רייצו' נגד המוות
ככל שמתקרבים לכפר הקטן השוכן בהרים, אפשר להרגיש את ההרמוניה בסביבה. האוויר פריך ונקי וקול עדין מן הנחל הסמוך נשמע מרחוק, נושא איתו אנרגיות של שלווה. הכפר עצמו קטן אך ליבו פועם בחזקה מהאנשים החיים בבתי עץ מסורתיים ומבנים מסודרים.
בלב הכפר ישנה כיכר קטנה, מוקפת במספר חנויות ומקדש. המקדש הוא המבנה העתיק ביותר בכפר הבנוי מלוחות עץ שנשמרו לאורך השנים. האגדה מספרת שהוא שייך לעצי היער השחור שנמצא בפאתי הכפר.
קירות המקדש מעוטרים בציורי קיר וגילופים המתארים סצנות מהמיתולוגיה הקטנה של הכפר והמלחמה שלהם לעצור את הקסם השוכן ביער להתפשט לתוך הכפר.
אור קל האיר מהמקדש וזעקות כאב נשמעו החוצה. תושבי הכפר השאירו את המשפחה האבלה להיפרד מיקרהם.
קול דלתות נפתחות בזעם הפרו את השלווה, ונער יצא מהמקדש, משאיר קולות של בכי מאחוריו.
הנער צעד תחת אור הירח ששטף בזוהר רך את הדרכים המשתלבות לאור העששיות. קול נעליו על האבנים ליוו אותו החוצה מן הכפר. ככל שהוא התרחק כך קול הבכי שכך באוזניו. הצלילים היחידים שנשארו היו רשרוש עדין של עלים תחת נעליו ופכפוך מי הנהר.
הנער חצה את הכפר לעבר היער השחור, ככל שהתקרב לעבר היער המראה שלו הפך למחזה שאי אפשר להתעלם ממנו. עצים בגודל על-טבעי, ענפים שנקשרו אחד בשני מעוטרים בעלים שחורים שאור הירח נבלע בהם.
מסביב ליער נבנתה חומה מעץ חום בגובה מטר וחצי, שלטי אזהרה נתלו מסביב מזהירים את כל הצועדים פנימה. שומר עמד בבקתה שלו תחת תאורת עששית צהובה, התא שלו היה קטן והגן עליו מפגעי הרוח.
הוא נמנם קלות והתעורר לקול כפכפי העץ הצועדים לכיוונו.
"מי זה שם?" שאל השומר בקול צרוד ועייף. היה זה נער בן ארבע עשר שלבש חלק עליון של שריון ישן גדול מימדים, חרב על גבו ותיק צד מעור חום תלוי על כתפו.
"מה אתה עושה כאן רייצו'? השעה מאוחרת וזה לא מקום לילדים," השומר חקר את הנער.
"אני כאן כדי להיכנס ליער השחור," הנער השיב בביטחון מלא.
השומר נחר תחת שפמו הלבן, מושיט את העששית לעבר פניו של הילד. עיניו היו אדומות, מבטו שבור.
"רייצו', ילדי אתה צריך להיות בבית, לעזור לאמא שלך, לדאוג לאחים הקטנים שלך. זו משימה חשובה מאד, בעיקר בזמן טרגדיה נוראית שכזו. יותר מאשר להסתובב כאן בלילה."
רייצו' מצמץ, לרגע היסס, "אמא שלי בסדר, היא ישנה אבל ממלא כרגע את מקומי," הוא עצר לרגע, "היא תהיה בסדר אחרי שאחזור ואשיב אושר לביתי."
"אף אחד לא נכנס ליער השחור, למה אתה חושב שבנינו את החומה הזו? היער הוא קסם או כישוף. כך או כך כל דבר טבעי שנכנס אליו מעולם לא חזר כדרך הטבע."
השומר הביט לעבר השריון והחור הפעור במרכז החזה.
"השריון של אביך גדול עליך, הוא ייטמן מחר, האדמה רטובה מהדמעות והשעה היא מאוחרת. תחזור הביתה. תפשוט את המדים. אתה לא לוחם אתה ילד." הזקן הניח את ידו על כתפו של הנער.
רייצו' הסיט אותה, "אני כאן כדי למצוא את זחל החלומות, אני רוצה להגשים חלום."
"כמו כולנו," השומר נאנח, חולם לרגע על חיים אחרים. רייצו' הסיט את העששית מפניו.
"אך כל זה סיפורים והם לא יעלימו את הכאב שלך. אביך היה סמוראי טוב, אדם טוב, אבא טוב ומפיק הדבש הטוב ביותר שהכרתי. הוא היה טוב לכולנו בכפר. מה שקרה הוא טרגדיה נוראית. אך מלחמות הן דרך החיים ואנחנו מכבדים את המתים. תן למוות להיות חלק מהחיים שלך…"
רייצו' הושיט לאיש הזקן שעון זהב עם שרשרת, עוצר אותו מלהשלים את המשפט. הזקן לקח אותו ממנו ובחן אותו בקפדנות.
"קח את השעון, זה היה של אבי, תמכור אותו." רייצו' ניסה להישמע סמכותי אך ללא הצלחה.
הזקן אחז בשעון, ובחן אותו, "אני לא יכול לעשות את זה לאביך," הוא השיב את השעון לרייצו'. "אנחנו עצובים ושמחים, זה חלק ממי שאנחנו. מלחמה זה חלק חשוב משלום. והמוות הוא חלק חשוב מהחיים. שום יצור לא יכול לשנות את זה. אתה בהכחשה, זה בסדר, קשה להשלים עם המוות. אחר כך יגיע…"
"אתה לא יודע את זה! ואני לא רוצה לשמוע על איך המוות עובר דרך החיים והשלבים," רייצו' גמגם מנסה לעצור את הדמעות. הזקן חיבק את הנער, "די די, ילדי, זה לא דבר קל לאבד אב אך לפחות היה לך אחד לאבד. את שלי מעולם לא הכרתי."
רייצו' נלחם בדמעות, הוא התיישר וניגב את אפו "תשתה איתי לכבוד אבי?"
הזקן הנהן לאישור.
רייצו' שלף מתיק צד ממיה ומזג לשתי כוסות שחורות עשויות מעץ נוזל בצבע ענבר זהב.
"הדבש הטוב ביותר במחוז… יש לך כמה תפוחים טובים שרק אמא יכולה לגדל?"
רייצו' הנהן לאישור.
"אתה יודע שאביך יום אחד הסביר לי איך הוא מכין את הדבש? זה היה הסבר ארוך על איך שדבורה לוקחת את הצוף מהפרח בעזרת הלשון הארוכה שלה, מעבירה אותו לדבורים אחרים ומשהו בבטן שלהם גורם לו להפוך להיות דבש."
רייצו' הנהן לאישור, "כן ואז אבא שלי היה מתחיל לנגן לדבורים", חייכו בא אליו בטבעיות מלווה בזיכרון.
השומר צחק, "כן הוא האמין שלנגן להם כל יום בחליל יעזור לדבש שלו להפוך להיות טוב יותר… והיה עוד משהו שהדבורים עושים." השומר גירד את ראשו מנסה להיזכר.
"הדבורים, בעזרת מעוף הכנפיים שלהם, מייבשים את כל המים שנשארו בכוורת וכך הופכים בכוורת את הדבש לנוזל המוצק שאנחנו מכירים," רייצו' דיקלם את התהליך, הוא הכיר אותו בעל פה.
"הרבה עבודה לייצר רגע אחד של אושר," השומר הביט בנוזל, מזיז את הכוס מצד לצד.
"לכבוד מאיירו, הסמוראי הטוב ביותר שאי פעם הכרתי," הכוסות נשקו אחד לשני והצליל הדהד ברחבי הלילה.
הזקן שתה ורייצו' שפך את המשקה "מה אתה עושה ילד? זה חילול הקודש, חובה למת לשתות לאחר שמרימים כוס לחייו."
"אני אשתה עם אבי," רייצו' השיב בביטחון .
מבטו של השומר התערפל, "מה עשית? אני רואה הכל כפול…" רגליו של הזקן כשלו והוא נפל לזרועותיו של רייצו'. הוא הניח אותו בעדינות חזרה בכסאו, מכסה אותו בשמיכה שנחה שם. "אתה תתעורר בבוקר ולא תרגיש כלום. תחלום על אביך. אני הייתי רוצה לחלום על אבא שלי עכשיו," הוא קד לכבודו.
רייצו' נעמד מול היער והיער שתק. בטנו רעמה, הוא לא אכל מאז שקיבל את ההודעה על אביו. הוא יאכל שוב איתו.
הוא שלף מפתח מכיסו של השומר ולקח את העששית.
הוא פתח את השער אל היער, הדלת התעקשה להישאר סגורה, זרועותיו הדקיקות של רייצו' דחפו אותה בכוח, הוא דמיין את אביו דוחף איתו גם את השער.
'תשתמש ברגלים' הוא נזכר ברגעים שאביו הנחה אותו ולימד אותו להזיז את האבנים אשר נפלו על כלובי התרנגולים של הזקנה מייסו.
הדלת נפתחה בחריקה אחרי עשרות שנים של בדידות.
שביל האבנים האפורים הפך להיות שחור ובוצי, שורשי ענק התפתלו מתחת לאדמה.
בזמן שרייצו' סגר את הדלת מאחוריו, שועל בצבע ירוק רץ במהירות דרך השער.
"חכה!" רייצו' שלח את ידו, מנסה לעצור את השועל. "אל תיכנס לשם," הוא זעק לעבר השועל אך השועל כבר נעלם.
הוא נזכר באותו בוקר חורפי שבו הוא פגש לראשונה בשועל ירוק.
הוא נזכר באביו. פניו היו מכוסים שיער דליל שאותו ניסה לכנות שפם, מבטו רך ועיניו הביטו שוב ושוב לעברו של רייצו'.
אביו היה גבוה ורייצו' עדיין לא בן חמש ראה בו כענק מלא חום ואהבה. הוא תהה האם כל הילדים מסתכלים על האבות שלהם באותה צורה.
באותו יום הם הלכו בשלג בדרך לקבר של סבא שלו ליום השנה למותו, גם הוא מת במלחמה שוכב בשלג אבוד.
בדרך הם מצאו שועל גור בצבע לבן עם פסים ירוקים לכוד במלכודת ציידים. לידו שכב שועל ירוק מת. גור השועלים ניסה לנשוך את אביו של רייצו' ללא הפסקה אך אביו התעקש לשחרר אותו. ואת גופת השועל הבוגר הוא הזיז וקבר לא רחוק.
בכך גם מרחיק את הריח ומשכיח מהשועל הצעיר את הכאב. אך העצב לא נעלם מעיניו. לאחר מכן הוא פיזר חלקי עוף מסביב, שהגור יאכל ולאחר שהוא ילל פחות הוא פתח את המלכודת.
אביו של רייצו' חיטא את פצעיו של השועל הצעיר שילל בלי הפסקה. אז רייצו' חשב שזה מהכאב אך הוא מבין שזעקה כזו יכולה להיות רק מכאב האובדן.
השועל הביט בהם בעצב ועזב לדרכו.
אביו קד לו קידה, מנחה לרייצו' לעשות כמוהו.
הוא תמיד אמר לו " זו דרכנו לכבד את המתים בכך שנעזור לחיים."
העששית של השומר האירה לו את הדרך אשר נעלמה תחת עלים ועשב שגדלו באקראיות מסביב.
היער היה בנוי מעצים שחורים עם ענפים מעוותים שנראים כמושיטים יד בצורה מאיימת. אזוב וגפנים נצמדו לגזעים והשוו להם מראה מרושע. ככל שהוא הביט עמוק יותר לתוך היער, נראה שהעצים מתקרבים זה לזה, ויוצרים קיר צפוף ובלתי חדיר.
אור וטוב לב לא היו קיימים כאן – אביו היה מספר לו. אך אם תיכנס עמוק לתוך היער ותעבור את כל הקשיים שהוא מערים, תוכל למצוא בסוף את זחל החלומות ומי שמגיע אליו עם לב טהור ובקשה אמיתית הוא יתן לו ככל מבוקשו.
קול רעם נשמע, כך הוא חשב. לא היה ניתן לראות כלום תחת החשכה האינסופית.
"אתה זוכר את הלילות, לא רחוק מהימים שבהם הייתי מפחד מהלילה, הייתי שומע את קול הרעמים ובא אל המיטה שלך ושל אמא. לכם הייתה שמיכה דקה יותר משלי אך תמיד הרגשתי חם יותר." הוא דיבר לאביו ודמיין אותו הולך לידו, "אמא הייתה כועסת ואתה רק חייכת לעברי, חיבקת אותי וסיפרתי לי – רעמים הם הזמנים שהאלים מחליטים מי יהיה השליח הבא שלהם. הם בודקים בין הילדים מי הוא האמיץ ביותר, מי הוא הילד שלא מפחד מהרעם וכך הוא יבחר להיות השליח שלהם."
בזווית עינו הוא ראה זוג עיניים צהובות שנעלמו לתוך החשכה, רייצו' שלף את חרבו, "אני השבתי לך שאני מפחד ואני לא אבחר להיות השליח שלהם."
העיניים נעלמו וקול רשרוש נשמע, לפתע העיניים הצהובות הופיעו מולו בין שני עצים אדירים.
"אז הפכת להיות השליח שלהם? של האלים?" העיניים הצהובות נעו לפתע מעלה ומתוך החשכה נשמע קול נפנוף כנפיים שנמתחו לשני צידי השביל. "גלה את עצמך ציפור!" רייצו' פקד.
העיניים הצהובות היו כלהבה, אש המכלה את כל אשר בדרכה.
עם העיניים הופיע מקור בצבע חום שנהב.
גוף הציפור היה ענקי ומלכותי, כגודל העצים. הוא היה אדום שני עם נקודות של חול ים, וראשה עיטרו אלפי צבעים שונים שזורים אחד בשני, מייצרים דפוס יותר יפה מכל דבר שהוא אי פעם ראה.
הציפור הענקית הניעה את ראשה סביב, עיינה היו אבודות, רק אבודים יכולים לזהות אבודים אחרים.
הציפור התעופפה במהירות מתנגשת בעצים ומתרסקת באדמה, שוב ושוב היא קמה מתעופפת לעבר רייצו' אך לבסוף מתנגשת בעץ. גופה העצום רעש, זעקה נשמעה ממנה בזמן שאלפי גחליליות התעופפו לכל עבר.
לבסוף היא זינקה לעברו מתנגשת בו.
רייצו' נפל על הרצפה וחרבו התעופפה מגבו הצידה.
"זה יום יפה!" היא הביטה לעברו והוא לא הגיב.
"מה את רוצה ממני? עכשיו לילה" רייצו' שאל בחשש רב בהבנה שהחרב רחוקה ממנו.
הציפור נעה סביבו, " עכשיו יום! יום! יום! יום!" ראשה של הציפור התקרב לעברו, רגליו נפשקו והמקור נחה בעדינות ביניהם, "אני רואה שמש ומה אתה רוצה?"
רייצו' התנשם, "אני רוצה לעבור קדימה למצוא את הזחל"
הציפור נופפה בכנפיה משחררת אלפי גחליליות אשר נפלו כשלג.
"תענה לי על שאלה ואתן לך לעבור," הציפור התמקדה בו.
"אוקי," רייצו' התרומם על מרפקיו.
"מה אני?" היא שאלה.
"ציפור ענקית?" רייצו' השיב
"אני לא ציפור, אני זאב," היא השיבה.
"זה מטופש את ציפור!" לא היה לו זמן לבזבז עליה עכשיו.
"אתה ציפור!" היא זעמה דוחפת את מקורה קדימה מקריבה אותה לחזה שלו אך מניחה אותה שוב בעדינות שלא מתאימה ליצור הענקי.
"יש לך מקור, נוצות וכנפיים. מה את יכולה להיות יותר מאשר ציפור?"
"אני יכולה להיות זאב," היא ניסתה לילל אך ללא הצלחה.
"למה את מתעקשת לא להודות שאת ציפור?" הציפור הכעיסה אותו.
"למה אתה רוצה למצוא את הזחל? אני רוצה גם למצוא אותו," היא משכה את ראשה מעלה.
"אני רוצה לבקש משאלה ממנו, אני רוצה שהוא יעזור לי," ליבו פעם במהירות.
"גם אני, אני רוצה שיעזור לי להביא ביצים לקן שלי," ראשה הצביעה לעבר קן ענקי שנח על עץ מתפורר, השורשים שלו בצבצו מחוץ לאדמה וענפיו היו שבורים מיובש.
"למה בנית את הקן שלך על עץ מת?"
"הוא לא מת!" הציפור זעמה. "אני רוצה לבקש מהזחל שיתן לי ביצים לקן שלי. למה אתה רוצה למצוא הזחל?"
בטנו של רייצו' התהפכה, ידו הפכה לאגרוף.
"העץ הזה מת! השורשים שלו מחוץ לאדמה ונראה שלא השקו אותו במים שנים. אני לא יודע למה את בחרת לגדל כאן את הקן שלך אך אין ספק שאת מזמינה מוות גם לילדים שלך אם לא תעבירי את הקן לעץ אחר!"
מבטה של הציפור הפך להיות רך ומלא עצב, "זה שדה יפה לגדל בו קן של ציפורים, אבל מה אתה רוצה לבקש מהזחל?"
"אנחנו ביער את לא יכולה לראות את האמת שמולך," רייצ'ו זעם, "אני רוצה לבקש ממנו שיחזיר את אבא שלי לחיים."
"אני רוצה לאכול את הזחל" הציפור הקריבה את ראשה שוב.
"למה זאב רוצה לאכול זחל?" רייצו' שאל.
הציפור נעצרה לרגע חושבת.
"יש לך נוצות ומקור, את לא יכולה לילל, אך כן יכולה לעוף ואת רוצה לאכול זחל, ואת מגדלת קן על עץ מת. את ציפור אז תודי בזה וזהו. למה את מתעלמת מהאמת? אבי אמר לדבר על הדברים הקשים זה מה שאנחנו אף פעם לא עושים אך הדבר שהכי צריך"
היא הניעה את הראש כמעט סיבוב מלא, "אולי אני ציפור, כמה עצוב. האם זה אומר שעכשיו גם לילה והביצים שלי נאכלו ע"י זאב?"
"כן וכן." עצב רב מילאה את עיניה של הציפור, "את יכולה לעוף לאיפה שאת רוצה, את יכולה לברוח מהכל. הלוואי שאני הייתי יכול לברוח ממחר בבוקר."
"מה קורה מחר בבוקר?" קולה היה שקט.
"קוברים את אבא שלי," הוא רצה לבכות, "אבל אני לא אתן להם." ידיו קפצו לאגרופים וקולו הפך להיות זועם, "אני לא אתן להם!" הוא צעק בעוצמה. "אני לא אתן להם," הוא משך את חרבו אליו והרים אותה לעבר הציפור.
"אוי לא! זה נראה ממש חד," פחד היה בפניה של הציפור.
"את רוצה למנוע ממני להחזיר את אבי שמת, אני לא אתן לך," הוא צעק וגופו התקשח.
"אני לא רוצה להיות ציפור אני רוצה להיות זאב," קולה של הציפור היה שבור.
"את ציפור ואני לא אתן לך," הוא אחז בידו בחרב, מזנק לעבר הציפור דוקר אותה בעוצמה. בזעמו הוא דקר שוב ושוב "תזוזי מדרכי, אבי מת ואני אחזיר אותו. אבי מת ואני אחזיר אותו!"
הציפור זעקה, מביטה לעבר החרב בעוד שאלפי גחליליות החלו לברוח ממנה. עיינה היו מלאות עצב ופחד "אני לא רוצה למות…"
בין רגע היא התפוצצה באור חזק, היער החשוך התמלא באור חמים והציפור הפכה להיות אלפי גחליליות אשר נעלמו לכל עבר.
החרב נפלה לאדמה.
רייצו' הרים אותה, מוצא לידה ציפור קטנה ופצועה. הוא אסף אותה בידיו.
"אני לא רוצה למות, לא ביער, לא בחושך, לא כציפור. הייתי פעם נערה, אני חושבת… היה לי קול יפה והייתי שרה שירים שהיו מרגיעים את הפרחים. הדבורים היו באים ושותים מהדבש ואני הייתי מאושרת. אני רוצה לחזור להיות מאושרת."
"אני מצטער, אני מצטער. מה אני יכול לעשות?" רייצו' התחיל להתנשף במהירות, מביט סביב לפתרון.
הציפור נעה בידיו מיצור אדיר וענק היא הפכה להיות קטנה ושברירית ועיינה נסגרו.
הוא החל לרוץ קדימה אוחז את הציפור קרוב לליבו, נופל וקם הוא רץ עד קצה השביל ומצא את עצמו עומד בקרחת יער.
שם במרכז מעל גבעה חומה ועגולה ישב לו שועל, הוא חבש משקפיים ולבש צעיף אדום. השועל קרא ספר ומסביבו היו עשרות חפצים שונים – ספרים, קופסאות אוכל, מטילי זהב ועוד פריטים שונים.
גופו של השועל היה שחור עם פסים ירוקים, זנבו התפצל לארבע זנבות שונים, אפו שחור ומסביב לפיו שפם לבן. עיניו היו סקרניות למראה רייצו'.
"בבקשה," הוא פתח את ידו מציג את הציפור לשועל, "אתה יכול לעזור לי?"
השועל הסיר את המשקפיים, "זה תלוי."
"במה זה תלוי?" רייצו' ענה.
"זה תלוי במה שיש לך לתת לי בתמורה," השועל היה רגוע וזה הכעיס אותו.
"מה אתה רוצה? אתן לך את כל מה שיש לי," ליבו הלם, הוא לא רצה לפגוע בציפור.
"מה יש לך? יש לי את הכל, כמעט…" שהועל הציג לו את כל השלל שלו.
רייצו' הביט מסביב ואכן לשועל היה את הכל, כל מה שאפשר לדמיין.
"אתן לך מטבעות זהב," רייצו' חשב על המעט שיש לו.
השועל פתח קופסא מלאות מטבעות זהב.
"אתן לך תפוח בדבש," הוא הוציא אחד מהתיק שלו.
השועל נחר, "יש לי מספיק תפוחים ואני לא נהנה מהטעם של הדבש. אין לי זכרונות מספיק טובים שאוכל לטעום את הדבש."
רייצו' פשפש בתיק ואז מצא את השעון.
"יש לי מספיק שעונים, אם אין לך משהו אחר לתת אני לא יכול לעזור לחבר שלך."
"אין לך שעון כזה," רייצו' הציג את השעון לשועל.
"מה מיוחד בשעון הזה?" השועל היה סקרן.
"זה שעון של שליחי האלים," רייצו' דחק בו לקחת את השעון.
השועל דפק על השעון, "הוא נראה מקולקל."
"הוא לא מקולקל, פגע בו ברק," קולו היה מלא התלהבות שהוא הצליח לסקרן את השועל.
"איך זה עוזר לשעון?"
"שהייתי פוחד מרעמים אבא הבטיח לי שאני אמיץ מספיק בשביל האלים, יצאנו ביחד לגשם ונרטבנו ואבי הוציא את השעון שלו החוצה והעמיד אותו במרכז החצר. ברק פגע בשעון הזה והוא הבטיח לי שזה אומר שהם סימנו אותי, שעמדתי במבחן ואני חזק."
"מי סימן אותך?" השועל ליטף את השעון.
"האלים, הם בחרו בי בגלל שאני חזק," רייצו' השיב בביטחון.
"התפללתי לאלוהים כל חיי והם לא עזרו לי מעולם. אתה חזק?" השועל הסתקרן.
רייצו' הביט בציפור הפצועה וחשב על אמו ואחיו שהשאיר, "חשבתי שכן כשנכנסתי לכאן, אבל אני לא בטוח יותר."
"אני לא מעוניין בשעון," השועל דחף את השעון לעברו של רייצו'.
"למה לא?" רייצו' חש אבוד.
"לשעון הזה יש ערך רב רק לך ועבורי הוא חסר כל ערך. כך הם כל הדברים הכי חשובים, אנחנו נותנים להם חשיבות בהקשר שלהם לחיים שלנו. יש לי ספר ישן ומרופט עם דפים חסרים. אדם אחר יזרוק אותו לפח בזמן שעבורי הוא הזיכרון שאבי הקריא לי ערב אחר ערב מהספר. כל הזהב שבעולם לא שווה לספר הזה," השועל השיב.
"ובכלל, אני מחפש את זחל החלומות, זה מה שאני צורך," השועל המשיך.
"גם אני," רייצו' ענה בהתלהבות.
"למה אז אתה עוזר לציפור?" השועל הזיז את גופתה הקטנה של הציפור, "ונראה שהחבר שלך כמעט מת"
רייצו' הביט בציפור, גופו מתקפל לתוך עצמו, "לא לא!" ידיו אחזו בעדינות את הציפור, "בבקשה לא. אני מצטער אני מצטער."
"זה בהחלט מצער."
ברק הכה באחד העצים הקרובים ורעם נשמע.
רייצו' החל לבכות, הדמעות פגעו באדמה.
השועל הביט בדמעות, הרים את כל הקופסאות לעגלה, "אני לא יכול לעזור לחבר שלך אך אעזור לך."
"איך תעזור לי?" רייצו' לא הרים את ראש שנטמן באדמה.
"תשלים עם כך שדברים מתים, הולכים ובאים. ככה זה דרכו של העולם, אנחנו חיים ובכך מכבדים את המתים. שום מיקוח לא ישנה את זה."
רייצו' חיבק את הציפור, מנשק אותה ובוכה, "אבא בבקשה תעזור לי."
"הגיע הזמן שלי ללכת, אחד הדברים המדהימים ביותר בדבש הוא שדבורים עומלים שעות על מנת להכין אותו, מתוך סבל וכאב בסוף יוצא משהו מתוק." השועל טפח על גבו של רייצו', ונעלם עם העגלה שלו לתוך היער.
רייצו' בכה, מנסה לעצור את הדמעות ובסוף הוא נכנע לזרם הבלתי פוסק שלהם. השבר שהיה בליבו עמוק יותר מכל כאב שהוא אי פעם הרגיש. הוא בכה ללא הפסקה ונשמתו נעתקה לרגעים. הוא היה לבד.
על הגבעה הזו.
ללא אבא שיגן עליו.
ללא דרך להחזיר אותו לחיים.
הזמן עבר והוא היה שבור כמו השעון.
לפתע הגבעה שעליה נח החלה לזוז. הוא התגלגל מטה. מה שהיה נראה כמו קרחת יער מוגבעת הפך להיות יצור חיי ואדיר עם פרווה שחורה ושני עיגולים שגדלו בצורה סימטרית מסביב ללחיים ועיניים חומות חסרות ניצוץ. זה היה דב שחור ענקי שהתעורר.
"אני רק רציתי שיעזבו אותי בשקט," הדב הצהיר בקול שקט וחלש.
"הבכי שלך העיר אותי," הדב התיישב. "למה אתה בוכה? למרות שאני לא בטוח שאוכל כבר לעזור."
הדב הביט לעבר הציפור המתה, "אה אני מבין. זה בכלל מדכא, אולי כדאי לחזור לישון." הוא גירד את גבו. בכף ידו האדירה הוא הזיז את הציפור שלא נעה. "טוב, גם ככה אין באמת סיבה לחיות."
רייצו' הרים את הציפור בידיו ויכל להישבע שהרגיש פעימה, הוא עטף אותה במטלית שהוציא מהתיק.
"מה אתה עושה כאן ילד?" הדב הרים גבה.
"אני באתי לכאן לחפש את הזחל הקסום שמגשים חלומות, אני רוצה להחזיר את אבי לחיים."
הדב פיהק, "זה בהחלט בקשה גדולה גם לזחל וראיתי אותו מבצע הרבה ניסים, אך אני לא בטוח שהוא יכול לבצע את הנס הזה. גם אני ביקשתי ממנו משהו והוא לא יכול לעזור לי."
"אתה מכיר את הזחל?"
הדב הנהן לאישור.
"תעזור לי למצוא אותו."
הדב השיב לשלילה.
"למה לא?"
"כל ההתעסקות הזו במוות מזכירה לי את הכשלונות שלי, את העובדה שנתתי לאסונות לקרות ושכחתי את התפקיד שלי. ועכשיו הציפור הכמעט מתה שלך מורידה לי את המצב רוח וגם ככה לא היה לי הרבה, בגלל זה באתי לכאן לישון בשקט ולשכוח."
רייצו' שתק לרגע "גם אני רוצה לשכוח."
"כולם רוצים לשכוח, אבל הזיכרון הוא דבר ארור. הוא מחזיר לך שוב ושוב דווקא את הרגעים הללו שהכי מאמללים אותך. לא שמעתי אף פעם על אדם שהזיכרון מחזיר לו רגעי אושר מחדש. המוח שלי כל הזמן מזכיר לי רק את הרגעים הפחות הטובים בחיים, שנכשלתי להציל את בני האדם, שנתתי לאסונות להכות בכפרים שלמים. התפקיד שלי היה למנוע את זה ואני נכשלתי ונתתי למוות לפלוש לכל מקום. שמי הוא קומה."
הדב נזרק על האדמה עוצם את העיניים, "אז אני ישן מאז ועכשיו שתלך אחפש מקום חדש שבו אוכל לישון בשקט ולחלום על דברים אחרים שבהם הייתי קומה השליח של האלים שמגן על האנשים ולא על הרגע שבו נכשלתי."
הדב התרומם והחל לצעוד בעצלנות לעבר היער, "קומה!" רייצו' קרא לו. "לפני שתלך לישון לא תגלה לי היכן נמצא הזחל? אם לא בשבילי אז בשביל הציפור שהיא תחייה. היא זקוקה לי."
הדב השיב לשלילה, "על מנת להגיע לכאן רייצו' השארת אנשים שהיו זקוקים לך אז למה הציפור משנה והם לא?"
הוא חשב על בית התפילה, אמו שם בוכה עם אחיו. הוא השאיר אותם לבד אבל זה למטרה טובה, זה חייב להיות. "בגלל שזה דרכו של אבי לדאוג לאחרים, אתה יודע שהוא בילה לילה שלם רק להזיז עצים על מנת לשחרר קבוצה כלבים שנלכדו מתחת?"
"הוא נשמע כמו אדם אציל, אני בטוח שהאלים מכבדים אותו עכשיו," קומה נאנח.
"חייב להיות משהו שישמח אותך," רייצו' הסתקרן.
"יש מעט דברים שמשמחים אותי," קומה השיב.
"תספר לי על אחד," רייצו' דחק בו.
"תספר לי אתה," הדב השיב.
רייצו' התיישב, "קשה לי לחשוב על אחד." הוא הוציא את בקבוק הדבש מהנרתיק שלו ושתה.
"הייתי שמח עם אבא שלי, משחק בתופסת, יורד לנהר לדוג דגים."
"כל זה נשמע כמו דברים טובים, חבל שאנחנו לא זוכרים אותם יותר כמו את הדברים הרעים ובכלל דגים זה דבר טוב. אם היה לך דג עכשיו כנראה לא הייתי רוצה ללכת לישון."
רייצו' חשב על השועל וכל הדגים שהיו לו. אם היה מסכים להחליף את השעון בדג אז היה יכול לתת אותו עכשיו לדב. "יש לי שעון מזהב."
"שעונים רק מזכירים לי שהזמן זז," הדב החל ללכת לכיוון העצים.
רייצו' פשפש בדבריו ובסוף מצא את הפתרון. "יש לי תפוח בדבש, דבש מהכוורת שלנו."
הדב עצר, "כמה טעים הדבש הזה?"
רייצו' חייך, "הדבש הכי טוב שיש, דבש שמנגנים לו בחליל."
"על דבש כזה עוד לא שמעתי." הדב התיישב דורש בתנועה שיגיש לו את התפוח, רייצו' הקפיץ לו אותו והוא זלל אותו במהירות, "הלוואי והייתי יכול לומר למוח שלי לזכור את הרגע הזה ולשחזר אותו שוב ושוב כך אולי הייתי פחות עצוב."
רייצו' התיישב לידו נותן לו עוד תפוח, "אולי אתה פשוט צריך יותר תפוחים מדבש שיזכירו לך את הרגעים הללו."
הדב חשב, "אולי תספר לי עוד סיפור שמח שלך עם כל תפוח ואז אזכור משהו טוב. תספר לי על אביך נשמע שאהבת."
רייצו' הגיש לו עוד תפוח, "אהבתי אותו והוא אהב אותי…"
הם ישבו ורייצו' הגיש לו תפוח עם דבש ועם כל תפוח הוא סיפר לו על הגבורה של אביו בזמן המלחמה שהציל את החברים שלו, בזמן שהוא נלחם בדביבון שנראה כמו כלב שנכנס לכפר וזרע בלאגן.
"אני בהחלט מרגיש יותר טוב," הדב ליקק דבש משפתיו. "ממה אביך מת?" הוא שאל.
"אבי מת במלחמה, הוא יצא כדי לחלץ את אחיו. הוא הצליח למצוא אותו אך הוא נפצע," רייצו' הרגיש גאווה באבו.
הדב הביט ברכות, "נשמע שהוא היה אדם אמיץ."
רייצו' הנהן. "היכן נמצא הזחל? הוא יכול לעזור לי."
"לא יודע אם הוא יכול לעזור לך, אך הוא נמצא לא רחוק מכאן תמשיך ללכת אחרי אור הירח לתוך היער. שם אתה תמצא אזור שבו העצים קטועים וביניהם חיים להם יצורים קסומים בשם פאוסים. הם מטפלים בזחל שאתה מחפש או ליתר דיוק הוא מטפל בהם."
הדבש הושיט לו גרעין מזהב, "תן להם את זה, הם מחפשים את זה הרבה זמן."
הגרעין מזהב היה חמים, רייצו' הניח אותו בתיק ומעליו את הציפור.
"אם הם מחפשים את זה, למה לא נתת להם את זה?" הוא סגר את התיק.
הדב גירד את ראש זולל תפוח, "כשאתה בדיכאון אתה שוכח שאתה צריך לפעמים לעזור לאחרים, כנראה שהייתי בדרך לעזור להם ושכחתי."
רייצו' זרק לדוב את כל תפוחי הדבש שנשארו לו.
רגליו רצו במהירות לעבר העצים אך שם הוא נעצר עומד בחשש. הוא הוציא את השעון וקשר אותו מסביב לצווארו, הוא שתה מהדבש וזיכרון נוסף עלה בו.
"אבא, אהבתי שהיינו יושבים בלילה, אני, אתה, אמא, רייליו ומסירו תחת כיפת השמים, צולים תפוחים וטובלים אותם בדבש. זה הצחיק אותי שהיה לנו את הבית הענקי הזה מלא החדרים אך בסוף היינו מוצאים את עצמנו בחצר." הוא צעד לתוך החשכה אך הירח האיר את דרכו קדימה, "הבנתי אז שאנחנו לא צריכים בית גדול אנחנו רק צריכים אחד את השני. לדאוג אחד לשני ואולי כמה תפוחים ודבש."
היער הפך להיות צפוף יותר, לנוע בין העצים היה קשה והענפים שרטו את עור פניו של רייצו' ככל שהוא נכנס עמוק יותר לתוך היער.
לא לקח הרבה זמן לרייצו' עד שהוא הגיע לאזור כפי שהדוב סיפר לו, שם העצים היו שרופים וקטועים. מסביב לעצים הוא ראה גופים זזים, יצורים דקיקים כמו עצים חוששים.
"לא באתי לפגוע בכם'" הוא הרים את ידיו לאוויר.
"אני צריך את עזרתכם, אני רוצה למצוא את הזחל, הזחל שיכול לעזור לי."
הפאוסים נעלמו מאחורי העצים שעדיין היו בריאים. רייצו' שלף את גרעין הזהב והציג אותו להם, "אני חבר שלכם."
רעשים נשמעו והם יצאו במאות. גופים דקיקים, רגליים ארוכות, עיניים לבנות. הם ניגשו לעבר הגרעין, כמעט נגעו בו אך רייצו' סגר את כף ידו.
זעקות של כאב יצאו מהם, זעקות של כאב כמו שהוא שמע מאימו ביום שסיפרו על המוות של אביו. "סליחה סליחה, אני יודע גם מה זה כאב של אובדן," הוא פתח את כף היד, נותן להם את הגרעין.
אחד הפאוסים הרכין את ראשו ועליו ישב לו זחל בצבעי הקשת. הפאוסים במהירות לקחו את הגרעין אותו ורצו לשתול אותו.
"תודה רבה שהבאת לנו את הגרעין, נראה שהוא חמים ומלא זיכרונות טובים." הזחל השיב בקול רגוע ועדין. "הזכירונות הללו יעזרו לנו לגדל את היער מחדש," הוא חייך. "זה אומר שהדוב סוף סוף קם. מה גרם לו לצאת מהדיכאון שלו?" קול רם נשמע מיצור כל כך קטן.
"הבאתי לו תפוחי עץ עם דבש והוא אמר שזה הזכיר לו רגעים טובים."
הזחל חייך, "ולמה אתה כאן?"
"אני כאן כדי לבקש משאלה," רייצו' השתחווה. "בבקשה. אתה יכול להחזיר…" משהו בילבו של רייצו' גרם לו להסס.
"אני מאזין," הזחל המתין.
"אתה יכול להחזיר אנשים לחיים? את אבי?" רייצו' שאל מרגיש מהוסס ומפחד.
הזחל חייך, "אני יכול להחזיר לחיים. דע לך משהו חשוב לגבי מה שאני מחזיר לחיים…"
"לא יכול לצאת מהיער הזה?" רייצו' השלים את המשפט מביט בכל הקסם סביבו.
הזחל צחק, "לא," הזחל נע. "הוא יחזור לחיים למספר רגעים לפעמים זה דקות אבל לא יותר מכך."
הזחל קבע עובדה, "אתה מוכן לזה? לחיות עם הכאב של הפרידה שוב אחרי כל מה שעברת?"
"אז כל המסע שלי היה חסר תועלת?" רייצו' שאל.
"לא בטוח, אם תרצה לזכות בעוד רגע איתו," הזחל חייך.
"אני רציתי חיים שלמים," רייצו' חש נבגד.
"אף אחד לא בוחר את היום שהוא נולד ואת היום שבו הוא עוזב את העולם. אני ראיתי אותך שנכנסת ליער, אתה לא אותו אדם שעומד מולי כרגע. עברת את הציפור שלא רוצה להאמין שהיא ציפור. בזעם שלך פצעת אותה. המשכת לדבר עם השועל שמתמקח על הכל. הוצאת את הדב מדיכאון והגעת לכאן להשלים את המסע שלך."
"אך המוות ניצח!" רייצו' חש מיואשוניגב את הדמעות. "אני עדיין מתגעגע אליו והחושך בליבי כל כך עמוק."
"כך צריכים להרגיש אנשים שאוהבים," הזחל חייך.
"תזכור רק את הרגעים הטובים שהיו איתו, תבכה על אובדן שלו ותחגוג את החיים שלו. תמשיך לחיות בדרך אביך תדאג למשפחה שלך. האור כבר ימצא את דרכו חזרה."
הזעם שבתוכו שכך, הכאב עדיין היה שם אך הסיפורים שהוא סיפר לדב הרגיעו את ליבו שדאב.
תיקו הרגיש כבד יותר, ידו פשפשה בתכולה והוא הוציא את הציפור הפצועה.
"אתה יכול לרפא את הציפור?" רייצו' הציג לו את הציפור.
הזחל הביט בה והנהן לאישור, "אני יכול לרפא את הציפור או להחזיר את אביך למספר רגעים. הבחירה שלך?"
הוא נזכר באותו יום שאביו חילץ את השועל מהמלכודת למרות שהוא ניסה לנשוך אותו. אביו ויתר על האוכל שהביא לכבד את אביו המת על מנת להציל את השועל.
"זו דרכנו לכבד את המתים, בכך שנעזור לחיים," הוא דיבר לעצמו.
רייצו' הנהן, "אני רוצה שתציל את הציפור. פגעתי בדחף של זעם בחוסר רצון לקבל את המוות של אבי. זה היה ההפך מדרכו של אבי, הוא כיבד את החיים ולא דבק למוות."
הציפור נשמה, נשימות חלשות עדיין היה בה חיים.
"האם אתה שלם בבחירה שלך?" הזחל שאל.
רייצו' הנהן לאישור, "אני לא אוכל להשלים אף פעם עם הפרידה אך לא אוכל לחיות עם המוות של הציפור על המצפון שלי."
הזחל חשב על דבריו של רייצו' והשיב, "הפרידה היא תהליך ואתה עדיין עובר אותו. יהיה לך עצוב לעוד ימים רבים אולי חודשים. ועם הזמן הרגעים הטובים יהיו חזקים יותר מהרגעים העצובים. אביך לא יחזור אך גם לעולם לא ילך. הוא השאיר את חלקו בך ובכל אדם שהוא נגע בו. כגודל האדם כך גדול החור שהוא משאיר בך. אבל הזמן יעשה את שלו."
הזחל התכווץ לתוך עצמו, משיל את הקליפה שלו ונותן לכנפיים מלאות בשלל צבעים וצורות להתגלות. הזחל הפך להיות פרפר, כנפיו צבעוניים. במעופו הוא השאיר שובל של קשת.
הפרפר נחת על הציפור.
כמו הדבורים שמצצו את הדבש מהפרח הוא נשק לה בעדינות ולקח ממנה את הכאב.
היא פקחה את עיינה.
הציפור התרוממה משחררת נחיל של גחליליות. עיינה הצהובות הביטו ברייצו'. "תודה שהזכרת לי שאני ציפור," קולה היה עדין ושקט.
"תודה לך שהזכרת לי את דרכו של אבי."
"לא לפני הרבה זמן, כאשר השמש והירח היו קרובים יותר והכוכבים לא פחדו מהאדמה, התהלכתי כילדה בכפר. זקני הכפר אמרו שאפשר לדעת אם הורה חינך היטב את ילדיו רק אחרי שהוא יעזוב את העולם והילדים ימשיכו להתנהג כאילו הוא עדיין בין החיים. אתה מכבד את אביך."
דמעות זלגו מעיניו של רייצו'.
הזחל בירך את הנער לשלום ולראשונה זרחה השמש ביער.
באותו בוקר השומר התעורר, השער ליער היה סגור ורייצו' לא היה שם. כאילו מעולם לא הגיע באותו הלילה.
השומר שמע את קולות הכפר. החל טקס הקבורה. הוא רץ במהירות לעבר הכפר ובראש הטקס היה רייצו', במדים של אביו עונד את השעון השבור.
קולו של רייצו' היה שבור, "למדתי שקסם יכול לגרום לחיות לדבר, לפצעים פיזיים להירפא. אך כל הכשפים והקסמים בעולם לא יכולים לשנות את הדבר הבסיסי ביותר במרקם הקוסמי וזו אהבה. אהבה נצחית כמו הזמן עצמו ואין אהבה חזקה יותר משל הורה לילד שלו." רייצו' השתחווה לעבר קבר אביו. "אתה לימדת אותי את זה אבא."
השומר לרגע נשבע שראה את אביו של רייצו' בראש התהלוכה אך במבט שני הוא הבין שזה היה רייצו' עצמו.
