משאלה אחת נותרה

טריגרים: מלחמות, פוסט טראומה, אבדן – אזכורים כללים, ללא תיאורים מפורטים

"יוני, אל תעזוב."

לכאן הביאו אותי שנים רבות של נדודים – צמרת עץ בחורשה נידחת, באמצע המדבר ומישהו שמבקש שלא אעזוב.

יוני זה השם שבחרתי לעצמי. החלפתי הרבה שמות, כל כך הרבה שאני לא זוכר אפילו את השם שנולדתי איתו, אי שם באוקיינוס השקט. כמה שנים עברו מאז? אני גם לא זוכר. עשרות. אולי מאות. כשאתה חי כל כך הרבה, הזמן מאבד משמעות.

לא התכוונתי לצאת למסע ולנדוד כל חיי. כל מה שרציתי אז היה טיול קטן ליבשה. מי היה יכול לחשוב שאהיה כל כך חסר מזל שדווקא בזמן הטיול שלי תפרוץ מלחמה. מלחמה פתאומית ואלימה, כזאת שלא נותנת לאף אחד זמן להבין מה קורה ותופסת את כל מי שבסביבה במערבולת אכזרית. כל הקבוצה שלי נתפסה, התאימו לנו ערכה צבאית בסיסית וזרקו אותנו לקרב. בלי אפשרות לערער, בלי לענות על שאלות, בלי להבין מי נלחם במי. רק ניסינו לשרוד. חלקנו הצלחנו, חלקנו…

אחר כך כולם החליטו לחזור אל האוקיינוס ולא לצאת ליבשה יותר. רק אני הרגשתי שלא אוכל לחזור הביתה ולהעמיד פנים כאילו כלום לא קרה. הם הלכו מזרחה, ואני – מערבה. אני לא יודע מה קרה להם, אני רוצה להאמין שהם חזרו אל השבט בשלום ונשארו מתחת למים עד היום. שיש להם משפחות וחברים, שהם השאירו את התקופה הזאת מאחור וחיים חיים רגילים, בלי לדעת דבר על מה שקורה על היבשה.

אני הייתי שוב חסר מזל ושוב מצאתי את עצמי בצבא, מנסה לשרוד קרב ועוד קרב. האם זה ששרדתי בפעם השנייה וגם בפעם השלישית נחשב מזל או חוסר מזל? אני לא יודע.

זה ששרדתי בפעם הרביעית – היה בהחלט חוסר מזל. בגיוס הזה פגשתי את לין. היא הייתה עוד חיילת במחלקה שלי, אבל בשבילי היא הייתה הכי מיוחדת בעולם. היינו יוצאים לקרב יד ביד וחוזרים יד ביד. עד שיום אחד לא הייתה לי יד להחזיק כשחזרתי.

החברים ניסו לנחם. הם הבטיחו שהכאב עובר. שהזמן מרפא. שבעתיד אפגוש עוד מישהי לאהוב. הם לא הבינו. בני היבשה חושבים בדרכים שלהם והם לא יכולים להבין.

אחרי זה כבר לא יכולתי לחזור אל השבט. דבר כבר לא חיכה לי שם. מצד שני, למרות שכל מה שידעתי באותו הזמן היה להיות חייל, לא הייתי מסוגל יותר להתגייס ולהילחם. אם למדתי משהו מהתקופה הזאת, הוא שמלחמות לא באמת מגיעות בהפתעה. יש סימנים שמבשרים על אסון מתקרב.

אז התחלתי לברוח. נדדתי צפונה, דרומה ומערבה, לפעמים חזרה מזרחה. למדתי שאם חוזרים אחורה, אל המקום שבו המלחמה כבר עברה, אפשר להרוויח יותר שנים של שקט. בזמן שהאנשים בונים את הבתים, את החקלאות והעסקים ומחזירים לעצמם את השליטה על החיים, אפשר לא לפחד מסבב אלימות חדש. זה המקומות שהשתדלתי להגיע אליהם. למדתי לעשות דברים חדשים. לשתול, לבנות, לנהל פרויקטים של חלוקת מזון, בתי תמחוי ובתי יתומים. ואז, כשהעבודה הקשה התחילה להניב פירות, כשראיתי אנשים שלא הכירו את הקושי, שידעו לחיות בלי צל שרודף אחריהם, שידעו לשמוח בכל נפשם, ידעתי שהגיע הזמן להמשיך. כי זה הזמן שבו ענני הסערה חזרו.

למדתי לא להקשר.

לפני כמה שנים הצטרפתי לשיירה של סוחרים שיצאו לדרך ארוכה מערבה. לא יודע למה החלטתי לבוא איתם. אולי פשוט הייתי צריך שינוי. לראות מקום אחר בעולם. אולי קיוויתי שאנשים שונים יתנהגו שונה. אולי אם אלך רחוק מספיק, אמצא מקום שבו מלחמה לא רודפת מלחמה.

אני עדיין לפעמים מנסה להסביר לעצמי את ההחלטות שקיבלתי בחיים. למרות שאני יודע שאני לא באמת חושב ושוקל אותן. אני פשוט מחליט לעשות מה שמרגיש לי נכון באותו הרגע. כמה מתוך ההחלטות האלה היו נכונות וכמה היו טיפשיות? כנראה רובן היו טיפשיות בצורה זו או אחרת.

אבל זה ההחלטות שהביאו אותי למקום ולזמן הזה.

כדי לפגוש את שי, הייתי קודם צריך לפגוש את נוי.

כמה שנים עברו מאז הפעם הקודמת שישבתי על העץ הזה? שלוש, אולי ארבע. איבדתי תחושת זמן כבר לפני כמה עשורים. השיירה שהגעתי איתה חנתה בדיוק באותו המקום שבו השיירה שלנו חונה היום. הסוסים והגמלים קיבלו מים ואוכל, הקרוואנים חנו, הפנלים הסולאריים נפרשו, והאנשים לקחו יום מנוחה. באותו יום הלכתי לבד לחורשה הזאת וטיפסתי על העץ הזה.

העיירה שבעמק הקטן לא הייתה על המפה שלנו. היא לא השתנתה הרבה בשנים האלה: במרכז העיר עומד ארמון צבעוני קטן, לפניו כיכר גדולה, שבה פעם בשבוע נפתח שוק צבעוני ורועש. רחוב ראשי מחבר בין השוק לשער הראשי. שלושה שערים קטנים יותר בשלושת הצלעות האחרות של החומה המקיפה את העיר. החומה כבר ישנה אך מתוחזקת היטב, עם משמר שנראה יותר כמו קישוט, שאריות של מסורת עתיקה, מאשר כמו צבא אמיתי, מסתובב על החומה. מחוץ לחומה מתפרסות חממות, מכוסות בפאנלים סולאריים. בין החממות הקרובות לארבע הדרכים אל העיירה כמה תחנות עצירה המציעות אוכל ושתיה לאנשים ולחיות וחשמל לטעינה של הרכבים.

אחרי כמה חודשים של מסע עם האנשים האלה כבר ידעתי שהם לא יודעים מה הם עושים ושרדנו במזל בלבד. רק כששאלתי את המוביל למה אנחנו חונים פה ולא נכנסים לעיירה שכל כך קרובה אלינו, הוא נתן לעצמו מכה על המצח, חיבר את המפה שלו לרשת והוריד עדכונים.

היום אנחנו חונים פה כי אני ביקשתי. רציתי שוב לטפס על העץ הזה ולהסתכל שוב על נווה חולות כמו בפעם הראשונה. החלטתי שזאת תהיה הפעם האחרונה ורציתי לסגור מעגל. אירונית, זאת הפעם הראשונה ששי רואה את נווה חולות.

אני לא בטוח כמה הוא שם לב אליה, כי עד לפני רגע הוא קבר את הפנים שלו בשיער שלי ומילמל משהו על ריח של ים, חול, דגים ושמש. לא שאני יכול להתרכז בנוף כשהוא נושם ככה על הזימים והאוזן שלי. אם הוא לא היה מחזיק אותי חזק, כבר מזמן הייתי נופל מהעץ הזה. אני רק מקווה שהוא שם לב מספיק כדי שהכנפיים שלו, שעוטפות כרגע את הגזע, ימשיכו להחזיק אותנו. במקרה הגרוע ביותר, אני יודע שהכנפיים האלה יודעות להחזיק את המשקל של שנינו.

אני מקווה שיהיה לו טוב נווה חולות, כמו שהיה טוב לי.

באותו יום כשנכנסנו לעיירה עם השיירה מהמזרח, נפרדתי מהם לשלום. לא רציתי לראות יותר את חבורת חדלי אישים הזאת, ועכשיו כשהגענו למקום מתורבת, הם לא היו צריכים יותר את האבטחה שלי.

נווה חולות הייתה שונה מכל מה שהכרתי. לראשונה מאז דרכתי על היבשה מצאתי מקום שנראה אותו דבר כבר הרבה עשרות שנים. האנשים שמחים, עצובים ורבים על דברים קטנים ולא חשובים. הם לא אוגרים כסף ואוכל לקראת אסון, לא שומרים את הילדים קרוב אליהם, מוכנים למנוסה. אנשים שמתכננים את חייהם לשנים רבות קדימה.

אולי הייתי צריך לברוח ברגע שראיתי את זה. אבל לא רציתי. רציתי, לשם שינוי, לחיות במקום שבו אני לא צריך כל הזמן לגעת בסבל האנושי. רציתי לנוח.

בארמון חיפשו מנהל משק בית. החלטתי לתת לזה הזדמנות, אספתי את כל ניסיון הניהול שצברתי לקורות חיים והלכתי לראיון. כמה ימים אחרי זה התחלתי את העבודה החדשה שלי.

באותו יום פגשתי את הבת של המושל, נוי. זאת הייתה פעם ראשונה שפגשתי יופי מהסוג הזה. עוד לא הספקתי להתרגל למראה השונה של האנשים פה וכולם נראו לי מיוחדים. אבל נוי נחשבת ליפיפייה גם בעיניהם. הייתי מהופנט לגמרי ופספסתי את כל המשפט הראשון שהיא אמרה לי. היא כנראה פירשה את הבלבול שלי לא נכון ומיד הזמינה אותי לארוחת ערב. לא חשבתי לסרב, לא ידעתי האם זה משהו שמקובל כאן. רק בערב הבנתי שזאת הייתה ארוחה רומנטית והייתי צריך להסביר לה שזה לא יקרה. נוי קיבלה את זה בהבנה ולא הזכירה את זה יותר אף פעם. לפעמים היינו צוחקים ומפלרטטים, אבל שנינו ידענו שזה חסר משמעות. אבל אלה היו ימים שבהם חשבתי קצת פחות על לין.

ואז קרה מה שחששתי ממנו. מה שברחתי ממנו, מה שרדף אחרי כל חיי, הגיע לפה.

ביקשתי לפגוש את המושל, נוי גם ישבה איתנו. סיפרתי להם איך למדתי לזהות את הסימנים של מלחמה מתקרבת. על השינויים הקטנים בסחורות, בצורת הדיבור של אנשים, בשמועות, במירמור באוויר. לשמחתי, הם הקשיבו ברצינות ולא פסלו את מה שאמרתי.

כמה ימים אחרי זה נוי כבר הייתה מוכנה עם משלחת. היא הזמינה אותי להצטרף ויצאנו לבקר את החברים שלה בעיירות הסמוכות.

עברנו מעיירה לעיירה במדבר, בכל מקום קיבלו את פנינו בשמחה. ישבנו עם המושלים ועם היורשים שלהם ודיברנו על מה שראיתי והרגשתי. היה נראה שלאף אחד אין תוכניות לתקוף אף אחד. כולם אהבו את החיים הרגועים, את המסחר, את התרבות הפורחת, את שיתוף הפעולה. ראיתי שכולם מדברים בכנות. אבל ברגע שיצאתי להסתובב ברחובות, לשמוע את האנשים הפשוטים מדברים בחנויות ומסעדות, הרגשתי שוב את ענני הסערה.

הסברתי את כל זה לנוי. למרות שהבנתי שאני רק חייל פשוט שלמד לברוח והיא פוליטיקאית שרואה תמונה רחבה יותר, היא לא פסלה את מה שאמרתי. המשכנו צפונה אל הבירה.

נוי הצליחה לקבוע פגישה עם ראש המדינה. זה כבר היה מפגש רשמי בין פוליטיקאים ולא מפגש עם חברים. חיכיתי בחוץ.

היא חזרה מהפגישה נסערת. היא לא אמרה שום דבר באותו הערב. היא יצאה להליכה בעיר בלעדי, רק עם שומר ראש אחד, וחזרה מאוחר מאוד. למחרת היא הלכה שוב לפגוש אנשים וחזרה עוד יותר כועסת. פניה החייכניות בדרך כלל היו מעוותות, קמטים עמוקים במצחה ובין הגבות, עיניה השחורות רשפו ושיניה חרקו.

בסופו של דבר היא נרגעה מספיק כדי לספר מה קרה. ראש המדינה איננו השליט האמיתי. הוא מקבל פקודות ממשהו שנקרא 'הבינה'. הדבר הזה מנהל כל מה שקורה ברמת מדינה ומעלה, מחלק משאבים ומקבל החלטות. בזמן האחרון ראש המדינה התחיל לקבל הוראות לחזק את הצבא ולהתחיל לריב עם ראשי מדינות בסביבה. נוי ניסתה להבין מה השתנה פתאום, אם לא היו חילוקי דעות שלא ניתנים לפתרון עשרות רבות של שנים בין המדינות אז אין שום סיבה להתחיל מלחמה עכשיו. הוא הסכים איתה, אבל, הוא אמר, שאם 'הבינה' נותנת הוראות, היא יודעת מה היא עושה. זה חלק מתוכנית גדולה יותר, שאין לו יכולת להבין והוא חייב לבצע. נוי ניסתה להתעקש ובסופו של דבר נזרקה החוצה ולא הורשתה לחזור יותר.

חשבתי שאם יש תוכנית גדולה יותר, שקובעת בשביל בני האדם מתי תהיה המלחמה, אין לי הרבה מה לעשות בקשר לזה. כל מה שנותר לי להחליט היה האם אני נשאר ומנסה להגן על נווה חולות או לברוח שוב. למרות שחשבתי על האפשרויות שלי הרבה זמן, לא באמת התלבטתי. ידעתי שהפעם אני נשאר. לא הייתי מוכן להודות שאני נשאר בגלל נוי וניסיתי לשכנע את עצמי שאני פשוט מחבב את נווה חולות ואת השקט שלה.

אחרי שבוע שכמעט לא ראיתי אותה, נוי הודיעה שהשיירה צריכה להתארגן למסע. לא חזרנו לנווה חולות, אלא המשכנו צפונה. היא מצאה קצה חוט. בהרים שבצפון מסתתרת כת בשם 'הנצחיים' והם יודעים יותר על 'הבינה' הזאת.

אני חשבתי שאנחנו צריכים לחזור לנווה חולות ולהכין אותה לאסון המתקרב. היא אמרה שההורים שלה יכולים לטפל בזה והיא הולכת לברר את עניין 'הבינה'.

התקדמנו צפונה, מעיירה לעיירה. נוי הלכה לפגוש את המושלים. כל השאר קיבלו הוראות להסתובב ברחובות, חנויות ומסעדות ולחפש קצה חוט על 'הנצחיים'. לא התאמצנו יותר מדי להסתיר את זה שאנחנו מחפשים אותם. כך שבסופו של דבר הם שלחו מישהו לברר מי אנחנו ולמה אנחנו עושים כל כך הרבה רעש.

השיירה חנתה בפאתי כפר קטן בהרים. בערב, כאשר האורות במחנה התחילו לכבות שמעתי מעלינו תנועה. הקול היה דומה לרחפנים; קטנים מדי לרחפנים של נחתים, גדולים מדי לרחפני תקיפה אישיים. הייתי מוכן עם הנשקים, אבל לא רציתי להבהיל את נוי, היא מעולם לא ראתה אותי במצב קרב. הם נחתו מאחורי הקרוואנים. קראתי לשומרים ורצתי לראות. להפתעתי היו אלה שני אנשים. זאת הייתה פעם ראשונה שראיתי את בני השמיים.

הם קיפלו את כנפיהם באלגנטיות והתקרבו אלינו. השומרים ואני עמדנו בשורה מהופנטים. נוי פילסה את דרכה בינינו ועמדה לידי, צופה בהם מתקרבים בפה פעור.

הם התקרבו לאט והחזיקו את ידיהם כך שנוכל לראות אותם. לשורה של אנשים חמושים שמכוונים אליך את הנשק יש השפעה כזאת על אנשים, גם על אלה שיש להם כנפיים.

"חיפשתם אותנו?"

ישבנו ארבעתנו בקרוואן של נוי. הם נתנו לנוי לסיים את ההסבר שלה. אחרי זה המבוגר מבין השניים דיבר. הוא הסביר שהכת שלהם כבר שנים רבות מתקשרת עם 'הבינה'. ואכן, היא מנהלת את העולם. היא לא מתערבת ברצון החופשי של האנשים. התפקיד שלה הוא לראות את התמונה הגדולה, להעביר משאבים ולקבל החלטות ברמות הגבוהות ביותר. היא נוצרה בתקופה שהיו בעולם הרבה יותר בני אדם. כאשר הם היו רבים כל כך הייתה להם יכולת קולקטיבית להגיע להישגים טכנולוגיים גבוהים ביותר. בין השאר, הם בנו את 'הבינה' שהתפקיד שלה היה לעשות את מה שאנשים בודדים לא מסוגלים לעשות. מאז היא עובדת לטובת כלל האנושות. היא נוצרה על ידי אנשים לטובת אנשים. והיום 'הנצחיים' ממשיכים לטפל בה.

כשנשאל ישירות לגבי מלחמות, האיש צחק והזכיר שוב ש'הבינה' נוצרה לטובת בני האדם ולא תפגע בהם.

לאחר מכן, הוא לקח את העוזר שלו, שישב בשקט כל הזמן הזה ועזב.

חשבתי שהגענו למבוי סתום והגיע הזמן לחזור לנווה חולות ולהתכונן.

נוי לא התווכחה. היא רק הציעה לנצל את ההזדמנות לראות את הנוף וללכת לטייל בהרים. למחרת בבוקר מצאנו שביל עיזים קטן מאחורי המחנה שלנו ועלינו במעלה ההר באטיות. הנוף אכן היה יפה. ראיתי יותר מרשימים, אבל אני לא בטוח כמה יצא לנוי להיות רחוק מהמדבר. כשהיינו בחצי הדרך למעלה, נחת לידנו העוזר הצעיר ששתק כל הערב לפני.

באור יום יכולתי לבחון אותו יותר מקרוב. אורך כל כנף, כשהייתה פרוסה, היה לפחות זהה לגובה שלו. הן לא היו כנפיים של ציפור, יותר כמו כנפי עטלף. כאשר הוא דאה באוויר מעלינו, אור השמש גרם להם להראות לבנות ובוהקות. מקרוב התברר שהן היו מכוסות בשערות קטנות, כמו פרווה של חתול, בצבע השיער שלו. שיערו הבלונדיני היה פרוע. הוא לבש טוניקת קשירה, מכנסיים רחבות ונעליים חסרות צורה. מתחת לחזית המוזנחת היה אפשר לזהות גבר נאה.

שי הודה שהמאסטר שלו שיקר. כחלק מניהול של העולם, יש ל'בינה' גם תוכנית מסודרת של מלחמות. הוא הסביר שבני אדם בכל מקרה ילחמו זה בזה, אבל ככה המצב נמצא תחת שליטה ונגמר במינימום נזק. סיפרתי לו קצת על 'הנזק המינימלי' שראיתי במו עיניי. הוא הודה שיש הבדל בין לדעת על התוכנית והסיבות לקיומה, לבין לשמוע ממישהו שחווה את זה. הוא ביקש כמה שיותר פרטים על נווה חולות והבטיח לעזור. לאחר מכן המריא ונעלם מאחורי פסגת ההר.

לא חזרנו אחורה. נוי המשיכה לטפס במעלה ההר, ואני אחריה.

אחרי כמה שעות של טיפוס הגענו לאחת הפסגות הנמוכות של שרשרת ההרים. על הפסגה מעבר לוואדי עמדה סככה קטנה. בתוכה ישבה דמות שנראתה כבר מוכרת. שי ישב ישיבה מזרחית, עם עיניים עצומות ונופף בידיו האוויר. זה לא היה נפנוף מקרי, הוא נראה כאילו הוא מסובב דברים דמיוניים בידיו, מושך אותם או מחליק אותם הצידה.

התקרבנו אליו, אבל שמרנו מרחק כדי לא להפריע.

אחרי זמן מה, זיהיתי תנועה מכמה כיוונים. שלפתי את כל הנשקים והתחלתי לרוץ. נוי רצה אחרי, אבל הפעלתי את מגבר הכח, שנתן לשרירי הרגליים שלי פרץ כח נוסף ורצתי הרבה יותר מהר ממנה. קיוויתי שהיא תשיג אותי רק אחרי שהכל יגמר.

לשמחתי, כל המטרות היו מכניות. הורדתי מרחוק את אלה שהיו הכי קרובים לשי אחר כך רצתי בקשת רחבה סביבו והורדתי את אלה שהתקרבו אליו. הנשקים שלהם היו חלשים למדי ולטווח קצר. אבל הם היו רבים והמשיכו להופיע עוד ועוד. נוי רצה אל שי ומשכה אותו לעמידה. מאחורי הסככה היה מצוק. נוי הצביעה עליו וניסתה לצעוק לי משהו. נוי מעולם לא למדה לתת ולקבל פקודות בזמן קרב ויכולתי רק לנסות לנחש מה היא מנסה להגיד. היא התחילה למשוך את שי לכיוון המצוק. פיניתי להם את הדרך. כשהם הגיעו לשפת המצוק היא חיבקה אותו חזק ונשענה אחורה אל התהום, רגע אחרי זה הם נעלמו.

רצתי אל המצוק, אבל בחושך היה קשה לראות אם הם המריאו או התרסקו. שי נעלם אבל המטרות שלי לא עזבו אותי והייתי חייב לטפל בהן. כשהן התחילו להתקרב למרחק שהתחיל להיות מסוכן, התחלתי לחשוב איך אני שורד נפילה מהצוק. בערכה הבסיסית שהשאירו לי היו גם קרסים לטיפוס. אבל זה תהליך איטי ולא מיועד למצב קרב. ברגע הבא מישהו תפס אותי מאחור ומשך. נפלנו שנינו אל התהום והסתחררנו. זה לא היה סחרור ארוך, רק עד שהפנים שלי היו כלפי מטה, ואז הנפילה האטה.

גלשנו בחושך אל מדף סלע מרוחק. הנחיתה לא הייתה רכה, שי הספיק לשים אותי על הרגליים ולעזוב, הוא התמתח על הקרקע ואני המשכתי לרוץ עוד כמה צעדים עד שהתנגשתי בנוי, היא תפסה אותי ובלמה קצת את התנועה, הספקתי לסובב את שנינו כך שכשהתנגשנו בסלע וכל אחד חטף רק חצי מהמכה.

בדקתי את שניהם. נוי קיבלה מכה חזקה בכתף אבל לא נשבר שום דבר. שי גם היה חבול ושרוט, אבל הוא היה רק צריך זמן להתאושש. לי נשארה עוד כמות לא מבוטלת של תחמושת, אבל הייתי צריך חיבור לחשמל אם תיכננו להמשיך להילחם בדברים האלה. בתקופה שלי בנווה חולות הזנחתי את הטעינה של המצברים.

נשארנו על מדף הסלע ללילה.

למחרת שי לקח אותנו למפל להתנקות וליקט קצת אוכל. אחרי זה ירדנו בשביל עיזים בחזרה אל השיירה שלנו.

בדרך הוא סיפר לנו שהוא הצליח לשנות את התוכנית למלחמה הקרובה כך שנווה חולות והאזור לא יפגעו. הוא נשמע בטוח בעצמו. האם הוא באמת הצליח? אני לא יודע. אני לא יודע שום דבר על איך עובדת 'הבינה' הזאת. עד לפני חודש לא ידעתי שהיא קיימת. אבל אני יודע שהיא הייתה מוכנה ושלחה חיילים רובוטיים כשהוא עשה את השינויים. האם זה לא אומר שהיא גם ידעה לשמור על עצמה מפני השינויים של שי?

הזמן יגיד את שלו.

החלטנו לחזור לנווה חולות ולראות האם האווירה השתנתה.

שי בא איתנו.

בדרך חזרה עצרנו ברב המקומות שביקרנו בהם בדרך מנווה חולות אל כת 'הנצחיים' וניסינו להרגיש אם היה שינוי באווירה. התברר ששי חי את רב חייו על ההר. נוי לקחה על עצמה את תפקיד מורת הדרך בהתלהבות וגררה אותו לראות את העיירות, לבקר במוזיאונים ולטייל בשווקים. זה היה אינטנסיבי מדי בשבילי ולכן הנחתי להם לנפשם והסתובבתי בעצמי ברחובות וניסיתי להבין מה אומר לי שעון יום הדין הפנימי שלי.

הוא עדיין אמר לי לברוח כל עוד אני יכול.

כאשר נוי ושי הודיעו על האירוסין שלהם. אמרתי להם שאני אחזור איתם לנווה חולות, אפרד מהמושל ואצא לדרכי.

נוי הייתה עצובה וגם שי נראה לא מרוצה.

אחרי מסע ארוך חזרנו אל המדבר. הנוף היה מוכר אבל קצת שונה. סופה גדולה עברה והזיזה את דיונות החול. לא רחוק מהדרך נחשפו מבנים שבורים. נוי ושי רצו ללכת לחקור את המקום. מתוך סקרנות באתי איתם.

המבנים היו חורבות של פארק שעשועים עתיק. עברנו בין מתקנים שבורים ומפורקים, רכבת הרים שחלקים ממנה שכבו על הקרקע, מתקני סחרור, מגדל שנפל. היה משהו מבשר רעות בנוף הזה. לרגע חזרו ועמדו מול עיני חורבות אחרות, שבורות ומתפרקות.

שי ונוי שמו לב לרגלי הכושלות. הם תמכו בי והובילו אותי לשבת בחדר קטן, חצי קבור מתחת לחול . בפנים היה קריר ומוצל.

משב רוח סגר אחרינו את הדלת. לפתע נדלקו אורות נמוכים וקול נעים הודיע בהתלהבות "ברוכים הבאים לחדר המשאלות! אנא המתינו בזמן ביצוע הסריקה." או משהו כזה, לא בדיוק הייתי במצב להבין מה בדיוק נאמר.

רגע אחרי זה, הקול חסר הגוף הודיע "יוני, כל מה שאתה זוכר לא אמיתי!" לא בדיוק אמין, אבל נתתי לו נקודות על הניסיון. "אתה לא מאמין לי. הודיע החדר בעליזות. הנה תראה בעצמך." אחר כך הקירות כוסו בסרטים המראים ערים משגשגות, אנשים שמחים, שדות פרחים וחממות ירוקות.

היה בתמונות האלה משהו מאוד מרגיע. הן לא שכנעו אותי שהחיים שלי היו שקר. אבל נוי החזיקה יד אחת שלי ושי החזיק את ידי השנייה. פתאום הבנתי ששני האנשים האלה חיו חיים שקטים, אבל הם ראו אותי עם ערכת קרב פרוסה ולא נרתעו ממני. משהו שלא ידעתי שהיה קפוץ בתוכי השתחרר.

"שתי משאלות מולאו!" הודיע הקול בעליזות.

החלפנו מבטים.

"נוי, יש לך מכתב מההורים!" הודיע הקול בלי לחכות לתגובה מאיתנו.

מתחת לדלת השתחלה מעטפה חומה. נוי הרימה אותה וקראה את המכתב בגבות מורמות.

"איזה שטויות." היא אמרה "כתוב פה שהם כבר רואים שינויים באווירה ומאוד מרוצים ממה שעשינו. זה בכלל לא דומה לסגנון הכתיבה שלהם." היא סגרה את המכתב והשליכה אותו לפינה. היא התיישבה על הרצפה ופתאום המבט שלה הפך להיות מהורהר. "אבל ממש התגעגעתי אליהם, אני כבר מחכה לפגוש אותם שוב. ושי, אתה ממש תאהב אותם ואני בטוחה שהם יאהבו אותך."

הפנים של שי החליפו כמה הבעות ולבסוף עצרו על חיוך רחב ומאושר. גם הוא נראה כאילו חשש שהוא הסתיר עמוק בלב התמוסס ונעלם.

"משאלה מולאה!" הודיע החדר בקולו העליז שהתחיל קצת לעלות לי על העצבים.

"שי," הודיע הקול של החדר בלי להחסיר פעימה, והשיניים שלי קצת חרקו "יש לי תקשורת עם 'הנצחיים' והם מוסרים שהם לא כועסים ואתה יכול לחזור מתי שתרצה. 'הבינה' לא נפגעה ממה שניסית לעשות והם כולם מבינים שהכוונות שלך היו טובות."

"בולשיט!" הודיע שי לחלל האוויר.

"כן… " נוי אמרה בקול קטן. "כנראה שרק עשינו את המצב יותר גרוע. אני מצטערת. לא הייתי צריכה לדחוף כל כך חזק…"

"מה פתאום יותר גרוע?" שאלתי.

"אל תיתמם. אתה מתכוון לעזוב. זה אומר שהסערה תכף מתחילה."

"נוי, זאת לא הסיבה שאני עוזב. אני פשוט רוצה להמשיך הלאה. לראות עוד מקומות בעולם." שיקרתי במצח נחושה, "אבל מה שראיתי אותך עושה בחודשים האחרונים… את עברת מעיר לעיר, בנית בריתות וחיזקת חברויות. אם הסערה מגיעה, אני בטוח שבזכותך היא תעבור על המקום הזה יותר בקלות. נוי, את מאוד מוכשרת ואת גורמת לי להאמין יותר באנושות." בחלק הזה הייתי כנה לגמרי.

נוי המשיכה להסתכל עלי במבט מהורהר. אבל החדר פתאום הכריז:

"משאלה מולאה!"

"טוב, זהו זה!" שי קם והלך אל הדלת. "אני רוצה לצאת מכאן."

הדלת נפתחה ושי יצא.

נתתי לנוי יד, שנינו קמנו והלכנו גם לכיוון הדלת. הדלת נסגרה אחרי שי בפתאומיות לפני שהספקנו לצאת.

"משאלה מולאה!" הודיע הקול העליז. הפעם לא עצרתי את עצמי ונתתי אגרוף לדלת בכל הכח. הדלת לא זזה. שמענו את שי הולם בדלת מהצד השני.

"גם אנחנו רוצים לצאת!" צעקה נוי.

"משאלה אחת נותרה!" הודיע לנו החדר.

"לא רוצים משאלה!" צעקתי, "רוצים לצאת!"

סימנתי לנוי לזוז הצידה והפעלתי פרץ כח. גם האגרוף הזה לא עשה דבר לדלת. מי עושה דלת של מתקן שעשועים חסינה לכח של חייל? אמנם זאת הייתה רק הערכה הבסיסית, אבל זה היה צריך להיות יותר מאשר כל מבקר רגיל, או חוליגן שרוצה לעשות נזק. מי ביקר בפארק שעשועים הזה וכמה נזק הם היו צריכים לספוג כדי לשריין ככה את הדלת?

נוי שמה לי יד מרגיעה על הכתף.

"איזה משאלה?" היא שאלה את החדר.

"אל תדאגי, נוי, החתן שלך יחכה לך." ענה החדר בלי קשר.

"לא דאגתי." התריסה בו נוי.

"יוני, גם הכלה שלך מחכה." הודיע החדר. כל הגוף שלי התכסה בעור ברווז.

"יש לך כלה?" שאלה נוי בהפתעה.

"היא מתה לפני מאתיים שנה."

"מאתיים שנה?"

"לא יודע. הרבה זמן."

"רגע, החדר איים עלינו הרגע?"

החלפנו מבטים.

הסתכלתי מסביב. המקום היה ריק לגמרי. שום דבר להסתתר מאחוריו מריקושטים. אלא אם כן אמצא משהו שאוכל לירות בו מתווך ממש קרוב ואספוג את הריקושט בעצמי, לא כדאי לנסות לירות בדברים. גם הנשקים הקרים לא יועילו כדי לחתוך את הדלת או הקירות. אולי אם אצליח להשתמש באחד מהם בתור טריז, אבל צריך קודם למצוא חריץ בדלת. הלהבים האלה תוכננו כדי לחתוך ולדקור רקמה חיה ושריון בסיסי, לא בטוח שיעמדו בהפעלה של כח בצורה כזאת, אבל גם אם יישברו – לא ממש אכפת לי. ואפשר פשוט להמשיך להכות בדלת עד שהיא תיכנע. לא יכול להיות שמתקן בפארק שעשועים יכול לעמיד בכל כך הרבה נזק.

היד של נוי עדיין הייתה על הכתף שלי והיא לחצה קצת כדי למשוך תשומת לב.

"חכה רגע עם פתרונות כוחניים." היא ניחשה את הלך המחשבות שלי. "בוא ננסה להבין מה הוא רוצה. הדבר הזה משחק לנו בראש. כל פעם שהחדר אמר או עשה משהו, זה לא היה מה שמימש את המשאלה, זה היה רק הטריגר. אבל אחרי שדיברנו, החדר זיהה במחשבות שלנו שמשהו השתנה ומשאלה מולאה."

נוי חיבקה את עצמה וצמרמורת קלה עברה בכל גופה. כולנו לבשנו בגדים ארוכים ודקים, המדבר היה חם והשמש הייתה קופחת. אבל פה בחדר היה מוצל וקריר, אחרי שהיינו פה די הרבה זמן התחלנו להרגיש את הקור.

"את חושבת שהחדר הזכיר את הארוסים שלנו כדי לגרום לנו לדבר על משהו?"

"משהו כזה."

"אני מכיר את שי ואני לא רוצה לדבר על לין. אני מעדיף לשבור את הדלת."

"למה?"

"מה למה? "

"למה אתה מעדיף לשבור דברים מאשר לדבר על ארוסתך?"

"את בעצמך אמרת שהדבר הזה משחק עם הראש שלנו. למה את משתפת פעולה?"

"אולי הוא משחק בנו, אבל הוא לא הזיק עד עכשיו. כל הפעמים שהוא הודיע על מימוש של משאלה, זה היה כשאחד מאיתנו הרגיש טוב יותר."

היא עמדה עכשיו קרוב מדי, מחבקת את עצמה וקצת רועדת. הבנתי שגם אני קצת רועד ומתכווץ מקור.

"אז את רוצה לשתף פעולה?"

"לדבר זה לא מזיק." היא משכה בכתפיה, "למה אתה לא רוצה לדבר על זה?"

"כי את לא תביני."

"אני לא יכולה להבין אם לא תסביר לי."

"בני האדמה, כמוך, שונים מבני הים. אתם חושבים אחרת על הדברים האלה. אתם חושבים שזמן שעובר משכיח ומרפא."

"אצלכם זה לא ככה?"

"לא."

"למה?"

"זה בגנים."

"אוקי. הבנתי." היא חייכה ונצמדה אלי בכל גופה כדי לגנוב קצת חום, "בגלל זה אמרת ששום דבר לא יכול לקרות בינינו."

"כן, נוי." חיבקתי אותה. היא הייתה רכה וחמה. "הלוואי שדברים היו אחרת."

"גם אני."

כבר עשיתי דברים ספונטניים בחיי, כבר החלטתי החלטות בלי לחשוב יותר מדי. אבל זה היה השיא. בלהט הרגע נישקתי אותה. והיא נישקה אותי בחזרה. זאת הייתה נשיקה עדינה וחמה ומושלמת.

"כל המשאלות מולאו!" הריע החדר ופתח את הדלת.

רצנו החוצה.

שי ישב בחוץ, עיניו היו עצומות והוא נראה מרוכז מאוד, ידיו עשו את תנועות הסיבוב והמשיכה המוכרות לנו. הוא פתח את העיניים ועל פניו הייתה הקלה. הוא רץ וחיבק את שנינו.

זה היה מביך…

באותו הרגע היה ברור לי שאני לא יכול להישאר איתם. כבר הבטחתי שאני נשאר עד שנגיע לנווה חולות. אבל אחרי זה – אעזוב.

השתדלתי לשמור מרחק משניהם בשארית הדרך.

זה לא היה קל.

ככל שהתקרבנו לנווה חולות נוי הייתה עסוקה יותר ויותר. היינו כבר מספיק קרובים כדי להתחבר לרשת של העיר והיא בילתה הרבה זמן בשיחות עם ההורים שלה ועם חבריה מהערים הסמוכות.

שי ואני, לעומת זאת היינו חסרי מעש. בזמן הזה שי משום מה החליט שהוא מבלה את רב זמנו הפנוי איתי.

אולי היינו פשוט צריכים לדבר על זה. אבל אני הייתי מאוד מובך ושי לא שאל. המצב הזה הלחיץ אותי יותר ויותר ונגמרו לי תירוצים להתחמק משי.

אתמול הוא החליט שאוכלים ביחד ארוחת ערב. נוי שוב הייתה עסוקה וזה היה רק שנינו.

הוא הביא אתו בקבוק יין, מאלה שקנינו מהסוחרים בדרך, חזק במיוחד.

אם חשבתי שמה שקרה בחדר המשאלות היה ההחלטה המטופשת ביותר בחיי – אז אתמול הצלחתי להתעלות על עצמי.

"אתה לא סקרן מה המשאלה האחרונה שנותרה בחדר המשאלות?" שאלתי את שי.

הוא התחיל לענות אבל לא נתתי לו לדבר. תפסתי אותו ונישקתי אותו.

לא ציפיתי לתגובה שלו.

הוא נישק אותי בחזרה. הרגשתי את האצבעות שלו מטפסות בתך השיער שלי על הקרקפת, גורם לגב שלי להצטמרר וקפאתי. אחרי רגע שי שיחרר אותי ונמלט מהקרון.

היום כשחלפנו על פני החורשה, ביקשתי לעצור. נוי לקחה בערך חצי מהשיירה והמשיכה לכיוון העיר. אני לא התכוונתי להישאר הרבה זמן. רק להעיף מבט אחרון אל העיר מהעץ הזה, שממנו ראיתי אותה בפעם הראשונה.

אחרי כמה דקות נשמע משק כנפיים ושי נחת על הענף שלי.

הוא נשען הגזע ועטף אותו עם כנפיו.

"יוני. אך תעזוב."

"למה?"

"כי אני רוצה שתישאר."

כמעט נפלתי מהעץ. הוא תפס אותי ומשך אליו.

"עם משאלה כזאת, איך חדר המשאלות שיחרר אותך כל כך בקלות?" התלוצצתי.

"זה חדש."

ככה מצאתי את עצמי יושב על העץ הזה, בזרועותיו של שי. אני לא יודע מה כל זה אומר ואני לא יודע לאן כל זה מוביל. אני לא יודע האם זהו סוף המסע או רק ההתחלה. אני לא יודע. אבל זה איפה שאני כרגע. הלוואי שלא אעזוב יותר לעולם.