נעה ונדה

רבקה ישבה על המטוס שימריא לשוויץ בעוד עשר דקות, מנסה לנשום לאט לאט ולהרגיע את הפאניקה שפשטה בחזה. היא מילאה את הבטן באוויר, מרגישה את הסרעפת מתרוממת ואז שחררה לאט לאט את האוויר. המטוס היה חצי ריק, וכל השורה היתה שלה. לא הרבה אנשים טסו לשוויץ בשיא החורף. היו עוד חמש טיסות לפניה; מתל אביב לציריך, מציריך ללונדון, מלונדון לניו יורק, מניו יורק לאוסטין ומאוסטין ללאס ווגס. הטיסות כולן עלו יחד 200$, לכיוון אחד. ברגע שהמטוס ימריא, והשלט שמורה לחגור חגורות בטיחות יכבה- היא תישכב על הספסל. היא היתה לבושה בפיג'מת חד קרן וורודה. אי אפשר לעבור כל כך הרבה טיסות, כל כך הרבה שעות של המתנה בין טיסה לטיסה, בבגדים "אמיתיים". כשהייתה קטנה היתה טסה את הטיסות הללו בגרביונים מניילון, חצאית קפלים וחולצה מכופתרת, עם נעלי בובה שטוחות. כל הקיום שלה היה גירודים וחוסר נוחות, בטיסות ההם. אבל עכשיו היא ילדה גדולה. לא חשוב לה "לא לעשות חילול השם" ולהראות ייצוגית, שקטה וצנועה. עכשיו היא לבד בעולם. כל רכושה עלי אדמות היה במזוודה הקטנה שהיתה מונחת בתא מעל ראשה.
המטוס המריא. רבקה לקחה כדור טרזודיל ונרדמה.

*

בבריטניה היו לה עשר שעות של המתנה. היא נחתה בלוטון ונכנסה לשירותים והחליפה את מכנסי הפיג'מה שלה למכנסי דגמ"ח ונעלה את מגפי הג'יאוקס שהיו עטופות בנייר עיתון בתיק היד שלה. אחרי שצלחה את ביקורת הדרכונים, היא שכרה תא איחסון בשדה והשאירה בו את המזוודה הקטנה. מלוטון עלתה על רכבת שלקחה אותה למרכז לונדון. היה עליה להחליף 3 רכבות כדי להגיע לקמדן רואוד. בשוק בקמדן היא הרכיבה חליל צד קטן, התיישבה על הרצפה והחלה לנגן. שעה אחרי היה לה דיי כסף לארוחת צהריים, היא בחרה באוכל הודי טבעוני.

היא שוטטה בשוק, והראתה לכמה צעירים פאנקיסטיים את התמונה שלו. אף אחד לא זיהה את התמונה. היא המשיכה לשוטט, עד שמצאה את בית התמחוי המקומי. בית התמחוי שקרא לעצמו "מטבח הרחוב" היה בסך הכל טנדר מכוסה במדבקות "סולידריות, לא צדקה". המתנדבת שאיישה את הטנדר היתה בחורה בגיל 25, עם צ'וקר שחור ושרשראות כסופות מרובות תליונים. קיטי, כך שמה, לא זיהתה את התמונה אבל אמרה שתשמח לשלוח את התמונה לשאר הלוחמים. "לוחמים"? שאלה רבקה "כן, ככה אנחנו קוראים למתנדבים שלנו" ענתה. רבקה צורפה לקבוצת הפייסבוק של הלוחמים, ושיתפה שם את התמונה. הבחורה הציעה לרבקה ללכת למקלטים הסמוכים. רבקה רשמה לעצמה את הכתובות, ויצאה לשם. כשהגיעה למקלט הראשון, קיבלה התראה ראשונה בפייסבוק "הוא היה פה, אבל הוא עזב. אני לא יכולה לשתף יותר מדיי כי סודיות רפואית, אבל תנסי לדבר עם מחלקות פסיכיאטריות בסביבה".

רבקה לא הספיקה לדבר עם אנשים נוספים, שכן כבר היתה צריכה להמשיך חזרה לשדה, אבל ליבה פעם בחוזקה. לראשונה מזה שנתיים היה לה קצה חוט. כשהגיעה חזרה ללוטון, אספה את המזוודה שלה מתא האיחסון. היא כל כך התרגשה שהיא הרשתה לעצמה לרכוש כוס שוקו בינונית מקוסטה. השוקו על חלב סויה היה מעדן של ממש. היא מצאה את השער שלה, התיישבה על הרצפה, שלפה מחברת קטנה מתיק היד שלה, והחלה לכתוב במרץ: "אות חיים ראשון מזה שנתיים נמצא בלונדון, באזור קמדן מרקט. הוא שהה שם לתקופה וכנראה אושפז במחלקה פסיכיאטרית מקומית". השער נפתח, והיא התרוממה מהרצפה כדי לעמוד בתור הקצר לעלייה למטוס "לא צריך לשבת על הרצפה כשיש די והותר כיסאות פנויים" העירה לה הדיילת כשסרקה את כרטיס העלייה למטוס. רבקה לא ענתה לה. היא רק זקפה את ראשה וצעדה קוממיות אל עבר דלת המטוס.

*

המטוס לניו יורק היה מעט מלא יותר מהמטוסים לשוויץ ולבריטניה, אבל גם בו היא הצליחה לאתר ספסלים ריקים לגמרי. ברגע שהמטוס התייצב היא ביקשה מהדיילת לעבור לספסל הריק וגם בקבוק מים ושמיכה. הדיילת הלכה, והיא פנתה לשרותים. היא שוב עברה לפיג'מת חדי הקרן הוורודה, שוב חלצה נעליים ואף הסירה את חזיית הספורט שלה. כשחזרה למושב, המים והשמיכה היו שם. היא נטלה את כדור האמביאן שלה עם מים, פתחה את המזוודה, עטפה את מגפיה בנייר עיתון, קיפלה את בגדיה בצורה מסודרת חזרה לתוך קוביית אריזה, ושלפה זוג אוזניות כדי להקשיב לספר שמע עד שתרדם. היא ווידאה שהמחברת הקטנה לא הלכה לאיבוד, שהעט מונח שם, חליל הצד עטוף היטב, שמעט חפציה היו שם ולא נעלמו. היא החזירה את המזוודה לתא האיחסון, הפעילה טיימר שיכבה את הספר עוד רבע שעה, נשכבה על הכיסאות ועצמה את עיניה. "סליחה גברת" קול נשי משך אותה מעולם החלומות שהיא כמעט שקעה לתוכו. "יש לי את האוכל שלך". היא פקחה את עיניה והוציאה את האוזניות. "תשמרו לי לאחר כך" אמרה, ועיניה נעצמו חזרה.

*

בחלומה היא היתה כפופה מעל הכיור של סבא וסבתא שלה. בת דודתה אביטל סיימה להדיח חצי מהכלים, והגיע תורה. היא קיבלה ווסת בבוקר של ערב פסח. היא ידעה שהווסת שם עוד בטרם פקחה את עיניה בבוקר. הגב התחתון שלה כאב כל כך, דמעות החלו לרדת מעיניה. כתונת הלילה התכלת שלה הייתה ספוגה בדם. אחותה יהודית עוד ישנה, והיא קמה בזהירות מהמיטה, מנסה לא להעיר אותה. חדר השינה שלה ושל אחיותיה הפך לחוות מיטות בלילה. המיטה של יהודית היתה בנויה כמו בובת מטריושקה, מכילה בבטנה מלא מיטות נוספות שנמשכו החוצה עם רדת הלילה. היא פילסה את דרכה בין המיטות כדי להגיע לשירותים. בדרך עברה על פניו של ברוך. הוא ישב בסלון, בבגדים חגיגיים, וקרא בשטף קצף משניות. כמו כל שנה בערב פסח, הוא היה צריך לסיים מסכת כדי לא לצום את תענית בכורות. וכמו תמיד, הוא דחיין את הפרקים האחרונים לבוקר עצמו. "יש לך דם על הפיג'מה" הוא קרא לעברה. הא האדימה וברחה לשרותים, טורקת אחריה את הדלת. אימה הסבירה לה כשדיממה לראשונה, בגיל תשע, שהיא צריכה לשמור על זה בסוד. "עכשיו את אישה" אמרה לה. רבקה רצתה להגיד לה שילדות בכיתה ג' הן לא נשים, הן ילדות, אבל היא לא רצתה להתחצף לאמא שלה. היא הסירה את הכותונת והשפריצה על כתמי הדם מסיר כתמים. כשהיתה בת אחת עשרה, הדימום החודשי הגיע עם כאבים שקרעו אותה מבפנים. כמו דקירות, משיכות, מכות. היא לא יכלה לספר לאף אחד, כי אימה הבהירה לה מהר מאוד שזה נושא שאסור להזכיר. עכשיו כשעמדה כפופה מעל הכיור, מחזיקה סקוטש של שבת, מסבנת עוד צלחת ועוד צלחת, הגב שלה הרגיש כמו זירת מלחמה. הכאב היה בלתי נסבל, והיא שמטה את הצלחת לתוך הכיור. הצלחת התנפצה. "איזו חסרת תועלת את" סיננה אביטל. "אני אסיים להדיח את הכלים במקומך".

היא החזיקה בכוח את הדמעות, ורצה לחדר השינה של דוד שלה. היא התיישבה על הרצפה והחלה לבכות בכי תמרורים. כל כך כאב לה, ובשבת וחג אסור לקחת משככי כאבים. לא שאקמול או אופטלגין עזרו לכאבים שלה. היא התקפלה לכדי כדור קטן ומיררה בבכי על הרצפה.

*

כשהתעוררה, היא חשה דמעות יורדות מעיניה בסערה. היא שנאה להתעורר כך משינה, כולה רועדת ובוכה. לצערה זה קרה יותר ויותר. היא ניגבה את הדמעות והתיישבה. להפתעתה גילתה שהדיילת השאירה לה את המגש עם האוכל. היא מצאה במגש מעדן סויה בטעם שוקולד. זה בדיוק האוכל שהייתה זקוקה לו אחרי סיוטים, אז היא שלפה כפית וחיסלה את תכולת הגביע

*

כשנחתה, גילתה שבזמן שהיתה תלויה בין שמים וארץ היא קיבלה הודעות רבות מלוחמות בית התמחוי. אחת מהמתנדבות כתבה לה הודעה פרטית על הצעיר שהופיע בוקר אחד ברחובות לונדון, עם מבטא מוזר ולבוש שחור לבן. היא סיפרה לה שהן ניסו לעזור לו, אבל בוקר אחד מצאו אותו מנסה לקפוץ מגשר. "הוא היה מאושפז לתקופה במחלקה פסיכיאטרית, אבל ברגע שהוא השתחרר הוא עזב את לונדון" כתבה המתנדבת. "הוא לא השאיר פרטי קשר, אז אין לי מושג מה קרה איתו". כן, זו הבעיה, חשבה לעצמה רבקה. הוא לא השאיר פרטי קשר.

את הטיסה מניו יורק לנבדה היא תצטרך לעשות ערה. הרופאה שלה הזהירה אותה לא לעשות שימוש יתר בתרופות הרגעה. היא חשה את ליבה פועם בעוצמה. היו לה שלוש שעות בג'יי אף קיי. היא היתה צריכה לקחת רכבת אוויר מהטרמינל הבינלאומי לטרמינל של הטיסות הפנימיות. השדה העצום והאנשים הרבים שחלפו על פניה רק גרמו לקוצר נשימה שלה להחמיר. נשארו לה כמה מטבעות של פאונד מהכסף שאספה בקמדן. היא ניסתה למצוא צ'יינג' שיחליף לה את הפאונד לדולרים, אבל ללא הצלחה יתרה.

בצר לה היא חיפשה את חדר התפילות הנייטרלי, ופנתה לשם. היא מצאה בו שטיח תפילה ונרות שעווה. היא פרסה את השטיח, עגה עוגה בעזרת הנרות והתיישבה במרכז. כשהיתה קטנה, ניסתה לבין למה אימה שונאת אותה כל כך. בסוף ברוך גילה לה. "היה לך תאום" סיפר לה במבטו אותו אף פעם לא הצליח להיישיר לעיניה. "כשהיית בבטן של אימא, אכלת הכל ולא השארת לו כלום, הוא נולד חלש, הוא מת מיד". ידיה רעדו כשהיא דקרה את אצבעה הימנית ביותר. הדם נטף, והיא התבוננה בו. משב רוח עטף אותה, הנרות נותרו דולקים, לא חשים ברוח הסוערת שעוטפת אותה. "הבטחתי לקחת על עצמי את נדודיך, ואתה הבטחת בתמורה שתעזור לי. איפה העזרה שלך"?

"בסך הכל לקחת על עצמך את קללת רוצחי האחים, קללה שמגיעה לך" ענה לה הקול, מתוך הרוח.

"שיקרת לי"?

"את לא מיוחדת" ענה לה בבוז "אפילו לאלוהים שיקרתי, למה חשבת שאת מיוחדת"?

"אני צריכה למצוא אותו" השיבה, זוקפת את גבה ואת ראשה "אם לא תעזור לי, אלך לבית הדין ואערוך מי שפרע"

"מהי עוד קללה בשבילי?" ניסה לענות בקול אדיש

"אתה כזה שקרן גרוע. הייתי מצפה שאלפי שנים יאפשרו לך הזדמנות להשתפר, אבל למרות הכל אתה כזה גרוע. עוד קללה אומרת עוד הגבלות. נתתי לך שנה של חופש, ואני אעשה מה שאפשר כדי להרוס לך אותה"

הייתה שתיקה.

"בסדר", ענה לבסוף. "איך אני יכול לעזור"?

היא נשמה עמוקות.

"אני בחרדה, אני לא יכולה לעלות על הטיסה הזו, אבל אני חייבת לעלות על הטיסה הזו, ערכתי גורל הגר"א והוא בנבדה. אני חייבת להגיע אליו לפני שיהיה מאוחר מדיי. תעזור לי להגיע אליו בזמן".

"תחזרי אחרי: וַיְהִי יְהוָה אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי"

"אתה חושב שסגולות מטופשות זה מה שיעזור לי"?

אם אוויר יכל לגלגל עיניים, המשב החדש שתקף אותה היה משב גילגול עיניים

"איך אני אמור לעזור לך אם את לא מקשיבה? עכשיו את לא יכולה לעשות לי מי שפרע, ניסיתי לעזור"

"תסתום" היא צעקה "תסתום את החור ממנו הקול שלך בוקע ותקשיב לי טוב. אני יכולה להפוך את החיים הפתטיים שלך לאומללים, אין לי מה להפסיד. הגוף הזה לא מקשיב לי, לא סוחב אותי. הוא כואב לי. הראש שלי לא משתף פעולה, הוא עושה לי סיוטים, התקפי בכי, התקפי חרדה. אין לי מה להפסיד. גם אם החיים שלי יהפכו לאומללים יותר פי שבע, אין לי מה להפסיד. אני לא מרגישה כלום. תנקום בי אלף פעם, אני אמשיך לסבול בדיוק באותה המידה. אני ארדוף אותך ואשיג אותך. אין לי מה להפסיד. אין לי רכוש, אין לי אהובים, אין לי הנאה בחיים האלו. אם יכאב לי, אני אהיה בסדר. אתה יכול לעזור לי, ואני אעזור לך. אם לא תעזור לי, אתה תתחרט על זה. אז בפעם האחרונה, אני מבקשת ממך, תעזור לי."

היתה שתיקה ארוכה, והיא חשבה שהוא עזב.

לבסוף הרוח שבה. הרוח עברה על המצח שלה, על כפות הידיים שלה. היא חשה את פעימות הלב שלה מאטות. "ההתקף חרדה לא יחזור, עד אחרי שתעלי למטוס" היא שמעה את קולו.

"היה כל כך קשה לעזור לי"? רטנה.

היא קמה וכיבתה את הנרות אחד אחד, בעזרת גפרור, נזהרת לא לנשוף על הנרות. כשסיימה קראה "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְנֵר לֵךְ שׁוּב, וַיָּשֹׁב" וחיכתה עד ששמעה את נוכחות הרוח עוזבת.

*

אחרי המסע ברכבת אוויר, היא הגיעה לטרמינל קטן יותר. היא ניגשה לדוכן של דאנקן דונאטס וביקשה כוס שוקו חם. היא שילמה עם מטבעות הפאונד. להפתעתה, המוכר נטל את המטבעות והחזיר לה שטר של מאה דולר. "וַיְהִי יְהוָה אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ" סיננה בהשתאות. "תודה גבירתי" ענה לה המוכר. היה לו חיוך מהופנט על פניו. "שכחת להחזיר לי עוד מאה דולר" אמרה לו. "אוי, אני כל כך מצטער" ענה בקול מבוהל והושיט לה עוד שטר מהקופה. רבקה החליטה להסתפק במאתיים דולר פלוס שוקו חם. היא הודתה למוכרן ויצאה בצעדים מהירים אל עבר השער עליה למטוס. ברגע שעלתה על המטוס, הלמות ליבה שבו לסורן.

*

באוסטין עברו מספיק שעות כדי שהיא תוכל לקחת טרזודיל שוב, אבל אחרי ארבע ורבע שעות של התקף חרדה, ברגע שרגליה דרכו בטרמינל, ההתקף נירגע. "הבן בליעל בחר לעמוד בהסכם שלו" נאנחה. השדה היה מלא במסעדות סטייקים שעוררו בה בחילה. היא חיפשה בצג את השער לטיסה ללאס וגאס, והחלה לצעוד לעברו. היא מצאה את עצמה ממלמלת שוב ושוב "וַיְהִי יְהוָה אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ". היא רק קיוותה שכשתגיע, תמצא אותו. שהוא יהיה במקום שהגורל אמר לה שהוא יהיה. שהוא יהיה בסדר. היא הזמינה מונית לעוד 3 וחצי שעות.

*

היא לקחה טרזודיל, התקף החרדה חזר בשנייה שעלתה למטוס, אבל הוא היה נסבל, עם התרופה ממסכת ומרגיעה. שלוש שעות, היא הזכירה לעצמה. שלוש שעות שהיא ישבה קפוצת אגרופים בהיכון.

כשנחתה, היא רצה כמו איילה שלוחה, כמו ציפור דואה. היא רצה ורצה עד שהגיע לטרמינל בו חיכתה לה המונית. "סע הכי מהר שאתה יכול" אמרה לנהג המונית. הוא נסע. הרחובות היו חשוכים, והיא ביקשה שיעצור בבית כנסת הקטן.

היא זרקה בהסח הדעת את 200 הדולר שלה לעבר הנהג, יצאה מהמונית משאירה אחריה את התיק. היא רצה במעלה המדרגות אל עזרת הנשים.

הוא היה שם, שרוע על הרצפה. בקבוק הרום ריק, כמו שהיא חלמה באותו הלילה. ידיו היו פצועות. היא התכופפה לריצפה, הרימה אותו בזרועותיה. "אני פה" לחשה לו, בזמן שנשאה את גופו הכבד במורד המדרגות.

נהג המונית עדיין היה שם, המום בכסאו.

"לבית חולים, עכשיו" צעקה אליו.

והם נסעו, לבית החולים.