברתם כל כך הרבה בהכשרה שלכם. מה יכלו ללמד אתכם?"

"האמת, בעיקר למדנו איך להתרגל לאיברים החדשים ולראייה החדשה. תחשוב על זה, יש לך פתאום יד שמסוגלת לשבור עצם אם אתה מחבק חבר יותר מדי חזק. לחלק היו רגליים מהירות, והכלבים, זה בכלל מורכב. כמעט כמו לאלף אותם מאפס. למדנו איך לנצל את האיברים החדשים בצורה חכמה. ההתחלה הייתה נוראית, טובי פעם אחת סדק לי צלע כשקפץ עליי חזק מדי. גם אני התקשיתי להתרגל, הייתי שובר כוסות כל הזמן, זה יותר ממוזר ללמוד איך להחזיק כוס קפה מחדש. היה לנו הרבה מה ללמוד."

"ומה לגבי החופשה, אישרו לכם אותה בסוף?"

"נכון, נכון החופשה, כמעט שכחתי. כן, קיבלנו אישור לחופשה של חודש לפני תחילת הפעילות המבצעית, שאר חברי היחידה כבר התחילו לפעול אבל הם פירגנו לנו." המבט של אבישי הפך פתאום לקר ומנותק. "איזה טיפש הייתי, בחיי. לקראת סוף ההכשרה, כשאישרו לנו לחזור הבייתה, שמתי לב שהדברים לא היו כפי שהיו. טובי היה כל הזמן בכוננות גבוהה, כל הזמן מחפש, כל הזמן חושד. הטיולים ביחד איבדו מהקסם שלהם. פעם אחת הוא כמעט תקף מישהו שלחץ על הכפתור לפתיחת הרכב, כנראה חשב שזה יפעיל מטען. חשבתי שאם לא אתייחס לזה, זה פשוט יעבור.. אבל טעיתי." דמעה החלה לזלוג מעינו של אבישי.

"רציתי רק לטוס לחודש, להירגע ולטייל איתו. אבל בשדה התעופה הוא כמעט איבד שליטה, יותר מדי רעש, יותר מדי אנשים, יותר מדי ריחות, יותר מדי מהכל. אחרי ההתאמות שעשו לו, אם הוא בטעות היה מזהה מישהו כפושע.. אפילו אני לא אצליח לעצור אותו בזמן." אבישי הניח את יד ימין על הפנים, מחזיק אותם ומנסה לעכל את הזיכרונות והמחשבות שצפים.

תומר הניח את היד שלו על הכתף של אבישי, "נראה שהחוויה שעברתם השפיעה עליו. נשמע שהנזק שהוא חווה לא היה רק פיזי."

"כן.. הוא.. הוא הפך להיות טובי שונה מהטובי שלי." אבישי בקושי הצליח להגיד, "אבל עדיין אהבתי אותו מאוד. עדיין רציתי לבלות איתו ולהיות איתו. החלטתי לבקש לקצר את החופש, לחזור לשירות. הבנתי שהוא הפך להיות קפיץ שדרוך כל הזמן, שרק מחכה להשתחרר. הייתי צריך לתת לו להוציא אגרסיות, לתפוס פושעים, לעשות מה שהוא מאומן לעשות. אני כבר לא יודע אפילו אם זאת הייתה ההחלטה הנכונה בדיעבד." אבישי התקשה להוציא את המילים מגרונו.

"אני כל כך מצטער לשמוע אבישי, זה נשמע נוראי. אני בטוח שעשית את מה שחשבת לנכון, אולי זאת גם באמת הייתה ההחלטה הנכונה. אם אתה רוצה להפסיק זה בסדר, לא חייבים לסיים את הסיפור, אני לא רוצה להעמיס עלייך."

"לא, לא, זה בסדר, אני יכול להמשיך." אבישי לקח לגימה מהמים, נשם שלוש פעמים עמוק דרך האף, הניח יד על החזה, נרגע והמשיך. "אחרי שחזרנו מהחופש, נכנסו ישר לכל האקשן. חילופי ירי הפכו לדבר שכיח, חימשו אותנו עם כדורים מיוחדים שמסוגלים לחדור גם דרך האיברים המשודרגים. את המודיעין שלנו השגנו דרך משת"פים שהשתחלו לשורות ארגוני הפשע, ולפעמים דרך פטרולים בשגרה זיהינו חשודים בעזרת הראייה המיוחדת. זאת הייתה תקופה מורכבת, המון לחץ, המון אדרנלין כל הזמן. היינו בין החיים למוות על בסיס שבועי. תוך חודשים ספורים מרגע פתיחת היחידה, הבעיה השולית הזאת הפכה לשוק שחור עצום, זאת הפכה לבעיה לאומית. אנחנו סחבנו אחריות עצומה על הגב, הרחובות הפכו למסוכנים, ואנחנו היינו אחראים להשיב את תחושת הביטחון. זה היה בלתי נסבל מצד אחד אבל ממכר מצד שני." אבישי חש יובש בגרון ועצר לשתות עוד מהמים.

"אבל אז הנורא מכל קרה, מה שפחדתי שיקרה. באחד המבצעים, כנראה חצי שנה פחות או יותר אחרי שהצטרפנו, קיבלנו מידע מודיעיני אמין, שהולך להגיע משלוח עצום של חלקים דרך אחד הגבולות בדרום. הצבנו מחסומים משטרתיים בכבישים מרכזיים סמוכים לנקודה והמתנו. עברו כמה שעות, ושיירה של משאיות שהצליחו לחדור איכשהו את הגבול הגיעו. מהר מאוד נהייתה שם זירת קרב. עומדים מאחורי בטונדות, ירינו לעברם והם ירו לעברנו בלי הפסקה. אחד מהשוטרים שלנו נפגע מהירי, קראו לו ניר. טובי המלאך רץ בכל המהירות ותפס את ניר בשיניים, כדי להוציא אותו מטווח סכנה." אבישי הפסיק והתחיל לבכות. "ואז הוא נהרג! הוא חטף כדור כשניסה להציל את ניר ונהרג! הצלחנו לחלץ את ניר, אבל טובי כבר לא היה, זה היה הסוף שלו." אבישי לא הצליח לשלוט הפעם בדמעות וכיסה את פניו עם שתי הידיים, מנסה להסתיר אותם.

"זה נוראי" תומר אמר ודמעה זלגה מפניו,  "טובי המסכן. זה פשוט נוראי." הוא חזר שוב ושוב. "אני כל כך מצטער לשמוע את זה." הוא חשב באותו הרגע על אייס וכמה הוא מעריך שהוא שרד את התאונה. הוא זיהה קופסת טישו בארון קרוב והניח על השולחן. "אתה פשוט גיבור אבישי, באמת. למרות מה שעברת, אתה מציל בכל יום בעלי חיים, אתה צריך להיות גאה בעצמך. אני בטוח שטובי גאה בך."  

אחרי דקות ארוכות של שקט ובכי, אבישי ניגב את שארית הדמעות. "אני לא גיבור תומר, אפילו רחוק מכך. הסיפור לצערי לא נגמר גם שם. אחרי האירוע הזה, הפכתי להיות קליפה חלולה, הייתי ריק מתוכן. הרגשתי כאילו לא נותר ממני כלום חוץ מהגוף הפיזי הזה. שנאתי כל דקה ודקה שהייתי ער בלי טובי לצידי. מכוח האנרציה, המשכתי לשרת ביחידה ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי, הייתי אבוד. הייתי מוּנָע בעיקר מכעס, ורצון לשחוט כל אחד ואחד מהפושעים המטונפים האלה, אלה שבגללם איבדתי בסוף את טובי שלי."

אבישי יישר את עיניו, והסתכל ישירות בעיניו של תומר במבט חלול ואמר "לפעמים היחידה שלי הייתה עושה גם דברים.. לא לגמרי חוקיים. היינו תופסים פושע ואחד מאיתנו היה נוסע איתו רחוק רחוק ומתחקר אותו שם. הייתי טוב בזה, לא ראיתי בעיניים והייתי מוכן לעשות הכל, ולגרום כל נזק שרק עלה ברוחי. גם בשביל המידע שהיה להם, אבל למען האמת, מצאתי בזה סיפוק מסוים, בסבל שגרמתי להם."

המבט של תומר התשנה לרגע, הוא ניסה להילחם בתחושת הזעזוע שחש כששמע את המילים של אבישי, מנסה לא לשפוט אדם במצב כל כך רגיש.

"פעם אחת, המפקד שלי לקח אותי לשיחה ואמר לי שיש חשד שיש בינינו שוטרים מלוכלכים. אתה יודע, כן? כאלה שעובדים עם הכנופיות, כאלה שבוגדים בנו בעצם. הוא ביקש ממני בחשאי לתחקר את אחד מחברי הכנופייה שתפסנו, בלי תיעוד, בלי מצלמה, בלי כלום. רק אני והוא, לנסות להבין ממנו מי השוטרים המלוכלכים." הוא עצר להפוגה קצרה והמשיך, "אז עשיתי את זה," הוא אמר בטון רציני וקר. 

תומר נאנח, "אני אהיה כן, זה קצת קשה לשמוע את זה, אבל אני יכול להבין אותך במובן מסוים. גם אני הייתי משתגע אם היו פוגעים באייס. אבל אל תהיה קשה עם עצמך יותר מדי, באמת, אתה עדיין גיבור."

"עדיין לא סיימתי, חכה" אבישי המשיך לשמור על קשר עין עם תומר ואמר בנימה מעט כועסת, "אחרי שהשגתי את השמות, תנחש מי היה בינהם? מי היה בין השמות של השוטרים המלוכלכים? תנסה לנחש."

"אני לא.. אני לא ממש מבין לאן אתה חותר אבישי." תומר אמר במבט מבולבל. 

"אז אני אגיד לך לאן אני חותר.. ניר. ניר החתיכת טינופת הזה, ניר שבגללו טובי שלי נהרג! ניר שבשבילו טובי הקריב את החיים שלו! הזבל הזה היה משת"פ של הזבלים האלה!" ככל שאבישי דיבר על העניין יותר, כך הוא התלהט והרים את הקול שלו יותר ויותר. 

עכשיו תומר כבר התקשה להחזיק את עצמו, המבט שעל פניו היה מבוהל לגמרי למשמע הצעקות של אבישי, הכעס בעיניו היה מחריד.

אבישי הוריד את עוצמת הדיבור והמשיך בטון שקט אבל כעוס, "אז החלטתי על דעת עצמי לא לספר את זה למפקד שלי. נתתי לו רשימה של כל השוטרים המושחתים, כולם חוץ מאחד, חוץ מניר."

בבקשה אל תגיד מה שאני חושב שאתה רוצה להגיד, תומר חשב לעצמו.

"שבוע אחרי זה, מצאנו את עצמנו בחילופי אש במחסן מכולות עצום. הייתי עם הצוות שלי, ניר בינהם. החלטתי לקחת דברים לידיים. באתי אליו מאחורה ויריתי בשתי הרגליים שלו, הצמדתי אקדח לרקה שלו ואמרתי לו שלא ייטרח להתנגד. בידיעה, נטשתי את שאר הצוות שלי באמצע חילופי ירי בשביל נקמה אישית. אני לא גאה בהחלטה הזאת במיוחד, אבל למען האמת, אני לא ממש מתחרט עליה. יצאתי עם ניר מחוץ למחסן, גררתי אותו על הריצפה ושם התחלתי להכות אותו. הוא הודה שהוא מלוכלך, והמחשבה שבשביל חתיכת הממזר חסר התועלת והמטונף הזה טובי נהרג, הרתיכה לי את כל הדם, כל טיפה וטיפה ממנו. אחרי כמה דקות שלא נשאר כמעט זכר מהפנים שלו, יריתי לו בראש וגמרתי אותו. המכולות כנראה הכילו דגים, כי אני זוכר שעלה סירחון נוראי. כיאה למוות של חלאה." כעת, הטון של אבישי כבר היה אגרסיבי.

תומר ישב מולו כמעט משותק, לא מסוגל לדבר, רק בוהה באבישי עם מבט מבוהל ונחרד.

"החתיכת בן של זונה הזה! השוטר המלוכלך והמסריח הזה, העז לבגוד בנו אחרי שטובי שלי! הטובי האהוב והמקסים שלי הקריב את החיים בשבילו!" ככל שאבישי המשיך לדבר, הוא צעק יותר ויותר חזק, עד שצרח, "חסר לחתיכת יצור העלוב הזה, שהוא לא נישרף באש גיהנום עכשיו באלף מעלות! נרקב כשתולעים אוכלות כל פיסת עור שלו!  בגלל המניאק בן אלף מניאקים הזה, טובי שלי, הטובי האהוב שלי נהרג!" בשעה שאבישי צרח בלי הפסקה, נשמע קול ברקע.

"תתעורר!"

"תתעורר כבר!"

"אבישי, תתעורר!"

ואז אבישי פתח את עיניו ומצא את עצמו בחדר קטן ומואר. איש בחלוק עומד על ידו, מנסה להעיר אותו. "סוף סוף התעוררת. צרחת משינה, נראה ששוב היה לך סיוט." אבישי הסתכל על האיש ואז הסתכל מסביב, "מה זה, איפה אני? לאן נעלם המשרד שלי? איפה אנחנו?"

האיש נאנח, "אבישי, כבר עברנו על זה אלף פעם. אתה בבית חולים פסיכיאטרי, שוב היה לך סיוט על טובי. אתה בסדר עכשיו, תנשום עמוק." אבישי הסתכל במבט מבולבל על האיש, ואז הבחין שידו השמאלית חסרה, "מה קרה לפרוטזה שלי? היא הייתה ממש כאן הרגע, איפה היא?" האיש שוב נאנח, "אבישי, כבר עברנו גם על זה. לפני יותר משנה היה לך התקף פסיכוטי, והתחלת להכות את הקיר עם היד בלי שליטה עד שהרסת אותה. הפסיכיאטר עדיין לא נתן אישור להתקין לך אחת חדשה, אנחנו לא רוצים שתפגע בעצמך או באחרים. בסדר?"

אבישי נשם נשימות שטחיות ומהירות, תחושת סחרחורת גרמה לכל החדר להרגיש לא יציב. אבל אז הוא נזכר. כמעט כאילו לקחו דלי שלם של זכרונות ושפכו לתוך קערת הראש שלו ברגע אחד, הוא ניזכר בהכל. הוא ניזכר והתחיל לבכות. יושב בתוך המיטה שלו, הוא נזכר שהאיש שמולו זה האח בבית החולים הפסיכיאטרי, הוא נזכר גם בהתקף שחווה. הזכרונות חזרו והוא התקפל לתוך עצמו כמו כדור, בשעה שלא הפסיק לבכות.

האח הביט עליו ברחמים, וברגע של אנושיות החליט להתיישב לידו, מחבק אותו חזק בין הידיים. "זה בסדר אבישי, אני איתך. הכל יהיה בסדר, אני איתך." הוא המשיך לחזור על עצמו בשקט שוב ושוב בעדינות, ממשיך לחבק את אבישי ומנסה להרגיע אותו.