שירסיפור ואדמה נודדת

יש כובעים שמתמלאים כתיק ומשחררים את האדם מלשאת עימו כיסים, תיקים, נרתיקים וכל מיני דברים מיותרים שכאלו. כך לחשה פפסי לראי שעה שיישרה את קצוות הכובע רחב השוליים שקיבלה. הכובע היה באופן מדויק גדול עליה מספיק כדי להטביע את הפנים שלה ולכסות עליהן כמו בהרפיה, ומדויק מספיק כדי שיתאפשר לה לראות לכל אורך הדרך. את מוכנה? היא שמעה רחש שלא ידעה מאין הוא בא. זה היה רוח חמה של ימי אבק שכאלו. ימים חומים. במחשבה שניה היא מיקמה את בוא גל הקול הזה מתוך הכובע, הראש והבטן בו זמנית. כך שהיא לא הייתה צריכה לומר כן, או משהו בסגנון, כי הרגליים שלה התחילו פשוט לרקוד לעבר הדלת. היא שמעה את הבית מתכווץ ומתייסר ונאנק, אעלו הייתה מבוגרת יכלה לדעת שהבית עכשיו יולד אותה וזה כואב עבורו מאד, אבל פפסי לא הכירה לידות מלבד הלידה שלה עצמה שממנה כמובן איננה זוכרת, כלומר, כמו שאמא אומרת, כלום ושום דבר. הבית שחרר אנקת רווחה כשהיא פסעה מבעד לדלת, והיא ראתה את כתליו המנופחים מרפים באחת למימדיהם הרגילים, היא לא ייחסה לכך שום חשיבות, כי הבית הזה היה חי למדי גם בשגרה (בה פפסי אינה יוצאת לטיולים בכלל, אבל תמיד יכלה לחוש את נשימותיו גם כשגרה בפנים). 

פפסי היטיבה כובעה על העיניים, כי הירח סנוור אותה עמוקות. הרוח של הלילה סימנה לה שהיום שחלף היה יום חם, אמנם תחילת האביב אבל היה זה יום חם. פפסי התהלכה חופשיה, הידיים שלה תלויות היו לצידי גופה והיא חשבה שהיא שומעת שיר שבא מתוך ליבה ויוצא מהפה דרך הכובע. היא הרגישה ברגליה את סימוני השביל שלוקח מחוץ לעיר, וזה הרגיש דומה בדיוק לדרך בין הפטריה המיטתית שלה בבית למטבח ששכן בחלון. פפסי הידקה את הכובע, כי היא שמעה פתאום רחש חי של מישהו שעושה דבר דומה לשלה: הוא מרים רגל אחת ומניח על האדמה, ואז אגל שניה, ושוב. כל הגב שלה התמלא בנוזל כחול שאסף אליו את כל הכח שבגוף שלה, כך שהדבר היחיד שיכלה לעשות היה לא לעשות, לקפוא. הדבר בעל הרגליים היאט כשפגש אותה, זו הייתה לו הפעם הראשונה במסעותיו שהוא פוגש קרח מפוסל כילדה ומכוסה בכובע שמש רחב שוליים עד הסנטר. היה זה אומן שקראו לו כולם פוכפוך, כיוון שהוא היה רך עד מאד, וכיוון שהיה אוהב הפכים ומחפש בכל העולם הפכים לעשות מהם אמנות. הוא הציג כבר בתערוכות תמונות מקוריות עשויות גבישי מלח וסוכר, הוא הפעיל תכנית ריאליטי של בישול שבה הכלל היחיד היה לבשל מעורב: טופו עם בקר ועוף, מנות אחרונות מקושטות בפלפלים חריפים, הרייטינג היה בשמיים ויש לו כבר הצעות עבודה שונות. הבית שלו למעשה בנוי מבטון ובוץ, החלונות מחופים בכיסוי כפול של תריסים ווילונות, הוא את התנוקרר הוא הזמין מיוצר מוכשר שחיבר בין תנור למקרר באופן קרוב מאד. אבל, האומן הגדול הזה לא אהב את ביתו, ולא אהב את עבודתו, הוא רק אהב לחפש דברים חדשים והפוכים יותר מכל מה שהוא מכיר. למעשה מערכת היחסים שחו עם ביתו הייתה עפעוף: כשהתעייף מאד היה העפעוף ארוך, מתגעגע, נושם נשימות כבדות כשהעפעף יכול היה לצנוח עמוקות אל מול הבית. וכשהיה כחו במותניו אפילו לא זה: הוא היה מסתכל, אומר במבטו שלום, וחוזר לנדודיו. בחיפושים שלו הוא הגיע למדבריות ולימות מתוקות, לבקעות ולהרים, אבל באופן מטריד, מכעיס ומעצבן, לא היה יכול להיות בהפכים בו זמנית, ולכן היו לו המעבדות. במעבדות היו לו ים מלח וים כנרת מעורבבים, הר ובקעה מעורבבים, דשא ושלכת מעורבבים, קרח וחום אוגוסטי מעורבבים. גם במעבדות הוא לא הצליח לשהות, מיד עפעף אליהן ולעובדים שלו והרגיש צורך עז לקום וללכת לחפש את כל ההפוכים, למצוא את כל החלקים ולערבב ביניהם באיזשהי דרך אמנותית שגורפת עבורו לייקים רבים ומעמד אקדמאי מוסמך מאד. 

למעשה הוא היה עייף ויגע, מכובד ועשיר כשהוא פגש את פפסי, ולרגע הצליח לנוח מהילוכו. הוא הרגיש שכל הרגליים שלו מוכנות לעמוד במקום, תחושה כזו שלא הרגיש זמן רב, למעשה, מעולם. או כמו שאמא אומרת, מאז הלידה, אף פעם לא הסכימו הרגליים האלו לעצור. 

התחושה הזו של ע צ י ר ה מילאה לו את כל הגב, הגיעה עד לעיניים, הרפתה את העפעפיים, ולפתע הרגיש שהן מוכנות ליפול בעדינות והוא יכול ל נ ו ח. 

למעשה מבעד לעיניו העצומות הוא ראה אותה וידע שהיא קופאת, הוא פחד שהיא תקפא למוות. הוא רצה מאד לתעד אותה הפוכה כזו, אבל הוא מצא שאינו זוכר איך מתעדים, והוא רק מוכרח להפשיר אותה. 

אפשר לתת לך יד? הוא שאל. 

פפסי שמעה את הקול שלו והנהנה. הקול הזה היה דומה לבית שלה שעה שהוא מהמהם למול שקיעה יפה, וזה נסך בה בטחון. היא פתחה את ידה ומצאה את ידו של פוכפוך קרובה מאד. הוא התקרב אבל לא היעז לשאת ממש את ידה רק נגע בה נגיכה מרפרפת כזו. היא הייתה כל כך יפה, וכל כך קפואה. מבעד לעפעפיו ולכובעה עיניהם נפגשו. הוא הרגיש שהוא מתחילה להפשיר. איפה הבית שלך? שאל. אני חושב שאת זקוקה לשמיכה, לכוס תה, למרק עמוק לתוך גרונך. פפסי תהתה אם תצליח לענות לו, כי גרונה עדיין היה קפוא, הגם שהתחילה להפשיר. פוכפוך לא שמע בכל אופן שום תשובה, אז הוא נטל את ידה והחל לצעוד בצעדים קטנים לכיוון הבית שלו. הוא עפעף לעבר הדלת, פתח אותה, הניח את פפסי בכורסאת הכסא המיטתית, העביר מטלית לחה על האבק שהצטבר בתנוקרר, והחל להוציא ירקות למרק. הוא לא שכח להכניס עוף, קטניות והל, וכמובן סוכר, וכל אותו הזמן השגיח מרחוק איך פפסי מפשירה. פפסי החלה להרגיש את הנוזל הכחול מתאדה, ובמקומו הייתה לה הבנה חדשה שהיא נמצאת בבית שאינה מכירה, ואיש מבוגר טורח להכין מרק בתנוגז שהיא אינה מכירה, ושהכובע שלה שומר לה כל מה שהיא צריכה. היא נזכרת באירועי הבוקר, איך הסכימה להיוולד מן הבית, איך יצאה והאור הכאיב לה, איך נבהלה עד קיפאון כששמעה את צעדיו של האיש המבוגר הזה. איך הוא הושיט לה יד ואיך כרגע הם חברים. איך קוראים לך? 

פוכפוך. יש אנשים שקוראים לי הומלס, אבל פוכפוך זהו שמי האמיתי. ובזכותך אני בבית שלי. תיכף המרק יהיה מוכן. 

פוכפוך קירב לעצמו שרפכיסא, והושיט לפפסי כוס תה גדושה עם קובית קרח. פפסי הרימה את כובעה, ופגשה בעיניו העצומות של פוכפוך (את כל הבישולים הוא ערך בעזרת ידיו) 

את יודעת שאני לא יכולתי לישון שנים ארוכות מאד? 

ורק עכשיו העיניים שלי מסכימות לנוח. 

תהיה לך שינה טובה. למה אתה לא שוכב במיטה? 

רק אמזוג לך מהמרק ואכן אלך לי אל מעמד המיטה שלי. הוא הצביע אל מיטה שהייתה מושענת על הקיר כמו סולם. אנחנו נשכיב את זה, קראה פפסי. בוא תיתן כאן יד. יחד הם גררו את המיטה ופפסי מיקמה אותה במרכז הסלון. לא היה אפשר לפספס את התמהון בעיניו העצומות של פוכפוך: מעולם הוא לא דמיין שתהיה בביתו מיטה רגילה. 

הוא שמע את שריקת המרק ומיד ניגש להגיש לאורחת שלו, בכוסצלחת ועם כפמזלג. 

פפסי הודתה מאד, היה זה המרק הערב ביותר שטעמה. 

אבל היא הרגישה שהיא מוכרחה להמשיך בדרך. היא היטיבה את כובעה על עיניה, השאירה סדק צר, נפרדה מפוכפוך ואיחלה לו, שינה טובה. תודה על המרק, השאירה את הכלים על הספרישולחן, ויצאה בלאט מהבית. בחוץ כבר עלתה השמש, ופפסי הוכרחה להודות שהיא כבר לא כל כך מסנוורת, והחום שלה עוטף את הגוף ומזרים בו שיר חדש, שעדיין איננה מכירה.

—

פוכפוך ישן בביתו שנת ישרים. הרוח הייתה נעימה מאד, ופפסי הרגישה שכל דבר שנמצא מושך אותה, לכל כיוון. היו הפרפרים הסגולים עם הפסים הלבנים עליהם, הייתה האדמה החומה הלחה מהטל, היו צעדים לא רחוקים מספיק ולא קרובים מספיק, שפפסי ידעה שהיא צריכה לבוא אליהם. אבל הרגליים שלה לפתע נמסו אל האדמה, האגן שלה נשפך לקרקע והגב השתטח כאילו עייף מאד מאד. מתחת הראש שלה נוצרה גומה באדמה ופפסי הרגישה דחף עז להסיר את הכובע מהעיניים. האור המם אותה, הכחול של השמיים, נסיעת העננים, השקט. היה א רחש האדמה, כמובן, שפפסי אספה את מילותיה ורשמה בפנקס שנמצא באחורי המוח שלה, אבל הכוונה שלא היה את רעש הפרפרים יותר, ולא את קול הצעדים. פפסי הניחה לעיניים להיעצם.

בנתיים הפרפרים באו לנוח לידה, ילדי הצעדים הריחו את הצוף המתוק שבקע מפפסי בעת שנתה, מה שגרם להם לשנות את הכיוון אליה. הם אחזו בזהירות במרבד האדמה והתיישבו, מחכים. מלבדם הגיע גם פוכפוך שבנתיים התעורר משנתו, ולראשונה בחייו יכל להביט בעיניים בלתי עייפות במה שסביבו, הוא היה שקט וחיכה בסבלנות יחד עם כולם. הצטרפו גם ספרים שהסתובבו ברחובות, לאט לאט נשרכו אותיות, מספרים, ירקות, זרעים ופקעות. כולם התיישבו וחיכו.

פפסי חשה שזרם חיים מתיישר מתחת גבה ונותן לה גב לקום ולהתעורר. הפרפר הסגול כתב וצייר על גבו של הפרפר השני, הילדים הצועדים היו שקטים וממתינים, ופוכפוך ישב בעיניים עצומות והקשיב מאד. הייתה זו פפסי שהפרה את השתיקה, ואמרה בקול קטן "תודה". היא חשה שהם חברים שלה ושהם בטוחים עבורה, וזה היה הסימן שאפשר לקום וללכת. היא קמה ונתנה יד לילדים הצועדים, פוכפוך נטל על גבו את הירקות, הפקעות והספרים והם החלו לצעוד בשקט כזה שאינו מביך ואינו דממה, הוא פשוט שקט שכזה. פירורי אדמה דבקו בכובעה ובבגדיה, והיא ידעה שהם למעשה פירורי זהב שנותנים לה בית גם בטיולים, כך שהם לא הפריעו לה כל כך. הפרפרים החלו לשיר, הייתה להם בפה כינורית קטנה שהפיקה צלילים שפפסי הכירה, צלילים כאלו שגרמו לפוכפוך לפתוח את עיניו ולילדים הצועדים להפוך את צעדיהם לדילוגים. 

פפסי ידעה שזהו רק השיר הראשון, היא הרגישה בבטנה ובבטנם של כולם את השירים הרבים שמתהווים, היא שמעה את הסיפורים שנכתבים בתוך ליבם וידעה שהיא תמצא אדמה גם בהמשך, וכל דבר יישמע.

פוכפוך הושיט את ידו לפרפרים השרים, והם נחו. לפתע התחילו עיניהם של הילדים לשיר. הם עשו זאת במקהלה כאילו היו אחים ושמעו את השיר הזה בבטן אימם, העצים הטו את זקיפותם והקשיבו. השיר הזה גרם לפוכפוך לדמעה לגלוש, ופפסי ידעה שזו רק ההתחלה.