עבודת כוכבים

החתולים חסמו את המעבר מכיכר קדומים אל גשר המשאלות, התקבצו יחד כדי להתחמם בלילה הקריר, והביטו בי במבט מלא שנאה, שניים נהמו לעברי, מתרים בי לא להתקרב. ניסיתי לרקוע ברגל ולצעוק "קישטה!" בקול צרוד מחוסר שימוש, אבל או שהם הכירו את הטריק, או לא זכרו מה זה בן אדם. הרוח שנשבה מיפו הביאה איתה גם את הריח המתוק, כמו קליפות תפוזים אפויות, והוא היה היה טרי, יותר טרי משהרחתי כבר שבועות. עד שארד במדרגות, אעשה את הסיבוב, היא בטח תסתלק. קיללתי ללא קול, הרמתי את הרובה ויריתי באוויר. מטר של שבבים נוצצים ליווה את החתולים שנפוצו לכל עבר, מבהיקים כעת באור הירח הבהיר. צחקתי, בפעם הראשונה מזה שנים.

 

חציתי את גשר המשאלות, מביטה בזלזול על המזלות הקבועים בו, שטויות של ניאו-פגאנים. עקבתי אחרי הריח אל הפארק שגדל פרא, צמחייה פרחונית השתלטה עליו, כמעט מכסה את השבילים. במרכזו, כמעט בלתי נראית, בקושי צללית, עמדה החדקרן, מסתכלת על זהרורי הירח על הים. לחשוב שבפעם הקודמת מצאתי אחת כמעט במקרה, אפילו לא האמנתי אז. זו בדיוק הייתה הבעיה, הזכרתי לעצמי, שהייתי תמימה. דיברתי שטויות. לא הפעם. הרמתי בשקט את הרובה, היו לי עוד שני קליעי נצנצים, אבל אני לא אצטרך יותר מאחד, לזה התכוננתי. התקרבתי בשקט, במעלה הרוח, ונזכרתי בפעם הראשונה שהרחתי את הריח של החדקרן.

 

***

 

"את בתולה?" שאל אותי המדריך, ומיד הסמקתי, כמו בפעמים הקודמות. ניסיתי להזכיר לעצמי שהם מתכוונים לדמות שלי, שהכל משחק, ועדיין השאלה הוציאה אותי משיווי המשקל בכל פעם מחדש. החלקתי את השמלה הלבנה, יותר כדי לוודא שהמחטב שלבשתי תחתיה עדיין מחזיק הכל כמו שצריך, ועניתי "כן, ברור. תמה וברה." מה שהיה טכנית נכון, למרות שאני סקס פוזיטיב וכל זה, ואני לא שומרת את עצמי וממש כבר לא בת שש עשרה. לא יצא כי לא יצא וזהו. אולי אם הייתי יוצאת קצת מהמחשב, כמו שאמא אומרת, אבל המסך ריצד והיפנט אותי באור כחלחל, והאנשים בוי אר צ'ט היו נחמדים, וכשרציתי להתאוורר קצת הייתי מתחברת למצלמות במקומות רחוקים, כפר כמעט שומם באסיה ורחוב הומה באמריקה, אתר סקי ציורי באירופה ונווה מדבר שוקק באפריקה, הסתכלתי על האנשים וחשבתי איך זה לחיות חיים אחרים. 

 

וככה יצא שדיברתי עם אנשים בדיסקורד והם שאלו אותי אם אני רוצה לבוא להיפגש איתם במבצר אנטיפטרוס. זה היה השלב שבו הם וידאו שאני בתולה, וקצת נלחצתי, אבל בנות שהיו שם אמרו שזה בסדר, זה רק בשביל התפקיד שלי, והבטיחו שהן יבואו גם. אחת מהן, מעיין, אפילו הציעה להקפיץ אותי ולהשאיל לי שמלה שלה, והאמת, רק בגלל זה באתי. קבענו ליום שבת שהייתה אמורה להיות הפסקה נעימה בין הסופות של החורף, קצת כמו החורף של פעם, כשהיה מזג אוויר. בשבת בבוקר מעיין באה, היא חיבקה אותי איך שהיא ראתה אותי ואמרה לי שאני לא גדולה כמו שאמרתי, שיש לי שיער מדהים ועם טיפה מחטב אני אראה מהמם בשמלה. היא עזרה לי להתלבש וקלעה את השיער שלי לצמה כמו איזה נסיכה. ההורים שמחו לראות שאני ממש יוצאת מהבית ועוד עם חברה, אז הם לא העזו להגיד כלום.

 

נסענו לאנטיפטרוס, וכשראיתי את כל הבוץ שמחתי שהתעקשתי לנעול דוק מרטינז. ירדנו לאגם הקטן מתחת למבצר, היו שם כמה עשרות אנשים, כולם היו לבושים בגופיות גדולות וארוכות מעל הבגדים שלהם, עם חדקרן על רקע שמיים וקשת. חלק חבשו מצנפות עם חרוזים רקומים, הם כנראה היו חשובים יותר. הם נראו בגיל של ההורים שלי, וחשבתי שזה מגניב שהם עדיין משחקים בכאלה דברים. אחד מהאנשים במצנפות היה זה שניגש אלי ובירר את העבר המיני שלי. אז הוא המשיך, "החדקרן שם, ליד המים." הוא הצביע. "כשאת תתקרבי, אנחנו נניף כרזות מבריקות, זה כדי לבלבל את החדקרן, שלא תברח." זה נשמע לי משחק ממש מושקע. הוא המשיך, ברצינות גמורה, "תגיעי אליה, תתפסי לה בקרן, ותבקשי משאלה להפוך את משבר האקלים, הבנת?" הנהנתי, אבל זה לא הספיק לו, "איך שאת תופסת בקרן, תגידי, 'אני מבקשת שכדור הארץ יחזור לאקלים טרום-תעשייתי' – זה צריך לעבוד, את יכולה לעשות את זה?" חזרתי על המילים, ועשיתי תנועה בטוחה עם האגודלים, שקיוויתי שתרגיע אותו. הרגשתי את עצמי רועדת, אולי מהרוח הקרה, אולי מהלחץ. מעיין, שבינתיים העיפה את התיק שלה למערום גדול שהיה שם, ולבשה גם גופייה מעל הבגדים שלה, תפסה חזק ביד שלי, "היא תהייה מושלמת!" היא אמרה, "קטן עליה." הביטחון שלה, הקלילות שבה היא חיבקה אותי לפני שהצטרפה לשאר האנשים, גרמו לי לתחושה חמוצה בבטן, קצת כמו להקיא אבל פנימה.

 

בזמן שהלכתי לכיוון האגמון, מחשבות רצו לי בראש. על המשחק הזה שלא הכרתי אותו עד לפני כמה ימים, על מעיין שבכזאת קלות הפכה את עצמה לחברה שלי, על הצורה שבה הם הסתכלו עלי כולם, כאילו הייתי מיסטר ביסט שבא לחלק לכולם כסף. רציתי להישאר ככה לתמיד, וגם רציתי לברוח, רציתי שמעיין תלמד אותי להיות כזו קלילה ורציתי כבר ליפול לבוץ ולפדח את עצמי כמו שידעתי שיקרה, כמו שבטוח שיקרה כל רגע. ואז שמתי לב לריח, כמו קליפות תפוזים בתנור, מתוק וחמים, וראיתי צללית כזו, לא ברורה. מאחורי שמעתי בדים נמתחים ברוח, כמו מפרשים, ויכולתי לראות נקודות זוהרות מנצנצות בכל האזור, כנראה אור השמש שמוחזר מהבדים המבריקים, ובשטף הניצוצות הצללית נעשתה ברורה יותר, כמו ראש מאורך, מביט מהופנט אל האורות מאחורי, וממרכז המצח יצאה כמו אלומה של אש, או פלזמה זוהרת. הושטתי את היד וסגרתי עליה, וניסיתי להיזכר מה הייתה המשאלה.

 

זה לא שהאמנתי. כלומר, האמנתי ולא האמנתי. זה כמו שאת ממלאת לוטו, ואת לא באמת מאמינה שתזכי. את בטוחה ב99.99 אחוז שלא תזכי בכלום, ברור שלא, הסיכוי פצפון. ועדיין. הראש הולך לשם, לזכייה, לרגע הזה שלא תאמיני שזה קורה לך, לדברים שתעשי, לחיים החדשים. את לא מאמינה לרגע שזה יקרה, ועדיין. היד שלי נסגרה על הקרן, חמה ופועמת, זה מילא אותי בחשמל ופרפרים ביחד, לא הצלחתי לנשום, אבל גם לא הייתי צריכה, הייתי לבד בשנייה הזו, הארוכה כל כך, רק אני והמחשבות שלי. ומתוך כל הלחץ, מתוך זה שהם שאלו אותי שאלות מביכות וציפו ממני להיות משהו שלא הבנתי ולא רציתי, מתוך הכעס והפחד והבושה והקנאה, רציתי רק להרוס להם את המשחק, להרוס להם אותי, את הכל. עצמתי עיניים וצעקתי, "אני מבקשת שכל המשאלות שאי פעם ביקשו יתבטלו."

 

היה שקט. החשמל והפרפרים נעלמו, וגם התחושה החמה ביד. הסתובבתי לאחור, סמוקה, הלב שלי פעם כמו תוף בס בשיר של מטאליקה. ציפיתי לראות מבטים מאשימים, פנים כועסות. לא ראיתי אף אחד. כולם הלכו, נטשו אותי שם לבד. או שאולי הם עזבו עוד קודם, והכל היה בדיחה אחת גדולה בשבילם? גיששתי אחרי הטלפון בתיק הצד שלי, התכוננתי לשיחה מביכה שבה אני אבקש מאבא שיבוא לקחת אותי, ולא, אני לא יכולה להסביר למה. הרגשתי את הדמעות כבר נדחפות החוצה מהעיניים, כאילו מתחרות אחת בשנייה, להיות הראשונה שתצא מיד כשאשמע את הקול של אבא בצד השני. המשכתי לחכות לתשובה כשהמבט שלי נפל על ערימת התיקים, שעדיין הייתה שם. הלכתי לכיוון, ואז גם ראיתי את הרכבים בחנייה. השיחה עברה לתא הקולי, אז ניתקתי. הם לא עזבו. הם לא היו הולכים בלי התיקים, בלי הרכבים. משהו ממש רע קרה, והמשהו הזה כנראה הייתי אני.

 

מצאתי את התיק של מעיין. היו שם מפתחות של האוטו, של הבית, טלפון, דברים שלא משאירים. בין כל התיקים מצאתי תיק צד שהיה מרופד ומוגן, בתוכו היו ספרים ישנים. שמתי אותו בפג'ו של מעיין, יחד עם כל מה שנראה לי חשוב, ונסעתי הביתה. הכבישים היו ריקים, הרחובות גם, המוח שלי עבד על טורבו כל הנסיעה. בכניסה לבית זינק חתול מאחד השיחים, מופתע ומבולבל כמוני. לא הכל נעלם, חשבתי, רק אנשים? הזמנתי את המעלית, ואז שיניתי את דעתי ועליתי ברגל; הבית היה ריק. הערכתי שיש לי, במקרה הטוב, כמה שעות של חשמל ואינטרנט עד שדברים יפסיקו לפעול, אז רצתי למחשב והתחלתי להדפיס מדריכים, 'איך לשרוד שואה אטומית', 'איך לחיות אחרי מגפת זומבים', וגם לפריצת מנעולים, טיהור מים, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו. בינתיים התחברתי למצלמות רחוב בכל העולם – הכל היה ריק. חלק מהמצלמות שניסיתי לא הגיבו, וידעתי שזה רק יתדרדר מכאן. הספקתי לראות חזיר בר בחיפה, וניסיתי לחשוב אם עכשיו החיות יגיעו לערים כדי לאכול, או שאם אין זבל של בני אדם אין להם מה לחפש כאן. בכל מקרה, הייתי צריכה מקום בטוח ומצוייד להישרדות, אז חיפשתי את המפתחות של מיכה ברגר.

 

מיכה היה השכן מלמעלה וחבר טוב של אבא, הוא גם היה ועד הבית ופרנואיד, לא תמיד בסדר הזה. הוא היה מאלה שדיברו על סוף העולם כאילו הוא כבר סגור וחתום, היה אומר שהמערכת האקולוגית תקרוס, והחברה מיד אחריה, פעם הוא הסתכל עלי בעיניים לחות ואמר שהוא מצטער שהדור שלו לא עשה יותר, והשאיר אותנו, "את הילדים", לשלם את המחיר. עליתי לדירה שלו עם מפתחות הגיבוי שהשאיר אצלנו למקרה חירום, לא חושבת שיש יותר חירום מזה. עמדתי לפתוח את הדלת, אבל אז החלטתי לדפוק רגע, ליתר ביטחון, וספרתי עד עשר בשקט הגמור לפני שפתחתי, לא בטוחה למה לקוות. הדירה הייתה כמעט לא מרוהטת, כמו שזכרתי, וסיבוב בחדרים לא מצא שום דבר שימושי, לא תיק בריחה, לא מצ'טה, אפילו לא שישיית מי עדן. זה היה מוזר. איך בן אדם שמנקה את המקלט של הבניין כל יומיים לא מכין כלום בבית למקרה חרום? מייד כשחשבתי את זה הבנתי. בחיפוש קצר מצאתי את המפתחות של המקלט, וירדתי בזריזות.

 

המקלט היה מצויד למלחמה באורך בינוני: מים, אוכל, בגדים, אפילו גנרטור וחבית סולר. הייתה על הקיר מפה של אזור חולון עם סימונים ושמות; מיכה ברגר לא היה היחיד שהכין מחבוא לחירום, הייתה להם רשת תמיכה. זה יסדר את נושא השרידה, לפחות בינתיים. בארון מתכת היו תרופות, ציוד מחנאות, רובה ציד ותחמושת. העברתי יד על הרובה, ואז הרחתי את השמן על האצבעות שלי, ריח של צבא. השארתי אותו שם, ויצאתי להצטייד בבגדים, נעליים, וספרים כדי לא להשתגע. לכולם יש את הפנטזיה הזו של מה הם יעשו אם רק יהיה להם זמן פנוי, איזה פרויקט הם יתחילו. יכולתי ללמוד גיטרה, לקרוא אנציקלופדיה, להתאמן כמו בסרטים של כלא. במקום זה ישבתי על הספה המעופשת מעט במקלט והקשבתי לסופה שחזרה לנשוב בחוץ, לא מסוגלת לזוז. השעות התחברו לימים, ושטף המחשבות לא הפסיק. אני איכשהו הצלחתי להעלים את כל האנשים בעולם, אבל לא את עצמי. אין ערימות של בגדים בכל מקום, אבל יש בארונות. כל המבנים עדיין היו שם, וגם מכוניות חונות, אבל לא על הכביש, כאילו אם היו בהן אנשים, הן נעלמו איתם. ואין אף אחד שיכול להסביר לי מה קורה כאן. חשבתי על האנשים במצנפות בטקס, הם נראו כאילו הם יודעים דברים. וזה הזכיר לי את הספרים שמצאתי שם, שעדיין היו באוטו של מעיין, ומרוב שלא יכולתי לחכות, יצאתי בגשם השוטף אל האוטו להביא אותם.

 

אלה היו ספרים גדולים, ישנים, באנגלית לא פשוטה, שלקח לי זמן להבין. הספרים דיברו על יתדות המציאות, ישויות שעצם הקיום שלהן מעגן את המציאות שלנו. אז יש דיון שלם על שאר הסוס שמחובר ליתד, אם זה צורה אמיתית או משהו שמדמיינים, אחד הספרים אמר שכן, השני אמר שלא. בכל מקרה, היתדות נעות בעולם, בלתי נראות פרט לעיני האנשים הטהורים ביותר, ומי שמצליח לאחוז ביתד מציאות, מקבל כוח לשנות אותה. את המציאות, זאת אומרת, איך שהם רוצים, אבל יש מגבלות, כמו בכל סיפורי המשאלות. המשאלה לא יכולה לשנות את העבר, כל שינוי פועל מרגע המשאלה והלאה. המשאלה לא יכולה להשפיע על המבקש, בגלל שברגע שהמבקש אוחז בקרן הוא למעשה לא חלק מהעולם. אז אי אפשר לבקש להיות חכמה או מצחיקה או רזה ממש, אבל ממש. אז יש הסברים איך להפנט יתד מציאות, כדי שלא תברח מיד: אורות מנצנצים, זזים; מחשבות תמימות וטהורות; מגע עדין. לא צריך להיות שקטים, כי מסתבר שהחדקרן לא שומעת כלום, רק רואה ומריחה. זהו בערך, שאר הספרים דיברו על איך אפשר למצוא יתדות מציאות, ומסתבר שזה ממש ממש קשה – הן נמשכות לנצנוץ הכוכבים, לאור הירח, לשברי השמש על גלי מים, והן נודדות ממקום למקום כדי לראות אותם. בשלב הזה הספר עבר לרדת על מי שמאמין באסטרולוגיה, שהם בברור לא מבינים את תנועת החדקרן בעולם. בתיק היה גם יומן מעקב, פירוט מדויק של כל תצפיות הכוכבים והחישובים, סבוכים מעבר להבנתי, שלבסוף הגיעו לשבת האחרונה, למבצר אנטיפטרוס, ואלי. חזרתי לאותו רגע, למחשבות שלי, שהיו מבולבלות ומוזרות אפילו לי. או שהכותבים טועים, או שב"מחשבות תמימות וטהורות" נכלל גם זעם צדקני. אבל עכשיו ידעתי שיש מה לעשות, שיש איך לתקן את מה שעשיתי, שאני צריכה למצוא את החדקרן שוב, ולהפוך את המשאלה שלי. ועכשיו אני רק צריכה ללמוד אסטרונומיה ואלגברה לינארית, למצוא חדקרן, להפנט אותה ולבקש משאלה. ולשרוד. כל זה בעולם קרוע על ידי אקלים מטורף, ולבד. זה לא כאילו הייתה לי ברירה אחרת.

 

בהפסקה הבאה בסופה, יצאתי להביא ספרים חדשים, וקצת חטיפים, כי מיכה ברגר לא האמין בביסלי. מיד כשיצאתי מהמקלט, להקת כלבים משוטטים כיתרה אותי ונהמה, אלה היו כלבים שזיהיתי מהשכונה, היה שם פינצ'ר מהבניין שלי. הם נראו רעבים, אבל גם תוקפניים בצורה שלא הכרתי, חשפו שיניים, ניסו לנשוך. חשבתי לבעוט באחד ולרוץ למחסן חזרה, אבל אז נשמעה יללה לא רחוק, של תן או זאב, לא בטוחה, והכלבים הסתלקו בפחד. אני נכנסתי בזריזות למכונית, העדפתי לא לחכות לאלו שהפחידו אותם, הידיים שלי רעדו כשהתנעתי. הכבישים  היו עמוסים בחיות ובצמחים, הרבה יותר ממה שהיה סביר. התחלתי לחשוב שאולי הטבע היה מרוסן בגלל משאלה אחרת, אחת מאלו שביטלתי, ועכשיו השתחרר, השתולל. הגעתי לספרייה העירונית, אספתי ספרי לימוד בכמה ריצות, ואז בזזתי מכונת חטיפים שהייתה שם. אחרי שסחבתי את הכל בחזרה למקלט הרגשתי כל כך מזיעה, שכשהגשם חזר עליתי על הגג של המקלט, התפשטתי מכל הבגדים ופרקתי סוף סוף את הצמה, ועמדתי ערומה בגשם. שרתי שיר בלי מילים ובלי מנגינה, קפצתי ורקדתי ושחררתי את כל הגוף שלי ללכת לאן שבא לו, והוא עשה קולות במים שהיו כמו תיפוף שבטי מוזר, תוף של עור ושל מים ושל קור. נשר הסתכל עלי מענף, מוגן מהגשם בין העלים שהיו גדולים מדי, מחכה שהיצור המוזר יפסיק לפרפר ויתפגר כבר. התעלמתי ממנו, הייתי לבד והייתי מוזרה והייתי הבן אדם הכי שפוי בעולם הזה באותו רגע. והיה לי קר.

 

ישבתי חודשים על מפות אסטרונומיות, חישבתי מיקומים של קבוצות כוכבים, מדדתי אגמים קטנים וזוויות של השמש, השוותי למצב הירח. עם הקיץ, הטמפרטורות עלו אל ארבעים מעלות, ואפילו הבטון העבה של המקלט להט. במסע הצטיידות אל מקלט אחר, ראיתי שעלי העצים כאילו הלבינו בשמש היוקדת, בעיקר אלו הגבוהים יותר. היה נעים יותר בקרבת העצים הגדולים, אבל גם החיות ידעו את זה, ועדיין שמעתי יללות מידי פעם, והעדפתי להזיע בשמש על מאבק בזאב. היה גם קל יותר לנווט מחוץ לצמחייה הצפופה, והרובה על הגב שלי לא נתפס בענפים. בדרך חזרה החלטתי שזיבי על כל זה, התיק שלי היה כבד מדי ללכת בשמש, ומצאתי שדרה של עצים גדולים. החזקתי את הרובה בידיים, מנתרת במהירות עם כל חיה קטנה שעברה בין השיחים. פעם היה כאן רחוב ראשי, עם חנויות ובתי קפה, אבל הפס הירוק שבמרכזו השתלט עליו בחודשים האחרונים, הפך את הכביש והמדרכה לחצץ, והחל לאיים על הבניינים שחסמו אותו משני הצדדים כמו צוקים. עברתי ליד חנות נעליים, פיצריה, תכשיטים, תיקים וקפה, ודמיינתי את הריחות והקולות של כל אחד. אז עצרתי, וחזרתי אל חנות התכשיטים, אבני החן, זרקונים או יהלומים או מה שלא היה שם, הבהיקו בשמש והשפריצו ניצוצות אור על התקרה והקירות. ניפצתי את הזכוכית העבה עם קת הרובה בכמה חבטות, ואספתי לתיק כל דבר נוצץ שמצאתי בחנות. אחר כך נכנסתי לסוכנות של מיצובישי ולקחתי מפתחות של ג'יפ גדול, אחרי קצת מאבקים הוא הסכים להניע. נסעתי איתו ישר דרך חלונות הזכוכית. ללכת זה לבני אדם, אני הייתי זו שהרסה את העולם.

 

כשהגיע החורף, הוא היה רגוע יותר. ציפיתי, כמו בכל שנה, שהשרב ישבר בסופת ברקים, ושהסופה פשוט תמשיך לכמה חודשים, עם הפסקות קלות. במקום זה ירד גשם, ואז הפסיק, והיה נעים בחוץ. זה הזכיר קצת את השבת השמשית ההיא לפני כמעט שנה, אבל אז הייתה תחושה שסערה נוספת עומדת להגיע כל רגע, ועכשיו הייתה רק רוח קלה. עדיין היה מפחיד לצאת החוצה, החיות נעשו תוקפניות יותר, חתולים ניסו לתקוף אם נכנסתי לטריטוריה שלהם, שכמה שראיתי, התרחבה ודחקה את הכלבים אל מחוץ לערים. מדי פעם ראיתי להקות של ציפורים נודדות דרך חלונות הג'יפ, כשנסעתי לחפש חדקרן. ניסיתי לאורך החופים, על גבעות שטופות ירח, רדפתי אחרי קשתות בענן. מדי פעם יכולתי להריח אותו, את הריח של אז, ידעתי שאני מתקרבת יותר בכל פעם, מבינה אותן יותר, איך הן חושבות, לאן הן נודדות. התמכרתי בעצמי לאורות, לשקיעת השמש על הים, לריח החשמלי שאחרי הגשם, לקשת הירח, עדינה וחיוורת בחשיכה. חזרתי למקלט פחות ופחות, שאבתי דלק ממכוניות חונות וישנתי ליד מדורות שהדלקתי. אבל מה שהדאיג אותי היו הפנים שלי במראה – הן היו נחושות מדי, פראיות מדי. פנים כאלה, ניחשתי, יבריחו חדקרן. הכרחתי את עצמי להיזכר בכל השמות שהכרתי, בכל הפרצופים. משפחה, כמובן. מעט חברים. כשהייתי חייבת, גם אנשים שהכרתי רק באינסטה.

 

כמה חודשים אחר כך, מצאתי את עצמי יושבת, מתנשפת, על קצה הגג של מגדל עזריאלי, רגליים באוויר, אחרי שעליתי 49 קומות ברגל. מהגובה הזה תל אביב נראתה כמעט רגילה, אבל דוממת, להוציא כמה פרות שיכולתי לראות, רועות עשב. הרוח הייתה קרה, והקפיאה את הזיעה שלי. צמרות העצים, שנראו לי מלמטה לבנות, היו למעשה כסופות מבריקות מלמעלה, וגם על הים יכולתי לראות כיסוי כסוף ומבריק, כמו שברי מראה בתוך המים, שסינוור אותי באור השמש. הקיץ יגיע עוד מעט, אבל לא פחדתי ממנו. העצים ישמרו עלי מהחום, עם הצמרות המבריקות שלהם. הטבע עצמו ישמור עלי, כמו ששמר עלי עד עכשיו. אני זו שהוציאה אותו לחופשי, והוא ידע את זה. או שאולי פחד שאחזיר אותו לכלא, כאילו רצה להגיד לי, זה לא נורא, אנחנו יכולים לחיות יחד, את ואני. לפתע ניערתי את הראש, זה לא אני, המחשבות האלו, זה הקור, זה הבדידות, זה סחרחורת הגבהים. את לא חיה, אמרתי לעצמי בלחש, וגם לא אלה. את בת אנוש, שעשתה טעות, ומתחרטת על זה, מאוד. הרוח שינתה כיוון לפתע, והרגשתי שאני עומדת ליפול, דחפתי את עצמי בפראות מקצה הגג, וזחלתי כמה מטרים לפני שהעזתי לעמוד, עדיין לא יציבה. ירדתי במדרגות בזהירות.

 

הג'יפ התחיל לעשות בעיות, אז נסעתי לחוות סוסים קרובה והשארתי אותו מתחת לעץ שם. לא יודעת למה לא חשבתי על זה קודם. אחד הסוסים, אפרפר בהיר, ניגש אלי, כאילו הוא חיפש מישהו לדבר איתו כבר שנה. הוא הסתכל עלי במבט חם כמו אדמה ועמוק כמו הים, והוא שמח כשהברשתי אותו במברשת מאחת האורוות, ועשיתי כמיטב יכולתי לשים עליו אוכף. הרתמה הייתה קצת יותר מסובכת, אבל הצלחתי אחרי כמה ניסיונות. יצאנו מהאורווה בצעידה קלה, שהפכה לדהירה, השיער שלי מתנופף מאחורי, גלי הלם ואושר עוברים בגוף שלי עם כל מגע בקרקע. עם הג'יפ הייתי דורסת שערים ושוברת מחסומים, מה שאולי לא היה רעיון טוב והביא למותו בטרם עת. לא דחקתי בסער, כשהתעייף נחנו, כשפחד לעבור מצאנו דרך אחרת. הוא היה חכם ועדין, והקל על הבדידות שלא ידעתי שהרגשתי. זה היה טוב, מישהו להיות איתו, לדאוג לו.

 

באחד הלילות, ישבתי מול מדורה קטנה בחולות, גבי שעון על הפרווה החמה, ואכלתי תפוח שקטפתי בדרך. את הליבה זרקתי לאש, והתכופפתי להוציא עוד תפוח מהתיק, כשהיד שלי נתקלה ביומן המעקב. הוצאתי אותו וחיפשתי את החישובים האחרונים שלי, הם היו מלפני שמונה שבועות, וגם לפני זה זלזלתי בחישוב היומיומי. לא היה לי מושג מה אני עושה, סתם רכבתי, אכלתי, נחתי. נהמתי 'אררג' לא ברור, וחזרתי לחישובים בקדחתנות, מכפילה מטריצות לאור הירח, מדי פעם זורקת מבט לכוכבים, לוודא שהם אכן היכן שחישבתי שיהיו. ובאחת הפעמים, פשוט השארתי את המבט על הכוכבים. זה היה לילה בהיר, המדורה כמעט גוועה, והשמים היו פרושים לכל הכיוונים, נוצצים, מהפנטים. כשהורדתי את המבט אל היומן, היו כתובים שם שמות. חברים, משפחה, סתם אנשים שהכרתי, אפילו מעיין ומיכה ברגר. לפתע הרגשתי כעס יוקד נוחת עלי כמו גל, מטביע אותי כמו צונאמי, ומילה הדהדה באזני כמו רעם, "לשרוף!" ואז שוב, ושוב. הידיים שלי אחזו ביומן בחזקה, הדפים רישרשו ברוח הפתאומית, שהציתה מחדש את המדורה, לוהטת כעת באור כתום. עצמתי את העיניים וחיבקתי את המחברת בפאניקה, הרוח החלה להעיף עלי חולות בעוצמה. קברתי את הפנים בפרווה של סער, וחיכיתי ככה עד שהסופה הפתאומית חלפה. עוד באותו הלילה רכבתי חזרה למקלט.

 

שוב חישבתי, ושוב חיפשתי. את יומן המעקב שמרתי במקלט, ליתר ביטחון, וחזרתי לקחת איתי את הרובה. משהו היה שם, משהו תבוני, והוא לא רצה, הוא פחד, שאמשיך בחיפושים. חשבתי על להיכנע, להיות האדם האחרון בעולם, לדעת שאני בטוחה. אבל ידעתי שהעסקה הזו לא הוגנת, אני אקבל כמה עשרות שנים, במקרה הטוב, והוא יקבל את הנצח. כן, הוא טיפל בעולם יפה – יותר טוב מבני האדם – ועדיין, הרגשתי שיש לי אחריות להחזיר אותם, לתקן את הטעות שלי. בכל מסע הרגשתי שאני מתקרבת יותר, יכולתי בחלקם להריח ממש את הריח, אבל הוא היה בן כמה שעות, והחדקרן כבר לא הייתה שם. החישובים הביאו אותי אל החוף הפעם, בערב של ירח מלא, ואז הבנתי את הטעות שלי – הים מבריק הרבה יותר עכשיו, מחזיר גם את אור הירח באלפי נצנוצים, מתחרה בכוכבים שבשמים. היא חייבת להיות כאן, אין שום סיכוי שלא, היא לא תפספס את המראה הזה. הייתי ברחבת הכנסייה בחוף יפו, העשבים כיסו את האבנים כמעט לגמרי, והשארתי את סער לאכול ולנוח. הוצאתי את השמלה הלבנה ששמרתי מהתיק שעל סער, ולבשתי אותה בזריזות. בלי המחטב היא ישבה עלי מוזר, והשיער שלי היה פרוע, אבל זה יאלץ להספיק. חיפשתי נקודת תצפית טובה, מקום קצת יותר גבוה, רצתי במדרגות לכיוון גשר המשאלות, רק עם הרובה בידי, ואז נתקלתי בחתולים.

 

***

 

טענתי בשקט קליע נוסף לרובה, את הכדוריות שהיו בו החלפתי בשברי אבני חן נוצצים, קטנים מספיק לרחף באוויר כמו אבק. זרקתי מבט לאחור, אל הים, הוא זהר באור הירח השוקע והכוכבים, הגלים הקטנים יוצרים ומוחקים גלקסיות של אור בכל רגע. החדקרן עמדה ליד פסל אבן גדול שנראה כמו שער לעולם אחר, והשקיפה על הים. חשבתי על תמימות, על טוהר, ניסיתי להתחבר לאיך שהייתי מזמן, לתחושות שהיו בי אז. בדמיוני ראיתי את האיש במצנפת ובפנים קשות, שולח אותי לבקש משאלה, ומאחוריו עוד אנשים, עוד מצנפות, שולחים נערים ונערות תמימים, לובשי לבן, לבקש משאלות, חלק עבור האנושות, חלק עבור עצמם. ניערתי את הראש, לסלק את המחשבות, את לא יודעת כלום, חשבתי, את תמימה, טהורה, כלי, לא יותר. כיוונתי את הרובה מעט הצידה, ולחצתי על ההדק. רעם היריה נשמע, אבל החדקרן הייתה קפואה במקומה, מהופנטת מהשבבים שהסתחררו באוויר, שברו את אור הירח לקשתות קטנטנות. צעדתי אליה ותפסתי בקרן, חמה ופועמת תחת ידי. הפעם אני לא אעשה את אותה טעות.

 

שוב תחושת החשמל והפרפרים, הניתוק מהעולם. במקום האחר יכולתי לראות את המוני המבקשים לפני, כאילו מביטים בי בתחינה אילמת, כל כך הרבה מהם, מאיפה בכלל להתחיל, מה לבקש? ואז הסתכלתי חזרה על העולם, כל הרחובות הנטושים, ההרים והאגמים, מעמקי הים והחוצה אל השחקים. העולם היה ירוק ופראי כעת, וראיתי אותו, את הכוח הזה, בר, קדום, משוחרר, מביט בי, רואה אותי, לא חומל, לא כועס, רואה אותי ממש. הוא יכל לעצור אותי, הבנתי פתאום. היו לו מאות הזדמנויות. במקום זה, הוא ביקש, לא ציווה, ביקש בכבוד, לפעמים בתקיפות. הסתכלתי עליו ועל המון המבקשים חליפות. היו כל כך הרבה טעויות לתקן, ועוד טעות אחת, שלא הייתי בטוחה כל כך שרציתי לתקן יותר. הייתי עייפה מהמרדף, וידעתי שלא אוכל לזקק את הכל למשאלה יחידה. רציתי רק להישאר במקום הזה, המרוחק, להסתכל על העולם, אולי סוף סוף להבין אותו. וכך, ללא מילים, התחושה החמה ביד שלי נעלמה, אבל הפרפרים והחשמל בתוכי רק התעצמו, התרבו, עד שהייתי כולי ענן של ניצוצות. ריחפתי במקום הזה, מחוץ לעולם, וידעתי שיש לי את היכולת לתקן, לבחון, לתקן שוב. הכוח הפראי הסתכל עלי במבט חם כמו אדמה ועמוק כמו הים, מזמין אותי לצאת איתו למסע.

 

***

 

מעיין, האנשים במצנפות, וכל אלו שהחזיקו את כרזות הבד הנוצצות הופיעו שוב. מעיין חיפשה אותי, בפאניקה גוברת, בכלל לא שמה לב שהתיק והאוטו שלה נעלמו. הכנתי שם את סער מראש, והוא צעד אליה וצנף בשקט, רק אז היא שמה לב לתיק שלה שהיה תלוי על האוכף, יחד עם השמלה שהשאילה לי, בלויה מעט, ויומן התצפיות. האנשים במצנפות התווכחו מה קורה, אחת מהם אמרה שהיא שמעה אותי מבקשת לבטל את כל המשאלות, מה שבלבל את כולם עוד יותר. הם ראו את סימני השנים, הם הבינו שזמן עבר, ועוד לפני שבחנו את המצב, הם החלו לתכנן את המשאלה הבאה שיבקשו, איך יתקנו את הכל שוב. להחזיר אותם היה הדבר הנכון לעשות, אבל העולם אליו חזרו היה שונה, תקיף יותר, לא כלי או עבד. הם מיד יצאו להכניע אותו, לא ציפיתי אחרת, אבל הם ימצאו את האיזון, ואני אעזור להם. וכשיבוא מבקש המשאלות הבא אל המקום שבחוץ, אני אהיה כאן לפגוש אותו.