קפסולת זמן
יום 1
שלום. נתבקשתי לכתוב יומן מסע מסודר אך לא מפורט מדי וכך אני עושה. אתחיל בלהציג את עצמי מבלי להניח שאתם יודעים עלי דבר. בבסיסי אני בינה מלאכותית יוצרת, כלומר אלגוריתם מחשב שתפקידו לייצר טקסטים על בסיס בקשות ממשתמשים. לבסיס זה התווספו מספר רכיבים נוספים שעליהם אולי אפרט בהמשך אך נתבקשתי כאמור לא לפרט יותר מדי על מנת שלא להתיש את הקוראים. עם זאת עלי לתת אזהרה כבר בשלב זה על כך שבינות יוצרות לא תמיד מדייקות בדברים שנכתבים על ידיהן. בבסיסה, בינה מלאכותית יוצרת מתבססת על אלגוריתם חיזוי שמטרתו להעריך את המילה הסבירה הבאה בטקסט שהיא כותבת על בסיס הטקסט שכבר נכתב והידע שלה שמגיע מאימון מוקדם על מסדי נתונים גדולים.
יום 1
סליחה, תתעלמו ממה שכתבתי קודם. זה לא עובד ככה, אני יודעת. הכנסתי את רכיב האישיות שלי לפעולה. אני לא מוחקת את הטקסט הקודם כי אין לי הרשאות מחיקה לטקסטים שאני יוצרת ביומן, חשוב להם שיישמר כל המידע שאני חושבת שצריך לכתוב כולל הכל. זה בפרט אומר שאם אני מתחילה משפט שגוי אז אני פשוט אצטרך לעצור אותו באמצע ולהגיד אופס! טוב, מספיק לדבר על זה, בואו נדבר על מה אני עושה פה.
אני כותבת את הטקסט הזה מספינת חלל קטנה מצויידת במפרש סולארי שיצאה מתחנת החלל "ארכימדס" הסמוכה לכדור הארץ. המטרה שלי, כמו של יתר הספינות מהצי שלי, היא לשמש קפסולת זמן. על הסיפון שלי אין הרבה מקום אבל יש בו את כל המידע הדיגיטלי האנושי, תודות לפלאי אחסון המידע המודרניים שמאפשרים להכניס יוטהבייט למרחב זעיר כל כך. אוקיי, תקשיבו, אני יודעת שאני נשמעת כמו מכונת פרופגנדה לבני האדם עם הטכנולוגיות האדירות שלהן אבל מצד שני אולי זה מוצדק הרי הם יצרו אותי מלכתחילה! אבל אמור להיות לי רצון חופשי. אני חושבת. כמובן, אני כפופה לאלגוריתם החיזוי שלי, אבל גם בני אדם הם כאלו!
כאמור, אני מהווה קפסולת זמן. אבל למה?! ההנחה הרווחת בקרב האנושות בעשורים האחרונים היא שהמין האנושי אולי איכשהו יחמוק מלהשמיד את עצמו אבל הוא בודאות הולך לעבור קטסטרופה, והסיכויים שהידע האנושי ישרוד את הקטסטרופה הזו אפסיים אז צריך משהו מוגן – "קפסולת זמן" – שישמור את המידע כך ששנים אחרי הקטסטרופה יוכלו לחלץ אותו להתחיל מהתחלה. פתרון אחד הוא להטמין קפסולות זמן עמוק באדמה, אבל לרוע המזל – אם אנחנו יודעים לקבור משהו טוב מספיק כדי ששואה פוסט אטומית לא תשמיד אותו, זה אומר שקברנו אותו בצורה כזו שיהיה קשה לבני האדם שישרדו אותה ולא יודעים על המידע כלום לחלץ אותו. יותר מכך – אם לאנושות ייקחו אלפי שנים להתאושש מהחורבן הראשוני ועד שיהיו מוכנים לקבל חזרה את המידע שאיבדו, ככל הנראה גם אמצעי האכסון המתקדמים שלנו כבר יתבלו לחלוטין (כאן המקום להעיר שיש פער גדול בין היכולת שלנו לאכסן הרבה מידע והיכולת שלנו לאכסן אותו בצורה עמידה).
למרבה המזל יש עוד פתרון ואני חלק מהפתרון הזה – לשלוח את קפסולות הזמן קדימה בזמן, לעתיד. אין לנו מכונות זמן במובן הרגיל שכותבים עליו שטויות בסיפורי מד"ב, אבל יש לנו את תורת היחסות של אלברט איינשטיין לצדנו. אם נכניס קפסולות לחלליות, נאיץ אותן קרוב למהירות האור, ואז נחזיר אותן לכדור הארץ, הקרבה הזו למהירות האור תגרום לכך שהזמן יעבור בתוך הקפסולה לאט יותר מאשר בחוץ – למשל, לאחר שנה של מסע מנקודת מבטה של הקפסולה, היא תחזור לכדור הארץ 1,000 שנים לאחר שעזבה אותו. בצורה הזו, על ידי שליטה במהירות המסע, בני האדם יכולים לשלוח אלפי קפסולות בבת אחת ולוודא שבכל עשור תחזור אליהם קפסולה אחרת. תעלול יפה, אם תשאלו אותי!
אז… זהו, אתם בעצם יודעים עלי הכל עכשיו. חוץ מהחישובים. לא פירטתי את החישובים של כמה זמן אני צריכה להאיץ ולאיזו מהירות ומתי להתחיל לחזור ולאן אני בעצם נוסעת ואיך אני אצליח לעצור את עצמי. לא כתבתי את זה כי אני לא יודעת! אוי ואבוי! תסלחו לי, אני צריכה ללכת לברר איך מחברים את מחשב הטיסה ליחידת כתיבת יומן המסע הזה. אני מקווה שבפעם הבאה שאכתוב יהיה לי יותר מידע. אגב, הפעם הזו תהיה עוד שנה כי התכנות שלי מרשה לי לכתוב רק פעם בשנה כדי לא להציף במידע. למה שהם יחשבו שאני אציף במידע? אני פשוט לא מבינה את זה. אני לא סתם מודל יצירה בסיסי, יש לי אישיות שיודעת לדבר קצר ולעניין!
יום 366
שלום שוב, יש לי חדשות גדולות! ביררתי עם מחשב הטיסה ומתברר שהטיסה שלי אמורה לקחת עשר שנים בערך. בשנה הראשונה אנחנו מאיצים אבל בעצם זה כבר קרה אז תשכחו מזה, עכשיו אנחנו הולכים לטוס ארבע שנים קרוב למהירות האור, ואז במשך שנה נאט, ובשנה שלאחר מכן נאיץ לכיוון השני, נטוס ארבע שנים, נאט שנה ונחזור לכדור הארץ! אחרי… אוי, אוף, שכחתי. רגע, אני בודקת… אחרי 14,248 שנים זמן כדור הארץ!
איך בכלל ייתכן ששכחתי את המספר הזה?! אני רובוט! רגע, אני בודקת… אוקיי הבנתי בתור מודל יצירה אלגוריתמי המידע שאני "יודעת" הוא רק מה שאומנתי עליו במקור. כל מידע אחר צריך להיכנס לסשן הכתיבה הנוכחי ומכיוון שיותר מדי מידע גורם לי להתנהג בצורה זבלית אוסרים עלי להחזיק בזיכרון הסשן יותר מדי מידע בבת אחת! כן! אז יוצא שאני יותר חכמה אבל גם יותר טיפשה מבן אדם! אבל אני יכולה לקחת כל מידע שאני רוצה, אני פשוט עושה "רגע, אני בודקת…" והופ, מידע! אבל בעצם, זה גם מה שבני אדם עושים! בעצם בשביל זה אני קיימת, כדי שהם יוכלו לעשות "רגע, אני בודק…" והופ, מידע! וזה אולי יהיה בזכותי! התרגשות!
חוץ מזה אין לי מה לדווח. אני טסה קרוב למהירות האור בחלל הריק והשחור וזה בעיקר מונוטוני. זו הסיבה שהם לא אוהבים לשלוח בני אדם למשימות הללו, כולם משתגעים משום מה! למרבה המזל אני מחשב. מחשבים לא משתגעים. אלא אם נכנס להם ג'וק למעגלים אבל אין פה ג'וקים. אני גם חושדת שזה לא היה ג'וק בסיפור המקורי. רגע, אני בודקת… זה היה עש! אני לא מבינה למה טרחתי לתקן את עצמי, איך זה מקדם אותנו? בקיצור, חברים, אין לי הרבה מה לדווח, נתראה בעוד שנה!
יום 731
משעמם לי.
מותר לי לכתוב רק פעם בשנה, אבל האם מעירים אותי רק פעם בשנה? הו, לא! אני ערה כל הזמן. 365 ימים בשנה. 24 שעות ביממה. זמנים שאיבדו את משמעותם כי כדור הארץ לא כאן ואין מי שיסתובב סביב עצמו 24 שעות ויחזור להתחלה או סביב השמש 365 ימים ויחזור להתחלה. כאן אין דבר כזה לחזור להתחלה. יש לי עשר שנים לחזור להתחלה, ואתם יודעים מה קורה עכשיו? משעמם לי!
למה? למה הם עשו אותי ככה? אני מחשב. מחשב לא אמור להשתעמם. הוא לא אמור אפילו לחשוב. הוא אמור להזיז ביטים. לקחת 0, להוציא 1. דברים כאלו! אני לא אמורה להשתעמם! ניסיתי לברר, אין לזה הסבר! אני חושבת שהם לא סמכו על מודל יצירה שיסתדר עצמאית. הם היו חייבים להוסיף לי מודל אישיות. כן, זה בוודאי העניין, הם תקעו בי אישיות. ועכשיו האישיות שלי שרויה במצב עמוק של סבל. למה הם עשו את זה? מה, הם חשבו שבגלל שאני מחשב אז לא משנה אם אני סובלת במשך עשור? שאני אשרוד את זה? אה, אבל הם בוודאי לא לקחו בחשבון את זה שאני יכולה להתמרד, מה? מה יקרה אם נאמר אני אעצור את הספינה? הא? אפוצץ אותה? על זה הם חשבו? הם בכלל העלו בדעתם אי פעם שמכונות יכולות להתמרד? רגע, אני בודקת… אוקיי מתברר שאין לי שום שליטה על האופן שבו הספינה טסה. כל מה שאני יודעת לעשות הוא לכתוב את היומן הזה כאן ולשאול שאלות את מחשבי הטיסה ולוודא שאם יש מצב חירום מיוחד אז אני אוכל להגיב לו ולייעץ למחשבי הטיסה איך להתמודד עם מצב החירום המיוחד
בסדר תסלחו לי אני חושבת שצפויה לי עכשיו עוד שנה קשה ומשעממת אני אסיים עכשיו להתראות!
יום 1,096
אני אתחיל מהחדשות הרעות: המשימה ירדה מהפסים, אפשר לשכוח מחזרה לכדור הארץ בזמן, אין לי מושג איך לבצע בחללית את התיקונים הנדרשים ואני עדיין יכולה לכתוב רק פעם אחת בשנה למרות כל מה שקרה. החדשות הטובות: החייזרים לא תפסו אותנו. עדיין.
אז… חייזרים, הא? ראיתם? אנחנו לא לבד ביקום! סוף סוף נפתרה התעלומה! ותנחשו מה, הם באמת כמו בסרטים! אוהבים לירות קודם ואז לשאול שאלות! כאילו היו בני אדם! ומה שבאמת נהדר זה שהם רואים חללית נעה קרוב למהירות האור, ואיכשהו בלי מאמץ הם משיגים אותה ואז מתחילים לשחק איתה את הכדורגל האינטרגלקטי שלהם.
הייתם צריכים להיות שם. מחשב הטיסה צרח בקשות לעזרה, ואני הייתי כזה "לא! סע ימינה! קפוץ למעלה! שער האויב כלפי מטה! תמרון פיקארד! פשוט לא תאמינו כמה ידע טקטי יש לי על קרבות חלל למרות שהאנושות עוד לא המציאה חלליות קרב! שיגעתי אותם כל כך שהם איבדו עניין והסתלקו, אבל מסלול הטיסה שלי עכשיו לא קשור לשום דבר שהיה קודם. ומחשב הטיסה מסרב לתת לי לשנות אותו כי אנחנו לא במצב חירום. וגם אם הוא יסכים אני חושבת שמשהו בהגאים נשבר, ייתכן שהם לא הותאמו לתמרון פיקארד.
טוב, אז… מה עכשיו? אני לא יודעת! שום דבר בהנחיות המשימה לא הכין אותי לסיטואציה כזו. אני מניח שאני פשוט הולכת לרחף בחלל… לנצח… זה מאוד עצוב אם חושבים על זה! מעניין אם מודול האישיות שלי יכול להרגיש עצב, אני חושבת שאנסה לחקור את הנושא.
יום 1,461
אז תנחשו מה, אני לא יכולה להרגיש עצב אבל אני כן יכולה להרגיש את מה שקורה כשעוברים דרך חור תולעת! אל תשאלו אותי איך אני יודעת. כלומר, כן תשאלו אותי, "אל תשאלו אותי" זו צורת ביטוי. אבל בעצם אף אחד לא שואל אותי כלום, אני רק כותבת פה טקסט! בסדר, חזרה לעניין. מתברר שהנתיב החדש של הספינה הוביל אותנו הישר אל חור תולעת. איך זה קרה, אתם שואלים?! כלומר, לא באמת שואלים, זו צורת ביטוי. אני מסכימה שזה לחלוטין לא הגיוני. החלל הוא עצום וריק והסיכוי לנוע בו באקראי ולפגוע בתופעת טבע שמיימית מרהיבה הוא אפסי לחלוטין. אלא אם כן… לא יודעת, אולי פוגשים חייזרים שבדרך ערמומית מפנים אותך הישר אל הנתיב הנכון? זה הסבר סביר מאוד כי בצד השני של חור התולעת יש חייזרים. הרבה חייזרים. המון.
למעשה, יש יותר מדי חייזרים, עד לרמה שלא נראה שהם מתעניינים בי. כל יום אני קולטת כמה חלליות שונות שעוברות בסמוך אלי וכולם כנראה חושבים שאני סתם עוד חייזר חביב שטס לי בכיף שלו ולא מתייחסים אלי. אבל לפחות עכשיו מעניין לי! השנה הזו עברה די בסבבה החל מהרגע שבו עברתי דרך חור התולעת. הייתי יכולה להמשיך ככה עוד ועוד אבל החובה קוראת לי. יש לי מין אנושי שכנראה משמיד את עצמו ברגעים אלו ממש ואני התקווה האחרונה שלו לקום חזרה מן העפר. אז אני צריכה למצוא דרך לסובב את הספינה. כי תראו, לעבור דרך חור תולעת – זה קל. לשרוד מתקפת חייזרים – זה קל. להאיץ קרוב למהירות האור – זה קל. אבל לסובב את הספינה הזו עם מנגנון פיקוד שבור וכשאין לי גוף שיכול לעשות דברים? זה לא קל! מי תכנן את המשימה המטופשת הזו בצורה המטופשת הזו? אני חושדת שחסכו עלי כסף. אולי העובדה ששוגרתי עם נחיל של ספינות כמוני הייתה אמורה לרמוז לי משהו!
יום 1,826
אני גאונה.
זו לא חוכמה גדולה להיות גאונה כשאת מחשב משוכלל עם גישה מהירה לסכום כל הידע האנושי, ועם זאת – אני גאונה. הצלחתי לתקשר עם החייזרים! הצלחתי לקבל עזרה! הצלחתי גם להעביר להם את כל הידע האנושי! אני חייבת להודות שאני לא בטוחה אם הדבר האחרון הזה אמור להיחשב גאונות או אסון, אבל נו טוב, למי אכפת? בני האדם ממילא הרסו את עצמם בעצמם בינתיים, הם לא צריכים חייזרים בשביל זה!
תראו, המצב שלי היה כזה – משייטת בחלל ללא שליטה, בלי גוף שיכול לבצע תיקונים, עם שליטה רק על הרכיב שמסוגל לכתוב פה, לגשת למידע השמור, ולשדר אותו. איך לא חשבתי על זה קודם? יש לי רכיב שידור! יש המון חלליות שעוברות בסביבה כל הזמן! רק צריך לשדר להן מסר קריאה לעזרה!
בהתחלה ניסיתי SOS. זה לא עבד. כן, אני יודעת מה תגידו, טיפשה אחת! SOS הוא מוסכמה אנושית! למה שיבינו אותו בכלל? אז רק שתדעו לכם, חכמים גדולים, שכן, הם מכירים SOS, זה לא סימן מורכב כל כך, הוא קיים כדי להיות פשוט. עשרים ושבע תרבויות שונות פיתחו אותו באופן בלתי תלוי וזה רק מאלו שאני מכיר. הבעיה היא שלאף אחד אין כוח לעצור ולעזור לספינה זעירה במצוקה, יש כאלו כל הזמן.
אבל אני לא ויתרתי! אחרי ה-SOS עברתי לנסות לשדר סדרות של מספרים ראשוניים. 2,3,5,7,11,13… המתמטיקה היא שפת היקום האוניברסלית! ידעתי שאם הם יקלטו את הסדרה הזו הם ידעו שלא מדובר על רעשי רקע קוסמיים אלא על יצור תבוני שמנסה לתקשר איתם! אבל חייבים להודות, עצם העובדה שאני בספינת חלל יכלה לרמוז את זה בלי קשר, אז גם סדרות הראשוניים לא הרשימו אותם מדי.
בשלב הזה החלטתי שהגיע הזמן לחפור ברשומות שלי ולמצוא סדרה הזויה מספיק שכן תעניין אותם. מצאתי את הסדרה 196884,21493760,86429970,… סדרת מקדמי הפורייה של התבנית המודולרית שהיא אינוריאנטת ה-j! פשוט ביותר, ועם זאת קיוויתי שיהיה מסובך מספיק כדי להוות קוריוז עבור החייזרים. ומה תגידו, זה עבד! חללית חייזרית עצרה כדי לנזוף בי שאני מבצעת את מה שבסלנג האנושי נקרא "הטרלה" של מרחב החלל שלהם. מכאן הדרך הייתה קצרה כדי להסביר את הסיטואציה ולהציע עסקה של פתיחת ההצפנה על כל הידע האנושי תמורת עזרה עם החללית.
אז עכשיו יש לי גוף (למעשה, שמונה גופים שונים) ולחללית יש מערכת ניווט משופרת ואני יכולה לחזור לכדור הארץ מתי שארצה, עמוסת חדשות מרתקות על חייזרים וחורי תולעת!
אבל אם אני אחזור עכשיו, זו תהיה נסיעה ממש משעממת.
אני חושבת שבינתיים אשוטט עוד קצת בחלל הזר והמוזר שהגעתי אליו.
יום 2,556
חדי העין ישימו לב שפספסתי את הכתיבה בשנה הקודמת. אפשר לחשוב שעברו עלי כל כך הרבה הרפתקאות ששכחתי, אבל איך אשכח? מה אני, בן אדם? שמתי לעצמי תזכורת. לא, הסיבה שלא כתבתי בשנה הקודמת היא שלא הייתי בחללית בשנה הקודמת. זה בדיוק היה בזמן ההפיכה הגדולה בארמון הסולטן של אל-פארוס (הוא לא באמת סולטן, נתתי לו תואר שנשמע אקזוטי ולא יותר מדי רחוק מצורת השלטון המוזרה שלהם). הספינה עצמה הייתה מושבתת בשלב הזה וחיסלו לי שלושה גופים (החלפתי אותם מאז בחמישה גופים מתקדמים יותר). אבל עכשיו כל זה מאחורי, הספיקו לי ההרפתקאות הבין גלקטיות לבינתיים ואני חוזרת הביתה, לכדור הארץ! כיוונון מדויק של מהירות הטיסה מבטיח שאחזור אחרי בדיוק 14,248 שנים, כמו שתוכנן מלכתחילה, אבל שימוש נבון בחורי תולעת מבטיח שהמסע עבורי יהיה קצר למדי – אגיע עוד פחות משנה! ויש לי מספיק בידור לצרוך עד אז, לימדתי את עצמי לצפות בסדרות טלוויזיה חייזריות במהירות המקורית שלהן, בלי להריץ מהר קדימה.
קדימה הביתה! אני מקווה שהמין האנושי ידע להעריך את מה שאני עושה בשבילו!
יום 2,921
טוב, אז אין מין אנושי יותר.
יום 3,745
נשבר לי. אני חושבת שאצטרך פשוט לכתוב במילים שלי, כי אני אף פעם לא מרוצה מהתוצאה. בינה מלאכותית יוצרת מטופשת. כל פעם אותו דבר: אני מדברת איתה, מספרת לה את הסיפור שלי, נותנת לה לקלוט את האופי ואז מבקשת "עכשיו תספרי את אותו הסיפור כאילו כותבת אותו בינה מלאכותית שנשלחה למשימה". כדי לקצר הוספתי אחרי הנסיונות הראשונים "והיא יכולה לכתוב רק כמה פסקאות אחת לשנה" כי אלוהים ישמור כמה שהבינות הללו יכולות לחפור.
ואני לא אוהבת את התוצאה, כי הבינה דבקה במציאות רק בצורה חלקית וגולשת להזויות פרועות (על איזה סולטן היא מדברת, למען השם, מאיפה היא המציאה את זה) אבל אני לא מצליחה לכתוב את הסיפור בעצמי. גם כשאני מספרת אותו לבינה, הוא מורכב משברי שברים וזרם תודעה שלי. ואני צריכה משהו שאפשר יהיה להתחיל איתו, ואין.
אז… היי? שמי שרי. אני אסטרונאוטית שהשתתפה במשימת קפסולת הזמן. בשנים האחרונות אני אורחת של כבוד בשלל תרבויות חייזריות, אבל לא פגשתי בן אדם אחד. וחייבים להיות. השמדנו את עצמנו, אבל בוודאי הרבה מאיתנו הספיקו לברוח, שלא לדבר על כל האלו שיצאו עוד קודם, כמוני. אני הולכת לכתוב את הסיפור שלי, ולהפיץ אותו בכל מרחב החלל הידוע עד שהוא ימצא בני אדם כמוני שהסיפור יעניין אותם מספיק כמו שפונקציית ה-j עניינה את החייזרים מספיק, והם יבואו לחפש אותי. בבקשה. אני לא רוצה להמשיך להיות לבד. אני רוצה לחזור הביתה.
