ספר ללא מילים

״במקום בו שני המישורים נפגשים, כשהלבן פוגש את השחור, כשאור היום חזק כשיהיה, נעלם לאחר צעד בודד.״ נים נזכר בציטוט האחרון שקרא מתוך הספר הלבן. מבטו פנה קדימה, אל יער של עצים דקים, שחורים ומתקלפים ללא עלים, שאולי והיה ניתן לראות לתוכו אלמלא הערפל הכבד שזלג באיטיות והתפתל בין העצים העתיקים. היער האפל לא התאים כלל למדבר הבוהק שהיה מאחורי נים והואר בשמש חזקה, הנוף תאם בדיוק את התיאור בציטוט מהספר, היער החשוך היה יעדו.

 

נים עדיין לא הצליח להתגבר על פחדיו ולצלול עמוק לתוך היער בחיפוש אחר דבר שלא ידע כלל אם קיים, וגם אם היה יודע בוודאות, הסיכויים למצוא ספר עתיק ביער עתיק אף יותר, לא היו לטובתו. אז נים כהרגלו עשה מה שתמיד עשה כשהרגיש מפוחד, הוא הושיט יד אל צד רגלו, היכן ששכן נרתיק העור החום, ושלף ספר בעל כריכה לבנה עם סימנים שחורים – עיגול שבמרכזו שני משולשים מנוגדים לקו החציון, המשולש התחתון שחור והעליון לבן. נים פתח את הספר בדף הבא בחיפוש אחר חכמה שתפיג את פחדיו: ״לעיתים עליך להיאבד בערפל עד אין מוצא, רק אז נגלים אנו לעצמינו, רק אז נוכל למצוא את יעדנו.״ הוא הרים את מבטו מן הספר הלבן והסתכל בשנית אל תוך הערפל שהסתלסל בין העצים השחורים, המשפט היה מוזר בעיניו. לא פעם ולא פעמיים נעזר בספר בעיתות משבר על מנת לקבל הנחיה, אבל הפעם זה היה פשוט מדי, ישיר מדי לעומת נסיונות העבר. נים הביט אחורנית, המדבר השתרע למקומות שלא שמע על קיומם ולמרות שהידע שלו היה רחב ביותר, המדבר היה רחב אף יותר. המחשבה לחזור אחורה עלתה בראשו, אבל ידע שלא היה מקום אליו יכל ללכת, אחרי הכל, האירוע המחולל של מסעו הארוך היה המוות של האימפיוס שלו, דבר שהיה בטוח שאינו אפשרי. כולם ידעו שהאימפיוס האדירים הם בני אלמוות, הם שלטו ללא עוררין בכל רחבי סנקטרה כבר – למען האמת נים לא ידע כמה זמן, זה אחד הדברים שהטרידו את מנוחתו, והוא קיווה למצוא את התשובה בספר השחור. אבל עכשיו כשידע שהאימפיוס מסוגלים למות, זה שינה הכל. באופן אירוני, ביום הגורלי והטרגי בו האימפיוס של נים נפל, היה זה היום בו המשמעות שלו נבראה, והוא חייב למצוא את הדרך ולהרוג אותם, את כל תשעת האימפיוס הנותרים, הם שלטו בסנקטרה ביד רמה וגרמו למוות והרס. התושבים של סנקטרה לא העלו בדעתם שיש דרך אחרת לחיות, אף אחד אי פעם לא פקפק בשליטתם של עשרת האימפיוס, בטח שלא העלה בדעתו שהם יכולים למות. אף נפש לא העזה לקוות שיש דרך אחרת לחיות. אז כן, נים היה במרדף אחר ספר שלא ידע אם בכלל קיים, הספר השחור – ככה נים קרא לו בהשראת הספר הלבן שהחזיק בידו, הוא ביסס את שמו על אחד הציטוטים הכתובים בו: ״רק בצעידה אחר האור, החושך יוכל להימצא, וכשהחושך ימצא, הדרך תתבהר עד אין רואה.״ על משפט זה ביסס את ההנחה שיש ספר נוסף, והספר בו הוא מחזיק כרגע הוא הספר המנחה למציאתו. כל שידע זה שבמידה והספר השחור אכן קיים, הוא נמצא ביער הזה, הרי לכאן הספר הלבן הוביל אותו.

 

עבר זמן רב מאז שהאימפיוס של נים מת וכתוצאה מכך איבד את חבריו ומשפחתו, אבל הוא נאחז בדבר היחיד שנשאר לו, מטרה שגדולה ממנו, שלרגע לא העז להאמין שבלתי אפשרית- להיפטר מתשעת האימפיוס הנותרים, לשחרר את תשעת הערים שתחת שליטתם המוחלטת, כל אימפיוס ועירו, ולהעניק חיים טובים לתושבי סנקטרה. הוא היה שלם עם המטרה הבלתי אפשרית, למרות שצריבה קלה החלה לעלות בגרונו בעודו מסתכל על היער מלא הערפל. נים דפדף לעמוד הבא: ״הלבן הוא תוצר של הכל, השחור הוא תוצאה של כלום. הרמוניה לעולם לא יצרו, היכן שהאחד יתקיים, השני יחדל.״ נים לקח נשימה עמוקה, הוא העלה את עיניו אל השמש החזקה עד שלא היה מסוגל להביט בה, כמנסה לשמר את ההרגשה של האור והחום בגופו, תחושה שיעבור זמן רב עד שיראה שוב את אור השמש החלה לנקר בקרבו.

 

לאחר שהצליח לנקות את ראשו מכל מחשבה, פחד או דאגה, לקח צעד בודד קדימה ורשמית היה בשטח היער. נים היה משוכנע שברגע שייכנס פנימה דברים ייראו פחות מפחידים, אפילו אם במעט. הוא ידע שלרוב הצעד הראשון במסע הוא המפחיד ביותר והקשה ביותר לקחת. הוא הרגיש את קור הערפל על עורו החשוף שהחל להתמלא בטיפות מים חודרות, האדמה שתחת רגליו כבר לא הייתה חול מדברי, אלא בוץ, בוץ לח ודביק שנדמה שניסה לשאוב אותו פנימה, קרוב אליו. הערפל היה כה כבד שכשהביט סביב, לא יכול היה לראות יותר מכעשרה מטרים קדימה. עכשיו גם נדמה היה שהעצים הכפילו את גובהם, הוא הטה את ראשו מעלה, אך בתגובה הרגיש יותר קטן, הוא לא היה מסוגל לראות את צמרות העצים שיצאו מטווח ראייתו לאחר כמה מטרים על ידי ערפל סמיך, ואם זה לא היה מספיק, העצים הטילו צל על הערפל שכתוצאה מכך קיבל גוונים כהים אף יותר, שלא עודדו את נים להמשיך, אבל הוא ידע שהוא חייב, אז הוא לקח עוד נשימה עמוקה והתעודד במחשבה שבוודאי כמות היצורים החיים ביערות הללו מעטה ביותר, אם בכלל. נים הניח שהחושך המתמיד מנע מהמון יצורים עוינים מלשכון ביער הביצתי, אבל היה קול קטן בראשו, שהתעקש על כך שהוא טועה ושאין לו מושג מה שוכן ביערות האלו והזכיר לו שהוא לא מסוגל אפילו לראות כמו שצריך, בטח שלא להסיק מסקנות כה אמיצות. נים איגרף את ידיו ולקח צעד מהוסס קדימה, הוא לא היה רגיל להתעלם מתחושותיו. רגלו יצאה באיטיות מהבוץ שנלחם להשאיר אותו קרוב, ונכנסה עוד פעם לתוכו, עם כל צעד נים החל ללכת יותר מהר.

 

היער הבוצי היה כל-כך שקט שהדבר היחיד שנים היה יכול לשמוע היו נשימותיו הדקות והקצרות ודופק ליבו האיטי והעדין. תהיות החלו לעלות בראשו, הוא לא הבין כיצד ספר כה עתיק יכול לשכון במקום שכזה, למרות שזה אכן היה מקום מחבוא מושלם. אם האימפיוס היו נואשים להחביא משהו, נקודת חולשה, זה המקום. נים הסתכל סביבו, על העצים השחורים, על הערפל הסמיך והאפור, הוא הרים מבט, בנסיון נואש למצוא נחמה בשבריר של אור שמש, אבל לשווא, מצד שני, זה רק אישש את כך שהוא נמצא במקום הנכון.

 

נים תהה היכן אפשר להחביא ספר במקום שכזה. ככל שחשב על זה יותר, הוא הניח שהמקום ההגיוני ביותר להתחיל לחפש בו, הוא העצים, זו הייתה האפשרות הסבירה ביותר, בכל מקום אחר הספר יהרס. הוא הרשה לעצמו להניח שהאימפיוס יסמנו את העץ בדרך כלשהי, הרי זה בלתי אפשרי למצוא עץ מסוים ביער שכזה. נים תהה מדוע שהאימפיוס לא ישמידו את הספר אם באמת יכל לשמש נגדם, הוא הגיע למסקנה שאם אכן הספר לא הושמד, הסיבות היחידות לקיומו חייבות להיות או שיש לאימפיוס שימוש בו, או שמא הם לא מסוגלים להשמידו.

נים בחן את כל העצים בקפדנות, הוא התקרב לכל עץ כיוון שהיה קשה לבחון את העצים מרחוק, הערפל היה סמיך מדי.

 

נים התקדם עוד צעד לתוך היער הקודר ומתוך הערפל צץ עץ נוסף, אבל שונה, העץ היה לבן לגמרי והילה לבנה וחלשה עטפה אותו. נים התקרב אליו ובחן אותו בסקרנות, מעביר את ידיו לאורכו באיטיות כמלטף אותו בבקשה שיחשוף את סודותיו, לפתע נים הבחין במשהו במעלה העץ, סימן כלשהו בערפל הגבוה, הוא הצליח לראות במבט חטוף עיגול ובתוכו משולש, אבל לפני שהצליח למקד את מבטו לגמרי, נשמע צליל שצרם מעל דופק ליבו ונשימותיו וגדע את השקט המופתי, צליל של ענף נשבר. נים קפץ בבהלה והסתובב במהירות לכיוון הרעש שהגיע מתוך הערפל מאחוריו, מסתכל מפוחד אל מקור הרעש, אולם לא ראה דבר. השקט המוחלט שוב תפס את כל תשומת ליבו, ושמע שוב את נשימותיו המהירות והכבדות ודופק ליבו החזק, עכשיו השקט היה חודר ובעל נימה קטלנית. נים לא העז להזיז את ראשו מהנקודה ממנה שמע את הרעש, מודע לחלוטין לכך שידיו רועדות ללא הפסקה ושעיניו זזות ללא שליטה מצד לצד.

נים החל לנשום נשימות עמוקות ואיטיות בנסיון להרגיע את עצמו, לבסוף הצליח להשקיט את נשימותיו ולשכנע את עצמו שזאת בוודאי חיה קטנה ותו לא. נים סובב את מבטו חזרה אל העץ הלבן, אך מה שראה גרם לליבו לדפוק בקצב כפול ולפניו להתעוות באימה, בתוך הערפל שהיה עכשיו קרוב אליו באופן מחריד עמדה דמות ערפילית וכהה בצורת אנוש, ללא צורה ברורה, לא היו גבולות לדמותה האפרורית, אבל דבר אחד היה ברור, הדמות הביטה בדיוק על נים ודמו קפא, הוא היה משותק. הדמות לא זזה מילימטר, היא המשיכה להסתכל על נים חסר האונים שהזיז את עיניו בפראות ימינה ושמאלה, מנסה להתחמק ממבטה החודר. הייתה לו תחושה שאם יעשה תנועה כלשהי, הדמות בערפל תתנפל עליו, אז נים עמד במקומו וקיווה שהדמות תיעלם מעצמה.

לאחר שניות ארוכות שהרגישו כשעות, נים לקח באיטיות צעד אחורה, ואז לקח עוד צעד. לפתע הדמות לקחה צעד מהיר קדימה, והוא הסתובב והחל לרוץ בפראות. הוא רץ במהירות למרות הראות הלקויה, כתוצאה מכך נתקע בחוזקה בעץ עם צד גופו אך המשיך לרוץ בכל כוחו. נים לא ידע מה כוונותיה של הדמות, אבל היה בטוח שהן לא היו טובות. הוא המשיך לרוץ עוד ועוד, רגליו מכבידות עליו כיוון שהבוץ הקשה על צעדיו, רגליו החלו לשקוע קצת יותר עם כל צעד, הבוץ משך אותו עמוק יותר ויותר כל פעם שדרך. נים לא העז להסתכל אחורה בעודו רץ, משום שפחד שגופו יקפא בשנית.

כשלא היה מסוגל לרוץ יותר, נים נעצר והתנשף. הוא הסתכל אחורנית, ולהקלתו לא היה זכר לדמות הערפילית, למרות שלחרדתו הערפל היה יותר קרוב אליו עכשיו, להערכתו בקוטר של חמישה מטרים סביבו, מחצית ממה שהיה קודם. נים החליט שעליו להתקדם, אבל כשהסתובב, הופתע לראות מולו את העץ הלבן בשנית, עכשיו ראה בבירור את הסימן החרוט עליו שהיה כמעט וזהה לסימן שעל הספר הלבן, אבל לא לחלוטין. החריטה כללה עיגול עם משולש לבן מעל קו החציון, המשולש התחתון השחור היה חסר. שמחה החלה למלא את נים, זה חייב להיות פה, פה הוא ימצא את הספר השחור, כל מה שעבר לא היה לשווא, כל המסקנות שהסיק, הדרכים בהן פירש את הספר הלבן, היו נכונות. שמחתו של נים תעתעה בחושיו, הוא לא שם לב לבוץ שהחל לבלוע את רגליו באיטיות, לפחות עד שניסה לקחת צעד קדימה וכמעט מעד על פניו. נים ניסה למשוך את רגליו מן הבוץ, לאחר כמה נסיונות, הצליח להוציא רגל אחת מהבוץ הטובעני. כשנים הרים את מבטו שוב, הוא נחרד לראות שהיו מולו לא אחת, אלא שלוש דמויות ערפיליות ומטושטשות בתוך הערפל שעמדו צמוד אל העץ הלבן כמגוננות עליו, הפעם הן היו הרבה יותר קרובות אל נים שנפל בבהלה על ישבנו, אחת מרגליו עדיין שקועה בבוץ עד הקרסול. נים ניסה לזוז כמה שיותר אחורה בעזרת ידיו, אולם הוא לא הצליח, רגלו תקועה. בנסיון לקום לעמידה, נחרד לגלות שלא היה מסוגל, הכוח שהפעיל בעזרת ידיו גרם לכך שגם הן וגם רגליו תקועות עמוק מדי בבוץ, אימה טהורה עלתה בביטנו של נים, הוא החל להתנשף במהירות וניסה להיאבק בכל כוחו בבוץ הטובעני, מנסה להזיז את רגליו וידיו לצדדים בחוזקה, אבל ללא הצלחה, הוא רק גרם לעצמו לטבוע יותר עמוק ויותר מהר. נים הכריח את עצמו להרגע, ביודעין שבמידה ויאבק יטבע יותר מהר, נדרש לו זמן לחשוב כיצד להחלץ, הוא הסתכל סביב, מחפש אחר משהו שיוכל לעזור לו, אבל כל שראה עכשיו היו הדמויות שכבר לא היו שלוש, אלא לפחות עשרה שעמדו סביבו במעגל והרימו את ידיהן באוויר, יוצרות ביחד סימנים מוזרים שלא הצליח לפרש, עכשיו גם הבחין שככל שטבע יותר, וככל שהדמויות הזיזו יותר את ידיהם בפראות הרמונית, העץ החל לדעוך, הילתו כבר גוועה כמעט לגמרי והוא החל להיעלם. ההבנה הקשה נפלה על נים, אין לו דרך החוצה, אין מפלט. הוא נכשל במשימתו. הוא ציפה מעצמו להיות מסוגל להמשיך יותר רחוק, הוא ידע שזו רק הייתה ההתחלה, אבל אף פעם לא ציפה שזה יהיה הסוף. עכשיו גם הבחין שהעץ לא נעלם כמו שחשב, אלא נצבע בצבע שחור שהחל לעטוף אותו כמכלה אותו, במחשבות אלו, הבוץ עטף את פניו ונים עצר את נשימתו. כשלא היה מסוגל יותר, נשם בפיו נשימה אחרונה, נשימה מלאת בוץ שמילא את ראותיו.

 

נים פקח את עיניו, הוא שכב במיטה והרגיש כאילו נהר של מתכת נוזלית עבר כל הדרך מפיו לקיבתו, התקשה, ואז התחמם עד שהפך לנוזל שוב ויצא חזרה מפיו. נים הסתכל סביב, הוא היה בביקתה עשויה עץ שחור, חלון עלוב היה על הקיר דרכו יכל לראות שמיים שחורים לגמרי ומוזרים למדי, בלי זכר לכוכבים. בחוץ, רסיסים לבנים-אפרוריים נפלו מהשמיים מטה. נים התיישב על המיטה בכבדות, ידיו רועדות, מכריח את עצמו להיעמד. בגדיו הרגילים לא היו עליו, במקומם לבש חלוק שחור וארוך, נים חשב שזה מוזר, הוא לא הבין את פשר הדבר.

נים נבהל כשהבחין שהספר הלבן לא היה עליו, הוא הזיז את מבטו בפראות ברחבי החדר, וברגליים רועדות קפץ ממיטתו למרות שכמעט קרס על הרצפה כתוצאה. לרווחתו, הנרתיק עם הספר שכב על הרצפה.

נים הרים אותו וניגש אל הדלת השחורה. כשפתח אותה, היה צריך להסתכל פעמיים בשביל שיצליח לפענח את כל שראו עיניו. השמיים – לא היו השמיים שהכיר, כמו שחשד קודם. הם היו שחורים, פיסות לבנות-אפרוריות כמו שלג חיוור נפלו מכיפת השמיים המוזרה עד לנקודה שכמעט נגעו באדמה, ובאופן כלשהו עלו חזרה לשמיים, נים שם את אצבעו בפיו ולאחר מכן שם אותה באוויר הפתוח בשביל להרגיש האם יש רוח כלשהי, אך לא הרגיש דבר, האוויר עמד באופן מופתי ללא ניע, כאילו לא היה קיים כלל. עכשיו גם הבחין שהדבר הלבן שנפל מהשמיים עבר דרך המבנים כאילו לא היו קיימים, מתעלם מחוקי טבע בסיסיים.

 

הדבר היחיד שמנע מהמקום מלהיות חשוך לחלוטין היו עמודים לצידי שבילי האבן, שבראשיהם עיגולים לבנים שגרמו למקום לזהור באופן לא טבעי והשרו על נים הרגשה שלא ידע לבטא במילים, ולמרות שהם האירו את המקום, איכשהו האור גרם לסביבה להרגיש אף יותר חשוכה. נים החל ללכת לאורך שביל האבן שהוביל בין בתים שחורים ומסכנים שהיו היעתק מושלם אחד של השני. נים הבחין בדמויות לבושות חלוקים שחורים ועטויות ברדסים שחורים וזהים לשלו, תחושה לא מוסברת של חוסר נוחות החלה לאפוף אותו, דחף עז לשים את הברדס על ראשו התגבר בתוכו וכך עשה, נים למד לא פעם להסתמך על תחושותיו, יותר עכשיו כשראה מה קורה כשהוא לא.

 

מעבר לקבוצת הבתים שלא הייתה גדולה במיוחד, התפרש מישור עצום ואפל, עצים שחורים בודדים ודקים היו הדבר היחיד שעמד על אדמה כהה וחולית, שממה מחרידה. לפתע יללה צורמנית עלתה מהשטח הפתוח, יללה כה רמה וגבוהה שגרמה לכל שיערותיו של נים לסמור, הוא הרגיש כאילו היללה פילחה את נשמתו לשניים, במבט מהיר סביבו הבחין שאף לא אחד מהאנשים בעלי הברדסים הוטרד מהיללה שגדעה את השקט המוחלט. נים משך את הברדס עוד על ראשו והמשיך בדרכו, לאן? לא ידע, אבל הוא היה צריך להבין היכן הוא נמצא ולחזור ליער במהרה, הוא הרגיש שהיה כל-כך קרוב למצוא את הספר השחור, הרמז העיקרי שלו היה העץ הלבן עם הסימן שהיה דומה לסימן על הספר שלו, נים היה בטוח שאין זה צירוף מקרים, כל שהיה צריך זה להבין את משמעות הסימן, שהיה משוכנע שמתקשר לאחד הציטוטים מהספר הלבן, אבל כשל להבין באיזו צורה.

 

נים צעד בין בקתות ואנשים עם ברדסים שהתעלמו מקיומו לחלוטין, עד שלבסוף הגיע לקצה הכפר ולשממה הקודרת, ללא מושג קלוש מה עליו לעשות מכאן. נים הסתכל על הבתים והאנשים, תוהה האם עליו לחזור אחורנית ולנסות לדבר עם אחד התושבים. עברו שבועות רבים מאז שפתח את פיו ודיבר עם נפש אדם, תוצאה ממסעו הארוך. הוא התפתה, אבל משהו בראשו התנגד לכך, הוא הרגיש שעליו להמשיך קדימה אל השממה המחרידה, ולמרות כל הזעקות והיללות שנשמעו משם, ידע שדווקא שם יקבל את התשובות אותן מחפש  ויתקרב למצוא את הדרך חזרה ליער ואל העץ הלבן, ואולי, רק אולי, אל הספר השחור.

 

נים המשיך בצעדים מהוססים, אבל חדור מטרה. מסתכל קדימה אל השממה שממנה נשמעו כל הזעקות, עובר על פני עצים דקים ושחורים לחלוטין שהרסיסים הלבנים עברו דרכם. קול צעדיו על גבי החול השחור צרם באוזניו תחת השקט הנורא, נים הוריד מראשו את הברדס והסתכל סביב. יללה חזקה קטעה את השקט בעוצמה, הוא הסתכל במהירות לכל כיוון בנסיון לאתר את מקורה, הוא ראה דבר כלשהוא זז במהירות במרחקים החשוכים, אולם בחר להתעלם ולהגביר את קצב הליכתו.

הזעקה נשמעה שוב, הפעם יותר חזקה, או בעצם יותר קרובה. נים החל ללכת אף יותר מהר, עברו שניות בודדות ושמע ריצה מהירה, כמו דהירה כבדה המתקרבת ישירות אליו מאחור, ויללה שבבירור הייתה צמודה אליו, אזניו כאבו מעוצמתה, ליבו החל לדפוק במהירות, הוא קפא במקומו, ובתנועה מהירה שם את הברדס על ראשו, הרכין אותו, ועצר את נשימתו. נים לא זז כלל, נלחם בכל כוחו בדחף המיידי לנוס על נפשו, אך ידע שאין הדבר יעזור, אז הוא נלחם בפחדיו בכל כוחו. הריח היה הדבר הראשון שהבחין בו, ריח של בשר רקוב שעמד בשמש ימים רבים, ריח כה מצחין שהיה צריך לעצור בעצמו ולא להשתנק. נשימות חזקות עולות ויורדות נשמעו ביחד עם צעדים סביבו, הוא יכל להריח את הבל פיו המצחין של היצור, נים ראה את רגליו, רגליים דמויות תרנגול, מלאות בשיערות שחורות ועבות על שכבה עבה של שרירים. הרגליים היו יותר גדולות פי כמה מאלו של אדם. היצור לפתע פתח בריצה הרחק בדהירה עוצמתית מלוות ביללה. נים הניח לעצמו לנשום שוב והצמיד את ידיו לרגליו בעודו מתנשף. כשהסדיר נשימתו, המשיך בהליכתו, מקפיד שהברדס מונח ראשו ומבטו פונה מטה.

 

נים מצא במבטו שכבה של ערפל, מה שהיה מוזר כיוון שלא היה ערפל מאז הביצות. לפתע רעיון עלה בראשו, בעודו נזכר במשפט שקרא בספר לפני מה שנדמה זמן כה רב: ״לעיתים עליך להיאבד בערפל עד אין מוצא, רק אז נגלים אנו לעצמינו, רק אז נוכל למצוא את יעדנו.״ אולי זו הכוונה מאחוריו ולא מה שחשב קודם. נים החליט להיכנס אל תוך הערפל. כמעט ומיד התחרט על החלטתו, שכן הוא קרס מטה בעיוורון והחל להתגלגל בכאב בגרם מדרגות עצום. אחרי חבורות רבות שצבר על גופו, לבסוף נעצר על משטח שיש קר. נים השתנק וקם על רגליו, סביבו חושך כמעט מוחלט, הוא נעמד ובהה קדימה עד שלבסוף הצליח לראות במעורפל את מה שמלפניו, מסדרון אפל וארוך. נים התקדם בצליעה קלה, גופו עדיין כאב מהנפילה, אך הוא הכריח את עצמו להישאר עומד, נשען על הקיר הקרוב.

נים הרגיש שקעים בקיר, והחל לנסות לפענת עם עיניו, על הקיר היו חריטות, ציורים וסימנים, מהר מאוד הוא נשאב אל תוך החריטות והסיפור שהן מספרות כשוכח מכל המתרחש. התיאורים החלו בציור של עיר גדולה, בעלת המון בתים גבוהים בעלי כמה קומות וצפופים, עיר שנים לא ראה כמותה אי פעם. העיר הייתה תחומה לגמרי בתוך אי עגול לחלוטין, מסביבו היה נהר מעגלי שנחל יצא ממנו. שני גשרים גדולים חיברו בין האי לבין מדבר עצום.

התמונה הבאה התקרבה אל העיר, מתארת רחובות הומים, אנשים משוחחים וחיים פעילים ברחבי העיר.

התמונה הבאה התקרבה אף יותר פנימה, מתמקדת בשתי דמויות שהתנשקו, בחורה זהובת שיער שבאופן ברור הייתה מרכז התמונה, הכל סבב אותה. היא התנשקה עם בחור שהיה אפרורי לעומתה, על הזוג הסתכלו בכעס שלוש דמויות אחרות, שני גברים ואישה שהחזיקה את ידו של הגדול מבניהם.

התמונה הבאה הייתה שונה, היא חזרה אחורה, שוב ראו את כל העיר מלמעלה, אך הפעם העיר עמדה דוממת, ללא נפש אדם. כשנים התעמק והתקרב עוד יותר, הצליח להבחין בפרצופים מפוחדים מבין חלונות הבתים.

התמונה הבאה הקצינה עוד יותר, אנשים חסרי פנים הלכו ברחובות, בראשם האישה זהובת השיער הולכת יד ביד עם בן זוגה, היא אחזה בספר לבן, הגבר בספר שחור. ליבו של נים החל לפעום בהתרגשות, הוא בקושי הבחין בגופות המבותרות ששכבו ברחובות.

בתמונה הבאה, נשארו רק בני הזוג, עומדים על הר של גופות,

אבל הספרים –  ״אני רואה שמצאת את היכל הסיפורים.״ הגיח אדם אפלולי מהצללים, ברדס על ראשו המורכן. הוא התקדם בצעדים איטיים אל נים, מוריד את הברדס מראשו וחושף עיניים שחורות ללא אישונים ושיער שחור וקצר. לאורך השיער היו שני פסי שיער ארוכים, הם היו שחורים יותר משאר השיער בצורה כזאת שגרמה לשאר שיערו להיראות חיוור. הפסים בשיער היו נודעים לנים

כ-קאלאבו. כל אדם שהשתייך לאחד מעשרת האימפיוס נשא אותם, כל אימפיוס היה מעניק צבע שונה לשיער של ילידיו. נים גם ידע שקאלאבו בצבע שחור מצביע על האימפיוס בשם את׳רום, עכשיו נים גם הבין שהמקום בו נמצא, היא משכנו של את׳רום, המקום הידוע לשמצה בתור ״ביצות את׳רום״.

״תתלווה אליי?״ שאל יליד את׳רום, אבל נים ידע שאין זו שאלה כלל. השניים הלכו לאורך המסדרון החשוך, נים רצה לבחון עוד את הציורים שנמשכו עוד ועוד, הוא היה כה קרוב ללמוד עוד על הספרים ומקורם, אבל כבר החל לגבש בראשו תוכנית בריחה, עם כל צעד שהם התרחקו מהיציאה, הבין שגדלים הסיכויים שהוא לא יצא מכאן בחיים.

 

יליד את׳רום פתח דלת אפורה וגדולה שעמדה בסוף המסדרון והשניים נכנסו דרכה. הדבר הבולט בחדר היה כס ריק עשוי אבן אפורה שעמד במרכזו, כס גדול מדי עבור אדם רגיל, הוא התאים לאדם בגובה של ארבעה מטרים לפחות. מלפני הכס עמד שולחן ארוך ונמוך ללא כיסאות. נים הביט ימינה ושמאלה, הקירות היו משונים, צבעם אפרורי ונדמה היה שמשנים גוונים וזזים ללא סוף, ככה שיצרו אשליה של קיר עשן סמיך. יליד את׳רום התיישב בראש השולחן על הרצפה ברגליים משולבות והחווה לנים להתיישב גם. נים עדיין בחן את החדר, תחושה רעה החלה להתגבש בביטנו, הוא אינו ידע כיצד הדבר אפשרי, אבל הרגיש נוכחות נוספת בחדר, שגרמה לו להרגיש ככסיל גמור לעומת תחושת הגדולה והידע העתיק ששררה סביבו. נים התיישב בכל זאת, הוא ידע שאין לו ברירה אחרת, וסיקל את רגליו בניסיון להפגין ביטחון.

״פעם שמעת על היכל הסיפורים נים?״ שאל יליד את׳רום.

הוא יודע את שמי. נים חשב לעצמו, אך לא אמר דבר.

״להגיע לכאן במקרה, זה דבר שלא קורה,״ המשיך בדבריו. ״נפש אדם מעולם לא הצליחה לעשות את דרכה בעצמה, ובכן עד היום. בשביל להגיע לכאן, עליך למות, ובשביל לצאת מכאן -״ יליד את׳רום החל לצחוק. כשלבסוף עצר, המשיך בדבריו. ״אז בבקשה ספר לי, אחרי מה אתה מחפש?״

נים ידע שלא משנה מה התרחיש, אסור לו בשום אופן לשתף את יליד את׳רום במטרותיו, במיוחד לא לצד הנוכחות שהרגיש שכבר הספיק לגבש את חשדותיו לגביה, למרות זאת הוא לא הצליח לעצור בפיו מלהפתח. ״הספר השחור.״ אמר בקול חלש.

פניו של יליד את׳רום התאדקו. ״האמנם? ומה זה אשר אתה מצפה למצוא בספר השחור?״

נים חשב לפני שענה, הוא ידע שתשובה לא נכונה תביא לסופו, היה לו עוד סיכוי להינצל במידה ויענה תשובה מספקת, אך לפני שהספיק לגבש מענה יליד את׳רום שוב פתח את פיו. ״היכל הסיפורים,״ נתן לדבריו לשקוע. ״למען האמת אפילו אנחנו יודעים עליו כה מעט, אבל כן אשתף אותך שהוא מספר על תקופות עתיקות, על עידן לפני שליטת האימפיוס האדירים בסנקטרה.״

״ידעתי!״ נים קפץ. ״ידעתי שזו לא הדררך היחידה, יש דרך אחרת לחיות, דרך יותר טובה, לא תחת השליטה המוחלטת שלהם!״

״אז חששותיי היו נכונות.״ יליד את׳רום הניד בראשו. ״זו אכן הסיבה שאתה מחפש אחר הספר השחור.״

״אתה לא מבין?!״ נים התלהב. ״אתה יכול לעזור לי להפיל אותם, כל שפיכת הדמים, האפליה, השנאה, כל זה יכול להיעצר!״

יליד את׳רום נאנח, ״לצערי אתה זה שלא מבין. אתה חושב שכל הבעיות שלנו יפתרו ללא האימפיוס? אין לך מושג על מה אתה מדבר! אתה בקושי חווית חיים בוגרים פעם אחת, אין לך מושג מה היה כאן לפני שליטתם, ובכל זאת, אתה משוכנע שבלעדיהם יכול להיות יותר טוב?! התעוזה שלכם בני האדמה היא בלתי נתנת לתפיסה -״

״בני האדמה? אתה מדבר כאילו אתה לא-״

״אני לא.״ קטע אותו. ״אנו, ילידי את׳רום, חיים במישור אחר מילידי האימפיוס האחרים. אנחנו רואים דברים שאתם לא מסוגלים לראות, אנו מבינים יותר ממה שאי פעם תוכלו.״

״או שאתם כל-כך מנותקים מאיתנו שאתם לא רואים את כל הסבל, הכאב והמלחמות שהאימפיוס גורמים. אנשים צריכים לדעת על זה-״ נים החווה לעבר היכל הסיפורים. ״מגיע להם לדעת שיש דרך אחרת לחיות, שלא כל דבר שהאימפיוס עושים הוא טוב וטהור, אנשים צריכים לדעת שיש להם את הכוח לבחור, שיש דרך אחרת.״

״אנשים לא יכולים לבחור! כשאנשים בוחרים דברים רעים קורים, אתם צריכים את השליט שינחה אתכם, שיגיד לכם מה טוב ומה רע, אנשים עיוורים ללא הנחיה הם -״

״אתה אפילו לא מחשיב את עצמך לחלק מאיתנו. אתה לא שונה מהאימפיוס, אתה חושב שאתה יכול לקבל את ההחלטות בשבילנו, אבל אתה טועה. אתה לא חלק מאיתנו.״

״ולרגע חשבתי שיכול להיות שאתה מיוחד.״ אמר באכזבה. ״בכל אופן, נוכל להמשיך את הדיון הזה למשך שנים, אני לא אתן לך להפיץ את השטויות הללו, האיזון חייב להישמר.״

נים לקח נשימה עמוקה, קם במהירות והחל לרוץ, מאחוריו רגליו של יליד את׳רום הדהדו בחוזקה על רצפת השיש בעודם רצים דרך היכל הסיפורים, תחושת החמצה חלחלה בנים כיוון שאינו יודע כיצד הסיפור נגמר, אבל הוא העדיף לברוח מאשר להישאר לנצח בביצות את׳רום. נים הגיע אל המדרגות ועלה בהן במהירות, הוא העיף מבט אחורנית וראה את יליד את׳רום ממהר אחריו, לבסוף הצליח לעלות את כל המדרגות ולהגיע אל השממה הרחבה שבה ניצבו עצים שחורים בודדים. היללות הדהדו במרחקים, הוא הסתכל שוב אחורנית, כחמישה מטרים מאחוריו רץ יליד את׳רום עם הברדס לראשו, בניגוד לנים שלא שם את הברדס והיה כבר עם תכנית מגובשת בראשו. לפתע הצווחות הצורמניות היו קרובות יותר. כל כמה צעדים נים שמע את היצורים הנוראיים מתקרבים יותר ויותר, הוא החל לראות דמויות מטושטשות מתקרבות אליו, מלוות בצרחות, צווחות ויללות, אחד היה מאוד קרוב אליו, אבל עדיין לא יכל לראות את היצור המזוויע לגמרי. נים חיכה עוד ועוד בעודו רץ, ההמתנה לרגע המתאים הייתה בלתי נסבלת, מה אם יפספס את המועד ויהיה מאוחר מדי? צווחה קרובה באופן מחריד נשמעה ליד נים והוא ידע שהגיע הזמן. בתנועה מהירה שלף את הספר הלבן מהנרתיק, אחז בו בחוזקה כנפרד מהספר שליווה אותו לתקופה כה ארוכה, ספר שהשאיל לו את חכמתו לא פעם, הציל אותו אינספור פעמים, ועכשיו נראה שיציל אותו פעם אחת אחרונה. נים השליך את הספר הלבן בחוזקה אל עבר הראש של יליד את׳רום, מקווה בכל מהותו שיפגע. יליד את׳רום שלא ציפה לזה, נפגע בראשו מהספר הכבד ונהדף אחורנית, הברדס נפל מראשו.

נים מיהר לשים את הברדס על ראשו ולהשפיל את מבטו. הוא יכל להריח את צחנת היצורים בעודם חולפים על פניו במהירות, לא עברו שלוש שניות והוא שמע צרחות, אבל הפעם לא של היצורים, אלא צרחותיו של יליד את׳רום שהיה נתון לרחמיהם.

 

נים התנשף ועמד שפוף בין הבתים הקודרים, הוא הסתכל אל השממה, המקום בו יליד את׳רום היה לפני כמה רגעים, אבל ללא זכר אליו או אל היצורים.

״אם תזוז, תהפוך לאפר בשנייה.״ איים קול נשי מאחורי נים.

״תסתובב באיטיות.״ הורה הקול. נים הסתובב בציות, מולו עמדה אישה הדומה באופן מחריד ליליד את׳רום שהרג. עיניה שחורות ללא אישונים, שיערה שחור וחלק בעל שני פסי שיער שחורים אף יותר, קאלאבו שחור המעיד עליה כילידת את׳רום. בידה חרב חצי שקופה בגוון שחור. היא הבחינה שנים מסתקרן מחרבה. ״זוהי חרב עשויה זכוכית שנקראית אופסידיאנוס, אם היא תיגע בך, תהפוך לאפר מיד.״

נים האמין לדבריה בלב שלם, שום דבר כבר לא יכל להפתיע אותו.

״מה את רוצה?״ שאל.

״אתה באמת מאמין שהעולם יהיה מקום יותר טוב ללא האימפיוס?״ חקרה.

נים הנהן בראשו. ״אני משוכנע בכך.״

״ואתה חושב שאתה האדם הנכון לעשות זאת?״ שאלה בזלזול מובהק.

נים השפיל מבטו. ״בכנות, אין לי מושג.״

״אני אתלווה אליך אל המישור שמעל.״

״את רוצה לעזור לי?״

ילידת את׳רום התעלמה משאלתו. ״מהי תשובתך?״

״איך אני יודע שאוכל לסמוך עליך?״

היא הנידה בראשה. ״יש לך שתי אפשרויות אם זה לא היה ברור עד כה. או שאתלווה איתך למישור שמעל, או שתישאר כאן לנצח.״

נים בחן את אפשרויותיו, אף אחת מהן לא מצאה חן בעיניו אך היה נראה שאין לו ברירה, יכול להיות שכוונותיה עוינות, אבל הוא היה חייב לנצל אותה על מנת להגיע למישור שלו חזרה, ובמידת הצורך להתמודד עמה בבוא הזמן.

״את לא יכולה לעלות למישור שמעל בלעדיי.״ הסיק בקול רם.

פניה של ילידת את׳רום האדימו. ״אתה חד.״

״מה המטרה שלך?״

היא נאנחה. ״הדברים שאמרת, העלת בי חששות שהכבידו עליי זמן רב. אך לא היה ביכולתי לאשש אותם. פה אתה נכנס לתמונה.״ הושיטה את ידה.

לא היו לנים אפשרויות רבות והוא לחץ את ידה.

״טנברי.״ הציגה עצמה.

״נים.״

״אני יודעת.״

 

השניים התקדמו ברחבי העיר, טנברי הובילה את הדרך אל השממה. שניהם שמו את הברדסים על ראשיהם על מנת להמנע מן היצורים שכינתה בשם: ״מתענים״.

לפתע טנברי עצרה ונים אחריה.

״איך אנחנו אמורים לצאת מכאן?״ שאל נים.

טנברי הצביעה מעלה, אל כיפת השמיים השחורה. הוא לא הבין על מה הוא מסתכל, עד שלפתע הבחין במשהו בתוך השמיים, דמות של אדם, עיניו נפערו. ״זה-״

״כן זה אתה.״ אמרה. ״הדרך היחידה להגיע לכאן, היא מוות.״

נים בלע את רוקו. ״אני מת?״ כמעט לחש.

״אין דרך שאוכל להסביר בשביל שתבין, בפשטות, אנחנו כרגע במישור אחר מהעולם שאתה מכיר, מישור הפוך. הכוונה היא ששום דבר לא יכול להתקיים באותו הזמן גם על פני האדמה וגם כאן, ההפך יתקיים תמיד במישור ההפוך, והכל מתקיים במקביל בשניהם.״

״מה זה אומר?״ שאל בבלבול.

״זה אומר שעצמך שאתה מכיר, מת במישור שלך. אבל אתה, חי במישור הזה. אם תחליט לעבור למישור השני, זה יהיה אתה, אבל שונה. הפוך. עסקת חליפין.״

נים בלע רוק. ״המטרה שלי, תשאר אותו דבר?״

טנברי הנידה. ״זאת איני יודעת.״

נים הסתכל על גופתו בשנית. ״בואי נעשה את זה.״

טנברי לקחה נשימה עמוקה. העולם של נים החל להתערפל ולהסתובב, עד שלבסוף החשיך לגמרי.

 

כשנים פקח את עיניו, מצא עצמו ביער הביצתי בשנית. חלוק שחור לגופו, ברדס על ראשו, הנרתיק הריק תלוי על רגלו, נים ראה זאת כעלבון, הגורל צחק עליו ברשעות. לידו עמדה טנברי, אבל נראתה שונה, הוא הסתכל לעיניה שעכשיו היו בעלי אישונים וראה את ההשתקפות שלו, לשיערו החום נוסף פס, פס בצבע שחור פחם. נים העביר יד בשיערו, מרגיש שונה, אבל ללא ידע ויכולת להגדיר את השינוי שעבר, הוא כן הרגיש חזק יותר, חדור מטרה – להביס את האימפיוס, להרוג אותם אחד אחד, לנקום את מות אהוביו ולפתור את סנקטרה מהאמפיוס הארורים. נים איגרף את ידיו. הוא הרים את מבטו, מולו עמד עץ שחור לגמרי, אבל שונה מהאחרים, העץ זרח באור שחור והיה חרוט עליו סימן, עיגול לבן עם משולש שחור מעל קו החציון. נים נאנח, נזכר בכך שאיבד את הספר הלבן על מנת לצאת מביצות את׳רום. גרונו החל לכאוב, אכזבה הציפה אותו, כל המסע היה לשווא בסופו של דבר. הוא יאלץ להתחיל מאפס, והפעם ללא הספר הלבן להנחות אותו, המסע יהיה אף יותר קשה.

נים הבחין מתוך הערפל הסמיך בדמויות ערפיליות בצורת אדם, הן הסתכלו עליו במבט חודר, מנסות להרתיעו. אך נים נאנח והלך ישירות לכיוונם. הדמויות זזו לצדדים ופינו את דרכו, נים הקיף את העץ השחור והמשיך ללכת.

 

היער לא היה מפחיד כלל בעיניו, השקט היה מרגיע וניגן הרמוניה נעימה באזניו. לאחר דקות בודדות של הליכה הערפל מול נים החל לזהור באור זהוב בוהק, נים הלך ישירות אליו, הוא מצא את עצמו במדבר, בדיוק בנקודה בה התחיל. נים הסתכל אל השמש הבוהקת ונאנח. הוא נכשל. דמעות עלו בעיניו. מתוך הרגל נים הושיט יד אל הנרתיק על רגלו, ולהפתעתו הוא לא היה ריק. בסקרנות שלף משם ספר, לא היו מילים בפיו כשאחז בספר שחור לחלוטין מלבד סימן עגול ושני משולשים אחד לבן ואחד שחור כנגד קו החציון, רק הפעם הם החליפו מקומות, המשולש השחור היה למעלה. ליבו של נים החל לפעום במהירות.

״כמו שאמרתי. שום דבר אינו יכול להתקיים במקביל בשני המישורים, רק ההפכים נשארים במקביל.״ אמרה טנברי.

נים נזכר בציטוט מהספר הלבן. ״הלבן הוא תוצר של הכל, השחור הוא תוצאה של כלום. הרמוניה לעולם לא יצרו, איפה שהאחד יתקיים, השני יחדל.״ ידיו רעדו ללא שליטה, לבסוף הגיע הרגע, לאחר זמן כה רב, מסע כה ארוך ומייגע, רגשות כה רבים ואף מוות. נים פתח את הספר לאט, מנסה לשמר את הרגע הגורלי, והוא נדהם לראות שהספר היה ריק לגמרי.

״אני לא מבין.״ גמגם נים, מדפדף בכוח ובחפזון בכל העמודים רק בשביל לגלות שכולם ריקים לגמרי, אף לא מילה אחת הייתה כתובה בהם. נים השליך את הספר בכעס, כל הדרך שעבר ולבסוף הספר ריק. ״אין פה כלום!״ רקע ברגלו. ״ספר ללא מילים לא אומר כלום!״ רתח בעודו מטיח את הספר על האדמה שהרגישה כבוגדנית, אך טנברי הנידה בראשה, היא נגשה אל הספר השמוט והרימה אותו בעדינות, מברישה את החול מכריכתו. ״ספר ללא מילים אומר הכל.״