נוח 2.0
"מה שלום חדי הקרן, יש להם מספיק מים ?"
"בפעם האחרונה שבדקתי, הם כמעט ולא נגעו במנה היומית שלהם. הנקבה מתכנסת בעצמה, והזכר צונף ובוטש ומתקיף בקרנו את קורות העץ של התא. יכול להיות שהיא בהריון ?"
"אולי… למרות שכבר מזמן שכחתי כמה זמן נמשך הריון אצל חדי הקרן… מקווה שהיא לא תחליט ללדת לנו באמצע ההפלגה."
גיל הביט באביו שעה שזה ספר את ערימות הקש וניסה לדמיין איך נראה חד קרן שזה עתה נולד. האם הם נולדים עם קרן לראשם ? זה מסוכן, התינוק עלול להכאיב לאמו. אולי הקרן בוקעת בשנה הראשונה ? או אולי הקרן מתחילה רכה ומתקשה עם הזמן, כפי שקורה אצל החיה המוזרה הזו שקרויה קרנף (גיל ראה פעם אחת את החיה המסתורית הזאת שנקראית קרנף, אך אביו סיפר לו עליה כל מה שהוא יודע, כולל סיפורים ממסעות הציד שלו עם חם)
"שלוש מאות ושתיים עשרה חבילות" סיים האב את ספירתו… "כמה יצא בספירה שלך ?"
"אותו הדבר" אישר גיל, הוא כבר מזמן הבין שאביו אף פעם לא טועה בספירה ושזו כנראה סתם עוד דרך נלוזה ללמד אותו חשבון… כאילו שיהיה לו אי פעם מה לעשות עם חשבון… מי בכלל יצטרך חשבון אחרי שתסתיים ההפלגה, הרי מה שיצטרכו באמת זה חקלאים… לשקם את כל הנזק… לגדל אוכל… ולחשוב שפעם היו מתפללים לגשם… עכשיו אף פעם לא יהיו חסרים מים לאף אחד.
"אני נשבע לך ילד שהוא עשה לנו דווקא. היית חושב שמישהו שחי כמה מאות שנים ילמד קצת להיות פחות קנאי. אבל פעם חקלאי, תמיד חקלאי. בהתחלה הוא קינא בי בגלל שהכרמים שלי הצליחו יותר משלו, אחר כך רמז שגילגלתי עיניים לעבר אשתו… סתם, סתם מחפש סיבה לריב איתי בכל הזדמנות"
האב קישקש בגיר על הלוח שבידו, החווה בידו על היציאה וקרא "בוא, נלך לספור את כדי הגרעינים…"
גיל פסע בעקבות אביו, מייצב את עצמו עם כל תנועה ותנודה של כלי השיט. קורות העץ חרקו בקצב מונוטוני ופה ושם נצפו זרזיפי מים פורצים מבעד לדפנות, אך מעבר לכך המסע היה רגוע למדי. קולות התיפוף העזים של הגשם כבר פסקו לפני מספר ימים והם אפילו עלו פעם אחת לסיפון והשקיפו על הנוף מסביב. מים, מים ועוד מים. נו טוב לא הפתעה גדולה. זו בדיוק הייתה התוכנית.
גיל שאל את אביו, אם כעת משפסקו הממטרים אולי אפשר לשחרר כמה מבעלי הכנף כדי שיחלצו קצת את איבריהם ויתעופפו להם קצת. הפגסוסים ודאי היו שמחים למעוף קצר וגם הגריפונים. אפילו הפיניקס הביישן היה ודאי שמח לסיבוב קצר.
"בשום פנים ואופן לא" קרא האב "נתחיל בכך שהחיות המטומטמות האלו עלולות לעוף רחוק מדי וללכת לנו לאיבוד. נמשיך בלגרום לך להבין שפגסוס מחסל כד ביום – פגסוס מעופף יאכל כפול מכך אם לא יותר ומאין נביא עוד אוכל אחר כך ? וכנראה שלא הקשבת לי אם אתה מציע מה שהצעת… אתה לא זוכר שפיניקס הוא מעדן בעיני הגריפון ?
לא, החיות הללו תישארנה כבולות וכלואות למטה כל עוד לא הגענו ליעדינו וכל עוד לא קיבלנו את הסימן שכל הפרשה הזו עומדת לבוא לכדי סיום. שלא תבזבזנה אנרגיה מיותרת וככל שירזו יאכלו פחות. שיגידו תודה שיש להן כל יום אוכל, מים וחברה"
קשה. איש קשה ומריר היה אביו. אבל כנראה בגלל זה הוא נבחר למשימה הזו. לא כל אחד היה שורד כל כך הרבה ימים בגן חיות צף ועוד עם כל החיות הכי משעממות בעולם. נכון, פגסוס היה די מרשים במעוף (ולא כזה טיפש כפי שתיאר אביו של גיל) אבל פגסוס כלוא בתא היה סתם גוש פרווה ונוצות עצבני שהגללים שלו ממלאים איכשהו יותר מכד בודד בכל יום. נורא. ומלבד הריח כנראה שגם המזג הרע של הפגסוס לא תרם רבות לשיפור המצב. הם לא אהבו להיות כלואים.
"חשוב שתבין" אמר לו פעם אביו "לא סתם הפרדנו לשתי ספינות. קודם כל לא היינו מצליחים להכניס את כולן לאותה ספינה, ובכלל כמו שלמדתי גם מלמך וגם ממתושלח – אף פעם אל תשים את כל הביצים שלך בסל אחד, גם אם השגחה שמיימית מעורבת בעניין. אז עשינו שתי רשימות נפרדות של חיות שלא מסתדרות זו עם זו, למשל, קאפות וצפרדעים. אחר כך עשינו הגרלה ויצא שאני צריך להיות בספינה הגדולה יותר עם הזברות והאריות. אבל פתאום הם שמו לב שבספינה השניה יש פיקסי והינוקא שלהם יפת אלרגי לפיקסי. האמא התחילה להרים צעקות שהיא לא תסכן את הילד שלה ושלא מפרידים בני משפחה ובסוף מכל הסיפור הזה יצא שאתה ואני תקועים פה והם תקועים שם. יותר טוב, תאמין לי, יש להם שם צמד בואשים וזה ריח שקשה לרחוץ ממך גם עם כל המים שבחוץ."
איש קשה. חשב גיל. אבל תמיד יודע לראות את חצי הכוס המלאה. גם אם רק בדרכו המתייסרת.
בבקרים היה גיל מקיץ לקול קריאתו של הרוק. הרוק הזכר תמיד ידע מתי השמש עלתה ומתי שקעה. גם מתוך תאו האפלולי היה זוקר את מקורו בהנץ החמה ומחריד בקרקור רב עוצמה את הנקבה שלצידו. בערב עם שקיעת החמה היה מצטנף כשראשו מתחת לכנפו השמאלית וישן את שנת היופי שלו לצד זוגתו.
תמיד כשפקח את עיניו כבר ראה את אביו עירני ולבוש לעמל היום. גיל העריץ את מוסר העבודה של אביו. הוא למד מהתבוננות בו כיצד צריך לגשת לכל חיה, באילו מהחיות מותר לגעת ועבור אילו מהן חשוב לוודא שהרצועות הדוקות בטרם יתקרב אל שוקת השתיה או אבוס המזון. הוא למד איך לגרוף את הגללים ולהחליף את מצעי השינה העשויים מתבן וקש מבלי שרגל אחורית תבעט בו (את זה לדאבונו הוא למד רק אחרי שזה קרה לו פעם אחת- אבל למרבה המזל דמעותיו של הפיניקס הן מזור לכל מחלה – בשל כך היו שני פיניקסים זכר ונקבה בכל אחת מהספינות – מלבד בני האדם אף חיה אחרת לא זכתה לכבוד שכזה ). אביו היה איש חרוץ שדיבר מעט והתלונן הרבה. כמעט כל משפט שני שיצא מפיו היה קשור לקנאה במאן דהוא או ביקורת על מאן דהיא או תלונה על מאן דהם, אבל בזמן שהשפתיים הלינו, הידיים פעלו – וגיל למד בעיקר מהידיים.
"אתה שומע את זה ?" שאל אביו תוך כדי הספירה. " שומע את מה ?" שאל גיל
"זה בדיוק העניין" שנה האב "פתאום השתתקו כולן… משהו פה חשוד. הן חשות באיזשהו שינוי. בוא מהר ונעלה לסיפון, אולי התקרבנו סוף סוף לספינה השניה והן חשות בנוכחותן של חיות אחרות.
בצעדים רחבים רצו השניים במעלה המדרגות אל המדור שמעל וממנו אל הסיפון.
בעיניים קרועות לרווחה ראה גיל מראה שכמותו טרם ראה מימיו. בשמיים הופיעו צבעים ססגוניים כנוצות הטווס.
"אבא," קרא בקול "הסימן… זה הסימן"
פרצופו הזועף של האב שקל בכבידות את המראה ואז פסק בביטול "לא, זה לא סימן, זו סתם תופעת טבע"
"אבא, זה סימן ענקי בשמיים… מה יכול להיות יותר סימן מזה?"
"זה לא סימן כי כבר ראיתי את זה בעבר, כשהלכתי לדוג עם חנית בנהר רדוד. ברגע שהשמש מאירה דרך מים, מופיעים הצבעים הללו… זה לא חדש וזה לא סימן."
"אז למה החיות השתתקו כולן בבת אחת?"
"לא יודע אבל זה לא בגלל זה. בוא נסתכל סביב. אולי יש משהו באופק ?"
גיל הקיף את הסיפון שבע פעמים. בכל פעם עצר, הצל על עיניו והשקיף רחוק ככל שהתירו עיניו. הוא ראה אדוות, ראה קצף, ראה בועות מתנפצות, ראה זרדים ועלים נעים אנה ואנה, ראה ניצנוץ של אור שמש מוחזר מהמים ולא ראה להם סוף בכל כיוון שבו בחר להסתכל. הוא נזכר ששמע פעם את הביטוי "הגיעו מים עד נפש" ולא הבין למה הכוונה… עכשיו נראה היה כי הדברים כבר היו ברורים לו יותר. בכל הכיוונים נראו רק מים ועוד מים ושום סימן למשהו מלבד מים.
"תראה," קרא לפתע אביו בקול חזק "שם בשמיים, נקודה שחורה" גיל רץ במהירות אל אביו, שעמד סמוך למעקה והצביע באצבע מסוקסת לכיוון ממנו נשבה הרוח. אחרי מספר שניות בהן בהה לכיוון בו הורתה האצבע, זיהה גם הוא את הנקודה המרקדת בשמים.
עולה ויורדת עולה ויורדת נראה היה כי הנקודה נישאת על כנפי הרוח, וכל אימת שזו הייתה נחלשת הייתה הנקודה צוללת מטה לכיוון המים ואז שוב נוסקת אל על.
"זה נראה כמו, נראה כמו… כמו מה זה נראה לך ?"
השניים עמדו וצפו בכיוון הנקודה המרקדת כשקולות הקקופוניה של דיירי הסיפונים התחתונים חזרו לנגן להם מנגינת רקע.
דקות ארוכות עמדו והתבוננו ונראה היה שהנקודה הופכת אט אט לכתם שחור. והכתם הופך אט אט לציפור.
"זה עורב," קרא גיל בשמחה וספק כפותיו. הוא החל מקפץ וצוהל ומרקד סביב אביו. "זה עורב, שהולך ומתקרב… כנראה שזהו הסימן שחיכינו לו… נכון אבא ?"
האב מילמל ומירמר משהו תחת שפמו, קירצף בזקנו והשיב בקרירות "זה בסך הכל עורב"
"מה זאת אומרת בסך הכל עורב?" זעם גיל, "לא ראינו נפש חיה כבר כמה שבועות וזהו סימן החיים הראשון שנתקלנו בו מאז שיצאנו להפלגה… אתה מתנהג כאילו בכל יום מגיעה לה ציפור לביקור. זה כנראה העורב מהספינה השניה. כנראה שהם חושבים שהגשם פסק ושלחו את העורב לחפש אותנו… הם כנראה מאד בטוחים אם הסכימו לסכן את אחד משני העורבים שעל סיפונם."
"חכה," פסק האב, "ניתן לו לנחות על הסיפון ונראה אם הביא עימו בשורה כלשהי או שמדובר בסתם עורב. רוץ והבא קצת גרגירים ומים מלמטה כדי שיהיה לו במה להשיב את נפשו כשינחת".
גיל רץ כחץ מקשת מדלג בזריזות אל הממגורות, חופן זרעונים בשקיק וממלא פנכה במי שתיה. הוא פסע בזהירות בחזרה לבל תישפך טיפה מן הנוזל היקר. כששב אל הסיפון ראה שהעורב כבר קרוב מאד לכלי השיט. נוצותיו סתורות ומרוטות והוא מנופף בכנפיו בשארית כוחותיו.
"הנה שם," הורה לו אביו "הנח את המזון והמשקה שם בכדי שיבחין בהם בקלות" גיל עשה כמצוותו, ונסוג לאחור כדי שלא להרתיע את בעל הכנף המתקרב.
העורב נחת על מעקה הספינה. עינו השחורה הביטה בחשדנות לעבר שני בני האדם המשתופפים על הסיפון. הוא עמד על מקומו ואמד את המרחק אל מי השתיה, ואז שוב את המרחק אל בני האדם ולבסוף כשגבר צמאונו על פחדיו ניתר מעל המעקה ונחת ליד הפנכה. בנקירות קלות הערה את הנוזלים אל תוך מקורו ואז בהנפה קלה של ראשו הניח להם לגלוש במורד גרונו. לאחר שגמע כמחצית מהנוזלים התפנה לטבול מקורו בתלולית הזרעונים. רעבונו ניכר במהירות שבה זלל את הערימה. כאשר סיים לכרסם וללגום השיב את מבטו אל בני האדם ובעינו הבעה שאמרה רק מילה אחת "עוד!". אביו של גיל ששמר מבעוד מועד חופן זרעונים התקדם בהליכה שפופה אל הגוש הסתור. העוף נקש במקורו כשהתקרב יתר על המידה ונסוג כמחצית הטופר לאחור. הגבר הנהן בהבנה הפך את כף ידו ושמט את החופן על הסיפון. הוא נסוג לאחור עד ששב אל בנו והמתין.
העורב טילטל ראשו ניער את כנפיו ואז קיפץ חזרה אל הערימה ושב לנקר במרץ.
"עוף שחצן," מילמל האב מתחת לשפמו "יידרש יותר מחופן זרעונים כדי לגרום לו לבטוח בי. ראית אולי אם קשור לו משהו לרגל כשניער את נוצותיו ?"
גיל נד בראשו. זה כלל לא עלה על דעתו לחפש משהו קשור לרגליים. עצם ההגעה של הציפור כששום דבר לא נראה למרחקים היווה סימן מספק מבחינתו. הוא לא חשב שהעורב יביא איתו מסר. לפי מראהו בעל הכנף שהה במעוף זמן רב מאד בחיפוש אחר מקום יבש ויציב לנחות עליו. בחיפוש אחר מזון. אילו נשלח ע"י מישהו בעל כוונה ודאי לא היה מכביד על העוף בקשירה של חפץ כלשהו לרגליו.
והנה לפתע אביו מתרומם וניגש לירכתיים, שולף חכה ומטיל אותה למים. טוב… זה עומד לקחת זמן.
בינתיים יש לו זמן לרדת לבדוק מה מצבן של ביצי הדרקונים. גרם המדרגות הלולייני לוקח אותו חזרה אל ממגורות המזון. שם בינות לשקי התבואה מאוחסנות הביצים בתוך סלי כותנה שעוגנו לדפנות כלי השיט. הביצים מרהיבות ביופיין, כל אחת בצבע שונה ובגודל שונה. חמימות טבעית בוקעת מתוכן וגיל נהנה למשש את מרקמן המחוספס, להצמיד את לחיו או את אוזנו לקליפה ולנסות לשמוע מה קורה בתוכן. דרקונים היו אתגר מוגזם לכלי השיט. גדולים מדי. אוכלים יותר מדי. בלתי צפויים – יותר מדי. אביו הציע להביא במקומם ביצים. עשר ביצים. כל ביצה בסל משלה (כי לא שמים את כל הביצים ב… נו, את זה כבר הבנתם).
הביצים מעוררות עצב בליבו של גיל. הדרקונים שיבקעו מתוכן לא יכירו את אימם. בדיוק כמו גיל, שלא זכה להכיר את אימו. כשהיה צעיר מאד, צעיר מכדי לזכור, היא יצאה יום אחד ולא שבה. כך סיפר לו אביו. הוא לא ידע לספר מה קרה לה, ידע רק לומר שאלו היו ימים רעים. אנשים רעים הסתובבו בכל מקום ועשו דברים רעים, גם לאנשים טובים. הילד לא הבין למה דברים רעים קורים לאנשים רעים. גם האב לא ידע להסביר מדוע, אך מאותו יום ואילך דאג שגיל לא יתרחק ממנו יתר על המידה. הוא דאג לילד כמו אבא וכמו אמא. הלביש והאכיל וטיפל וחיתל וגמל ולימד וחינך וריפא וניחם ועודד והעניש ותיגמל. הוא דאג לו יותר משדאג לעצמו. כשאביו היה עצוב הוא היה יושב לידו ופורע את שערו. בוהה דקות ארוכות בשיער ובאוזניים שתחתיו (שעוד ביצבצו בטרם גידל שערו פרא) ואומר לו שיש לו את האוזניים של אימו, את השיער של אמו. הוא אמר לו שהיא ממשיכה לחיות בו ובמעשיו הטובים וככל שירבה לעשות טוב בעולם, כך הוא מכבד יותר ויותר את זיכרה.
קולות חיבוט כנגד הדפנות בישרו לו שאביו הצליח. הוא רץ בחזרה לסיפון וראה את אביו גורר דג גדול אל הסיפון. האב שלף מאכלת מחגורתו וביתק באיבחה אחת את ראשו של הדג המשתולל. יופי, חשב גיל, מזמן לא אכלנו דג נא לארוחת ערב. איכס. אולי דג מטוגן היה טעים יותר, אך על כלי השיט הדלקת אש הייתה בבחינת איסור חמור שבחמורים.
כשפיסת דג משתלשלת מבין אצבעותיו, קרב האב אל העורב שלא זז מצידה של הפינכה, הפעם בהליכה זקופה וגאה. הוא עצר במרחק קצר והטיל את הפיסה קרוב לעורב המנמנם קלות. העוף השחור ניתר לאחור ואז כשחושיו קלטו את ריחו של הדג התקדם בניתור ובלע את הפיסה במלואה. או אז, ניפנף למולו האב בפיסה נוספת גדולה ועסיסית יותר ואת ידו השניה פשט הישר לפנים. אחרי שיקול קצר העורב התרצה. הוא טפף בכנפיו וניתר אל היד המושטת. עמד עליה, משל הייתה ענף, ובמקורו חטף את פיסת הדג מבין האצבעות.
"שום דבר," פסק הגבר לאחר שבחן היטב את העורב הבולס "לא הודעה ולא בדל ולא סיב ולא שום דבר. סתם עורב רעב". הוא כרע ברך והניח לעורב לרדת ולהתקרב אל פגר הדג, שם סעד בהנאה את בליל הקרביים שנחו על הסיפון.
הגבר עיקם פניו במרירות ופנה אל הילד "אם סיימת את המטלות להיום בוא ונאכל ארוחת ערב ונלך לישון… מתחיל להחשיך."
"ומה עם העורב?" שאל הילד
" לא בעיה שלנו, " הגיעה התשובה "יש לו אוכל ומים… ירצה יישאר, ירצה יעוף הלאה… ברשימה שלי אין עורבים".
בלילות מסויימים אהב גיל ללכת לישון עם זאבי הבלהות במקום לישון על מצע הקש בחדרם. זאבי הבלהות היו גם הם חריגים בסיפור המסע. כיוון שלא הצליחו ללכוד בזמן זכר, הסתפקו בנקבה הריונית שכבר הספיקה זה מכבר להמליט שגר, שכלל שני זכרים ושתי נקבות. מדי פעם היה אביו שב ואומר משפט קבוע "מה שבטוח, בעולם החדש לא יחסרו זאבי בלהות, דרקונים ופיניקסים… מהם הבאנו די והותר… ואם היתושים והטרמיטים בספינה השנייה יטבעו בדרך, לא תראה אותי מזיל דמעה".
זאבת הבלהות הייתה מוצפת אהבה לגוריה ואהבה זו השתפכה אל מעבר להם גם לבני האדם שסייעו בהמלטה. לאחר שינקו הגורים מאימם היו מתכרבלים סמוך לפרוותה, כך עשו רוב הזמן. גיל אהב להתכרבל יחד איתם. לשמוע את הלבבות החזקים של הזאבה פועמים לסירוגין בשנתה ולפעמים טעם בשפתיו גם קצת מהחלב הסמיך והחם… הוא ידע שאביו מצא אותו שם פעם, ישן לצידם ולא העיר לו על כך. מבחינתו שתיקה כמוה כהסכמה ולכן לא טרח לבקש רשות. גיל הבין שלפעמים מוטב לבקש סליחה מאשר לבקש רשות… אך הוא גם ידע שבשלב מסויים כבר לא יוכל להישאר בסביבתם כאילו היה אחד מהם. אחד השיעורים הראשונים שלמד כשוליה של אביו, הוא שלכל חיה יש יצרים ודחפים טבעיים ושלעיתים חיה עלולה לנהוג באופן בלתי צפוי. היא עשויה לנשוך את היד שמאכילה אותה. היא עשויה להיראות נאמנה תקופה ארוכה וברגע אחד להפוך את עורה. החוק היה : כבדהו וחשדהו – ותמיד תחזיק מקל או סכין בהישג יד. הצלפה הגונה באף תגרום לרוב החיות להרפות ולעיתים אף לסגת.
בימים שבאו לאחר מכן נקשר העורב יותר ויותר אל האב. הגבר מצא סיבות רבות מבדרך כלל לעלות אל הסיפון ולשהות שם שעות ארוכות צמוד לירכתיים. בכל פעם שהעלה אוצר בחכתו, היה העורב הראשון לנחות על כתפו ולזלול הישר מתוך כף ידו. העורב הבריא והתחזק מיום ליום. כשהרגיש חזק דיו החל פוצח במעוף סביב כלי השיט. תחילה למרחקים קצרים ובגבהים נמוכים, אך ככל שהשתפר מראה כך גבר אומץ ליבו והוא נסק והגביה עוף, העז לנדוד במעופו ולהרחיק עוף מכלי השיט. אביו הביט בו בערגה. במובנים מסויימים הוא היה היצור החופשי ביותר בכל העולם. חופשי לעוף ולשוב כרצונו אל סיפון מבטחים. ללא שום דאגה או חובה. מזונו מוגש לו כאילו היה מלך. איש אינו מגביל אותו או דורש ממנו דבר מה בתמורה. הוא היה החופש בהתגלמותו. הדבר המפתיע ביותר היה, שלראשונה בחייו ראה גיל מבט מסוג אחר בעיניו של אביו. לא עוד קינאה (למרות שהיה במה לקנא). המילה הראשונה שעלתה במוחו כשניסה לתאר לעצמו את המבט הייתה "כמיהה". אבל אחרי שהרהר והפך בנושא שוב ושוב, הבין שהמילה הנכונה היא "השלמה". כנראה שנדרש לו מפגש עם עורב כדי למצוא את שלוות הנפש הזו. וטוב שכך. האב נהיה רגוע יותר מבעבר. התלונן פחות, הקשיב יותר, סמך יותר על גיל שיעשה את המטלות שהוטלו עליו מבלי להעביר עליו ביקורת. גיל הודה בליבו לעורב ששיפר את אביו, והפך באחת את המסע המפרך להרפתקאה.
יום רדף יום ואז בבוקר אחד הקיץ גיל משנתו יקיצה טבעית. מופתע, הוא הביט סביבו ולא ראה את אביו בתאם. כלי השיט היה אפוף דממה דקה ונראה שאפילו הרוק לא קירקר כהרגלו. גיל חבש במהירות כובע לראשו, נעל סנדליו והחיש פעמיו במעלה המדרגות.
הוא ראה את אביו עומד בחרטום. העורב על המעקה לצידו והשניים בוהים נכוחה לכיוון אליו הפליג כלי השיט. גיל טפף חרישית ונעמד לשמאלו של אביו, הרחק מהעורב והיישיר מבטו לאותו כיוון. באופק נצפתה תופעה מוזרה. מעיין קיפול לא ברור של ים ושמיים. נראה היה כאילו מישהו חתך פיסת שמיים בסכין חדה והטיל אותה על המים. וניכר שהספינה מפליגה הישר בכיוונה של התופעה.
"אבא?" שאל לאחר דקות ארוכות "אנחנו נסחפים לכיוון הזה ? זו מערבולת ?"
הגבר משך בכתפיו והחריש.
"אם זו מערבולת היא עלולה להטביע אותנו… אולי צריך לשחרר את החיות לפני שיהיה מאוחר מדי"
האב ציקצק בלשונו ונד בראשו לשלילה.
"אז לא נעשה דבר?" הקשה גיל.
"זהו הסימן," פסק הגבר "כזה דבר עוד לא ראיתי מעולם. זהו היעד שלנו ויהי מה."
"אבל…"
"שום אבל, זהו גורלנו."
"אבל איפה הספינה השניה ?"
"אלוהים יודע. אולי כבר עברה לפנינו, אולי תעבור אחרינו. אולי טבעה. אולי נדע מחר ואולי לעולם לא נדע…"
"אז פשוט נשב בחיבוק ידיים וניסחף."
"כן. לפעמים זה כל מה שנותר לנו בני האדם לעשות. להרפות ולהיסחף בזרם. לא תמיד זה נגמר רע. יכול להיות שנהפוך רק לזיכרון ולא יותר. אבל תמיד נדע שעשינו טוב ותרמנו את חלקנו."
קרני השמש ליטפו את סיפון הספינה שפילחה את דרכה במים. ככל שהתקרבה לקיפול נראה היה שהיא הולכת ומגבירה מהירות לעברו, כאילו חבל בלתי נראה קשור לחרטום ויד נעלמה מושכת מהצד השני. הקיפול הסתחרר והתערבב ותיעתע בעיני המתבונן. ליבו של גיל דפק בהתרגשות.
ואז הפר העורב את הדממה וקרא קריאה רמה ומחרישת אוזניים. הוא פרש כנפיו ועף אל על, ושם נותר מרחף ומרפרף במרץ, כלי השיט מתחתיו הולך ומתרחק. נראה היה שמרגע שעזב את הסיפון פסקה השפעת המשיכה של הקיפול על בעל הכנף והוא לא נע ממקומו. גיל ואביו הביטו בציפור השחורה שקיבלה החלטה לנטוש ברגע האמת. כשהייתה הספינה כפסע מפתח הקיפול הפנה לה את גבו ועף בכיוון הנגדי.
גיל הביט באביו. האב הישר מבטו אל העורב ולפתע דיבר ברוך "בהצלחה חבר. תודה לך על שליוית אותנו עד הלום. עשית את הבחירה שלך להישאר מאחור עם שברי החורבן ולא לבוא עימנו אל הארץ המובטחת. אני מכבד את החלטתך האמיצה חבר. בי נשבעתי שנזכור אותך תמיד, ונספר לכל מי שירצה לשמוע, על החיה המופלאה והמרהיבה שהייתה קיימת פעם בעולמנו ושמה היה עורב"
