רגל ישרה
הכלב שיקע את שיניו עמוק בתוך זרועו הרכה של הילד. הילד צרח וניסה להתנער, אבל הכלב היה חזק יותר. בתוך בכיו חלף מבטו של הילד על פני עיני הכלב והן לא נראו רעות. לא היו בהן עננים של זעם, למעשה היתה בהן תחינה. מן האופק התקרבו הדמויות, גבוהות, שחורות, מאיימות, והילד צרח. הכלב נעל את לסתותיו ולא היה מוכן לשחרר. הילד לא הבין מדוע הכלב התהפך נוכח הסכנה המתקרבת. כבר שבועיים הם הולכים יחד, מדלגים ממקום למקום, נמנעים ממגע אדם, גונבים מזון ומסתלקים לחשיכה. הילד הרגיש שותפות גורל עם הכלב. אף אחד לא רצה בו, אף אחד לא רצה בכלב. שניהם הדלדלו לעור ועצמות, והילד חשב שקולות קוראים לו בלילה מרוב תשישות והזיות. לא היתה לו תוכנית ולא היתה לו הבנה של מי נגד מי או מי נגד מה. הוא רק רצה לשרוד. והפחד ליווה אותו כל יום, עד שנתקל בכלב. הכלב נתן לו נחמה. זה היה גולדן רטריבר מלוכלך, ואולי סתם כלב מעורב, אבל עיניו היו טובות והילד הרגיש בעלות עליו. הוא חלק איתו את מעט המזון שגנב. בהזדמנות אחת לכד הכלב מכרסם גדול, אולי לוטרה, בהזדמנות אחרת גרר איתו פלג גוף עליון של תן. הכבד נלקח, העור החל להצטמק סביב הגולגולת, אבל הם בישלו אותו בכל זאת. לילד היה סיר אחד, אולר חלוד ומצית שאזל בה הגז.
הדמויות שהתקרבו היו גבוהות, אולי גבוהות רק בעיניו של ילד, הן היו רזות והלכו בקצב איטי. לילד לא היה ספק שברגע שיבחינו בו ילכדו אותו ויעשו בו מעשים נוראיים. הוא משך בפעם האחרונה את ידו וויתר. הכלב היה חזק. הוא התיישב ביאוש וחיכה לגורלו המר, דם נוזל מזרועו, כשהדמויות הפכו ברורות יותר, הפכו לבני אדם. אחד מהם היה כהה, השני קרח עם זקן. הם הבחינו בילד ודיברו ביניהם בלי להתיק ממנו את המבט. לבעל הזקן היה מקל והוא הצביע על הילד. הילד ניסה לגרור את ישבנו אחורה על העפר.
הדמויות שמרו על טווח ביטחון מהכלב, בעל הזקן נופף במקלו. הכלב הרפה את אחיזתו והילד חשב לפתוח במנוסה. אבל האיש עם המקל אמר לו: "אל תברח". זה כל מה שהוא אמר, אבל רגליו של הילד כשלו. הוא קם וניער מעצמו את העפר. הכלב הביט בציפיה.
"מה אתה עושה פה ילד?" שאל האיש עם הזקן.
הילד לא ענה.
האיש עם הזקן התייעץ עם האיש הכהה. האיש הכהה נראה כמעט אדיש.
"איפה השבט שלך?" ניסה האיש.
הילד לא ענה. הוא עדיין חשב שזמנו קצר.
"אתה רוצה לבוא איתנו?" שאל האיש. "אנחנו הולכים דרומה". הילד שמר על שתיקתו אבל דמעות החלו יוצאות מעיניו. האיש התרכך ואמר: "אל תבכה. נמצא את השבט שלך". והילד הנהן בחוסר אונים, למרות שלא היה לו שבט ולא היו לו עוד דמעות. האיש כופף את ברכיו לישיבה שפופה, והכהה התכופף אחריו.
"אנחנו מהצפון", אמר. "זה צייד", החווה כלפי איש הכהה, "ואני מתקשר. אתה יודע מה זה?"
הילד שמע את המילה הזו בעבר, פעם כשהיה לו שבט, לפני שהושלך משם, כי היה עוד פה להאכיל ולא תרם להשרדות דבר. אבל הוא לא היה בטוח מה פשר המילה. הוא הנהן, אבל האיש ראה דרכו. "זרקו אותך?" שאל, והילד הנהן שוב. "תבוא איתנו עד לתחנה הבאה". הוא הושיט את ידו והילד נרתע, הכלב נהם נמוך. "לא נפגע בך. וגם בך", אמר לכלב, והכלב נרגע. האיש הסתובב לתיק היוטה שעל גבו ושלף ממנו בקבוק פלסטיק. "קח", אמר ונתן לילד מים. הילד שתה. הוא ניגב את דמעותיו ואת אפו, והנוזלים חרצו שבילים נקיים בפרצופו המלוכלך.
"אנחנו נחנה בנחל הראשון שנמצא" אמר וקם ממקומו. האיש הכהה קם אחריו. הילד הביט בו ושאל: "יש לכם אוכל?" האיש עם הזקן אמר: "נמצא".
הילד והכלב הצטרפו לשני האנשים והם החלו הולכים דרומה, לכיוון הרים שחסמו את אור החמה. בערב הם הקימו מדורה. הם לא מצאו נחל, אבל הם מצאו עץ מסועף וחנו בבסיסו. מעל היו שמיים גדולים מלאי כוכבים ומסביב היו רק מישורים של עשב ואבנים. הצינה הזדחלה לאט. "שב קרוב לאש", אמר האיש. הוא הוציא מתיקו חצי כיכר לחם יבש ונתן לילד חתיכה.
רק אחרי זמן ארוך דיבר הצייד לראשונה. הוא אמר למתקשר: "אני אעשה סיבוב, אולי נמצא משהו". המתקשר הנהן, והוא והילד נותרו לבד. המתקשר אכל גם הוא חתיכה. הוא התבונן בילד.
"לפני כמה שנים, בחורף, אנשים נקטפו אל השמיים".
"העליה", אמר הילד, אבל לא ידע גם הפעם מה משמעות המילה.
"כן", אמר המתקשר. "איך קוראים לך?"
הילד משך בכתפיו.
"אנחנו, שנשארנו פה, לחמנו כמו משוגעים. הכל נהרס. כל מה שהיה לפני כן נהרס. וכל מה שנשאר זה השבטים. כמו השבט שלך. ובכל שבט היה איש אחד שהיה מתקשר עם השמיים, כמוני. אתה זוכר את המתקשר שלך?"
הילד התאמץ להזכר, היתה שם אישה עם אבן על צווארה, אבל הזכרון היה מעורפל והוא ניער את ראשו.
"גם לכם היה אחד. אנחנו מקבלים הודעות מהשמיים, מתי ואיפה נפתח השער הבא. לפי זה אנחנו מכוונים לאן ללכת, מה התחנה הבאה". הוא עצר ללעוס קצת. "כשמגיעים לשם", אמר, "יש הזדמנות. יש הזדמנות למי שפה להצטרף לאלה ששם, הצביע למעלה. אבל אתה חייב שתהיה לך את הכוונה הנכונה. מבין?" הילד לא הבין כלום אבל הנהן בכל זאת.
"אם אין לך כוונה נכונה, אתה נשאר פה, עם הרעב ועם המאבק. לפחות עד הפעם הבאה".
הילד הרגיש קור ועייפות חודרים לעצמותיו. הוא רצה לישון. האדמה היתה קשה. "תיכף יחזור הצייד", אמר האיש והשעין את גבו על גזע העץ המפותל. הילד לא המתין לראות מה יעלה בידו הצייד. הוא התכרבל לצד המדורה ותוך זמן קצר נרדם.
בבוקר טל כיסה הכל ובגדיו של הילד היו ספוגים עשן. המתקשר והצייד כבר החלו להתארגן. על המדורה הכבויה היה סיר עם מים ובתוכו חתיכת בשר. "התעוררת?" שאל המתקשר. "יש קיפוד בסיר, אם אתה רעב". הילד הרגיש רוק סמיך וטעם חמוץ בפיו. הוא שלף בזהירות מהסיר גוש לא מזוהה וחלק אותו עם הכלב. הכלב בלע אותו בבת אחת.
"אנחנו הולכים דרומה", אמר המתקשר. "נעלה את ההר ונגיע לרמה שמאחוריו, שם ננסה לא להתקל באנשים". הם ארזו את הציוד ויצאו לדרך. השמש עדיין לא סיימה לצאת, הרקיע היה אפור ולח.
הטיפוס על ההר התגלה כקשה והילד החליק מספר פעמים ונפל. הצייד עזר לו לקום והמתקשר נראה כאילו עיניו מתרכזות במשהו לא נראה באופק. כשהגיעו לרמה נפרש לרגליהם שדה טבעי גדול של צמח עם פרחים קטנים ולבנים. "ארכובית", אמר המתקשר לילד בלי להסתכל, "או מוטציה של ארכובית. זה מה שנשאר. זה אומר שיש פה אנשים". הוא סוכך על עיניו והתבונן לאופק. "מה אתה אומר?" שאל את הצייד.
"משמאל", הצביע הצייד, "צריך להיות שקטים". הם חתכו שמאלה ועקפו את השדה, עד שנכנסו לתוך חריץ רדוד של ואדי שנמשך בין הגבעות. השמש כבר עמדה גבוה וחרקים קטנים זמזמו. אחרי כמה קילומטרים שמעו לפתע צעקה. היא לא היתה קרובה, אבל שני האנשים התכופפו מייד. הילד חיקה אותם. הכלב, לעומת זאת, נדרך ושחרר נביחה אל העולם. הצייד זינק לכלב וניסה לחסום את פיו בשתי ידיו. הכלב התנער, לא מבין על מה המהומה. למרבה המזל, הוא לא המשיך לנבוח, אבל הצייד אמר "חייבים ללכת מכאן". הם עלו על השפה המזרחית של הוואדי ונחשפו מייד. במרחק של כמה מאות מטרים, באמצע השדה, הפסיקו כמה אנשים את עבודתם והביטו בכוונה רבה לעברם. הצייד אמר "רוצו" והם עלו בשארית המדרון והמשיכו בשלוחה שאחריו. עד מהרה פיגר הילד מאחור, אבל הכלב לא נטש אותו. הם רצו מהר ככל שיכלו, הצייד הוביל אותם לוואדי נוסף, ושם הם נתקלו באנשים שחסמו את דרכם. הצייד שקל לטפס שוב כדי לחצות את הואדי, אבל הבין שמאוחר מדי. הכלב פרץ בנביחות מאחור, האנשים איגפו אותם משני צידי הואדי והתקווה להמלט אפסה.
הם קשרו את ידיהם באזיקונים מפלסטיק והובילו אותם למחנה השבט. היה שם משהו בעבר, כי היו קצת חומרי בניה, בלוקים מתפוררים ופח גלי. הם היכו אותם בדרך עם מקלות והכלב נעלם. הילד בכה, אבל איש לא התייחס אליו. המתקשר המקומי פנה לאיש עם הזקן. הוא היה גבוה בהרבה, פניו צרובים, גבותיו שחורות.
"לאן אתם הולכים?" שאל.
"ג'נין", ענה המתקשר.
"ג'נין? אין שם שום פתיחה, זה עשרה קילומטר מפה". המתקשר שתק.
"אתה משקר", קבע המתקשר המקומי. "דבר או שתמות". המתקשר שמר על שתיקתו.
"לא", אמר המקומי, "מחר נלך איתכם לג'נין. אם אין שם כלום תמותו. בינתיים תשבו בכלוב".
הכלוב היה בור באדמה, שמעליו רשת ברזל מאולתרת בתור סורגים. הם לא נתנו להם אוכל או מים, והציבו שמירה. הצייד נראה מדוכדך, המתקשר שתק, הילד בכה בשקט. הכלב, כאמור, נעלם.
כשירד הלילה החלו המתקשר והצייד להתלחשש. למרות שציודם נגנב, הצייד הצפין בתחתונים להב מאולתר. השומר נרדם וצרצרים כיסו על הדממה. הוא חתך במרץ במשך זמן ארוך עד שהצליח לנתק את האזיקונים שלו, פוצע בדרך את מפרקיו. אחר כך שחרר את המתקשר וכעבור היסוס, גם את הילד. הוא שם אצבע על פיו כדי להורות לו על שתיקה. רשת הברזל הוחזקה על ידי יתדות שננעצו באדמה בלבד. הצייד חפר סביבן בשקט ושלף אותן אחת אחת. אחר כך הסיט את הרשת בזהירות והרים את הילד מעל לשפת הבור. בשלב זה התעורר השומר והתכוון לפתוח בצרחות. הצייד זינק בגמישות בלתי צפויה מתוך הבור והלם ברקתו עם אחת היתדות שאחז בידיו. דם פרץ מצד ראשו של השומר והוא התמוטט באנחה. רחש נשמע מקרוב במחנה והצייד מיהר למשוך את המתקשר מן הבור והם פתחו בריצה לעבר החושך. מטר של אבנים ליווה אותם ואחת פגעה בעורפו של המתקשר. הוא מעד אך לא נפל והמשיך בריצה. הילד, מפוחד מאד, הצליח להדביק אותם. הם עברו לצידה השני של גבעה ועצרו להתנשם. הצייד האזין ולא שמע דבר.
הוא הניד ראשו לשלילה. "הם ויתרו, אבל נמשיך להתקדם", אמר. הם הלכו במשך שאר הלילה עד שהגיעו לעמק דותן. הם מצאו מערה ונשכבו בה לישון, כשהשמש החלה לטפס בחזרה אל על.
כשהתעורר הילד, הכלב ליקק את פניו. הילד הדף את ראשו ממנו. הוא עדיין כעס על הנשיכה והסכין בגב. הצייד והמתקשר התעוררו, אבל לא התרגשו למראה הכלב. כל ציודם נגנב. הם שקלו לבשל את הכלב, אבל הילד נצמד אליו. "לא נזוז מפה ביום", אמר הצייד, "אנחנו צריכים להצטייד עד הלילה. לך תמצא מזון", אמר לילד. "אם לא תמצא, הכלב יהיה האוכל". הילד נחרד ואז חשב.
"מה עם הארכובית?" שאל.
"עדיף בשר".
הילד היסס ואז קרא לכלב. הוא הביט בצייד בחשדנות והתרחק לאט מהמסתור הבטוח שסיפקה המערה. בעמק היתה סירה קוצנית, ושרידי אבנים של ישוב שנכחד. השמש התישה את הילד, אבל הוא חשש לחיי הכלב. כעבור כמה דקות ראה באר לא עמוקה ובקרקעיתה צמחיה סבוכה. הוא לא היה בטוח מה הם הצמחים, אבל החליט לבדוק. הוא ירד למטה בזהירות וקטף ככל שיכל לשאת. הצמחים נראו כארכובית, אבל היו חולים. כתמים שחורים פשו בעלים ובגבעול. הוא איגד אותם לאלומה ונשא אותם תחת זרועו. הם החלו לחזור בחזרה, כשלפתע זקף הכלב את אוזניו. "מה ראית?" שאל הילד, והכלב זינק ליעד לא ברור ונאבק בו עם חיה קטנה. כשחזר התברר שצד חתול בר, גרונו שסוע והוא עדיין מתפתל. "זה לא יספיק", חשב הילד בקול רם. הרעב היה כבד. הוא ניסה לאכול את הבשר החי, אבל הבשר היה קשה. לבסוף ויתר והשאיר לכלב את הכל. הכלב פיצח את עצמותיו של חתול הבר במהירות. הם חזרו למערה עם צרור הארכובית. המתקשר והצייד לא נראו שמחים.
"הצמח הזה נגוע", אמר המתקשר. הצייד לא דיבר. הוא נשך את ראשו של אחד הצמחים ובלע בדממה. שני האחרים הצטרפו אליו. הכלב לא נגע.
בלילה היו אמורים לצאת, אבל איש מהם לא היה יכול לזוז. מעבר לשלשול בלתי נשלט תקפו אותם ההזיות והם רבצו מתפתלים על רצפת המערה. הסרחון היה נורא. עיניו של הילד חישבו לצאת מחוריהן. המתקשר אמר שחייבים להשיג מים והצייד אסף את עצמו ויצא לחיפושים.
הילד ידע שכבר היה בעבר במערה. הוא זעק לאבא ואבא לא הגיע, אבא נהרג. הוא חיכה לליצן שישחרר אותו משם, אבל הליצן עלה בסערה השמיימה. הוא ראה גומחה בקיר המערה. כיוון האור והתפילה, חשב. והמתקשר צעק בחוסר זהירות: כיוון האור והתפילה! הוא ראה בגומחה מלאך וכל אחת מרגליו רגל ישרה. הילד כעס על הכלב ונזכר בכאב שגרמו לו שיניו. טורים של חורים עדיין הגלידו בזרועו והוא נבח על הכלב המבוהל.
בבוקר שב הצייד עם פח חתוך מלא במים. הוא השקה את הילד ואת המתקשר. לכלב לא נתן. "מצאתי בור מים", אמר, "לא רחוק מכאן". הם הלכו לבור בדממה ושם שתו עד שלא יכלו להכיל יותר. הם השתינו לאור השמש והרעלים התנקזו מגופם.
במהלך הימים הבאים הלכו בחשיכה, מדי פעם הכלב תפס משהו, מדי פעם הצייד. הם ראו שבטים במרחק אבל לא נלכדו. הם מצאו כלים שבורים והצליחו להתקין מדורה. באחד הערבים אמר המתקשר: "מחר נגיע ליעד. השער נפתח לכמה שניות באמצע היום, צריך להספיק".
הילד אמר: "אני רוצה לישון", אבל המתקשר אמר: "נצטרך ללכת בלילה. אין ברירה".
כשהפציעה השמש ראו מרחוק משהו גדול ונוצץ, כמו אלפי רסיסים של אור באופק ההביל. הם התקרבו במהירות וצעדו על אדמה שהפכה לאט לחול. כשהגיעו, עמדו על שפת אגם ענק, מלוח, שהתחבר בקצהו המערבי לים. "זה מכתש נחל שורק", אמר המתקשר. "השער הבא".
"איפה השער?" שאל הילד.
"השער יפתח עוד מעט, צריך להעמיק לתוך המים".
המתקשר הוביל אותם פנימה והם דישדשו מהקצף הלבן עד למקום בו המים הכהים הגיעו עד לצווארו של הילד. הכלב פחד להכנס ונשאר על החוף, נובח לעברם. הילד חשב, בזכותך אני פה, בזכותך אני חי.
"זכרו את הכוונות", אמר המתקשר, והפנה את ראשו לשמש הדמומה. הצייד הביט לצדדים, כמו מחפש אויב בלתי נראה, מוכן למלחמה. הילד השתדל להרים את סנטרו, למנוע מהמים המלוחים להכנס לפיו. ברגע אחד, בשקט מוחלט, נדמו חרקי כל העולם, האגם הוצף באור ושלושתם פרכסו מעט. הכל ארך כמה שניות וכשהכל הסתיים, שלושת הדמויות נותרו במים. רק הכלב נעלם.
פברואר 2024
