על כלבים, חתולים וחיות אחרות

היתרון במכולות שכונתיות, כאלה ששרדו משנות השמונים העליזות של המאה שעברה הוא שכולם מכירים אותך. צליל הפעמונים שמברך אותך בכניסה ואחריו בעל החנות. השכנים, שאתה פוגש לא רק במעלית ומנהל איתם שיחת חולין על הקניות לשבת לקראת הנכדים שבאים לבקר, והמוכר שיודע לפי מה שאתה קונה מה התוכניות שלך לאותו היום או להמשך השבוע ואם יש לך אירוע מיוחד ולא נורא אם אין לך את הסכום המדויק כי הוא ירשום לך על החשבון.

יש לי אחת כזאת מתחת לבית. לא בונים ככה יותר. מכולת ואז בנין. היא שרדה מפרויקט פינוי בינוי. הבוקר, כמו כל בוקר, כשחציתי את סף הדלת לצליל הפעמונים, הקולות השתתקו. השיחות בין הלקוחות פסקו והמבט של המוכר עקב אחרי אל מקרר החלב ואז כל הדרך לקופה. אני אף פעם לא מסתכל לו ישר בעיניים כשאני משלם. אני מניח את כרטיס האשראי על המסוף, ממתין לצליל האישור ויוצא מהחנות. אני די בטוח שהוא תוהה מי נתן לי כרטיס אשראי ואיך בכלל אני מצליח להתנהל עם הכסף שלי, אבל האמת היא שאני מסתדר לא רע בכלל. אני לא עוסק בתחום שלי בשביל הכסף. זה אף פעם לא היה העיקר. העבודה שלי חשובה ולא רק לי. אני עובד עם חיות. אני אוהב חיות. אני לא בטוח מה בא קודם, האהבה שלי לבעלי חיים או הסלידה שלי מבני אדם, אבל הבוקר החלטתי שהיום יהיה אחרת. היום יהיה שונה. אחרי היום, אם יצליח לי אז הכול יהיה שונה. הבוקר, אמרתי לבעל החנות תודה אחרי ששילמתי. הוא רק הביט בי ולא הגיב. החיסרון במכולות שכונתיות, הוא שכולם מכירים אותך. 

אחרי שמזגתי לכל החתולים קצת חלב מהול במים בשביל הפינוק ואת קערות הכלבים מילאתי באוכל שלהם, התארגנתי ויצאתי לעבודה. דלתות המעלית נפתחו בקומה שלי. השכנה היפה בקומה מעל חייכה אלי, "חדש בבניין?"

"לא, אני השכן מדירה מספר חמש". היא בחנה אותי. הבוקר לבשתי חליפה, יד אחת שלי החזיקה תיק מנהלים והשנייה חתול בכלוב נשיאה ורצועת כלב שמחוברת לפודל.

"מתאים לך מחויט." 

"תודה."

דלתות המעלית נסגרו והיא המשיכה לחייך אלי. לא ידעתי מה עוד להגיד. הסתכלתי על תקרת המעלית, על הכלב שלי, עלינו במראה וחיכיתי לצליל פתיחת הדלתות. כשנפתחו לבסוף, רגע לפני שפנתה ללכת, הציעה לי לקפוץ לכוס תה בערב. "נראה איך יהיה היום שלי," השבתי בנימוס. יצאתי מהבניין ונכנסתי למונית לעבודה שהזמנתי מבעוד מועד.

כשהגעתי לעבודה, שוער הבניין הביט בי. "פמליה מעניינת יש לך." 

"יש לי אישור עבורם, רק להיום." 

לו רק היה יודע על היתוש בתיק, חשבתי לעצמי ונכנסתי מבעד לדלתות הזכוכית. 

אני לא אשקר, לפעמים אני לא מסתדר עם המנהלים שלי. אני יודע שלפעמים כולם לא מסתדרים עם המנהלים שלהם, ואני עוד יותר מכולם, אבל על ימים כמו היום אני מעריך אותם. הסברתי די באריכות כמה מורטת עצבים תהיה עבורי ההמתנה להרצאה בפני מועצת המנהלים והם תיאמו את הפגישה לשעות הבוקר המוקדמות. וכך מצאתי את עצמי, בתשע בבוקר, מחוץ לחדר הישיבות, ממתין לאישורה של המזכירה להיכנס. 

כשהיא קראה בשמי בלעתי רוק וקמתי מהכורסא. 

"בוא, נכנסים," משכתי אחרי את הפודל שלי. אני יודע שהוא מבין אותי. נראה היה שהוא חשש מהבאות כמעט כמוני. כשחלפתי על פניה, חייכתי אליה, נכנסתי לחדר וסגרתי מאחורי את הדלת. אין דרך חזרה עכשיו. 

 "יש לך חמש דקות!"

"אני אצטרך רק אחת." אני לא יודע איך אזרתי את האומץ לענות בצורה כזאת ליושב ראש אבל השתררה דממה בחדר. הוצאתי קולר מהמזוודה, ענדתי אותו לפודל שלי ואז המשכתי. "אני לא אציג את עצמי, כי אני לא מי שחשוב כאן. יש ביטוי כזה, טוב מראה עיניים, אז ברשותכם, אני לא אספר לכם, אלא אציג בפניכם את הכלב שלי, מר פודלמן."

 נחירות וגיחוכים נשמעו ברחבי החדר. 

"אני יודע שפודלמן זה שם קצת מצחיק. ניסיתי לשכנע אותו לבחור שם אחר אבל הוא התעקש."

יושב ראש מועצת המנהלים כבר היה מוכן להעיף אותי מהחדר כשהכלב שלי הודה לי על זכות הדיבור והציג את עצמו בשפת בני אדם. 

שוב השתרר שקט. פיות נפערו ולסתות נשמטו. לרגע אפשר היה לחשוב שאני נוסע בזמן מהעתיד שהגיע לטירת המלך ארתור והמנהלים הם האבירים שתוהים מהו מעשה הקוסמות הזה. בדקות הבאות, הדפתי את מבול השאלות. 

"האמת שזה די פשוט, הקולר מתרגם את שפת הכלבים לשפת בני-אדם."

"כן, זה מבוסס בינה מלאכותית."

"לא. זה לא טריק. תשאלו את מר פודלמן משהו שלא יכולתי להקליט מראש ולגרום לקולר שלו להשמיע בזיהוי קולי, כמו מה צבע החולצה של אחד מכם."

"לא, זה לא מתרגם רק כלבים." 

"ברור שיש לי הוכחות!"

ליטפתי את מר פודלמן ונתתי לו את החטיף האהוב עליו. הבטתי בעיניו ואז הסרתי ממנו את הקולר וענדתי אותו לחתולה שלי, אחרי שהוצאתי אותה מכלוב הנשיאה. החתולה האֵם (ככה היא ביקשה שאציג אותה בפני חבר המנהלים כי ידוע לכולם או לפחות לה, שחתולות הן בעצם המין השולט בעולם) סיפרה להם שהיא נצר לשושלת אצילה של חתולי מצרים, לא לפני שענתה על שאלות שונות שהניחו את דעתם של חבר המנהלים ששוב לא מדובר באחיזת עיניים.

חתולות מדברות הרבה. חמש הדקות כבר מזמן חלפו אבל רשות הדיבור עדין לא נלקחה מאיתנו. הודיתי לה, פתחתי את המזוודה והוצאתי מתוכה מטבע שהנחתי על השולחן ולאחר מכן קופסת פלסטיק שקופה ובתוכה יתוש. למראה היתוש, כמה מהמנהלים נעו בכיסאות שלהם והחלו להתגרד. הבטתי בו, למען הדיוק יש לומר בה, "מוכנה?" היא זמזמה. פתחתי את המכסה והיא עפה והתיישבה על המטבע על השולחן. 

"ספרי להם את מה שסיפרת לי." 

"בשמחה. אבל לפני זה אני רוצה להגיד לכם שכשנכנסנו שמעתי מישהי אומרת שהיא הייתה רוצה להיות זבוב על הקיר בחדר הזה. אני לא מבינה את הביטוי הזה של בני אדם. זבוב שחור על קיר לבן, כי משום מה זה הצבע שבני אדם אוהבים לקירות, יהיה בולט. רוצים להיות חשאיים? אתם צריכים יתושים."

יושב ראש מועצת המנהלים הוציא עט ורשם לעצמו לפטר את המזכירה. סקרנות מובילה לרכילות, ורכילות לא מתאימה למקום העבודה הזה. 

"מה שסיפרתי לו," היא זמזמה לעברי, "זה שיתושים הם לא רעים. אתם פשוט לא מבינים אותנו. יש לבני אדם בדיחה כזו, למה אלוהים ברא יתושים ואחרי שברא אותם, למה לא ללמוד מהטעות ולהעלות אותם לתיבת נוח. אני מקווה שבעזרת הטכנולוגיה הזו תבינו אותנו יותר. אני מדמיינת עולם שבו יתושים ובני אדם חיים זה לצד זה. עולם שבו אתם לא מפתחים משחות דוחות וקרני לייזר מיוחדות כדי לפגוע בנו. עולם שבו אתם מבינים שמים עומדים הם מים חיים, ושאנחנו שותות דם לא רק כדי לחיות אלא גם כדי לשמר את המינים השונים של בעלי החיים, כפי שעשו יתושים שהשתמרו בתוך ענבר עם המידע הגנטי של הדינוזאורים." 

"רוצחים! זה מה שאתם. מלריה. קדחת הנילוס המערבי ואלוהים יודע מה עוד! שימור של מידע גנטי? הטכנולוגיה לא קיימת!" אחד המנהלים אמר בקול רם את מה שכולם חשבו. 

"כמו שהטכנולוגיה לדבר עם חיות לא קיימת?"

"שמעתי מספיק." יושב הראש סיים את הדיון וביקש מאיתנו להמתין בחוץ.

 אספתי את כולם ויצאנו מהחדר חזרה אל הכורסא באזור ההמתנה. 

"איך הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר עכשיו," זמזום עצבני נשמע לעברי. "סליחה, יתוש." 

בפנים התלהטו הרוחות.

"השלכות!" ציווה יושב הראש והשתררה דממה. "אל תביטו בי בעיני עגל! אתם אמורים להיות העלית של העלית, המי ומי, שופרא דשופרא, אלה שהעולם סובב סביבם! השלכות של מה שראינו עכשיו!"

הראשון להגיב היה דווקא זה שהיה הכי שקט במהלך המצגת. "מי יודע, אולי בזכות הטכנולוגיה הזו יגלו שעגלים הם לא כאלה טיפשים כמו שאנחנו חושבים ולא תוכל להשתמש בביטוי הזה יותר. אולי ההבנה שלנו על בעלי חיים תשנה לגמרי את השפה שלנו." 

יושב הראש לא היה משועשע, "תגיד משהו חכם עכשיו או שאתה מפוטר!"

"לתקשורת עם בעלי חיים יש יתרונות. נוכל להיעזר בדולפינים לחקור את האוקיינוסים. אולי נגלה בזכותם צורות חיים אחרות במעמקי האוקיינוס שנוכל לתקשר איתן."

חבר המועצה שישב לימינו טפח על כתפו, "כמו אטלנטיס!" 

"אני לא שולל."

"עוד מישהו?" 

היושבים מסביב לשולחן הביטו אחד בשני, כל אחד קיווה שמישהו אחר יאזור אומץ להמשיך את הדיון.

נציג התעשיינים הרים את הכפפה. "מבחינת התעשיה, בעלי חיים תבונתיים זה… " הוא שקל את המילים הבאות בזהירות "זה אסון. זה יחסל את התעשייה," אמר לבסוף. 

"אולי רק ישנה אותה?" הציע אחד אחר. "ייאלץ אותנו למשל להשקיע יותר בחלופות לבשר ועל הדרך לסייע בבעיית האקלים."

היושבים מסביב לשולחן החלו להירגע והדיון החל להתעורר. "ומה על חלופות בניסויים בבעלי חיים? מחקרים? תרופות? מה יעשו? ניסויים ישירות בבני אדם?" 

המנהל שהתעקש עם מר פודלמן שהחולצה שהוא לובש היא בצבע כחול ים ושזה צבע אמיתי, הצטרף גם הוא לשיחה. "אתם חושבים יותר מדי בגדול. תחשבו על הטכנולוגיה הזו כנחלת הכלל. תחשבו על האושר של ילד שיכול לדבר עם החתול שלו או עם הכלב שלו. על כמה טוב זה יכול לעשות." 

"ומה אתה חושב?" יושב הראש פנה אל זה שמשום מה סמך עליו יותר מכולם.

"כוכב הקופים, זה מה שזה."

"תסביר."

"תארו לעצמכם, נלמד לדבר עם החיות ובלתי נמנע שגם נלמד עליהן דברים חדשים כמו שראינו עם היתוש. נלמד לסייע אלה לאלה ולחיות אחד לצד השני. נמצא חלופות לשימוש שאנחנו עושים היום בבעלי חיים. אפילו נשפר את פני הכוכב. ואז בעלי החיים יחליטו שבעצם הם חכמים יותר מאיתנו, שהכוכב הזה שלהם ולא שלנו. שהם היו פה קודם ושזה סדר הבריאה ואז היוצרות יתהפכו."

"אם כך, סוכם. אסור שהטכנולוגיה הזו תראה אור יום!" זה לא שינה כמה מופרכת נשמעה לחלקם, אם לא לכולם, נבואת הזעם הזו. לא היה איש מבין הנוכחים בחדר שהעז לסתור את יושב הראש.

הזמן שחלף עד שהמזכירה קראה לנו שוב פנימה הרגיש כמו נצח. היא הייתה בדרך החוצה כשיושב הראש ביקש גם ממנה להישאר. "תזכי למשאלת הלב שלך," הוא אמר ולנוכח מבטה המבולבל הוסיף: "זבוב על הקיר". היא עברה מחוסר הבנה להשתאות. אני מניח שהיא תהתה איך הוא יודע. אולי הניחה שכפי שמספרים, אכן שום דבר אינו נסתר מעיניו. 

אז הגיע תורי.

"ברכות! הטכנולוגיה שהצגת אכן מרשימה. אני מבקש ממך להעביר אלי את הקולר והמטבע."

היססתי.

"אני גם מוכרח להגיד לך שאם יש משהו אחד בעולם הזה שאני שונא זה יתושים." 

הוא הושיט את היד אל מתחת לשולחן, כנראה לחץ על כפתור וקרן לייזר פילחה את קופסת הפלסטיק שאחזתי בדיוק רב. 

"עכשיו אני מבקש ממך שוב, תעביר לי את הקולר והמטבע."

בלית ברירה, עשיתי כפי שביקש, ואז הוא קרא לביטחון. כמה אנשי אבטחה נכנסו לחדר. "קחו אותם למחיקת זיכרון". הוא לקח את המטבע והקולר ולא הסיר את מבטו מאיתנו עד שאנשי הביטחון הכניסו אותנו לחדרים הסמוכים ליציאה מהבניין. 

כשיצאנו מהחדרים, מבולבלים מעט לגבי מה בדיוק עשינו שם, הופתענו לפגוש את יושב ראש מועצת המנהלים. הוא כינס אותנו והודה לנו על יום עבודה יעיל וקידום משימות באופן מקצועי על הצד הטוב ביותר ואז פנה למזכירה, "חוץ ממך, את מפוטרת. תאספי את הדברים שלך וצאי מהבניין!"

נראה שהעובדים האחרים לא ידעו מה לעשות, אם להיות מרוצים מהמחמאות על יום עבודה טוב או להיאנח אנחת רווחה שלא הם אלה שפוטרו. הם הסתכלו אחד על השני ואז התפזרו. יושב הראש הלך מרוצה לכיוון החניון. אני יצאתי מהבניין וחיכיתי למזכירה. 

רכב שרד חנה בכניסה לבית פרטי וממנו יצא יושב ראש מועצת המנהלים. הוא נכנס לבית וסגר אחריו את הדלת. הכלב שלו רץ לקראתו. "מי כלב טוב? תראה מה הבאתי לך." הוא התכופף אליו ואז ענד לו את הקולר אבל לפני שהספיק להפעיל אותו הסתובב לפתוח את הדלת. 

"אתה! איך?"

נראה כאילו שהוא לא היה רגיל להיות בצד המופתע. "מחיקת הזיכרון לא מותאמת באופן מלא למוחות מיוחדים." הצבעתי על הרכב שחנה מעבר לכביש, "והמזכירה שלך זכרה איפה אתה גר. פעם הבאה שאתה מפטר מישהו, תדאג שמחיקת הזיכרון תהיה מלאה. עכשיו, אני חושב שיש לך משהו שלי."

הוא ניסה לסגור עלי את הדלת אבל הכנסתי את הרגל פנימה כדי למנוע ממנו ופניתי לכלב שלו, "מה אתה אומר?" 

הוא גיחך לעברי. "הקולר לא עובד. לא הפעלתי אותו עדין."

הכלב קפץ עליו והפיל אותו לקרקע. "אני שונא אותך! תמיד שנאתי אותך!" 

נעמדתי מעליו וחייכתי. "הקולר עובד בזיהוי קולי. הקול שלי ליתר דיוק."

"אבל… אבל…". הכלב שלו נשך אותו במפשעה וקולות המחאה שלו התחלפו בצרחות של כאב. 

"רוצה לבוא איתי?" 

הכלב הנהן. 

"מר פודלמן ישמח."

הוא כשכש בזנב, הרפה את האחיזה שלו והלך אחרי אל המזכירה שחיכתה ברכב. 

"מי זה?" היא שאלה. 

"סליחה, שכחתי. איך קוראים לך?"

"הוא קרא לי מקס, אבל תמיד אהבתי את השם לאקי." 

"נעים מאוד, לאקי." 

"הוא מדבר?!" היא עדיין הייתה בסערת רגשות מהפיטורים וממה שחשבה שזכרה מאירועי היום וכמעט התעלפה לשמוע כלב מדבר.

"אני אסביר הכול, מבטיח. אבל עכשיו אנחנו צריכים להתרחק מכאן."

במהלך הנסיעה סיפרתי לה על הקולר, תיארתי את אירועי היום כפי שזכרתי אותם ושכנעתי אותה שזה יהיה רעיון טוב שתהיה אצלי אחרי כל מה שקרה. 

נכנסנו למעלית ולחצתי על הכפתור לקומה חמש. 

"אמרת שאתה גר בדירה חמש, לא בקומה חמש," היא שמה לב. 

"כן, אבל יש משהו שאני צריך לעשות." 

עמדנו בפתח הדלת והחזקנו ידיים. ביד השנייה שלי, כלוב הנשיאה של החתולה האם ומשני צידנו שני הכלבים. 

דפקתי. השכנה היפה פתחה את הדלת ונעמדה מולנו חסרת מילים.

"תודה על ההזמנה הבוקר," החוויתי בראש שלי לצדדים. "נראה שזה לא יסתדר היום." היא עיקמה את פרצופה וסגרה את הדלת. חייכתי וחזרנו למעלית. הפעם לדירה חמש.