תר אחר חייו

פרופסור אליהו קרני פייר הובהל לבית־החולים באמבולנס כשלצידו עומדת אישתו – פרופסור שני פייר – וזה ודאי לא הקל על דאגתה כשאליהו החל לפרכס כחולה כלבת, קצף ניגר בקצות שפתיו ועיניו מתגלגלות בחוריהן, לבנות וחיוורות.

פרופ' שני פייר, לשעבר "ברכיאל", הייתה מדענית מכובדת, זוכת פרס מדעי האלכימיה הבינלאומי, אך אפילו היא לא הצליחה לגרוף את כמות ההצלחות והזכיות אותן גרף בעלה.

"גבירתי, את חייבת להירגע!" צעק הפרמדיק הראשי, שהיה לחוץ בעצמו, וחשש שיאלץ עוד באותו היום להכריז בבושת פנים על כך שלא הצליח להציל את חייו של המדען המצליח והחשוב ביותר בישראל – אם לא בעולם.

"איך אני אירגע?!" קראה שני, "בעלי מפרכס כאן כאילו יש לו כלבת – אולי באמת יש לו כלבת! – ואני חוששת שבכל רגע אני אאלץ לראות איך החיים נוטשים את גופו!"

"ובכל זאת, אני מפציר בך – !"

"מר שלמון," אמרה סגניתו, "החולה מפריש קצף מהול בדם מפיו!"

"גברת, פשוט הירגעי ותני לנו לטפל בבעלך."

"להירגע?!"

"כן, להירגע!"

"לתת לה כדור הרגעה, מר שלמון?"

"תעלי את המינון לשני כדורי הרגעה ותני לה אותם עם כוס של מים קפואים."

"אני לא רוצה שום כדור הרגעה! אני רוצה שתחיו את בעלי!"

"אנחנו מנסים, גבירתי…"

"להעלות את המינון לשלושה כדורי הרגעה, מר שלמון?"

"שקט!" צרח, ומאותו הרגע עד רגע הגעתם אל בית־החולים, הדברים היחידים שהפרו את השקט באמבולנס היו חרחוריו של פרופ' פייר והרעש שהשמיע המוניטור.

 

הם הובילו אותו על מיטת בית־חולים הרחק ממנה, עיניו עצומות והוא מוקף על ידי עשרות רופאים. אותה הם לקחו אל הפסיכיאטר, שנתן לה שלל כדורי הרגעה מכל הגדלים והצורות והצבעים, וכשאף אחד מהם לא הצליח להרגיע אותה, אפילו לא קצת, לקחו אותה לפסיכולוגית ("אני מעדיפה שיכנו אותי 'מטפלת רגשית'," העירה) שביקשה משני לתופף על עצמה, ולאחר ששני החלה לקלל את הפסיכולוגית־המטפלת הרגשית בקללות שאופייניות יותר לנהג עצבני באמצע פקק ארוך מאשר לפרופ' בעלת שם עולמי, לקחו אותה לחדר ההמתנה, שם היא עשתה את הדבר היחיד שבאמת הצליח להפיג את כאבה ולו במעט: לבכות.

עברו יותר משלוש וחצי שעות עד שניגש אליה אחד הרופאים לעדכן אותה במצבו של בעלה. רק ממבטו הייתה שני יכולה להבין שזה עומד להיות רע.

"ד"ר שני פייר, נכון?" שאל, והיא נעמדה.

"פרופ'," תיקנה.

"כן, כן," אמר, טרוד בעניינים אחרים, חשובים יותר מאשר האם היא ד"ר או פרופ'. "בכל מקרה, את אשתו של מר פייר?"

"כן…?" היא חששה שבכל רגע יבשר לה על מותו של בעלה.

"הוא חי," אמר הרופא, כאילו קרא את מחשבותיה והשיב להן, אך נימת קולו עדיין הייתה מלחיצה כמקודם. "ועם זאת, מצבו רע מאוד. ביצענו ניתוח במוחו, ולא הצלחנו למצוא שום דבר… ואז ניתחנו אותו בעוד כמה איברים ואיזורים בגופו… ועשינו רנטגן… אבל כשלא מצאנו כלום, פנינו ל'מחלקת התודעה', שם מצאנו את הבעיה. את רוצה לבוא איתי ולראות אותו?"

"כן," אמרה שני. למעשה, היה זה כל רצונה מאז שהם לקחו אותו ממנה.

היא והרופא הילכו לאורך מסדרונות בית־החולים, ועם הזמן היה נדמה לשני שככל שהם הולכים יותר, כך רמת החולי של החולים בכל מחלקה שבה עברו הייתה גרועה יותר. בהתחלה אלו היו בסך־הכל חולים רגילים, עם שפעת או עם חתך מדמם, שחלקם אפילו הבחינו בשני חולפת על פניהם וזיהו אותה, מחייכים אל הפרופ' מעוררת ההשראה. אבל עם הזמן, שני הייתה יכולה לראות כמה אנשים עם עור שנמס מעל עצמותיהם, ואז כאלו שנראו כאילו נשמתם נשאבה מתוכם, ושני אפילו יכולה הייתה לזהות כמה מתים. ובסוף המסדרון האפל והארוך ביותר של בית־החולים, ניצבו שתי דלתות פלסטיק עם שלט עליז מדי מעליהן שבישר: "מחלקת תודעה".

"זו מחלקה חדשה יחסית," הסביר הדוקטור, קולו עדיין קודר, מעיד על בשורות רעות שיבואו בקרוב מאוד, "וגם תחום חקר התודעה הוא צעיר מאוד. לא יותר מעשור, אפילו פחות. אבל ממה שאנחנו יודעים הצלחנו להשיג מספיק מידע על מה שאנחנו מכנים בתור 'מחלות תודעה'."

בחדר צדדי במסדרון שני ראתה לפתע מראה מזוויע כל־כך – מלא בכל־כך הרבה דם ואיברים פנימיים ופליטות מגעילות ועצמות מרוסקות ועיניים היוצאות ממקומן – עד שבכל פעם ששני עצמה את עיניה היא ראתה את המראה הזה, וחלחלה עברה בכל רחבי גופה. הדבר רק גרם לה לחשוש יותר: אם ככל שהם מתקדמים במחלקות מצב החולים נעשה גרוע יותר, וזה הדבר שנמצא במחלקה שלפני המחלקה שבה נמצא אליהו – אז כמה נורא הוא מצבו של אליהו?!

קול פסימי במוחה השיב לה: כנראה שרע מאוד.

"אל תטעי לחשוב שמדובר במחלות נפש; זו לא מחלקת פסיכולוגיה. כשאנחנו מדברים על 'מחלות תודעה', אנחנו מדברים על פסיכולוגיה כל־כך מתקדמת עד שהיא מתנתקת לגמרי מהפסיכולוגיה ומקבלת מקום לצד המחלות הנבזות ביותר בהיסטוריה האנושית."

הם נכנסו אל מחלקת תודעה, שהייתה שוממת למדי והכילה לא יותר מאשר חמישה או עשרה אנשים, כולל החולים, הרופאים, האחים ושני עצמה.

הרופא הוביל אותה אל חדר קודר בקצה המחלקה, שם שכב על מיטת בית־חולים – בעלה, שעבור העולם כולו היה פרופ' אליהו קרני פייר ואילו עבורה היה אלי, בדיוק כפי שעבור העולם כולו היא הייתה פרופ' שני פייר ואילו עבורו היא הייתה שן־שן. אלי שלה… שכב שם, חסר־הכרה, עיניו עצומות. היא הייתה יכולה להבחין שהוא נעשה חיוור אף יותר ממה שהיה בפעם האחרונה שבה ראתה אותו, ושכעת פצעים רבים היו על גופו, כתמי דם קרוש סביבם.

"בעלך חווה 'קריסת תודעה', כפי שאנחנו מכנים את המצב הרפואי הזה. התודעה שלו קורסת, והקריסה הזאת מקבלת גם ביטוי פיזי בגופו המוחשי…"

"יש תרופה לזה?"

"תרופה? לא בדיוק, אבל…" זה היה ה'אבל' הכי מעורר תקווה ששני אי־פעם שמעה, והיא קיוותה שב'אבל' הזה טמונים חייו של בעלה.

"מה?"

"טוב, זה ממש חדש ופשטני, ועדיין לא ניסינו את זה על אף אחד, אבל יש טיפול כלשהו שיכול לעבוד. ובכל זאת, אני חושש שלא כדאי להשתמש בו…"

"למה?" שאלה שני, שבמוחה כבר קבעה שכן להשתמש בו.

"טוב, יש כמה סיבות. קודם כל, זה טיפול שתלוי במטופל יותר מאשר במטפל, ואם המטופל לא מספיק עוצמתי בנפשו, הטיפול עלול לגרום יותר נזק מאשר תועלת לתודעתו של המטופל…"

זה מטומטם, חשבה שני, אף על פי שלא אמרה זאת. איזה נזק גרוע יותר מאשר קריסת התודעה יכול להיגרם לתודעה?

"מה הטיפול?" שאלה.

"בעיקרון, אנחנו שולחים את רוב הוויתו של המטופל אל תוך התודעה שלו עצמו, אל הנקודה היחידה שבה אנחנו יכולים להציב אותו בה – נקודה המכונה בפינו 'ראשית התודעה' – ומשם אנחנו מדריכים אותו להתקדם ולנדוד אל 'איזור התודעה המרכזי', שם נדריך אותו כיצד לתקן את מה שנפגם כדי להציל את התודעה מקריסה… אבל זו רק תיאוריה, ואנחנו לא באמת יודעים אם זה יעבוד במציאות, לכן אולי עדיף פשוט לשחרר אותו ולהיפרד לשלום…"

"אנחנו נעשה את זה."

"נשחרר אותו וניפרד לשלום?"

"לא. נשלח את רוב הוויתו אל 'ראשית התודעה' ונדריך אותו לנדוד אל 'איזור התודעה המרכזי'."

"זה עלול להיות הרסני…"

"גם תודעה שקורסת עלולה להיות הרסנית."

"אני מבין את דברייך, אבל…"

"קדימה, ד"ר. אמרתי את מה שאמרתי. אל תתייחס אליי כמו אל אישה תמימה שלא יודעת כלום. אני פרופ' בעלת שם עולמי, כמה רמות מעליך, אז תפסיק להתנשא מעליי ותעשה את מה שצריך כדי להציל את בעלי."

"גברת…"

"קדימה." בקולה לא היה שביב של היסוס או של ספק בנוגע לכך שהטיפול הזה עומד להתבצע על בעלה.

"אני מבין," אמר, ובפעם הראשונה מאז שראתה אותו הבחינה בתג השם שנתלה על דש חולצתו: "ד"ר יחזקאל ברוכיהו".

יחזקאל יצא מהחדר וקרא אל תוך המחלקה השוממת: "אנחנו מתחילים בהליך של 'נדודים בתוך התודעה'!"

*

אליהו התעורר כשהוא מרחף בתוך אזור לבן שהיה ריק לגמרי פרט לו ולדלת ישנה מעץ שניצבה במרחק. הזיכרון האחרון שלו לפני שהתעלף היה שהוא יחד עם אשתו במסעדה, אלפי זיכרונות רעים מעברו וחרדות רבות נערמות בתוך תודעתו, ואז…

הוא לא זכר כלום אחרי זה.

הוא תהה מהו המקום הזה, אך עד מהרה קול שהדהד משום מקום בכל מקום ואפף את העולם סביב אליהו נתן לו את התשובה לכך:

"פרופ' אליהו קרני פייר, שלום. שמי פרופ' אדם אנוש. אני נמצא בחדר 791 בבית־החולים 'רפואה שלמה' שבירושלים, לידי בחדר ניצבים ד"ר יחזקאל ברוכיהו (יחזקאל ברוכיהו…? תהה אליהו לעצמו, מאיפה אני מכיר את השם הזה…?) ואשתך, פרופ' שני פייר לבית ברכיאל…"

אליהו יכול היה לשמוע ברקע את קולה של אשתו האהובה שן־שן קורא, "אלי, אני אוהבת אותך! קדימה, תצליח ותחזור!"

"…מולי," המשיך קולו של מי שזוהה בתור פרופ' אנוש להדהד, "מונחת גופתך – "

"אני מת?!" צווח אליהו, נחרד.

"אתה לא מת, פרופ' פייר, הירגע בבקשה. אבל תודעתך קורסת."

זה כמובן לא הרגיע את אליהו יותר מאשר אם היו פשוט אומרים לו שהוא מת.

"כדי למנוע את קריסת תודעתך, אליהו, נצטרך שאתה – למעשה, הוויתך – תפעל לפי הוראותינו. אנחנו נדריך אותך לנדוד לאורך תודעתך עד שתגיע אל 'איזור התודעה המרכזי', ושם כבר נדריך אותך כיצד תוכל לתקן את – או לפחות למזער את הנזקים של – קריסת תודעתך. אתה תצטרך לנדוד בדיוק בדרך שאנחנו נדריך אותך לנדוד בה. זה ברור, פרופ' פייר?"

"זה ברור," אמר אליהו, שעל אף שהיה מבולבל לגמרי היה נלהב מאוד בנוגע לנדודיו בתודעה שלו עצמו. הוא חשב שהוא קרא על משהו שכזה באיזה סיפור מדע בדיוני קצר כשהיה ילד… בכל מקרה, זה היה מאוד מלהיב עבורו.

"אתה רואה את הדלת הזו? אתה עכשיו נמצא ב'ראשית התודעה'. עם הטכנולוגיה הנמצאת בידינו היום זו הנקודה היחידה בתודעתך שיכולנו להציב את הוויתך בתוכה, ולצערנו גם הנקודה הרחוקה ביותר מהיעד שלך. בין כה וכה, הדלת הזו תוביל אותך לאיזור הבא של תודעתך. אבקשך לפתוח אותה ולעבור דרכה, פרופ' פייר."

"בסדר," אמר אליהו וניגש אליה. כשהופיע באיזור הלבן הזה בראשונה הדלת נראתה מרוחקת שנות־אור ממנו, אך כשניגש לפתוח אותה, הוא אפילו לא הספיק להתקדם מילימטר אחד והיא כבר הייתה מולו. דברים משונים קורים בתודעה, נאנח אליהו, פלבל בעיניו, משך בכתפיו, פתח את הדלת ועבר דרכה.

במעבר חד, מלבן ריק וטהור הוא נכנס לפתע אל עולם עליז וצבעוני, מלא בשלל גוונים של שלל צבעים, כל אחד מהם צעקני יותר מקודמו, בוהק יותר מקודמו ובעיקר – מסנוור יותר מקודמו. אליהו כיסה את עיניו ברגע שבו נכנס אל העולם הזה ואזר אומץ להניח לעיניו להתרגל לחזותו המסנוורת של העולם הזה רק כמה שניות לאחר מכן.

"איני יכול לראות את מה שאתה רואה, פרופ' פייר," הדהד קולו של פרופ' אנוש, "אך לפי המפות שלי אתה אמור להיות בעולם צבעוני ומסנוור."

"אני… בהחלט… כאן…" אמר אליהו, מתחבט בין הרצון שלו להסתיר את עיניו מפני הבוהק הנוראי והצורב לבין ההבנה שאם הוא רוצה להצליח להשלים את הנדודים האלה הוא חייב להישאר בעיניים פקוחות.

"יופי. ובכן, המקום שאתה נמצא בו מכונה 'להט התודעה'. המחקר שלנו לא מספיק מפותח כדי להגדיר מהו בדיוק, אך יש לנו השערות.

"לפי ההשערות, כל רגש שאי־פעם חשת בעוצמה רבה – כל כעס רב שהרגשת על מישהו, או אהבה גדולה, או תשוקה לוהטת, או כל רגש אחר שחשת ברמות גדולות במיוחד – כל הרגשות האלה – ליתר דיוק, כל העוצמות האלו – הן לא נעלמות. הן מגיעות לחלק אחורי למדי בתודעה, חלק שאותו אנו מכנים 'להט התודעה', וזה המקום שבו אתה נמצא ברגע זה.

"החלק הזה תמים למדי… ועם זאת, גם מסוכן למדי."

"מסוכן?"

"טוב, זה תלוי בכל אדם ואדם, אבל…

"מי שהיית פעם הוא לא מי שהיית היום, ואילו המקום הזה לוכד בתוכך רגשות שחשת בעבר על דברים שכבר לא קיימים היום או תכונות אופי שכבר לא מייצגות אותך. העניין הוא, שאם אתה נקלע לרגש כזה, אתה עלול להישאב לאשליה שאתה מי שהיית אז, ואז הרגשות האלו – במיוחד הרעים מביניהם – עלולים לסחוף אותך לתוך הפינות האפלות של תחושותיך…"

"אני מבין," אמר אליהו, שאמנם הבין, אך עדיין היה ספקן בנוגע להסבר התמוה של פרופ' אנוש…

ואז הגיעה הסופה.

*

החדר היה צפוף למדי. היא, פרופ' אנוש וד"ר ברוכיהו ישבו על כיסאות ומולם, שכוב על מיטת בית־חולים – פרופ' פייר, עיניו עצומות ופניו חסרות הבעה ועל ראשו מעין כובע מלא בלוטות שמהן נמשכו אלקטרודות שבקצן היה מיקרופון אותו החזיק פרופ' אנוש, ואל תוכו דיבר פרופ' אנוש כשהדריך את פרופ' פייר לאן לנדוד ואיך. מסביבם, על קירות החדר ועל תקרתו, הותקנו עשרות מסכים, על כל אחד מהם תרשים או מפה כלשהם שמדי פעם פרופ' אנוש היה מסתכל לכיוון אחד מהם, בוחן אותו, מהנהן וממשיך לדבר אל תוך המיקרופון. הם לא היו יכולים לראות את מה שפרופ' פייר ראה, אך, כפי שאמר פרופ' אנוש: "יש לנו מפות של מבנה התודעה – וכל עוד המטופל ישתף איתנו פעולה, זה יספיק לנו לבינתיים."

"פרופ' פייר," אמר פרופ' אנוש אל תוך המיקרופון, "מה קורה?"

מתוך הרמקולים שהותקנו בחדר הדהדה התשובה בקולו של פרופ' פייר: "יש כאן… סופה כלשהי…"

"באיזה צבע הסופה?!" שאל פרופ' אנוש בחשש.

"אפור."

"אוי ויי."

"מה קרה?" שאלה, "למה אמרת 'אוי ויי'?"

"אפור," השיב פרופ' אנוש, "זהו דיכאון, וזה רע מאוד."

רעש חזק נשמע ברמקולים, כמו של רעמים, או של אוויר הנאבק להשתחרר מתוך ואקום.

פרופ' אנוש קרא, "פרופ' פייר, אתה חייב לברוח מהסופה הזו, בדחיפות!"

"מה הטעם?" השיב קולו של פרופ' פייר, מדוכא.

"אוי ויי," אמר פרופ' אנוש שנית. "זה כבר לקח אותו."

"מה זאת אומרת?"

"הוא נמצא בתוך הסופה. כדי להשתחרר ממנה הוא יצטרך הרבה מוטיבציה… אבל חוששני שהוא לא יצליח. הדיכאון לקח אותו. פרופ' פייר" – ניסה פרופ' אנוש להחדיר באליהו מוטיבציה שוב על אף שידע שסיכוייו קלושים – "בבקשה!"

"מה הטעם? מה מחכה לי מחוץ לסופה?"

"החיים!"

"החיים גרועים. אימא מתה."

"אימא שלו מתה כשהיה בן 16. חשבתי שהוא התגבר על זה מאז," אמרה שני.

"כפי שהסברתי," אמר פרופ' אנוש, "הרגשות הכלואים בתוך 'להט התודעה' אינם בהכרח הרגשות הנוכחיים של האדם. הדיכאון שאופף ברגעים אלו את פרופ' פייר הוא ודאי הדיכאון מהימים שבהם היה בן 16, אבל על אובדנה של אימו."

"יש… דרך כלשהי להוציא אותו מזה?"

"לא שידועה לי… ד"ר ברוכיהו, יש לך רעיון?"

יחזקאל אפילו לא הסיט את מבטו לכיוונם, כאילו בכלל לא היה אכפת לו מכל העניין. "לא," השיב בפשטות, בלי היסוס כלל.

"לא!" קראה לפתע שני, "אני לא מוכנה!"

"את לא מוכנה שמה?" שאל פרופ' אנוש.

"אני לא מוכנה שככה זה ייגמר. אני פשוט לא מוכנה."

"גבירתי, זה לא עניין של…"

אבל עוד בטרם סיים את המשפט, היא חטפה את המיקרופון מבין שתי ידיו. "אלי!" קראה לתוך המיקרופון, או – יותר נכון – צרחה, "אתה כבר לא שם! אני יודעת שזה היה לך מאוד קשה להתמודד עם זה! – ואולי עדיין קשה לך… ואני מצטערת אם לא שמתי לב לזה – אבל אתה כבר לא שם! אתה כבר לא אותו נער צעיר שאימו בדיוק מתה! אתה פרופסור מכובד וחשוב, עם פרסים רבים ומעריצים רבים ו… אישה אחת. שאוהבת אותך. אני, אלי."

*

אליהו שמע את מה שאמרה לו אשתו, ולפתע חש כאילו גל עצום של זיכרונות חמימים שוטף אותו: הוא נזכר כיצד נפגש עם שן־שן שלו כשעוד היה סטודנט צעיר, ואיך האהבה שלה אליו ועידודיה אותו הובילו אותו להמשיך בלימודיו ולהתמיד במחקריו המדעיים, לצבור מוניטין רב יותר ויותר ולהשתפר… עד שהוא הפך לבסוף לפרופ' פייר. כשהסופה סחפה אותו היא כמו הסירה מעליו מעיל פרווה מחמם של שנים רבות של התמודדות עם האובדן בעזרת חום ואהבה, ועכשיו, כששמע את אישתו האהובה מדברת, היא כמו הניחה עליו את המעיל הזה בחזרה.

הוא אזר את המוטיבציה הדרושה.

"פרופ' פייר…?" אמר פרופ' אנוש, מעט בחשש.

"אני כאן," אמר אליהו בביטחון. "יצאתי מהסופה."

"אני שמח מאוד," אמר פרופ' אנוש ונימת קולו הבהירה שזה אכן כך.

"ובכן, אתה רואה על הקרקע משטח המסומן בריבוע אדום?"

אליהו ראה את המשטח הזה.

"אני צריך שתגיע אליו ותקפוץ עליו."

"בסדר," אמר אליהו. המשטח היה במרחק מה ממנו. סופות וברקים איימו לסחוף אותו חזרה אל הייאוש, אל הדיכאון, אל החרדה, אל התחושות הרעות. אבל לא. הוא לא ייפול בזה. לא עוד.

הוא החל לצעוד לכיוון המשטח המרובע, בהתחלה לאט, אך אז הגביר את קצב הליכתו. ברק אימתני שעט לכיוונו, ואליהו ידע שזה נגמר…; אבל אינסטינקט מהיר כלשהו בתוכו גרם לו לזוז מילימטר הצידה, והברק פגע בדיוק במקום שבו הוא היה אמור לעמוד אילולא אותו כוח.

אליהו קפץ על המשטח המרובע, ובאותו הרגע שבו הוא עבר אל האזור הבא בתודעתו, יכולת לשמוע את הרעם של אותו ברק אימתני – שאיים לחסל את אליהו לנצח – מוחה בכעס ובייאוש על הכישלון.

 

"פרופ' פייר, תאר לי את המקום שבו אתה נמצא."

"זה… יש כאן למעשה צד אחד של גבעה דמויית הר של אדמה, עליו אני נמצא כעת, וצד שני של בערך אותו הדבר, ובאמצע יש תהום."

"יופי. אז אתה במקום הנכון. 'סף התודעה'. המקום שבו מחשבות מקבלות את דינן: או להמשיך להתקיים בתוך התודעה… או להימחק, כאילו מעולם לא התקיימו."

אליהו הביט בתהום, מנסה לראות את הסוף שלה… אבל הסוף שלה היה מרוחק מאוד, ומה שהוא הצליח לראות בתוכה העלה במחשבתו את הפסוק מספר בראשית: "והארץ הייתה תוהו ובוהו…"

"העניין הוא, שהתודעה היא רחבה מאוד," אמר פרופ' אנוש. "אם תנסה לעבור בכל חלקיה, או שנדודיך יימשכו לנצח או שתמות בעודך מנסה לנדוד אל 'אזור התודעה המרכזי'. אבל באזור שבו אתה נמצא עכשיו יש קיצור דרך שיקדם אותך אל 'אזור התודעה המרכזי' משמעותית. אתה מבין, פרופ' פייר?"

"מבין."

"יופי.

"המעבר נמצא מהעבר השני של 'הגבעה' הזו שאתה מתאר. כל שאתה צריך לעשות זה לעבור מעל התהום ולהגיע אליה, ושם תוכל לראות את המעבר. זה ברור?"

"ברור."

"ובכן, עכשיו זה הזמן שלך."

אליהו מעולם לא היה טוב בספורט. הוא תיעב ספורט ככל הנראה יותר מכל דבר אחר, והוא חשש שאם ינסה לעבור מעל התהום בעזרת כושרו הגופני זה יוביל אותו היישר לתוכה. אז במקום זאת, הוא הסתמך על משהו אחר. על תחום אחר, תחום שהוא הכיר טוב־טוב.

פיזיקה.

הוא חישב את הזוויות ואת נקודות הנחיתה האפשריות, הוא חישב כל אפשרות של קפיצה וכל מוות אפשרי. הוא חישב כל דרך לעבור מעל התהום, ולאן היא תוביל אותו. ואז, כשהוא מצא את החישוב הנכון, הוא לקח תנופה רחבה וקפץ, בדיוק בזווית המתאימה ובאופן המתאים כדי להינצל מהשמדה תמידית, מסתמך על הפיזיקה שתציל אותו.

והוא נחת בשלום בצד השני.

"פרופ' פייר?"

"עשיתי את זה."

"כל הכבוד, פרופ' פייר. אתה יכול לשמוע זמזום?"

עתה, כשהתרכז, אליהו יכול היה לשמוע את הזמזום אליו התכוון פרופ' אנוש. "כן. אני שומע אותו."

"יופי. ובכן, נסה… לתפוס אותו."

"מה זאת אומרת?" שאל אליהו, מבולבל.

"נסה… לקלוט אותו. להבין אותו."

בהתחלה אליהו כלל לא הבין, אבל אז הוא התרכז, מניח לזמזום לבלוע אותו לתוכו בצליל מתמשך שעקצץ את עור התוף שלו. ולבסוף, לאחר כמה דקות, בעוד מוחו שרוי בהארה שהוא בעצמו שכח ברגע שלאחר מכן, הבין את כוונתו של פרופ' אנוש באופן שהיה מעבר למוחשי, וודאי מעבר לכל דבר שניתן היה לתאר במילים…

והשתגר משם.

הוא המשיך לשלב הבא בנדודיו, מאמין בעצמו יותר מתמיד; אבל יהירות אף פעם לא נגמרת טוב, ובין שאליהו ידע זאת ובין שלא, האופוריה שבה היה שרוי לאחר רצף הצלחותיו הייתה גדולה הרבה יותר מכל חוכמה או ידע שהיו לו.

*

"אני מאוד מקווה שהוא יצליח להתמודד עם זה," אמר פרופ' אנוש, מסתיר דאגה רבה בתוך נימת דיבור רגועה.

"אולי לא," הוסיף ד"ר ברוכיהו, מה שרק גרם לפרופ' אנוש לדאגה רבה אף יותר, ועם זאת, לא לדאגה רבה כמו דאגתה של שני פייר, אשתו של הבחור שהם דיברו עליו בצורה כה מלחיצה.

"מה? למה?"

"את מבינה, שני… הדרך הזו אמנם תקצר את נדודיו משמעותית, כך שעכשיו נותר לו רק אזור אחד לפני שיגיע אל 'אזור התודעה המרכזי'. אבל האזור הזה… הוא אזור קשוח."

"מה הכוונה שלך?"

בינתיים כבר נשמע קולו של פרופ' פייר, "עברתי את זה… מה זה המקום הזה?"

"תאר לי בבקשה את המקום שבו אתה נמצא, פרופ' פייר."

"זה… חשוך כאן. אני בקושי יכול לראות משהו. ויש כאן כל מיני לחישות מוזרות ותזוזות משונות שאני יכול להרגיש, ואני די בטוח שמישהו צופה בי עכשיו ואני מפחד להסיט את מבטי אחורה כי אני די משוכנע שאני אראה מאחוריי מפלצת."

"תיאור מספק בהחלט. אז אתה נמצא במקום הנכון."

"ומה זה המקום הנכון הזה שאני נמצא בו?"

"'המסדרון האפל של התודעה', פרופ' פייר. לפני שאתחיל ואסביר לך עליו, עליי רק להזהיר אותך שלחץ הוא הרגש הקטלני ביותר שאתה יכול לחוש ברגעים אלו במקום הזה במיוחד," אמר פרופ' אנוש וקילל את עצמו על שאמר זאת, מכיוון שהיה משוכנע שרק לומר את זה גרם לפרופ' פייר לעוד לחץ. "בכל מקרה, אל תדאג יותר מדי (ברור שהוא ידאג, מטומטם! חשב פרופ' אנוש לעצמו, זו סיטואציה מדאיגה! ברור שהוא ידאג!). סלח לי אם אני אלחיץ אותך בדבריי, אך אני אסביר לך באותן המילים שבהן אני בעצמי למדתי.

"'המסדרון האפל של התודעה' הוא השטח של הדברים הרעים באמת. כל הזיכרונות הנוראיים ביותר, אלו שאם היית נשאר איתם היית פשוט מתפוצץ מרוב זעזוע, הודחקו לתוך המקום הזה. כל רגש שחשת שהיה כל־כך איום עד שפשוט לא יכולת יותר… טוב, אם היה לך מזל, אז גם הוא הודחק לתוך המקום הזה. לרוב המסדרון האפל לא מקבל יחס מיוחד. הוא די אטום, כך שהדברים שבתוכו לא יוצאים החוצה לרוב. אך אנו חוששים שעקב קריסת התודעה, דברים רבים שהיו סגורים בתוך המסדרון יצאו החוצה. זה דבר טוב לעכשיו, מכיוון שזה אומר שלא תצטרך להתמודד איתם בתוך המסדרון האפל עצמו. אבל עבור התודעה שלך זה דבר רע מאוד.

"בין כה וכה, כל שאתה צריך לעשות זה לצעוד. עדיף שלא תיתקל בשום דבר בדרך. תצעד לאורכו של המסדרון, ותגיע לקצהו השני, שם תחכה לך דלת היציאה, ומעבר לה יחכה לך 'אזור התודעה המרכזי'. וכשתגיע אליו, תעצור את קריסת התודעה שלך, ונדודיך יסתיימו."

*

אליהו לא היה בטוח מה הוא חש יותר: פחד, או לחץ משתק, או דאגה מקפיאה, או תקווה. כן, תקווה. למרות כל התחושות הרעות שחש, היה משהו בידיעה שזהו האזור האחד לפני האחרון בנדודיו שנתן לו תקווה בלתי־צפויה.

אבל הוא שמע מה אמרו לו לעשות.

והוא החל לצעוד.

*

"תאמר לי את האמת," אמרה שני, שכבר לא הייתה בטוחה שהיא באמת רוצה לדעת את האמת – "אתה חושב ש…" יותר מכל פחדה מהתשובה שתקבל, אבל הסקרנות גרמה לה לשאול: "אתה חושב שהוא באמת יצליח לעבור את המסדרון הזה?"

"אני חושש ש…" התחיל פרופ' אנוש, אבל ד"ר ברוכיהו כבר המשיך אותו, בחוסר רגישות יתרה: "לא. רוב הסיכויים שלא. הוא ימות, ייאכל בידי המי־יודע־מה שמסתובבים שם. זה האזור הכי מסוכן בתודעה, ולפרופ' פייר אין את ההכשרה המתאימה או את האמצעים הדרושים כדי לעבור את האזור הזה."

שני החלה לבכות.

"ד"ר ברוכיהו!" נזף פרופ' אנוש.

"אני לא עומד לעכב אותה בדיבורים על גבי דיבורים על גבי דיבורים," הצטדק יחזקאל. "אני אומר את האמת, חד וחלק!"

"אבל זו לא בהכרח האמת!"

"זה כן, ואתה יודע את זה!"

"זה לא!" התעקש פרופ' אנוש. אולי הוא התעקש כדי לנחם את שני, ואולי הוא באמת האמין בדבריו, אבל בין כה וכה, הוא אמר: "פרופ' פייר הוא אדם בעל תעצומות נפש ענקיות, ויש לו מספיק כוח רצון כדי לעבור את זה."

ד"ר ברוכיהו משך בכתפיו. הוא ידע שזה לא נכון, או לפחות חשב כך, ובכל מקרה כבר נמאס לו לריב עם פרופ' אנוש.

"הוא ישרוד את זה, שני, את עוד תראי," אמר פרופ' אנוש, "הוא ישרוד את זה, הוא יעבור את זה, והוא יחזור אלייך." הוא היסה במבטו את ד"ר ברוכיהו, שכבר התכוון להעיר איזו הערה חסרת רגישות על כמה שזה לא נכון.

"את עוד תראי…" הוא דיבר למיקרופון: "פרופ' פייר, אתה בסדר?"

מתוך הרמקולים נשמע קול מקוטע: "כן, אני בסדר… בינתיים… אבל יש כאן משהו…"

*

אלו לא היו היצורים המוזרים שריחפו מעליו, נכונים בכל רגע לעוף לכיוונו ולתקוף אותו; אלו לא היו העיניים המפלצתיות, שהוא היה משוכנע שצופות בו בכל רגע ורגע; זה לא היה הלחץ המשתק, שהקפיא את חושיו וכמעט שגרם לו פשוט לעמוד במקומו דום, לחכות שהיצורים המשונים שנמצאו באותו מקום יטרפו אותו; לא, זה לא היה אף אחד מאלה שגרם לו לפחד באמת. מה שגרם לו לפחד באמת היה הרעש המוזר שהגיע ממקום שהוא לא יכול היה לזהות, ושהתחיל ברחש קטן־קטנטן, ועד מהרה היה לשאון נוראי שהחריד את אליהו.

ואז מקור הרעש התגלה לאליהו, כשאלפי, מיליוני או מיליארדי חלקיקים קטנים של חומר אפל ובלתי־מזוהה התקבצו והתגבשו כדי דמות גבוהה, בעלת מבט נוקב שאליהו הכיר זה מכבר.

"שלום," אמרה הדמות בקול צרוד מסיגריות ונרגן ביותר, קול שאליהו כבר שמע בעבר וזיהה את מי שדיבר בו.

"אבל אתה מת!" קרא אליהו, כמעט נופל מהתדהמה ומהפחד.

"אני אולי מת," אמר אביו של אליהו בקולו הרטנוני, "אבל לא הזיכרון שלך שלי בתוך תודעתך. כנראה שבאמת הייתי טראומה עבורך, אם הדחקת אותי לתוך המסדרון האפל של תודעתך. אבל הנה אני כאן עכשיו, בן שלי. הנני, בן קטן וארור שלי." הוא סידר את הרטייה האופיינית לו על עינו הימנית, מחזיק חגורה חומה עשויה עור, איתה נכון היה להצליף באליהו בכל רגע, כמו שהיה עושה כשאליהו היה קטן.

אלו לא היו הזיכרונות מהמורים המרושעים שלו מבית־הספר; אלו לא היו המאמרים המדעיים הכושלים שעליהם חטף ביוקר על־ידי הקהילה המדעית; אלו לא היו כל הפרידות הכואבות; לא, אף אחד מהם לא גרם לו לפחד באמת. כי רק דבר אחד גרם לו לפחד באמת.

היה זה אבא שלו.

*

מתוך "פרופ' אליהו קרני פייר – ביוגרפיה" / איתן ירדן:

"…היה לו אבא מכה, שלחם בצעירותו במלחמה, שם איבד את עינו הימנית. ככל הנראה, היו אלו הקרבות הרבים והצער הרב שעיצבו את אביו של אליהו לאדם קשוח ואכזר, שנהג להכות את ילדיו – כולל את אליהו – ואת אשתו… השמועות אף גרסו כי הרג אחד מילדיו, אך ידיעות שכאלה הן בגדר רכילות צהובונים מפוקפקת בלבד.

"כשהיה אליהו בן ארבע־עשרה, מת אביו מסיבה לא ידועה, ואימו ואחיו ניצלו מאימתו הנוראה של אביהם המכה, שאם היה נשאר בחיים, ייתכן מאוד שהיה גורם נזקים חמורים אף יותר למשפחתו."

*

"הוא… הוא עומד למות!" התייפחה שני.

"הוא לא עומד למות," אמר פרופ' אנוש.

"הו, אבל…" התחיל ד"ר ברוכיהו לומר.

"די, יחזקאל, אם אתה לא עוזר אז פשוט תלך כבר!"

"צריך שני רופאים משגיחים בתהליך של 'נדודים בתוך התודעה' ואתה יודע את זה."

"אז אני אקרא לרופא אחר, אבל אם תמשיך להתנהג ככה ולייאש את שני, ולומר כל מיני דברים שגויים בתכלית, אז אני אגרש אותך מכאן!"

"הו…" אמר ד"ר ברוכיהו במרמור רב, נזכר במקרים שחלפו ובכל זאת לא הניחו לנפשו מאז, "זו לא הפעם הראשונה שפרופסור מגרש אותי ממקום כלשהו…"

"אל תדאגי," אמר פרופ' אנוש לשני, "ד"ר ברוכיהו הוא סתם אידיוט אחד! בעלך יהיה בסדר, שני." וכניגוד מוחלט לדבריו של פרופ' אנוש, נשמעה לפתע צרחתו של פרופ' פייר ברמקולים.

"מה קורה איתך, פרופ' פייר?" קרא פרופ' אנוש לתוך המיקרופון.

"זה… אבא… שלי… הוא… נמצא… כאן… אההה!" צרח פרופ' פייר, מקוטע.

"ככל הנראה," הסביר פרופ' אנוש, "הזיכרונות שלו מאביו רודפים אותו כאן."

"קראתי פעם איזו ביוגרפיה עליו. אבא שלו היה מכה אותו. רצח את אחד מהאחים של הפרופ' המהולל הזה," אמר ד"ר ברוכיהו באדישות.

"הו, זה מסתדר," אישר פרופ' אנוש. "זיכרונות מאבות מכים מודחקים פעמים רבות לתוך המסדרון האפל של התודעה."

"כפי שאמרתי," אמר ד"ר ברוכיהו: "הוא עומד למות."

"די עם כל המרמור הזה, ברוכיהו!" צרח פרופ' אנוש.

שני בכתה.

ואז נשמעה שוב צרחתו של פרופ' פייר מהרמקולים: הפעם – רמה יותר…

ומבוהלת יותר.

*

אליהו רץ, מנסה להתחמק מאביו, האוחז בשוט ארוך־ארוך ומניף אותו לכיוון אליהו בניסיון לצלוף בו. נראה היה כאילו בכל פעם שאביו הניף את השוט שלו, הוא גדל עוד יותר, עד שהיה ליצור עצום מימדים ששוטו הענק נדמה היה לדרקון המפלח את האוויר בתעופתו המהירה, ואליהו בקושי יכול היה להתחמק ממנו.

הוא ידע שאם משהו לא יקרה בקרוב, הוא ימות, ולכן היה זה נס שמשהו אכן קרה…

*

"שגר אותי לתוך התודעה שלו," אמרה שני, לאחר התעקשות מצידה כלפי פרופ' אנוש שיסביר לה אם זה אפשרי, והסבר שלו על כך שזה אומנם אפשרי, אך מסוכן מדי ולא מומלץ.

פרופ' אנוש ניסה להתנגד, אך שני סירבה לשמוע אותו. היא כבר החליטה, ידע הפרופ'.

וכשמאמציו האחרונים לשכנע אותה שלא לעשות זאת העלו חרס, הם שמו על ראשה מעין כיסוי מלא חוטים ואלקטרודות שהתחברו אל הכיסוי שהיה על ראשו של בעלה, והם שיגרו את הוויתה לתוך תודעתו של בעלה. שני תהתה איך הם יצליחו לשגר אותה אל המסדרון האפל של התודעה – שכן הם אמרו שיש ביכולתם לשגר את ההוויה רק ל"ראשית התודעה" – אך הם הסבירו לה שמכיוון שפרופ' פייר כבר שם, ושהוויתו מחוברת היטב לציודם, הם יכולים לחבר אותה אליו וכך לשגר אותה למקום שבו הוא נמצא.

היא העיפה מבט קצר סביבה, בוחנת את החדר, ואז שוגרה אל תוך המסדרון האפל של תודעתו של בעלה.

*

היא הופיעה לצידו בין רגע, והוא היה מופתע ביותר.

"מה… מה את עושה כאן?!"

"באתי לעזור לך."

"לא, לא! אסור לך להיות פה!"

"מותר לי," אמרה שני. "עכשיו – שקט. אין לנו זמן לוויכוחים האלה. יש לנו אב מכה לכסח."

"את…" אבל אליהו ידע שאין לו באמת מה לומר שישכנע אותה שהיא עשתה טעות. וכעת, כשבחן את זה במוחו לרגע, הבין שדווקא העובדה שכל שיחה איתה נגמרה במשפט קטוע שלו שמעולם לא הצליח להשלים – הייתה חלק מקסמה שגרם לו להתאהב בה.

"אני לא חושבת שנוכל להביס אותו," אמרה. "אבל אנחנו יכולים לברוח ממנו."

הם החלו לרוץ לכיוון הדלת שבקצה המסדרון.

אביו של אליהו צרח, "הו, אז עכשיו אני אחסל גם אותך וגם את האישה הזאת!"

"האישה הזאת, אבא, היא אשתי!" צרח אליהו.

"זה לא ישנה כלום כששניכם תמותו."

הם רצו, רצו הכי מהר שהם היו יכולים.

עד שהם הגיעו אל הדלת.

אביו של אליהו כבר הרים את השוט, אך אז אליהו הביט בו, "אבא… אתה באמת תהרוג אותי? גם אם אתה לא אוהב אותי, אני הבן שלך."

לפתע, היה משהו במבטו של האב שהשתנה, אהבה חבויה בתוך ליבו שנאבקה לצאת החוצה. אולי רגע לאחר מכן הוא היה משנה את דעתו, אך הסחת הדעת כבר הושגה, ואליהו ואשתו יצאו מהמסדרון האפל של תודעתו.

 

הם הגיעו לאזור מוזר, שבו קרעים בצבע בלתי־מוגדר ריחפו בחלל האוויר.

"מה אתם רואים?" הדהד קולו של פרופ' אנוש.

הם תיארו לו את זה, אף־על־פי שהם לא באמת יכולים היו לתאר בדיוק רב את המראה הבלתי־ניתן־לתיאור שהם ראו.

"לא, זה רע, זה רע מאוד!" צרח פרופ' אנוש, "אתם חייבים לצאת!"

אבל זה כבר היה מאוחר מדי.

הקרעים כיסו את הכל, והם בקושי היו יכולים להרגיש משהו לפני שהוויתם פשוט נמחקה ברגע אחד בתוך תודעתו של אליהו.

*

"זה… זה רע," אמר פרופ' אנוש. "לפי מה שהם תיארו, אני יכול להסיק שלא רק שהתודעה של פרופ' פייר קרסה, אלא שהיא קרסה עקב הרעלה! זאת אומרת שמישהו הרעיל את התודעה של פרופ' פייר בכוונת תחילה…"

"אני יודע," אמר ד"ר יחזקאל ברוכיהו, אדיש לגמרי.

"איך אתה…?"

"הו," אמר ד"ר ברוכיהו. "זה בגלל שאני עשיתי את זה. אתה מבין?" אמר ונעמד – "פעם דרכי כרופא מכובד כבר הייתה סלולה, וחברה מכובדת של תרופות כבר הייתה מוכנה לקבל אותי. הייתי צריך להשיג רק תואר של פרופסור. והאוניברסיטה שבה לימדתי הבטיחה לי שאני אקבל את התואר הזה בסוף השנה.

"ואמנם, חודש לפני כן, החליט הפרופ' העלוב לבדוק כמה מכתביי. משהו הציק לו בעין – אך נפשו העלובה לא הניחה לו להניח לכך, והוא החל לחקור לעומק את כל העניין.

"הוא מצא כמה… אי־דיוקים במאמרים שלי, דיווח על כך לאוניברסיטה והוכיח אותי על כך.

"והם החליטו להקשיב לעלוב וגירשו אותי בבושת־פנים, וחברת התרופות, שגילתה על כך, החליטה שהיא לא רוצה לקבל אותי בגלל הפרשייה הקטנטונת הזו! וכך איבדתי את כל מה שכבר חשבתי שיש לי.

"פרופ' פייר הרס לי את החיים.

"פרופ' פייר שילם על כך בחייו שלו.

"ככה זה עובד, אתה מבין?"

פרופ' אנוש היה קפוא מרוב פחד.

"עכשיו," אמר ד"ר ברוכיהו, "הגיע גם הזמן שלך לאבד את החיים." ויחזקאל הוציא את אלתו החשמלית מתוך כיס החלוק והצמיד אותה לליבו של פרופ' אנוש…

 

"אוי ויי! אוי ויי!" קרא ד"ר יחזקאל ברוכיהו אל המחלקה השוממת.

רק ד"ר ולדמן ניגש. "מה קרה?" שאל.

"'הנדודים בתוך התודעה' נכשלו! ההוויות של אליהו ושני נמחקו כשהם היו בתוך התודעה ההרוסה של פרופ' פייר, ומרוב צער על כך פרופ' אנוש חווה התקף לב ומת!"

"באמת?" שאל ד"ר ולדמן, קולו ומבטו שווים בחשדנות שהקרינו.

"טוב, לא," אמר ד"ר ברוכיהו והוציא את אלתו החשמלית. הוא הצמיד אותה לליבו של ד"ר ולדמן. "אבל זה מה שאני עומד לספר," אמר ולחץ על הכפתור. בין רגע זרמים חשמליים עברו בתוך האלה אל תוך ליבו של הד"ר וצלו אותו למוות.

"ואת אותו הדבר אני עומד לספר גם עליך."

לפני שעזב את המחלקה, הביט ד"ר יחזקאל ברוכיהו סביבו, וחיוך של נוקם שנקם את נקמתו המתוקה מדם היה פרוש על פניו.

– סוף –