מפה לשם

את המפגש הראשון שלי עם המשוטט הכחול אני לא זוכר. באופן אירוני, גיליתי עליו רק לאחרונה.

סבתא שלי טוענת שהוא קרה כשהייתי בגיל ארבע. גיל בו, לפי הדעה הרווחת, הייתי פרחח חמוד אך מציק. לדבריה, אני נעלמתי לה בתחנת הרכבת, והיא סבלה כמה דקות של בהלה חמורה לפני שמצאה אותי דבוק לאיזה ברנש אומלל שניסה לנמנם על הספסל. כהרגלי, הצקתי לו בשאלות.

"לאן אתה נוסע?"

"לאנשהו."

"בן כמה אתה?"

"מבוגר ממך. צעיר מהיקום."

"למה התיק שלך כל כך גדול?"

"כי הוא מלא בדברים."

"איזה דברים?"

הוא ליכסן אליי מבט.

"זהירות, ילד. יש שאלות שמסוכן לשאול." אמר, לא באיום אלא כמציין עובדה.

"למה?"

"מישהו עוד יענה לך עליהן, ואז מה תעשה?"

על פי הסיפור, אני מעולם לא שמעתי את התשובה לשאלה הזו. סבתא תפסה אותי והתנצלה בפני הזר אלף פעם, בעוד שהוא עצמו לא נראה מוטרד מהעניין. היא לקחה אותי וגערה בי נמרצות על שאני בורח ומדבר עם אנשים זרים, ואז אני שאלתי אותה איפה זה אנשהו ואם אנחנו יכולים ללכת לשם גם.

היא לא זוכרת בוודאות את צבע התרמיל, ואין שום הוכחה שהאיש ההוא לא היה סתם מטייל שחזר מקמפינג בצפון. אבל אני יודע. זה ברור מאליו, לאור הדברים שקרו לאחר מכן, למי שילדותו העניקה לו הבנה של קווים וצבע.

אבל בל נקדים את המאוחר.

המפגש השני שלי עם המשוטט הכחול קרה בדרך לאילת. היה קר, ורעמים התגלגלו מעל גבעות גורל. זה לא היה מזג אוויר אידיאלי לטרמפים או, במחשבה נוספת, להיות באילת. בפרק הזמן הקצר שלקח לי לחצות את הצומת כבר נרטבתי כהוגן, ומצב הרוח שלי הדרדר קשות. יש לומר, הוא לא היה מרומם במיוחד למכתחילה.

תחנת האוטובוס הייתה די ריקה: היו כמה אנשים מבוגרים עם מטריות, רובם עלו לאוטובוס הראשון שעבר. תוך דקות ספורות היחידים שנותרו בתחנה הייתי אני, שניסיתי ללכוד את עיניהם של הנהגים, והצלחתי לעצור רק משפחה אחת, שלא הייתה מקדמת אותי הרבה בלאו הכי; ובחור בסופטשל כחול כהה ששכב על ספסל המתכת הכתום, תרמיל משמש לו ככרית, ולא גילה שום כוונה לעזור.

גם בעודי שקוע ברחמים עצמיים, משהו בו משך את תשומת ליבי. יש כמה אלמנטים של חסרי בית, גם הנקיים והפיכחים מביניהם, שלא הופיעו אצלו – בין השאר, אף דר רחוב לא יבחר להתנחל דווקא בתחנת אוטובוס בין עירונית, במרחק קילומטרים משירותים ציבוריים. עם זאת, הוא בוודאות לא מיהר לשום מקום: הוא בקושי העיף מבט ברכבים העוברים. הניחוש הכי טוב שלי היה שמישהו עומד לאסוף אותו. בתקווה, יהיה מקום גם בשבילי.

יש שיאמרו שיש לי חוש טוב לפרטים, אבל זה לא מדוייק. אני לא יכול להסתכל על הזרת השמאלית של מישהו ולהסיק שהוא מעשן, שיש לו אייפון ושהוא מסתיר סוד נורא מקיץ 89'. אני לא שרלוק הולמס.

אני מסתכל על האיש, מנסה לדמיין אותו מצוייר בעפרון פחם על נייר, ואני יודע ששם היצירה הוא "איש עסקים מדוכדך", הרבה לפני שאני יכול להגיד משהו ספציפי על הבגדים או היציבה. הכישרון הייחודי שלי – שנקנה במשך שנים של אימונים – הוא חוש טוב למכלול.

הבחור נראה מנומנם משהו, אבל הוא כנראה בחן אותי כמו שאני בחנתי אותו, כי הוא שאל: "פעם ראשונה באילת, אחי?"

התקשחתי לרגע. "מי אמר שאני מגיע לאילת?"

הוא הרים גבה, ונדרשה לי בדיוק חצי שנייה להבין שעשיתי מעצמי אידיוט גמור. "הקשבתי לי שואל את האמא ההיא אם הם מגיעים לאילת. מצטער, אני קצת לא מאופס היום."

הוא התרומם באיטיות לישיבה. הוא הזכיר כמו חייל משוחרר בטיול אחרי צבא, אבל היה בו משהו מבוגר יותר: שלהי שנות העשרים, אם הייתי צריך לנחש. משהו במראה שלו על רקע התחנה היה… נכון. כאילו מישהו החליט לצייר תחנת אוטובוס והוסיף לה תרמילאי כרקע. מעניין. זה בדרך כלל הפוך.

"אתה מסתכל" הוא ציין. "זה סוג לא רגיל של הסתכלות, של סוג לא רגיל של אנשים. מי לימד אותך את זה?"

זה היה תחום שנמנעתי מלדון בו בדרך כלל, אבל נראה שהתשובה לא תזיק לאף אחד. "אמא שלי."

"מגניב. אז למי אתם שייכים? מביטים? היחידה השקטה? רועי הלילה?"

מצמצתי. הסתובבתי לאותת על נוכחותי לכמה רכבים שפנו בצומת, אבל הם חלפו במהירות. נעמדתי מתחת לגג התחנה. "מה זה רועי הלילה?"

"רק הם וריבונו של עולם יודעים מה זה, ועדיף שזה יישאר ככה."

הייתה שתיקה קלה, עד שהבנתי שהוא לא מתכוון להסביר את עצמו, ועדיין מצפה ממני לענות על השאלה. "אמא שלי היא ציירת. אני רק עוזר לה. טוב, עזרתי לה במה שהיא עושה."

לפני שאחותי הגיעה לגיל מתאים בשביל להחליף אותי – הציירת זה תפקיד שעובר אצל הבנות במשפחה. חוסר העניין הגובר של אמא בכל דבר שאינו ציור היה גרוע מספיק בחודשים האחרונים, ועכשיו הפכתי רשמית לגלגל שלישי, זר בבית של עצמי.

"ציירת? הא, זה חדש."

הכנתי את עצמי לשאלות הרגילות, להן אענה בתשובות בנאליות שיגרמו לשואל לרדת מהנושא, אבל הוא שאל במקום, בנימה של מישהו שמפתח שיחה כדי להעביר את הזמן: "אתה יודע למה אנשים מגיעים לאילת?"

כיווצתי את מצחי נוכח השאלה המוזרה. "פטור ממס?"

"לא."

"ים סוף?"

"לא."

"אני נכנע."

"כל כך מהר?" הוא התאכזב מהבורות הבוטה שלי. "לא, הסיבה שאנשים מגיעים לאילת זה בשביל לנסוע כל הדרך לאילת. או לטוס, אם יש כסף."

"זה לא נשמע נכון."

"תראה, זו עיר נחמדה, אני מודה." הוא הסתייג. "עם הטיילת והדולפינריום והכל, אבל בחייאת, שנינו יודעים שלא היה לאילת סיכוי אם היא הייתה ממוקמת במרכז והיו קוראים לה הרצליה. אף אחד לא היה נותן פטור ממס לעיר שאפשר לקפוץ אליה לאכול צהריים. לא, מה שהופך את אילת לעיר הקסומה שהיא, זה הצורך לנסוע שש שעות באוטובוסים מחניקים, כשהאישה במושב לפניך לא מפסיקה לדבר בטלפון. אתה נושם עמוק ואומר לעצמך שזה שווה את זה, כי אתה מדמיין את אילת כאיזה יעד קסום שיפתור לך את הבעיות, וכשאתה מגיע אתה חייב להאמין שהאוכל הכי טעים והאווירה מדהימה ואיימקס הכי טוב בארץ, כפיצוי על ההשקעה. אפשר לומר שאילת עצמה היא לא יותר מהשתקפות של המסע לאילת."

זה… נשמע עמוק, למרות שבמבט נוסף לא באמת מחדש משהו. "למה אתה מספר לי את זה?"

הוא משך בכתפיו. "חשבתי שתרצה לדעת. אתה בבירור בורח ממשהו. רבת עם ההורים, ובגחמה של רגע החלטת שהדרך להתמודד עם זה היא לצאת מהבית ליום-יומיים. אתה במסע טרמפים לאילת כי זה מה שאנשים מגניבים וספונטניים עושים, ואתה חושב שלהיות רחוק ככל האפשר מהבית יתן לך איזו תובנה על החיים, אבל אתה די מפספס את כל הפואנטה."

עמדתי על מקומי כהלום רעם. מחוץ לתחנה הגשם דעך לזרזיפים קלים. "איך לעזאזל ניחשת את זה?"

הייתה לו החוצפה להראות משועשע. "אני מסתובב הרבה בדרכים. זו לא הפעם הראשונה שאני רואה מישהו עושה לבד מסע טרמפים לאילת בחורף."

כל הדיון הזה הרגיז אותי מאוד. "אני לא חייב לך דין וחשבון. אני לא יודע מי אתה בכלל!"

"לא הרבה יודעים" הוא אמר, מהורהר משהו. "יש לי כל מיני שמות, אבל אישית, אני מעדיף את הכינוי 'המשוטט הכחול'. קשה להתבלבל."

"כן, אני לא קורא לך ככה."

נטשתי אותו בהפגנתיות והלכתי לעצור טרמפים. באורח פלא, תוך דקה עבר רכב עם מקום אחד פנוי, בדרך ליטבתה. היססתי רגע לפני שנכנסתי. נכון, הוא לא עשה כלום מלבד לדחוף את האף, אבל הוא היה לפני בתחנה. את חוקי הטרמפים יש לכבד. הסתובבתי, והברנש עם התרמיל נד לאישור. המשכתי בדרכי לאילת בלי להביט לאחור.

כשהגעתי, החזקתי שם כמעט יממה, רק בשביל העקרון, ואז חתכתי הביתה מצונן ובודד.

בפעם הבאה שירדתי לאילת, וידאתי קודם שיש לי איפה לישון.

שנתיים לאחר מכן, בשישי בצהריים על קו 950 לירושלים, נתקלתי בו פעם שלישית.

אני לא אוהב לשבת ליד אנשים באוטובוס, אבל הוא כבר הרים את התרמיל הגדול שלו על הברכיים כדי לפנות לי את המושב, ולחץ האנשים מקדמת האוטובוס לא איפשר לי להמשיך לעמוד במקום, אז התיישבתי וניסיתי לצמצם את קיומי הפיזי כמה שניתן. כשהסתובבתי לעגן את חגורת הבטיחות, זיהיתי אותו מיד. הוא התבגר קצת, גידל זקן, ובמקום סופטשל לבש חולצה תכולה של סוף מסלול, אבל אני לעולם לא שוכח פנים. "זה אתה!"

הוא הביט בי בתהיה, זמן ממושך עד כדי שאחשוב שאולי טעיתי, אחרי הכל, אבל אז הוא חייך. "אתה הבחור ההוא שאמא שלו ציירת, לא?"

ניסיתי לחשוב על משהו שנון לומר, אבל הדבר הכי טוב שמצאתי הוא: "שמח לראות שהצלחת לצאת בסוף מצומת גורל."

"צמתים יכולים ללכוד רק אנשים שלא יודעים לאן לפנות." הוא אמר, בנימה שלא חושפת אם הוא צוחק או לא.

הוא שם אוזניות חוטיות לבנות, ואני חזרתי לספר וירטואלי שהתחלתי מוקדם יותר באותו יום. הנסיעה התנהלה על מי מנוחות, עד מחלף שורש. אז התחילו הצעקות.

"מה 'כפת לך אם עבר או לא? אתה נהג, אסור לך בכלל לדבר עם הנוסעים!"

"אדוני, אתה מעכב את כולם פה. תרד מהאוטובוס!"

"אני מעכב? אתה נהג, תנהג! יום שישי היום, אנשים ממהרים!"

עיקמתי את אפי בסלידה. רעש באוטובוס זו לא תופעה נדירה בישראל, ותמיד יש אנשים שלא משלמים, בכוונה או בטעות. אבל מדי פעם נתקלים במישהו שממש גאה בזה שהוא מצפצף על כמה שיותר כללים במקביל. עצרו כולם את מה שאתם עושים, גבר אדום פנים בדיוק סיים ללמוד את חוקי התעבורה בישראל והוא יודע מה הזכויות שלו.

לקח לשכני לספסל רגע או שניים להבחין בכך שהאוטובוס לא חוזר לנסוע. הוא הוריד את האוזניות, מתח את צווארו כדי לראות מה קורה שם, ואז עלתה על פניו הבעה. זו הייתה אותה הבעה שעולה על פניה של אמא כשאני מתאר לה עננים בגוון בהיר מדי או מביא לה אבן בצורה לא נכונה, ואז היא הולכת לצייר את זה כמו שזה היה אמור להראות. הציורים של אמא שלי מדוייקים תמיד, גם כשהמציאות משקרת.

"תשמור לי על התיק רגע." הוא אמר, ואז נדחק על פניי בדרכו למעבר. הוא חתר את דרכו לקדמת האוטובוס, ודיבר עם הנהג ועם האיש המתווכח, שבשלב הזה כבר ראה בויכוח הזה מערכה בקרב של האדם הקטן בעריצות. לא שמעתי מה הוא אמר להם: הדיבור השקט שלו טושטש על ידי הפטפוטים הנרגזים של הנוסעים סביבי.

התרמיל הכחול נח לידי. הוא היה נפוח ומרופט, אבל שום חתכים או סימני בלייה משמעותיים לא נראו עליו. עיניי נמשכו לשרוך תכול בהיר, שנקשר ללולאה סביב הריצ'רץ של הכיס הצדדי שפנה אליי. לפתע, עלה בי מין רעיון זר לתפוס את השרוך ולפתוח את הכיס, כאילו משהו בתוך התרמיל מנסה לשכנע-

"סליחה שוב." אמר הבחור, ונדחק שוב אל מקומו. האוטובוס החל לנסוע. האיש המתווכח התיישב, אבל באופן מפתיע, הוא לא המשיך לצעוק לקהל הערות עוקצניות של לאחר מעשה. הוא היה מהורהר, כמעט עגום.

"איך פתרת את זה?" שאלתי, נדהם.

הוא משך בכתפיו. "העברתי את הרב-קו שלו שוב, הוא עבר. שניהם החליטו שלא שווה לבזבז עוד זמן על הנושא."

ידעתי שבטח היה כאן עוד משהו, אבל לא התווכחתי. "לי קוראים אוריה, אגב."

"המשוטט הכחול."

זכרתי. "זה לא השם האמיתי שלך."

משיכת כתפיים. "לא, אבל ככה אנשים קוראים לי, ואני לא מתקן אותם. לא כל אחד במדינה צריך לדעת שהשם שלי זה יוחאי. אתה דווקא בסדר. אתה נראה לי בחור נחמד."

"תודה?" אמרתי, ואז, בגלל שזה רק מנומס לשאול, שאלתי: "מאיפה אתה?"

"מכל מקום."

"אה?"

ככל-הנראה-יוחאי היסס לרגע, ואז אמר: "אין לי מקום מגורים קבוע כרגע. אני מסתובב בכל הארץ, או משוטט, אם תרצה."

קראתי על זה. מאוד פופולרי בימינו. "נווד דיגיטלי? עובד מהאינטרנט תוך כדי טיול?"

הוא השפיע המהום לא מחייב.

הרעיון קסם לי. "מגניב. יש לך טיפים?"

"תטעין בעיקר בתחנות מרכזיות, שקעי היו-אס-בי באוטובוסים הם לא משהו" הוא אמר, בלי שמץ היסוס. "אם המסלול עובר ב40 דרום אז אל תבנה על נטפליקס, כי האינטרנט שם גרוע. אם אתה בקטע של טרמפים, אז תעמוד רק במקומות שאפשר לעצור לך, עדיף שיהיה אפשר לראות אותך ממרחק. אל תנסה טרמפ-לחץ אלא אם מישהו עומד למות. אל תתקע בצומת הבקעה, לא משנה כמה זה נראה רעיון טוב על המפה."

נבוכתי מעט. "אממ… התכוונתי למעיינות, אתרי קמפינג, מסלולי הליכה. כאלה."

"אה? לא, לא מכיר. מצטער."

פתחתי את פי לבקש הסבר, אבל האוטובוס עצר בחמד, והמשוטט הכחול נדחק לפני פעם שלישית ויצא עם התרמיל לתחנה. נותרתי לבדי עם השאלות.

ידעתי שהסיכויים להתקל שוב במשוטט הכחול הם קלושים. למרבה המזל, יש בימינו אמצעי איתור שלא תלויים במרחב או בזמן.

אבל למרות שהשם "יוחאי" איננו מאוד נפוץ, עדיין מצאתי בפייסבוק כמה מאות פרופילים עם שם פרטי זהה. עברתי על מחצית מהם ברפרוף, אבל אלו שהכילו תמונות נשללו מיידית מחוסר התאמה, ואלו שלא – בדרך כלל היו דלים ומעורפלים מכדי שיהיה אפשר לדעת משהו על בעליהם.

ניסיתי בטוויטר ואז באינסטגרם, אבל ללא הצלחה. האם ליוחאי, שמסתובב בכל הארץ, אין שום עקבות דיגיטליים?

אחר כך חיפשתי "המשוטט הכחול תרמיל טרמפים". יצאתי מנקודת הנחה שאם אין לו חשבון פרטי, אולי יש לו חשבון מקצועי – אחרי הכל, גם נוודים מוכרחים להתפרנס איכשהו. ואם יש איזה עסק צדדי קטן וכלל ארצי, הרשתות החברתיות הן מקום מוצלח לפרסם בו. בהנחה שהעסק חוקי, כמובן. זו הייתה ירייה באפילה, ולא התאכזבתי במיוחד כששום מדריך טיולים או שירות משלוחים ענו לשם.

ובכל זאת מצאתי משהו מעניין, בין עשרות קבוצות טרמפים מקומיות. קבוצת פייסבוק רדומה בשם: "תצפיות על מחזור הנדידה של התרמילאי הכחול המצוי". פתיחה של הקבוצה הביאה אותי לתמונה של המשוטט הכחול. זו הייתה תמונה גרועה ומטושטשת, שצולמה באמצע הלילה על ידי מישהו שלא הבין עד הסוף את האמנות העדינה של הפלאש, אבל הדמות שנשענה על הקיר של תחנת אוטובוס אנונימית הייתה, בלי ספק, האיש שפגשתי בצומת גורל.

כל הקבוצה, למעשה, הייתה מלאה בתמונות שלו על אוטובוסים, ברכבות, טרמפיאדות או שולי צמתים. חלק מהתמונות לוו בהסבר קצר על מה שהביא את הכותב למקום, אחרות פשוט הסתפקו בשעה ומיקום. אם לשפוט על פי העדויות, חברי הקבוצה מצאו את המשוטט הכחול בכל מקום בין קריית שמונה לאילת. מטרת המשחק, כנראה, הייתה לנחש את המיקום הבא בו יימצא התרמילאי, על בסיס ניחושים ותיאוריות חצי הומורסטיים שפורטו בהרחבה בתגובה לכל "תצפית".

עברתי על הפוסטים, מרותק. בקבוצה היו כמה מאות חברים, ובשיאה – לפני כשנה – העלתה תצפית חדשה כמה פעמים ביום. בכמה מהתמונות המצלם אפילו עשה סלפי עם המשוטט, כך שהאחרון בוודאי יודע, לפחות במידת מה, על קיום הקבוצה.

האם זו בדיחה פנימית? האם אעז לשאול?

הקבוצה הוקמה לפני שנה וחצי על ידי מישהי בשם הילי שוורץ, שלפי הפרופיל שלה היא בכיתה י"א וגרה בקריות. חמודה דווקא, למרות שזה כמובן לא רלוונטי לכלום. הקדשתי חצי שעה מול המסנג'ר לתכנן איך לפנות אליה, עד שהחלטתי על כנות ביישנית: היי, את לא מכירה אותי. סתם נתקלתי בקבוצה שלך על התרמילאי ואני סקרן. תרגישי חופשי להתעלם.

אחרי ארבעים דקות, היא ענתה. אפשר היה לשמוע את המבוכה שלה בוקעת מהמסך. היי, כן, זה היה סוג של משחק. די טיפשי, באמת. כל מי שרואה את התרמילאי צריך לדווח איפה הוא נמצא, ואז כולם צריכים לנחש לאן הוא הולך.

"הוא היה בסדר עם זה, אבל." היא הוסיפה מיד לאחר מכן, כאילו חשה שאינה מצדיקה את עצמה כראוי.

נשמע משחק מגניב, עניתי. איך הוא התחיל?

הקלדה ארוכה מהצד השני. היא כנראה ניסחה את התשובה שוב ושוב, כי אחרי עשר דקות של המתנה היא שלחה: "אתה מכיר את התרמילאי?"

"לא ממש. ואת?"

הקלדה ארוכה מאוד, ואז, לבסוף: "סבא שלי הכיר אותו, אבל לא באמת."

ומרגע שזה יצא, החל פרץ של הקלטות.

סבא של הילי היה גוזמאי. כל סיפור שלו מתקופת הקיבוץ הגיע בסופו של דבר לזה שהוא הכיר את בן גוריון, ישב לקפה עם משה דיין או היה מעורב בטעות בהמצאת עגבניות השרי. אחד הסיפורים החביבים עליה כילדה היה על טרמפיסט עם תרמיל כחול שהוא אסף מאזור הגבול בג'יפ צבאי, במהלך מלחמת ההתשה.

לטענתו, בזמנו כל אחד בקיבוץ הכיר את האגדה של התרמילאי הכחול. אמרו עליו שהוא חלק מהדרכים, כמו האספלט והשלטים של מע"צ. אמרו עליו שאין לו מוצא ואין לו יעד, הוא פשוט עובר מפה לשם ומשם לפה, כמו עלה שנסחף ברוח. אמרו עליו שזה מזל טוב לראות אותו בתחנה שלך, במיוחד אם אתה נותן לו משהו לשתות.

לא היה בזה פירור של אמת, מן הסתם, אבל סיפורים לנכדים לא צריכים לעמוד בסטנדרטים מקצועיים. כשהילי חזרה לפני שנה וחצי מטיול שנתי ונתקלה בבחור עם חולצה כחולה ותרמיל כחול מרופט שמחפש טרמפים זה הזכיר לה את סבא, אז היא צילמה אותו ושלחה לקבוצה המשפחתית, שיזכרו גם.

אחרי שעוד שני קרובי משפחה שלה צילמו אותו, או לפחות מישהו אחר עם תרמיל וחולצה כחולה, היא הקימה את הקבוצה בשביל הצחוקים. היא לא ציפתה שאנשים זרים ייכנסו: אבל החברות שלה הצטרפו, והחבר של חברה שלה בטוח שהוא ראה את התרמילאי ליד מצפה נטופה, ואז נכנסו לקבוצה כמה אנשים שעובדים בתחנה המרכזית בירושלים וכל העסק יצא משליטה. ככל הנראה, התרמילאי הסתובב בכל מקום, כל הזמן.

כמובן שזה לא כזה מסתורי – אם אתה מסתובב עם תרמיל, הגיוני להניח שאתה חובב טיולים – אבל חרף התצפיות, אף אחד לא הצליח לנחש איך המשוטט הכחול מתכנן את המסלול שלו, וזה לא מנע מאנשים לנסות. הילי עצמה התלבטה בין האפשרויות שהוא פקח תחבורה סמוי, מורה דרך או (היא צחקקה קצת בעצבנות כשהעלתה את הרעיון) בלדר סמים. במשך תקופה ארוכה קהילה אינטרנטית קטנה טוותה תיאוריות קונספירציה מורכבות, עד שנמאס לה.

"בסך הכל, כאילו, זה בסך הכל מישהו. לא יודעת, זה נהיה מביך קצת, לעשות סטוקינג למישהו רק בגלל שהוא מסתובב עם תיק כחול. אנשים גם אמרו שהוא בסדר עם זה שמצלמים אותו לפייסבוק, אבל אני לא בטוחה שהוא באמת ידע לאיזה גודל הקבוצה הגיעה. מתישהו אנשים כבר הפסיקו לחפש אותו, אז הקפאתי את הקבוצה. לאף אחד כבר לא היה אכפת."

משהו בנימת הקול שלה רמז אחרת. שאלתי אותה דרך הקלטה.

הילי נאלצה להודות שהיא עדיין תוהה מדי פעם מה הסיפור. אחרי הכל, היא הייתה מושקעת בזה המון זמן. היא החליטה שבפעם הבאה שתפגוש את התרמילאי היא תתגבר על הפדיחה ופשוט תיגש אליו ותשאל אותו מיהו ומהו, אבל עדיין לא צצה בפניה ההזדמנות. בניגוד למה שאפשר לחשוב, היא לא נוסעת כל כך הרבה. היא חשבה שראתה אותו פעם, בדרך למופע האיחוד של כוורת, אבל בסוף זה היה סתם בחור עם תיק כחול.

"את צוחקת? גם אני הייתי במופע ההוא!"

"מה? הייתי רק בגלל ההורים שלי. זו מוזיקה של זקנים!"

ומשם הדיון התגלגל למוזיקה, ואולי גם לנושאים אחרים. זה באמת לא עניינכם.

למחרת, החלטתי לפתור סוף סוף את חידת המשוטט הכחול.

עשיתי את זה בעיקר מתוך סקרנות, אבל גם מתוך חיבה לחידות ואתגרי חשיבה. בהחלט לא עשיתי את זה בגלל הילי. זו תהיה סיבה טיפשית מאוד לעשות דברים.

קבוצה של מאות אנשים אנשים ניסתה במשך חודשים לחזות את התנועה של המשוטט הכחול, אבל הם עשו את זה כתחביב, משחק ניחושים בזמן ההפסקות. אני הייתי שמיניסט, הבגרויות החשובות עוד לא הגיעו, ובאתי לעבוד.

ראשית, סימנתי בגוגל מאפס את כל המקומות שהוא היה בהם לפי קבוצת הפייסבוק. אחר כך כתבתי על כל תצפית את המספר שלה לפי תאריך, כך שקיבלתי משהו דומה למשחק "חבר את הנקודות" לאורך מדינת ישראל. העתקתי את המפה לתוכנת ציור ומתחתי קווים בין הנקודות. התוצאה הייתה קשקוש מפואר.

טוב, לא ציפיתי שזה יהיה עד כדי כך קל.

עיקר הבעיה נבעה מפערי זמן גדולים מדי בין תצפית לתצפית. אם המשוטט נצפה יום אחרי יום באזור תל אביב, אי אפשר לדעת אם הוא נשאר באזור או קפץ לקריית שמונה, ירד בטרמפים לירושלים ומשם לקח רכבת חזרה לתל אביב. במדינה קטנה כמו ישראל, 24 שעות הן נצח מבחינה תחבורתית. למרבה המזל, בתקופת השיא של הקבוצה היו תצפיות שקרו אחת לכמה שעות, אז התמקדתי בהן. פתחתי מוביט ואתרים של חברות תחבורה ציבורית וניסיתי לחשב כמה זמן לוקח לנסוע מנקודה לנקודה בתנאי תחבורה שונים, ואז השוויתי לקווי אוטובוס שונים שהוא יכל לקחת כדי לעשות את המסלול. אחר כך השתמשתי בהנחה שהמשוטט מכיר את התנועה וירצה להגיע ליעד שלו בדרך האופטימלית, והשתמשתי בה כדי לבצע הערכות של היעד הסופי, מה שנתן לי-

שום דבר, למעשה. לא היו דפוסים קבועים, הוא אף פעם הקדיש תשומת לב מובחנת לנקודות ספציפיות על המפה, לא היה לי שום רמז מאיפה הוא מתחיל, איפה הוא מסיים, ומתי זה נראה כאילו הוא יצא עם 180 ליקנעם עילית כשלמעשה הוא סתם התעכב בשירותים של תחנה מרכזית חיפה. כל האתגר הזה היה לא אפשרי מלכתחילה. בזבוז זמן.

אבל משהו מנע ממני להפסיק. חוש המכלול שלי, ששוכלל במשך שנים של התבוננות בצורות, המשיך לאותת שהוא רואה משהו בתוך הכאוס, משהו שאני רק צריך עוד חמש דקות של עבודה לשים אליו לב. שקעתי עמוק יותר ויותר לתוך המפות, מפתח תיאוריות לגבי המסלולים ומשתמש בהן כדי להסיק מסלולים ותיאוריות נוספות, עד שבסופו של דבר מצאתי את עצמי מסמן מסלולים חדשים לפי חוקים ששכחתי איך המצאתי אותם. כשעצמתי עיניים, ראיתי את המפות, וזמני אוטובוסים, וקו של אש שנע לאורכה ולרוחבה של הארץ, מתפתל בירידה מרמת הגולן, קופץ לבקר באופקים, עושה הקפות אסימטריות וחסרות פשר סביב ראש העין-

בשלב הזה הכרחתי את עצמי לקום, זרקתי לזבל את המפות שהדפסתי ומחקתי את כל התיאוריות מהמחשב. לקחתי את הטלפון, עניתי על כל השיחות שלא נענו בשלושת הימים האחרונים ויצאתי לראות משהו בקולנוע, נחוש למחוק את הבעיה מהזיכרון.

וזה עבד. או ככה חשבתי.

"אתה עוקב אחריי?" הוא שאל אותי, חצי בצחוק, במפגש הרביעי.

"אתה עוקב אחריי?" שאלתי אותו. זה היה צירוף מקרים משונה, למצוא אותו באוטובוס מנתיבות. חזרתי מביקור בישיבה שם, בעיקר כדי לרצות את הר"מ שלי. לא נראה שישיבה זה המקום בשבילי, ובגלל שהיה לי פטור מהצבא בגלל איזה עניין רפואי קטן שהלחיץ את הרופאים, הנחתי שאני אצטרך להתחיל תואר איפשהו. לא ידעתי איזה תואר ומה בכלל אני רוצה להיות. אלה היו מחשבות ששמיניסט לא אוהב להתעסק בהם.

הוא נראה עייף, מוטרד. הוא אפילו לא שם אוזניות. שאלתי אותו אם הכל בסדר. הוא נד בראשו לשלילה.

"פספסתי את האוטובוס הקודם." הוא אמר.

"אתה ממהר לאנשהו?"

הוא טלטל את ראשו. זו בבירור לא השאלה הנכונה. "עשיתי יותר מדי טעויות. העצירות בתומר, הנסיעה ההיא בשלוש-שש-ארבע, התמונות בפייסבוק… הם כמו קצוות משוחררים. ועכשיו מישהו מושך בקצוות המשוחררים, מנסה לפרום את השטיח מתחת לרגליים שלנו. רק שהשטיח הוא לא בדיוק שטיח. והמישהו הוא לא באמת מישהו."

רציתי לומר לו שהוא נשמע פרנואיד, אבל לא יכולתי. הוא נראה שפוי. שפוי הרבה יותר ממה שראיתי אותו אי פעם.

אני זוכר שגם לאמא היו ימים קשים, עוד לפני שימים קשים הפכו להיות הימים היחידים שיש לה. כשהייתי מתאר לה שלולית על המדרכה או תבנית סדקים על קיר גבס והיא פשוט לא הייתה מצליחה לצייר אותה כמו שצריך. והיא הייתה מתרגזת ומנסה שוב, ושוב, ואז הייתי צריך לקחת את ציוד הציור שלה ולהוביל אותה למקום שבו היא תוכל לראות את התמונה בעצמה, אבל לפעמים השלולית כבר הייתה מתייבשת עד אז, והיא הייתה נלחצת ומכריחה אותי ללכת ולמצוא מספיק דברים שמזכירים לי את השלולית, וככה היינו ממשיכים עד שהיא הייתה בטוחה שאף צורה, גוון או טקסטורה לא הצליחו לחמוק ממנה. אחר כך היינו מזמינים פיצה.

"אני יכול לעזור?" מצאתי את עצמי שואל.

"נאאא, כבר הייתי במצבים גרועים יותר." הוא אמר, בחיוך קלוש. "זו לא הפעם הראשונה שזה קורה. אני רק צריך להשאר על הסוס מספיק זמן בשביל שזה ירגע."

הוא ירד בשדרות ירושלים, בזמן שאני המשכתי לרכבת. הנחתי שהוא מחכה לאוטובוס של חברת גלים שיקח אותו לרמת גן. הוא אמור להגיע אחת לשעה בערך.

הזעפתי פנים כשהבנתי שאני יודע פרטי טריוויה על קו אוטובוס שבחיים לא נסעתי בו. אוי וי, באמת העברתי יותר מדי זמן מול מוביט.

כחודש לאחר מכן, בארבע וחצי לפנות בוקר בכביש 65, נהג משאית נכנס חזיתית במסחרית ונמלט מהמקום. הוא נתפס כמה ימים לאחר מכן, טוען שהבלמים לא עבדו והיה ערפל והכביש סטה שמאלה. התאונה גבתה את חייהם של בעל המסחרית – מנהל של אתר בנייה במרכז הארץ – וקורבן נוסף שלא זוהה.

האירוע דווח בקצרה בחדשות, אבל אז קרתה תאונת שרשרת בכביש שש, ותאונה נוספת בכביש אחת, ועד הצהריים שני ההרוגים לא היו יותר ממספר חד ספרתי בסטטיסטיקה של יום הקטל-בכבישים הכבד ביותר שידעה המדינה. נסיעות בוטלו בכל הארץ, למרות שאף אחד לא ידע לומר בביטחון מה גרם לכל הבלאגן – הערפל או חלקלקות הכבישים או אפילו משהו ביולוגי שפוגע בערנות.

אבל אני ידעתי. ידעתי ברגע שפתחתי את הטלפון בבוקר והפוש קפץ לי לעין. יוחאי היה אמור להיות בכביש 65 בארבע וחצי בבוקר, כדי להגיע למחלף גולני ולתפוס טרמפים לכיוון מזרח. משהו השתבש באופן נורא. הוא כבר לא יגיע לצומת צמח.

וברגע שידעתי את זה, הבנתי מה אני אמור לעשות. זו לא הייתה שאלה של גורל – אם כי אני מאמין שהוא שיחק כאן תפקיד – אלא של אחריות. התעקשתי לגלות מאיפה מגיע המשוטט הכחול ולאן הוא הולך. ובכן, עכשיו אני יודע, ולידע יש מחיר.

התלבשתי והתפללתי יחיד. אמא הייתה במרפסת, צובעת את הערפל בצבעים מנוגדים.

"אמא, אני יוצא." אמרתי, באגביות.

לא ציפיתי לתשובה, אבל היא הסתובבה לאיטה והביטה בי. אני לא יודע מה היא הבינה באותו רגע. אולי לעולם לא אדע.

"דרך צלחה" היא אמרה, בקול צרוד. "תתקשר אם יהיו בעיות."

חיפשתי את אחותי, אבל היא הייתה באיזו שיחה חשובה, אז ויתרתי. לקחתי את האופניים והתחלתי לנסוע. אני אפילו לא זוכר את הדרך, אבל הגעתי בסוף, מזיע ומתנשף, לנקודה אנונימית בכביש הסרגל.

שיירי המסחרית המרוסקת פונו אחר כבוד לשולי הכביש, ובהעדר כוח אדם זמין, נשארו שם. הגופות פונו מזמן, אבל ידעתי שאף אחד עדיין לא טרח-

הנה.

התרמיל הכחול של יוחאי, מאוחסן בבטחה בתא המטען בין שני ארגזים, נותר ללא פגע. הוצאתי אותו והנחתי אותו על האדמה. הכיס הצדדי הימני, מסומן בשרוך תכלת בהיר, משך שוב את עיניי. נשמתי עמוק ופתחתי את הריצ'רץ' בתנועה חדה.

כמו שחשדתי.

בתוך התא הצר, מגולגלת היטב, הייתה חולצה בצבע תכלת, עם הדפסה בצבע לבן. לא חולצת סוף-מסלול, כפי שחשבתי אז. יותר קרוב לחולצת מסלול.

לבשתי אותה, והיא התאימה לי בדיוק. כשדחפתי את החולצה הישנה שלי לתא, הבחנתי בחפץ נוסף שהיה שם: כרטיס רב קו אנונימי. הכנסתי אותו לכיס. יהיה לי זמן לנסות אותו מאוחר יותר.

הרמתי את התרמיל על כתפיי. הוא היה כבד, אבל כבד באופן מוכר, כמו נשק אישי שחייל חוזר לסחוב אחרי רגילה.

זה היה טירוף. לא ידעתי איך אני עומד להסתדר, מה אני עומד לעשות עם האוניברסיטה, מה אני עומד לעשות עם המשך החיים שלי. לא ידעתי מה בדיוק אני עושה, אפילו לא ידעתי מה יש בכיסים האחרים של התרמיל.

אבל ידעתי שזה הדבר הנכון לעשות. את הדברים האחרים אני אצטרך לנסות להבין תוך כדי תנועה. נראה שיהיה לי המון זמן לעשות את זה.

חשבתי לשלוח הודעה להילי, אבל במחשבה שנייה, הבנתי שאני לא בטוח מה אני רוצה לומר בעצם. עניין נוסף שצריך לחשוב עליו.

"היי, אתה בסדר?"

זו הייתה יותר צעקה משאלה. הבחנתי פתאום בטנדר שעצר על ידי. נהגו היה גבר עם זקן עבות.

"ברוך השם, כן."

"צריך טרמפ לאנשהו?"

"מגיע לגולני?"

"בטח, בוא."

עליתי אל המושב הקדמי, רואה כבדרך אגב את בבואתי במראת הצד.

והמפגש האחרון הזה, ביני ובין המשוטט הכחול, מעולם לא באמת נגמר.