אודיסאה

מהחלון הענקי של חדר הפיקוד של החללית, השקיעה הכפולה הייתה מראה ממש מרהיב. שתי שמשות, האחת צהבהבה ששקעה בים הכחול, והשנייה כחלחלה שהסתתרה באופק מאחורי הר הגעש, הטילו את קרניהן האחרונות על הג'ונגל הירוק של העצים המשונים ועל האובליסקים של הצוקים המושחזים, ויחד עם הר הגעש המרוחק שפלט סילון של לבה וגז רבגוני, יצרו תמונה כמעט סוריאליסטית. גדעון איחר, ואנחנו ישבנו וצפינו בשקט במחזה הקסום הכל כך זר לעיניהם של בני כדור הארץ האבודים, ודווקא בזרותו כל כך מזכיר את הבית.

"סליחה על האיחור," גדעון סוף סוף נכנס והתיישב במקומו. "הייתי באמצע של הפרוצדורה."

"אני שמח שהצלחת להגיע," הערתי בציניות. "נגמרו לנו הנושאים של שיחת הסלון."

"מצטער," חזר גדעון. "הייתי חייב לסיים."

"טוב," הצלחתי סוף סוף להתנתק מהחלון. "כולנו פה, אפשר להתחיל. אני פותח את הישיבה. שנת כדור הארץ 3024, 4 למרץ, שעת החללית 10 ו17 דקות. ישיבת הסיכום בנושא של ההתאמה של כוכב הלכת אפסילון 3 למטרת ההתיישבות, בנוכחות המלאה של צוות הפיקוד. זאת התכנסות לפרוטוקול, לכן אני מבקש שכל אחד יציג את עצמו. אני יורם, מפקד המשימה."

"גדעון, קצין טכני," אמר גדעון. "עבודות שרברבות, חשמל וגינון. שירות מעולה ומחירים הוגנים."

"וגם ליצן החצר," קטעתי אותו. "הלאה."

"אבנר, קצין המדע."

"אולגה, קצינת רפואה."

"גיל, קצין בטיחות."

"סיימון, קצין בריאות הנפש."

"איירין, קצינת התרבות."

"למען הפרוטוקול, יורם, מפקד המשימה, מאשר את זהותם של הנוכחים," הודעתי. "טוב, חברים, גמרנו את החלק הפורמלי, בואו נתחיל. הדבר הראשון, גדעון, מה מצב ההגאים?"

"עדיין תקועים," ענה גדעון. "כנראה שיש איזשהו וירוס רדום שהתעורר עכשיו. אנחנו עוברים מודול – מודול ומנקים."

"כמה זמן?"

"כנראה, יום-יומיים." הוא העיף מבט על איירין. "כדאי לך להזדרז, אם את רוצה לסיים את הציור שלך בזמן."

"אנסה," אמרה איירין, "אם מתישהו נגמור עם הברברת."

"טוב, גדעון, תמשיכו," התערבתי. "לא להרפות. גם אם נחליט להישאר, אני רוצה שהחללית תהיה שמישה." עברתי עם העיניים על הנוכחים. "חברים, כולנו יודעים, למה אנחנו פה. במשך החודש האחרון, בדקנו את הכוכב הזה. כולכם ראיתם את הדוח. אני צריך להגיע להחלטה, אם ממשיכים או נשארים. זימנתי את הישיבה הזאת, כדי לשמוע את המלצותיכם. אני מבקש שכל אחד ידבר לפי התור. אין צורך להיכנס יותר מדי לעניינים הטכניים, כולנו מכירים את הנתונים. אבל לפני זה, אני רוצה להזכיר לכם דבר אחד. בבטן הספינה יש 10000 אנשים מוקפאים, ותהליך ההפשרה הוא בלתי הפיך. אין פה מקום לניסיונות. אנחנו מחפשים כבר עשר שנים, אני יודע שכולכם שחוקים, שכולכם רוצים שהחיפוש ייגמר, אבל אסור לנו לתת לזה משקל. להחלטה שלכם יש השפעה ישירה על 10000 חיים, ואני מבקש שתתעלמו מהרגשות האישיים שלכם, ותתנו לי את חוות הדעת המקצועית. בסדר? טוב. גדעון."

"אני קצין טכני," אמר גדעון בזהירות. "מהבחינה המקצועית, הדוח פחות נוגע לי. מה שכן, צריך לקחת בחשבון, שאנחנו נמצאים בדרך כבר די הרבה זמן, והחללית לא נעשית יותר צעירה. התקלות מתרבות, וגם נעשות ליותר בעיתיות. זה עדיין בשליטה, אבל לא יכול להימשך לנצח. אני בעד להישאר."

"הבנתי. אבנר, סיכום קצר, והמלצתך."

אבנר לקח אוויר.

"תראו, תאורטית, הכוכב לכאורה מתאים. האוויר בעל ריכוז יחסית גבוה של פחמן דו חמצני, אבל עדיין ראוי לנשימה, והמים ראויים לשתייה… אחרי הרתחה, כמובן, יש פה הרבה בקטריות. הקרקעות לא ממש תומכות בגידולים שלנו, וגם בגלל שתי השמשות, חילופי העונות, וגם חילופי היום ולילה, מאוד לא סדירים. נצטרך הנדסה גנטית די מאסיבית. יש פה אזורים מאוד נרחבים של הביצות, למעשה, כל השפלות ואזורי החופים. הכוכב די צעיר מבחינה גיאולוגית, יש הרבה פעילות סייסמית, באזורי ההרים יש מספר רב של הרי געש פעילים. אבל נניח שאזורי הביניים, הרמות והמקומות המוגבהים, הם פחות או יותר בסדר. אבל אלה הן הבעיות הקטנות."

"ומה הבעיות הגדולות?" שאלה איירין.

"יש שתי בעיות," המשיך אבנר. "הראשונה היא זואולוגית. המקום קצת דומה לתקופת הדינוזאורים שלנו. המין השולט פה זה הלטאות. גילינו כבר עשרות מינים, כל אחד הוא סיפור בפני עצמו, אבל הבעיה הגדולה היא – הפרדונים. יש פה כמות אדירה, מאות אלפים, אם לא יותר. כנראה שזה המין השולט, או, לפחות, אחד מהם."

"מה זה פרדון?" התעניינה איירין.

"זה שם החיבה שהמצאנו. חרדון בגודל של פרה. אפילו שמבחינת האופי, הם יותר דומים לדרקוני קומודו. טורפים טיפשים, אכזריים ורעילים. כולכם ראיתם אותם, ולדעתי לסיורים של גיל הזדמן גם להיתקל בהם. יצורים מאוד מגעילים ומסוכנים, ואם אנחנו נחליט להישאר, הם יהפכו לבעיה מאוד גדולה. וזאת, לפני שפגשנו את מי שאוכל אותם. או את מי שאוכל את מי שאוכל אותם… אבל אפילו הם לא הבעיה הגדולה."

"אופייני למדענים," מלמל גדעון. "מרוב הבעיות, לא רואים את היער. רק הבעיות מעניינות אותם."

"אנחנו כן רואים את היער, ולהבדיל מהמהנדסים, גם יודעים להבחין בינו לבין ארון המטאטאים. בכל אופן, מה שהכי מטריד אותי, זה הנושא של הירחים. יש פה ארבעה, אפילו גדעון יכול לוודא. כל אחד מהם תורם לנושא של הגאות והשפל. כנראה שלרוב הם די מאזנים אחד את השני, אחרת החיים פה לא היו אפשריים. אבל מדי פעם, הם מתקבצים באזור מסוים בשמיים. כשמדובר בשניים, אז תקבלו גאות גבוהה, לא נעים, אבל לא נורא. שלושה – זאת כבר בעיה. המשיכה המשולשת יכולה לגרום להצפות דרסטיות. כנראה, שזאת הסיבה לריבוי הביצות. כשארבעתם מסתדרים באותו צד…" הוא משך בכתפיים. "לא יכול אפילו לדמיין את זה. כמובן, הכל לתלוי באזור. באזור השפלה, זאת תהיה הצפת ענק. במקומות עם ואדיות וקניונים צרים – לדעתי, זה ייראה כמו צונמי."

"כל כמה זמן זה קורה?" שאלתי. "אנחנו בסכנה?"

"לא חושב שזה מסוכן לחללית," ענה אבנר. "בכל זאת, אנחנו באזור מוגבה, והיא עשויה מטיטניום. אבל למושבות, ליישובים לא מוגנים…" הוא שוב משך בכתפיים. "ובקשר לזמן האירוע – אי אפשר לנבא. אין לנו מספיק נתונים אמפיריים. להערכתנו, בשבועות הקרובים, פלוס מינוס. גם אי אפשר לצפות את החומרה. כפי שאמרתי, זה מאוד תלוי במבנה הגאולוגי של המקום."

"הבנתי. אז מה אתה אומר?"

"יש פה יותר מדי דברים בעיתיים, קפטן. אני אומר – להסתלק מפה, ומהר."

"לדעתי, עם הגאויות נוכל להסתדר," אמר גיל. "בשלב הראשון, אפשר להתארגן באזורי הרמות, אחר-כך – לבנות סכרים, לחפור תעלות. הבעיה שלי היא הפרדונים. אני אפילו לא מבין, איך אבנר יכול להמציא שם חיבה ליצור הזה. הסיורים נתקלו בהם, זה יצור מרושע, רצחני, מגעיל וערמומי. כמובן, שהסיורים הסתדרו, בכל זאת, יש לנו רובי לייזר, אבל לארגן הגנה היקפית על ישובים שלמים – בעיה גדולה. ואל תשכחו, כל כשל בהגנה – זה קורבנות. זה לא שווה את זה. אבנר צודק. צריך להסתלק מפה."

"שניים בעד להסתלק, אחד להישאר. אולצ'קה, אני מבין שיש כמה אנשים חולים. מה מצבם?"

"הם יהיו בסדר," אמרה אולגה. "יש כמה מקרים של קלקולי קיבה, פריחות לילדים, אלרגיות. האנשים יצאו החוצה, אתם מבינים, כמה זמן אפשר לחיות בתוך פחית? זה עולם חדש, יש פה וירוסים חדשים, בקטריות, צמחים רעילים. ייקח זמן, עד שהמערכת החיסונית תסתגל. בינתיים, מטפלים בהם בתרופות, שום דבר רציני. ובקשר למה שאבנר וגיל אמרו – שמעו, חברים, ידענו שזה לא יהיה פיקניק. יש בעיות, נצטרך להתמודד. מהבחינה הרפואית, בכל אופן, המקום בסדר. אני בעד להישאר."

"או. קיי. סיימון, תורך."

"אני לא בטוח," אמר סיימון בהיסוס. "מצד אחד, האנשים באמת שחוקים. מי יכול להבטיח, שבכוכב הבא אנחנו לא נתפשר, רק כדי לגמור את הסגה. אבל מצד שני, אמרת בעצמך, יורם, צריך לחשוב על 10000 הארטיקים שבמקרר, ויש פה בעיה. הנושא של שתי השמשות, חוץ מזה שהוא מהווה השראה לציורים של איירין, הוא יותר מסוכן ממה שזה נשמע. לבני האדם יש את השעון הביולוגי, גם יומי, גם חודשי וגם עונתי. להפרה כל כך בוטה שלו יכולות להיות השלכות חמורות, גם מבחינה פיזיולוגית, וגם מבחינה פסיכולוגית. די בטוח, שנראה לא מעט בעיות הורמונליות והתנהגותיות. באיזו מידה – אני לא יכול לומר, אבל אני חושש. אנחנו מדברים על חיי אדם, ולא בטוח שמותר לנו לקחת סיכונים כל כך גדולים. ברשותכם, אני נמנע."

"הייתי מעדיף עמדה יותר נחרצת, אבל זאת זכותך. ובכן, הגענו לאחרונה, אבל תמיד הראשונה בעיניי, אשתי היקרה איירין."

"אני אמורה להיות היחידה בעינך, לא הראשונה, חמור," אמרה איירין.

"כמובן, כמובן, האחת והיחידה. והתייחסותך, יקירתי, לבעיה האתית הנצחית – האם יש פה חיים תבונתיים, שאנחנו יכולים להרוס להם את הבית?"

"אין פה שום חיים תבונתיים," פסקה איירין בהחלטיות. "סרקנו את הכוכב מקוטב לקוטב, בדקנו כל רמז אפשרי לתרבות כלשהי – אין כלום. אין שום סימן לאינטליגנציה, כולל את הסיירים של גיל. ובקשר להרס – שלא תהיינה לכם ספקות, אנחנו נהרוס. אבנר יהנדס את הגידולים שלו, והם יהרגו את הצמחייה המקומית. גיל יירה בפרדונים, או איך שלא תקראו להם, ובמי שאוכל אותם, ובכל מי שאוכל בכלל. וגדעון החמוד יבנה את הסכרים שלו, את התעלות ואת כל היתר. כל המאזן האקולוגי ישתנה, כל העולם הזה ישתנה. אל תשלו את עצמכם, אנחנו לא אורחים, אנחנו פולשים. וכן," היא הוסיפה, "גם אני נמנעת."

"טוב, שמעתי את כולכם.," אמרתי אחרי שתיקה. "הקולות מתחלקים חצי חצי, אבל כידוע לכם, למרות ההצבעה, ההחלטה הסופית היא שלי. אני מעריך את הדעות שלכם, ואתחשב בהן. אני אבדוק שוב את הנתונים, ואחליט בהתאם, להערכתי, תוך 48 שעות החללית. גדעון, תדאג להגאים." נעמדתי על הרגליים. "כאן הקברניט, למען הפרוטוקול, הישיבה נעולה."

כפי שכבר אמרתי, השקיעות הכפולות היו יפיפיות, וכך גם הזריחות, רק שהפעם לא הזדמן לי להנות ממשחק הצבעים המרהיב. בדיוק ברגע שיצאתי מהמקלחת, הקיר בחדר השינה שלי הפך למסך, ועליו הופיעו פניו המוטרדות של סיימון, המפקד התורן..

"אתה חייב לראות את זה, יורם. זה הגיע כרגע מצוות הסיור."

פניו התכווצו לפינה, והמסך התמלא בפרדונים – נחיל ענקי מאופק לאופק, שנע באיטיות ובהתמדה מאיימת, כאילו שהיה כפוף לכוח התאום העליון. הם היו אלפים רבים, ואולי אף יותר – מגעילים, רצחניים, וחדורי מטרה מסתורית. הם התקדמו בנחישות כבדה, כמו צבא של ברברים שיצא למסע הביזה, מתעלמים מכל מכשול שעומד בדרכם, בלתי ניתנים לעצירה.

"שיט!" נפלט לי. "יש הערכה לאיזה כיוון הם נעים?"

"כרגע קשה לומר, זה בתוואי של הואדי," ענה סיימון. "העליתי גששית לאוויר, הדיווח צריך להגיע כל רגע."

"הבנתי. תגיד לסיירים להתרחק, ותכנס מייד את צוות הפיקוד. אני מתלבש ומגיע."

כשהגעתי לחדר הפיקוד, הצוות כבר היה שם, צופה על המסך הענק עם הזרם האינסופי של הלטאות.

"עדכון, סיימון," זרקתי קצרות. "הסיירים בסדר?"

"הם לא יכולים לצאת משם," ענה סיימון. "כרגע הם לכודים. מסתבר, שזה לא הנחיל היחיד. כל האזור שורץ בהם, וזה לא רק הפרדונים. יש גם יצורים אחרים, כולל כאלה שלא נתקלנו בהם עד עכשיו. כמו ההוא, שם," הוא הצביע על הקבוצה של עכבישים בגודל של משאית, שהלכה ממש במרכז הנחיל. "הסיירים התמקמו על גבעה ומתארגנים להגנה. אבל החדשות הטובות הן, שלפי מה שהם מספרים, החיות לא מגלות בהם שום עניין. הן פשוט חולפים לידם, כאילו שהם בכלל לא קיימים. כשמדובר בפרדונים, זאת התנהגות מאוד לא אופיינית."

"יש כבר את הדיווח של הגששית?"

"כן, הגיע כרגע," הוא נאנח. "כפי שאמרתי, זה לא הנחיל היחיד, והם כולם נעים לכיוון האזור המוגבה. כלומר, לכוונינו. לפי קצב ההתקדמות הנוכחי, הם יגיע לפה תוך שעתיים-שלוש."

"לא טוב. גדעון, מה הנזק שהם יכולים לעשות?"

"הם לא יכולים לחדור את דפנות החללית, אם זה מה שאתה מתכוון," אמר גדעון. "מצד שני, החללית לא בנויה לכך שיטפסו עליה מיליון לטאות, במשקל של טונה כל אחת. לא צפוי נזק קריטי, אבל בטוח שיהיו פגעים מכאניים."

"הבנתי. קח את האנשים שלך, תמגנו את מה שאפשר כדי למזער את הנזקים. סיימון, תדאג שלא יהיה אף אחד בחוץ, ותנסו להכניס פנימה את הציוד היותר חשוב. אבנר, תעלה לאוויר את כל הגששיות, תעקבו עד כמה שניתן אחרי הנחילים. שימו לב, אם מתפתחים אירועים אלימים, ואם כן, אז מה מדרבן אותם. גיל, תכין צוות, יתכן שנצטרך לשלוח חילוץ. יתר הבוקרים שלך שיאיישו את עמדות התצפית. בינתיים, רק הם, אני לא רוצה פניקה. אולגה, תכניסי את הצוותים שלך לכוננות, בינתיים לא להיכנס לנוהל החרום. לשמור על פרופיל נמוך. כל מי שפנוי, שיצטוות לגדעון. קצינת התרבות יקירתי, תאספי את כל הילדים ותארגני להם איזושהי פעילות שמסיחה את הדעת. מילות המפתח – סובלנות קור הרוח. החללית לא בסכנה, כולם מוגנים, ואת הסיירים אנחנו נחלץ. קדימה, לעבודה."

סיימון דייק בהערכתו. לאחר כשעתיים, הנחיל הרצחני אכן הגיע אלינו, אבל הם לא טרחו אפילו לעלות על החללית – הנחיל התפצל לשניים, זרמו מסביבנו וסיפקו שעות של מראה סוריאליסטי מפחיד. היו שם לטאות קטנות וגדולות יותר, ופרדונים, ולהקות של העכבישים הענקיים, וכמה עקרבים עוד יותר ענקיים, ועוד כל מיני יצורים שאינם דומים לשום דבר שהמוח האנושי יכול לצייר. אנשי הצוות – בהתחלה, הגברים והנשים, אחר כך, למרות מאמציה של איירין, גם הילדים, היו מרותקים לחלונות במשך שעות ארוכות, עד שהגיעה השקיעה הכפולה ובלעה את היצורים המוזרים.

"ובכן, הסיירים חזרו," הודיע סיימון בישיבת הצוות בערב. "פשוט הצטרפו לזרם והגיעו אל החללית ברגל… תצטרך ממש להתאמץ, אבנר, כדי למצוא שמות החיבה ליצורים האלה. נראה לי, שבתור קצין בריאות הנפש, בתקופה הקרובה אני הולך להיות די עסוק. זה דווקא בסדר, יש לי את ההרגשה, שממילא תהיה לי בעיה להירדם."

"כנראה, שלכולנו," הסכמתי. "מה זה, אבנר? נדידה עונתית? או הם בורחים ממשהו?"

"אני חושב, שגם וגם," ענה אבנר. "באופן טבעי, הטורפים לא מתאספים לקבוצות כל כך גדולות. אין לזה הגיון הישרדותי. הם בטוח בורחים ממשהו. הגששיות לא מראות שום אירוע חריג, אבל משהו עומד להתרחש, ומשהו גדול. לדעתי, קיבלנו את התשובה למה קורה כשכל הירחים מסתדרים בצד אחד. זאת תופעה מחזורית, וכנראה שהחיות האלה למדו לצפות אותה. זה הבית שלהם, אין להם חלליות, אין להם לאן לברוח, אז הם הסתגלו. הם למדו לנבא את האסון יותר טוב מהגששיות והמחשבים שלנו. הם בורחים מאזורי השפלות והביצות לאזורי הרמות, בדיוק לאותם המקומות ששקלנו ליישב. אם נחליט להישאר, יהיו לך חיים מעניינים, גיל. יותר מעניינים ממה שאי פעם איחלת לעצמך."

"אני לא בטוח," אמר גיל בשקט. "אתה אומר, זאת תופעה מחזורית? כל כמה זמן היא מתרחשת?"

"כנראה, שלא יותר מפעם בכמה עשרות שנים," ענה אבנר. "אחרת, היינו מגלים סימנים של זה. למה אתה שואל?"

"הנה מחשבה," אמר גיל בהרהור. "כל כמה זמן, היצורים האלה יוצאים מהחורים שלהם, ומתרכזים במקומות מסוימים. אם נערכים לזה נכון, אפשר לטפל בהם באופן מרוכז. מבחינה מסוימת, זה דווקא יותר פתרון מאשר בעיה."

"מה זאת אומרת – לטפל?" שאל אבנר בחשד.

"לחלק להם עלוני הסברה, מה אתה חושב, פרופסור?" ענה גיל בהתרסה.

"תגיד לי, אתה שומע את עצמך מדבר?" התפוצץ אבנר. "אתה מבין שאתה, בשיא הרצינות, מדבר על ההכחדה של מינים שלמים, השמדה של המערכת האקולוגית! אתה לא עוצר לרגע כדי לחשוב, שאולי אפשר למצא את הדרך לחיות זה לצד זה? אפילו החיות האלו למדו על שיתוף הפעולה, הן יודעות לברוח ביחד מהאסון! ואתה – מי נתן לך את הזכות להרוס עולמות שלמים? למה אי אפשר לנסות להסתדר, לחלק את שטחי המחייה, ליצור שמורות, ללמוד לכבד אחד את השני? למה "לטפל"?"

"יש לי תפקיד פשוט," ענה גיל בקור. "תפקידי הוא להבטיח שהחנונים כמוך יוכלו להסתובב בחוץ ולגדף אותי בביטחון מלא, בלי שאיזשהו פרדון יכניס אותם לתפריט של ארוחת הצהריים שלו.

"אתה בעצמך פרדון, אם לא יותר גרוע!" התפרץ אבנר בזעם.

"גיל, אני רוצה דיווח עדכני על מה שקורה בחוץ. עכשיו." אמרתי בקול קשוח. גיל קם על רגליו ויצא מהחדר בלי לומר מילה. "ואתה, אדון אבנר, כדאי שתזכור, שגיל הוא האחראי לביטחון שלך, והוא גם היה זה שסחב אותך על הכתפיים על הכוכב המחורבן ההוא, כשברחנו מהיתושים בגודל של חתול."

"אני מצטער," אמר אבנר. "נסחפתי. אתנצל גם בפני גיל, מאוחר יותר."

"כדאי מאוד. אני רוצה את הדוח הכולל של האירוע, הסיבות והמשמעויות שלו, וגם על החיות שראינו מצעד. מחר על הבוקר. כדאי שתיגש לעבודה."

"מה זה היה?" שאלתי את סיימון, אחרי שאבנר יצא.

"מתחים, עייפות, לחץ," ענה סיימון. "טבעי, במיוחד אחרי יום שכזה… אבל שמת לב, יורם? לשניהם יש כבר תוכניות פעולה. מנוגדות אחת לשנייה, כמובן, אבל שניהם חושבים על הפתרונות, שניהם מנסים למצא את הדרך להישאר."

"שניהם הצביעו בעד לעזוב," משכתי בכתפיים. "ובינינו, גם אתה, למרות שנמנעת בהצבעה."

"אף אחד לא ממש רוצה לעזוב," נאנח סיימון. "ואף אחד גם לא ממש רוצה להישאר. כולם רוצים, שאתה תחליט. גם גיל, גם אבנר, ועם היד על הלב, גם אני."

התמונה של איירין לא הייתה גדולה – כחצי מטר על חצי מטר. שתי שמשות עמומות מאירות את ואדי עמוק וצר, שבתחתיתו – קבוצה של פרדונים מבוהלים שמסתכלים על גל הגאות הענקי הניצב מולם ועומד לפלוש אל תוך הואדי. למעלה, ממש על הקצה של הואדי, על הקרע של הג'ונגל המשונה, עומדת אישה עם הגב אל הצופה, ומסתכלת אף היא על הגל הענקי, שעוד רגע יציף ויהרוס את הכל מתחתיה. הרחק ברקע, הר הגעש הפולט ענן סגלגל סמיך, שמסתיר כמעט את כל הצד הימני של התמונה. כל הצבעים הם כהים ומעיקים, ואפשר להבחין במספר אורות מטושטשים המבצבצים בקושי מעבר לענן.

"מה אתה אומר?" שאלה איירין.

"יפה," עניתי בכנות. "וגם קצת מפחיד. מתי הספקת לסיים אותה?"

"עבדתי עליה כל הלילה. אחרי המראות של אתמול, לא הצלחתי להירדם." היא שתקה לרגע. "כבר החלטת, אם אנחנו נשארים?"

"כמעט," עניתי. "הזנתי את הנתונים לחשב. הוא קובע חד משמעית – לעזוב."

"אז, למעשה, כבר החלטת?" התעקשה איירין.

"אמרתי לך, כמעט. חסר לי עוד נתון אחד. ומה איתך? את החלטת?"

"לא," נאנחה איירין. "למען האמת, גם לא." היא שוב נאנחה. "מה מפריע לך, הפרדונים?"

"לא רק, אבל תודי שהם מהווים בעיה לא קטנה."

איירין בחנה אותי בעיניה.

"הגבר שהתאהבתי בו, לא היה פחדן."

"תקראי לזה, איך שאת רוצה," אמרתי בכעס. "אני מוכן להילחם בפרדונים, ובעכבישים בגודל של אוטובוס, אבל אני לא רוצה שהילדים שלי יצטרכו להילחם בהם."

"אתה בטוח, שזאת הבעיה? שאלה איירין בשקט. "אתה בטוח, שאתה, וגיל, ואחרים, פשוט לא התאהבתם בנדודים? כמו אודיסאוס, שלכאורה 10 שנים מנסה לחזור לאשתו, ובדרך נהנה מכל ההרפתקאות? הרי ההרפתקאות – זה כייף, זה אתגרים, זה אדרנלין, זה מעניין, ובבית – רק פנלופי המשעממת. למה למהר?"

"פנלופי שלי לא משעממת," אמרתי ברוך. "ויש לי מטרה. אני מחפש בית."

"היה לך בית, על כדור הארץ. עזבת אותו, כדי לחפש בית חדש," ראיתי שאיירין ממש נסערת. "עזבת, כדי לחפש. ואתה יודע מה? אתה בחיים לא תמצא, כי את הבית אי אפשר למצא. אפשר למצא את המקום המתאים, אבל את הבית צריך לבנות. לכל מקום שתגיע, תהיה הזר הפולש, ויהיו שם הגאויות והפרדונים משלו, ואתה שוב תברח, רק כדי להמשיך לחפש. אתה נווד, אין לך בית, כי לא רק ארבעת הקירות, זאת התחושה של השייכות. ואת זה לא תמצא על שום כוכב, כי זה נמצא בלב שלך. או לא."

דלת ההזזה החליק בשקט, ולחדר נכנס גדעון.

"אה, יורם, הנה אתה, חיפשתי אותך." הוא היסס. "אני מפריע?"

"לא, אני הולכת," אמרה איירין. "אנסה לתפוס קצת שינה." היא התקרבה אליי ולטפה את ראשי. "מצטערת שדיברתי אליך ככה. אני יודעת, שזאת החלטה קשה. אני אוהבת אותך, ואתמוך בך, מה שלא תחליט. ביי, גידי." היא יצא מהחדר.

"צרות בגן העדן?" שאל גדעון בחיוך.

"זה לא היה גן העדן, אם לא היו בו צרות," עניתי. "למה חיפשת אותי?"

"ההגאים משוחררים," אמר גדעון. "אפשר להמריא כל רגע."

"טוב מאוד."

"יש רק דבר אחד," הוא שוב היסס. "הוירוס הזה, שהשבית את ההגאים – זה לא היה וירוס. זאת הייתה חבלה."

"אתה בטוח?"

"לגמרי. אבל זאת לא סתם חבלה, זאת חבלה מאוד מעניינת. היא לא פגעה בשום מערכת אחרת, ואחרי שמצאנו אותה, היא מאוד קלה לתיקון. חבלה, בלי ממש חבלה. כאילו מישהו רצה לעקב אותנו פה לעוד כמה שבועות… יש משהו שאתה רוצה לספר לי, יורם, לפני שאני כותב את הדוח?"

"ההחלטה אם להמשיך או להישאר, זאת לא החלטה פשוטה," עניתי לאט. "היינו זקוקים לזמן הזה. אתה יודע, גידי, אתה, ואני, וכל היתר – אנחנו מקצוענים, הטובים ביותר שיש. אנחנו קוראים את הדוחות, מעריכים את המצב, עושים ניהול של הסיכונים, מתמודדים עם כל הבעיות על הצד הטוב ביותר. אבל המשימה שלנו היא למצא בית חדש. רק לפני דקה, איירין אמרה לי, שהבית – זה לא המקום, זאת התחושה. ואת זה אנחנו לא מסוגלים להבין."

"אז מי כן?" שאל גדעון בזהירות.

"מישהו, שחושב בצורה אחרת. מישהו, שיודע לחשוב עם הלב. מישהו, שמסוגל להתעלות מעל הדוחות וההערכות ולראות את מה שאנחנו, המקצוענים, לא רואים . מישהו, שמגיב למציאת לא עם הראש, אלא עם הרגש. במילה אחת, גידי, אומן. ולא סתם אומן. צריך אומן מיוחד במינו, אדם שמסוגל ליצור את הקשר הרגשי עם המציאות, שברוחו יוכל להתחבר למקום זר לגמרי. צריך מישהו, שלא כמונו. צריך אומן אמיתי, בלב, בראש ובנשמה. ואין הרבה כאלה."

"אתה, בוודאי, מתכוון לאיירין."

"תסתכל על התמונה הזאת, גיד," המשכתי, "מה אתה רואה? בעיקר, את הרגשת האסון, את הפחד, נכון? אבל תסתכל יותר קרוב. אתה רואה את האורות העמומים האלה, בתוך הערפל? זאת עיר, גידי. היא רואה אותנו פה. היא מצאה את הבית."

"אבל היא נמנע בהצבעה," מחה גדעון. "היא גם לא החליטה, היא גם מתלבטת."

"בגלל זה חיבלתי בהגאים," הודיתי בעייפות. "היא הייתה זקוקה לזמן כדי לסיים את הציור. היא אולי מתלבטת, אבל תת המודע שלה נתן לנו את התשובה."

"אז זהו, אתה מחליט על סמך ציור אחד?"

הסתכלתי עליו ארוכות.

"שאלת את עצמך פעם, גידי, למה דווקא אנחנו נבחרנו למשימה?"

"מה זאת אומרת," תהה גדעון, "ברור. היו מבחנים, מבדקים, סינונים. היו מאות מועמדים לכל תפקיד, אנחנו נבחרנו עם הפינצטה, ובני ובנות הזוג שלנו עברו הכשרה לתפקידים המתאימים למשימה."

"אמת. אנחנו באמת נבחרנו עם הפינצטה. אבל אני אגלה לך סוד, שאף אחד חוץ ממני לא יודע. במקרה שלי, איירין היא זאת שנבחרה, אחת מתוך מאות, ואולי אלפי מועמדים, ואני הוא זה שהוכשר למשימה. והיא נבחרה, כדי לומר לנוודים, שהם הגיעו הביתה." העפתי על גדעון מבט קצר, שלפתי את שלט הפיקוד, ולחצתי על כפתור האינטרקום.

"לכל אנשי החללית "אודיסאוס", כאן הקברניט. תתחילו את נוהל ההפשרה. אנחנו נשארים פה."