עקבות
דפנה חלצה את נעליה תוך כדי אנחה.
נעלי ההליכה הגבוהות היו מלאות בוץ והסריחו. הבוץ לא חס על הדגמ"ח הירוק שלבשה. כתמי בוץ הכתימו אותם בגוונים שונים.
חולצת העבודה של רשות הטבע והגנים הייתה נקייה יחסית. היא סיננה קללה כשגילתה שהבוץ נדבק גם לשערה האסוף.
היא נשענה לאחור בכיסאה ונאנחה שוב.
"מה זה הריח הזה?" נשמע קול גברי בכניסה למשרד.
"זה היה אמור להיות הריח ממך אם לא הייתי נחמדה ומחליפה אותך בחקירה" ענתה דפנה תוך כדי גלגול עיניים.
זה היה אבי, הפקח המקביל שלה ברשות. הוא היה גבוה ממנה עם שיער קצר בצבע חום ולבש את מדי הרשות בדומה לדפנה.
"אמרתי לך שאת נראית נפלא היום" אמר בציניות וברח מהר מחוץ למשרד לפני שדפנה הספיקה לזרוק עליו את נעלה.
מולה עמד שולחן עמוס בקלסרים ודפים בסידור שרק היא הבינה. שלפה תיק מתחת לשולחן והתכוננה ללכת למקלחת אך עצרה כאשר ראתה את יעקב, הממונה עליה, עומד בדלת המשרד.
"זה ריח של חרא?" הוא שאל תמוה.
הוא היה איש עבודה מסור וידעה שהוא לא מתלוצץ והשאלה הייתה באמת שאלה אותנטית.
"הייתי הבוקר בשמורת נחל כזיב. היו שם שני פגרים של איילים." ענתה.
"זה המקרה השלישי השבוע באותו אזור" הוא נשמע מודאג.
"אני יודעת" היא אמרה.
היא התרוממה מהכיסא והתכוננה להמשיך לכיוון המקלחת.
"שניה רגע" הוא אמר והוסיף לפני שהספיקה להגיב.
"סמיר היה שם?"
היא הנהנה בתגובה. סמיר היה הגשש. רשות הטבע והגנים נעזרה בו בעיקר כדי למצוא חיות פצועות שזקוקות לסיוע אך גם במקרים נדירים כמו המקרה הזה.
"הוא מצא את אותם עקבות כלב כמו בשני המקרים האחרים." היא ענתה בחוסר חשק.
"אפשר ללכת להתקלח? שחיתי בתוך מיצי קיבה של איילים מתים הבוקר". היא כמעט התחננה.
הוא פינה לה את הדרך.
במקלחת בזמן שהיא קירצפה את עצמה שוב ושוב כדי להוריד את כל הלכלוך, היא חשבה על זוג העקבות הנוספים שסמיר מצא. עקבות מגפיים של אדם קל משקל וקטן קומה.
***
דפנה ישבה כנגד השולחן המשרדה וכתבה את הדו"ח על המקרה הבוקר שחקרה. היא חיפשה ממצאים משותפים כנגד משני המקרים הקודמים.
הטלפון לידה צלצל ודפנה הפסיקה את כתיבתה וענתה.
"היי, הגעתי ל…. דפנה מרשות הטבע והגנים" נשמע קול זקן מעברו השני של הקו.
"פרופסור זהבי, אני שמחה לשמוע ממך" היא התלהבה.
היא הכינה דף חלק ולקחה את העט כמתכוננת לכתוב.
"אז יש תשובות? כי היום היה לנו עוד מקרה. הפעם בשמורת נחל כזיב"
"ובכן.. " הוא התחיל.
"אתם צילמתם נכון את העקבות?" הוא שאל.
"מה זאת אומרת? אני צילמתי בעצמי. היום יהיה לך אפילו עוד צילומים של המקרה החדש".
"הצילומים שצילמת, הסרגל מידה שהצבת ליד העקבות, הוא תקין? אני פשוט חייב לשאול"
היא הופתעה למשמע השאלה.
"אני בודקת" והניחה את הטלפון.
היא לקחה מזוודה שהייתה צמודה לקיר ופתחה אותה.
מבין האי סדר במזוודה, היא שלפה סרגל צבוע בשחור לבן ומכשיר מטר למדידת אורכים.
היא מדדה את הסרגל ונראתה מרוצה.
היא הרימה לאוזנה את הטלפון
"הסרגל תקין, אין בעיות. מה זה אומר, פרופסור?" היא שאלה מודאגת.
"העקבות שמצאתם, הם גדולים בקנה מידה שלא ראיתי אף פעם"
היא התיישבה המומה חזרה לכיסא
"אולי זה מין פולש? מיבשת אחרת?" שאלה.
"את לא מבינה, אין חיה כזאת בעולם. לא קיים כלב כזה. לפי איך שזה נראה, הכלב מגיע בכתפו לגובה מטר חמישים, אולי אפילו יותר. אולי מישהו עושה לכם מעשה קונדס?" שאל הפרופסור.
"אולי?" היא אמרה יותר לעצמה מאשר לפרופסור.
היא נזכרה בעקבות אדם שסמיר ראה במקרה האחרון.
"יש לך עוד משהו שאני יכול לעזור בו?" שאל הפרופסור מעברו השני של הקו.
"לא פרופסור, תודה על הזמן שהקדשת"
"ביי" אמר מעברו השני של הקו וניתק.
דפנה נשענה אחורה בכיסא. זה חייב להיות מעשה קונדס הרי אין חיות כאלה.
מצד שני, הפגרים עצמם נראו כאילו חיה טרפה אותם. חיה גדולה. כדי להצליח לזייף את סיבת המוות של הפגר עצמו, צריך להיות הבנה עמוקה בחיות ולהיות חולה נפש כדי לעשות את זה לחיות כאשר הן בחיים.
היא התחלחלה למחשבה.
***
"יעקב, אתה יודע שזו החלטה לא נכונה" התעקשה דפנה.
"זה מחוץ לידיים שלי ואת יודעת את זה" אמר לה חזרה.
היא שילבה את ידיה בעצבנות והחלה להתהלך הלוך ושוב בחדר.
"דפנה, כבר שבע מקרים קרו. זה הגיע לתקשורת. אני דווקא מבין את החלטת המנכ"ל. אני לא מבין למה את מתנגדת?"
"אני תמיד אתנגד אם זה לירות ואחר כך לשאול שאלות. מה התפקיד שלנו אם לא לשמור על החיות, גם אם הן חיות טורפות?"
יעקב נאנח. "את יודעת שאני גם דוגל בזה אבל במידה מסוימת. אי אפשר להמשיך ולחקור אם החיות מסביב נפגעות באופן קיצוני, יש לשים לזה סוף"
"אתה גם יודע מה אני חושבת ספציפית על אמיר." אמרה והתבוננה ביעקב. היא ידעה ששניהם שותפים בדעה הזו.
הוא התפתל במקומו ואיפשהו הרגישה אשמה על כך שאילצה אותו להתמודד עם ההחלטה שקיבל.
"את יודעת שהוא הכי אפקטיבי שיש…" התחיל להגיד
"באיזה מחיר?!" היא דפקה על השולחן בכדי להדגיש את דבריה.
שקט השתרר והיא הבינה שהיא אולי חצתה את הגבול מולו.
"מכל הציידים שיש?! דווקא את אמיר" אמרה בלחש אך ראתה את עיניו הבורקות ותווי פניו הרצינו בחדות.
כן, היא חצתה את הגבול חשבה וידעה שזה אבוד.
"אמיר הוא אחד שנותן תוצאות הכי מהר. הוא יכול לסיים את כל הסאגה הזו תוך שבוע ואפילו תוך יממה אם המזל יהיה לטובתינו. החשיפה התקשורתית לא עושה טוב למחלקה שלנו ובכלל לכל הרשות הטבע. המנכ"ל רוצה תוצאות כאן ועכשיו. ההחלטה שלי סופית" והדגיש את המילה האחרונה בידו.
דפיקות בדלת הצילו אותה מעוד שתיקה רועמת.
"יבוא" אמר יעקב וניתק ממנה קשר עין.
זה היה אמיר. שערו היה סתור ומבולגן ונראה שלא התגלח שבוע.
הוא לבש את מגפי הציד החומות שתמיד היה נוהג ללבוש עם מכנס ג'ינס בלוי שמזמן צריך כבר להחליף וחולצה קצרה בסיסית בצבע אפור.
מה שבלט זו חגורת העור סביב מותניו שבה היו מסודרים חצי הרדמה, קליעים ומספר מחסניות לצד אקדח.
על כתפו נשא את הרובה שלו שכוסה בבדים.
"אני שמח שהגעת בהתראה קצרה" אמר לו יעקב ולחץ את ידו.
אמיר החזיר לחיצה והציץ בדפנה.
"טוב לראות לראות את שניכם בייחוד אותך" קרץ לדפנה.
היא גלגלה עיניים לעומתו.
"אני תכף יוצא, רק באתי לוודא מולך כמה דברים" וסימן ליעקב שעדיף שדפנה תצא מהחדר.
היא כעסה. הרי היא ניהלה את החקירה עד עכשיו . והנה אמיר פשוט בא וישתמש בכל התכנון שעשתה רק כדי לירות ולקצור תשבוחות. היא שנאה שזה הגיע לידי כך.
לאמיר היה מבט ערמומי וליעקב זה לא הפריע או שהוא לא שם לב.
"תן לי לבוא" אמרה מבלי לחשוב.
היא נדהמה שאמרה זאת.
"מה?" ענה לה יעקב ואמיר ביחד.
"תן לי לבוא איתו" חזרה שוב.
המחשבה שתהיה עם אמיר כמה שעות בטבע הגעילה אותה והפחידה אותה, אך מה היא יכלה לעשות?
אמיר היה אדם שהשתמש בחולשות של המערכת. הוא תמיד היה על הגבול החוקי, אם זה שימוש בנשק על מנת להרוג חיות או לשבות אותם. ההחלטה שלו הייתה תלויה היכן שהרווח גדול יותר.
היא הרגישה שהוא מתכנן משהו לא בדיוק חוקי על אותה חיית טרף ולא הולך פשוט למסור אותה לידי הרשות.
היא הייתה חייבת להיות שם רק כדי לוודא שיהיה בתלם של החוק.
"אני לא צריך נקבה שתסתובב לי בין הרגליים" אמר לה אמיר.
"אל תדאג, אף אחת לא תתקרב לשם" התריסה מולו.
"את תהרסי לי את הצייד ותעשי רעש." ענה
"אני מכירה הכי טוב את השטח בייחוד היכן שהכלב צד. אין לך את מה שיש לי פה" והצביע על ראשה
"שקט" אמר יעקב ונדחף בין שניהם.
"דפנה, את בטוחה שאת רוצה להיות שם?" שאל והסתכל לה היטב בעיניים
"בטוחה" ענתה לו ברצינות.
"לשניכם יחד יש יותר סיכוי לסיים עם זה מהר" החליט.
אמיר נאנח ונענע את ראשו לשלילה.
"אני פועל לבד. אתה יודע את זה" והתיצב מול יעקב.
"המנכ"ל רוצה לסיים עם זה מהר וזה מה שנעשה. אני החלטתי. חוץ מזה, אולי באמת זה יתן לכם זמן כדי להסתדר ביניכם. אתם אמורים מלכתחילה לעבוד ביחד" אמר והסתובב לעבר שולחנו.
זה היה הסימן שהוא סיים את דבריו.
"חמש דקות אני יוצא מכאן… איתך או בלעדייך" אמר אמיר ויצא מהחדר בטריקת דלת.
יעקב התיישב בכסאו והתבונן בדפנה.
"תודה" אמרה לו בחיוך ומיהרה לצאת מהדלת.
***
דפנה שינתה את תנוחתה. סידרה את מכנסיה כשפתאום שמעה ענף נשבר. אמיר החזיר לה מבט כועס.
היא סימנה לו שזה היה טעות ושמה לב יותר לענפים המוטלים סביבה.
היה חשוך בחוץ וקריר. היא התעטפה במעיל עור עם פליז פנימי כדי להתחמם. הם הסתתרו מאחורי גזע עץ שקרס על גבעה מעל לוואדי רחב ידיים מלאי בעשבייה. היה חשוך מאוד והיה מבהיל. מסביב היה קולות רבים של עלים וצעדים. היא ידעה שהרבה חיות מסתבבות סביבה אך היא לא יכלה לראות אותן.
רק אמיר היה עם האמצעי לראיית לילה והוא לא נתן לה להציץ.
שלושה ימים היא בילתה איתו ביערות ובשטחים הפתוחים. קופצים מנקודה לנקודה כל כמה שעות.
לזכותו יאמר שהוא לא ניסה לעשות כלום אלא התמקד בפן המקצועי ורק ניסה להוכיח עד כמה היא לא נחוצה.
הדבר היחיד שקצת ערער אותה זה שהוא התעקש שהיא תמרח על עצמה שתן של איילים כדי להסוות את הריח. בלית ברירה היא עשתה זאת בתחילת כל ערב לפני היציאה אחרי שאיים שהוא יחזיר אותה בטענה שהיא מפריעה לו.
לא רחוק מהמקום שבו הם ארבו, היה מעיין עם בריכה קטנה שהיא פינטזה ללכת ולשטוף ממנה את השתן שדבק בה. היא לא עשתה זאת כמובן אך דמיינה זאת בראשה בכל פעם שגל ריח היה נכנס לאפה.
לפתע קולות של יללות נשמעו.
שניהם היטו אוזן לשמוע.
היללות לא היו גבוהות כמון תנים או זאבים. זה היה משהו אחר. לא מוכר.
אמיר התמתח בשקט והכין את רובה הציד שלו.
הם חיכו עוד כמה דקות והיללות התקרבו.
"תחכי כאן" לחש אמיר ויצא שפוף ממקום מחבואם והחל לרדת בגבעה.
"אמיר, אמיר" לחשה דפנה חזרה, היא לא רצתה להישאר לבדה. אך הוא לא שמע או התעלם והמשיך לנוע בשקט במורד עד שהחושך בלע אותו.
היא ניסתה לראות אך העננים כיסו את הירח והיא לא ראתה דבר מעבר למרחק מסויים.
היללות המשיכו להתקרב ועלתה בה המחשבה שאמיר תכנן את זה כל הזמן.
הוא רק חיכה לרגע המתאים כדי לעזוב אותה ולעשות כל מה שהוא רוצה.
היא החליטה בכל זאת לצאת ממחבואה והחלה ללכת לכיוון שראתה את אמיר הולך בו.
מעט האור לא הספיק והיא התקשתה לנוע בשקט גמור.
היה צריך רק מקל או בור שהיא לא תראה והיא תסיים את הצייד עם רגל שבורה.
היא התקדמה בזהירות ובשקט.
אולי אמיר יראה אותה באמצעי ראיית לילה ויחבור אליה.
כן. זה רעיון לא רע.
אצא לשטח הפתוח כדי שיוכל לראות אותו בקלות.
היללות היו ממש קרובות והיא הרגישה שיערה מסתמר לקולם הקרוב.
ספקות החלו מנקרים בה. הפגרים שראתה היו אמנם של חיות אבל אולי החיה הזו אוכלת אדם.
פתאום הרעיון של אמיר להישאר במחבוא לא נשמע גרוע כל כך.
יללה חזקה נשמעה מאחוריה והיא הביטה לאחור אך לא ראתה כלום.
היא נבהלה ורצה במהירות פוצעת את עצמה מהשיחים שנתפסו בה.
היא שמעה נשיפות מאחוריה אך לא ראתה דבר.
ליבה הלם בפחד והיא רצה לעץ קרוב אך מעדה על שורש בולט מהאדמה.
משהו היה מאחוריה. היא לא ידעה מה. היא כל כך פחדה.
היא סובבה את ראשה לאט.
לא רחוק ממנה עמד כלב עצום בגודלו. ראשו היה בגובה של שני מטר. גופו היה קליל ככלב הבנוי לריצה למרחקים. זה הזכיר לה את כלבי הציידים.
מבטו היה נעול עליה ואפו זז כמלקט את הריח באוויר.
שני ניבים אימתנים בלטו משני צידי פיו אך פיו לא נפתח ואף נהמה לא נשמעה ממנו.
עיניו בהקו עם אור פנימי מוזר שהזכיר את אור הירח.
הוא לא נראה תוקפני.
היא חשבה שהבעתו הייתה חברותית ואפילו חמודה.
היא זכרה שעליה להיות כנועה בסכנה של חיות טורפות והרכינה את ראשה בכדי לסמן לו שהיא לא מהווה איום.
הוא התקרב אליה והמשיך לרחרח. אך זנבו החל להתנפנף מצד לצד
מה הוא מרחרח כל כך הרבה? היא חשבה
היא הושיטה לעברו את ידה כדי שירחרח בקלות.
זה השתן איילים הבינה.
לפתע היא הבינה מה אמיר עשה. הוא השתמשת בה כפיתיון!
קול ירייה נשמע.
התכופפה לרצפה
קולות כאב נשמעו מהכלב.
אמיר ירה כדורים חיים ולא חצי הרדמה היא חשבה בבהלה ונצמדה עד כמה שיותר לרצפה.
עוד ירייה.
הכלב ילל וניסה להתרחק לעבר העץ.
עוד ירייה.
עוד ירייה.
דפנה אטמה את האוזניים. היא לא רצתה לשמוע את הכאב של החיה הזו בעוד אמיר מפלח בה את כדוריו.
דמעות ניגרו ממנה במחשבה על הכאב שהיא סובלת.
עוד ירייה.
בבקשה הפסק לחשה לעצמה.
שקט.
היא פקחה את עיניה.
עפר נדבק לתלמי הדמעות על לחייה.
היא רעדה ובקושי הצליחה לעמוד על רגליה.
היא הרגישה שתכף היא עומדת להקיא.
הירח הבליח מבין העננים והאיר את הסביבה.
במרחק לא רב ממנה שכב על צידו הכלב הענק. חזהו עלה וירד עם רעשי חירחורים
דפנה ניגשה אליו. ועקפה אותו כדי להגיע לראשו.
לשונו הייתה בחוץ אך עיניו פקוחות ואיבדו מעא את זוהרן. הוא הביט בדפנה שכרעה מעליו.
היא ליטפה אותו ובכתה.
היא הבחינה במספר נקבים בפרוותו ממנו זלג דמו של היצור הנפלא הזה שנצבע שחור לאור הירח.
צעדי אדם נשמעו מתקרבים אליה אך לא היה לה אכפת. היא רק המשיכה ללטף את ראש הכלב.
"אתה רוצח" אמרה באוויר.
קול צחוקו של אמיר נשמע.
"אני שונאת אותך" אמרה ולא הפנתה לו את מבטה.
"זה היה חייב להיעשות. זה היה או הוא או אנחנו" אמר לה בביטחון.
היא הפנתה אליו את מבטה. היא עכשיו כעסה.
"למה ירית בו? יכולת להרדים אותו"
ולתת אותו לגני החיות? תאמיני לי שעשיתי לכלב הזה טובה."
"זו כלבה" אמרה והמשיכה ללטף.
"עכשיו נוכל לחזור הבייתה ואפילו את תצאי נשכרת מכל זה" אמר לה.
"אתה צריך לתת הסבר למה ירית כדורים חיים" ניסתה דפנה להקשות.
"אההה… כמובן. הכלב הזה השיג אותך והייתי חייב להציל את החיים שלך" הוא צחק.
גם לקחת חיים, וגם לצאת גיבור. היא שנאה אותו.
קול זמזום נשמע ושובל אור מהיר הגיח מרחוק וננעץ בגופו של אמיר.
עוד זמזום ועוד פס זוהר ננעץ בגופו.
אמיר היה כל כך מופתע עד שקרס רק אחרי חמישה חיצים זוהרים שננעצו בגופו.
נשאר רק דממה. רק קול גסיסותיו של אמיר נשמעו לפני שנפסקו קליל.
זוג עיניים בוהקות נראו מבעד לעלטה.
אור הירח נראה נמשך אל הדמות והאיר אותה.
זו הייתה אישה.
אישה צעירה שנראתה אתלטית במיוחד.
היא לבשה חולצה פשוטה כמו טוניקה ושמלה קצרה שחשפה את רגליה.
בידה אחזה קשת ועל כתפה אשפת חיצים.
היא בחנה את דפנה ונראתה שוקלת מה לעשות.
דפנה כבר לא ידעה מה לעשות. לפחוד? לצהול? לצחוק?
היא רק בהתה באישה הזו שלבשה מגפי עור והתאימה בדיוק מושלם לעקבות שהראה לה סמיר.
"מי את?" אזרה דפנה אומץ ושאלה.
האישה התעלמה ממנה וניגשה אל הכלבה לצד דפנה.
היא ליטפה את ראשה של החיה ומילמלה מספר מילים.
אור הירח נראה מתרכז וגובר. בוהק שקע בין שיערות הפרווה של הכלבה וזו לפתע ניעורה לחיים וכישכשה בזנבה.
האישה חייכה ונתנה לכלבה ללקק לה את הפנים.
לבסוף פנתה לדפנה שנשארה יושבת לבדה על האדמה.
"יש לי הרבה שמות" אמרה האישה.
דפנה התרוממה על רגליה. האישה דיברה בשפה אחרת אך היא הבינה כל מילה.
"מי את?" חזרה דפנה על שאלתה.
"יש כאלה שקוראים לי דיאנה, אחרים קוראים לי ארטמיס" אמרה האישה. היא פנתה לעבר אמיר והוציאה ממנו את חיציה בלי כל רתיעה או כבוד.
"את אלה" אמרה דפנה בפליאה.
ארטמיס נשפה אוויר עמוק לריאותיה.
"זה לא היה ציד טוב" אמרה לאוויר.
נראה שהיא פנתה ללכת.
"רגע" אמרה דפנה.
ארטמיס הפנתה אליה את ראשה.
"מה אני אמורה להגיד?" שאלה דפנה את ארטמיס.
"אני לא מתערבת בעולם בני האדם" אמרה ארטמיס.
דפנה הסתכלה לעבר גופתו של אמיר
"קחי אותי איתך" אמרה דפנה זרועה בקסמו של הירח שהשתקף מבעד לעיניה של ארטמיס.
ארטמיס חייכה.
"בשביל מה אני צריכה בת אדם?" שאלה.
"העולם נתון בידי בני האדם אבל שכחנו את דרך הכבוד אל הטבע. תני לי להיות הגשר ביניך לבין בני האדם"
דפנה אמרה.
ארטמיס היטתה את ראשה כשוקלת את העניין.
לאחר דקה שאלה "את יודעת איך לרכב?"
"רכבתי על סוסים…" החלה דפנה להגיד אך השתתקה למראהו של אילים ענקיים וזהובים המגיעים לקראתם.
זה סיפור לפעם אחרת
סוף
