מרוב אהבה אביא לך חתול מזהב

אמא שלי אמרה לי שאני הולכת למות. 

הקיבה שלך רגילה לקבל כל כך הרבה, אמרה.

בדקתי את עצמי במשקל ורגע לפני שעליתי עליו, עלתה בראשי המחשבה המשעשעת, שתמיד עולה בי לפני שאני עולה עליו, שהוא יתנפץ לרסיסים ברגע שהבוהן שלי תיגע בו. 

מכשיר המשקל לא התנפץ, רק חרק במחאה קלושה. 103 קילו, זה מה שאני. לפני חודש 120 ארורים. 

מצד אחד שמחתי שירדתי במשקל, מצד שני הייתי בדיכאון כבד. מצד אחד הבנתי את אמא שלי, מצד שני לא הבנתי אותה. מצד אחד היא צריכה לומר לי דבר נורא כזה כדי שאתעורר על עצמי, מצד שני למה היא אומרת לבת הדיכאונית שלה דבר נורא כזה?

כמה צדדים, כואב לי הראש.

בהיתי בתקרה שעות, רעבה ולא רעבה. השמש נעלמה, החשיכה החלה להשתלט על העולם.  

גם לי הייתה הרגשה שאני הולכת למות.

חלשה, מסוחררת, משתרכת, אבודה, אפרורית, מדמיינת את ההלוויה העתידית שלי, בה כל האנשים שאני אוהבת ושונאת ממררים בבכי על קברי רחב הממדים. אבל לא ידעתי בוודאות ממה אמות. מהדיכאון הכבד או ממפלס השומן הצונח במהירות. 

שמעתי שמי שיורדת בכזאת מהירות הקיבה שלה יכולה להתפוצץ פתאום. פאףףף ואת בבית קברות, אמרה אמא. 

דואגת לי אמא שלי המסכנה, רק מנסה להפחיד אותי. אבל, אולי, זה לא רק ניסיון הפחדה זול. אמא טענה שהכירה אחת, לא אמרה את שמה ומאיפה היא, שהשילה ממשקלה באותה מהירות כמוני, וכתוצאה מכך גם הקיבה וגם הראש התפוצצו לה.

פאףףף, הראש עף מהחלון ונחת בגינה של השכנים, אמרה.

ואם במוות עסקינן, הדיכאון לא גרם לי לרצות למות. להיפך, רציתי לחיות טוב. בלי כל המחשבות האפורות והטורדניות והמסריחות שהולמות לי בראש ללא הפסקה.

אחחח, אני חייבת לאכול. ניגשתי למקרר ושלפתי משם מעדן בטעם שוקולד. קליל, לא כבד. פאף, אחרי דקה הקאתי. לא הספקתי להגיע לשירותים וכל הרצפה מסריחה.

בפעם הראשונה שהקאתי על הרצפה אמא קיללה אותי, אחר כך את עצמה שהביאה אותי לעולם, אחר כך את העולם שמתאכזר בבוטות לשמנות ודיכאוניות. בעיקר הגברים. עכשיו רק רטנה. אההה, המממ, פאף, אההה. 

לאחר שהתקלחתי במים חמים-חמים השתרכתי אל המיטה ונחתי עליה בכבדות. המזרן חרק במחאה בזמן שעפעפיי העייפים שקעו לתוך עצמם, בזמן שאני שקעתי לתוך עולם מסויט של בלהות, רטינות, קיבות וראשים מתפוצצים.

כשהתעוררתי בבוקר, יותר נכון כבר כמעט צהריים, החזה שלי שורף והחדר קטן ומחניק, גיליתי מולי חתול שבהה בי בשתיקה ארוכה. 

הלב שלי הכפיל את קצבו. מה חתול ג'ינג'י עושה בחדר שלי? 

צעקתי לאמא והיא נכנסה לחדר בריצה. 

מה קרה? שאלה בבהלה. 

מה, מי זה? השבתי בשאלה.

הגיבן מנוטרדאם! מי זה יכול להיות, רותי? חתול.

מה, 

הבאתי אותו מאיזה מכשפה ערבייה בדרום. שמעתי שהיא מגדלת חתולי זהב שעושים טוב בבית, כמו ציפרלקס רק בחתול. 

דבר ראשון, אל תרמזי לי על תרופות פסיכיאטריות. דבר שני, הוא ג'ינג'י, לא זהוב. דבר שלישי, איך הגעת למכשפה בדרום? 

את, אל תתחצפי אליי. והוא כן בצבע זהב. וזאתי שהבת שלה עף לה הראש מהחלון לתוך הסעה של ילדים קטנים,

אמרת לגינה של ה,

לא משנה, אז היא הרגישה רע אחרי שהבת שלה, לא עלינו. ואז, את יודעת, חיפשה משהו שיעזור לה. בקיצור, הציפרלקס עזר ככה ככה, אז היא מצאה בדרום איזה,

את רואה?

שקט. דיכאון על בת מתה ודיכאון בגלל גברים שמתייחסים אלייך רע זה לא אותו דבר, רותי. בקיצור, תהיי לידו כמה שצריך ותתחילי להרגיש טוב, את תראי. היום זאתי עם החתול יש לה מספרת נשים מצליחה מאוד. היא קראה לה הראש של בינתי. במרוקאית זה הראש של הבת שלי. טוב, זזתי, יש מרק על האש, שלא יישרף.

אחרי שאמא יצאה מהחדר במהירות קמתי מהמיטה באיטיות והתקרבתי אל החתול הג'ינג'י-זהוב. הוא עדיין בהה בי בעיניו הכחולות, הפעורות בהפתעה, כאילו אני זאת שהופיעה לפתע בחדרו. 

בוקר טוב, אמרתי לו. 

הוא גרגר-יילל בעדינות, או איך שלא קוראים לקול העדין שמשמיעים חתולים כשמפנים אליהם חיבה. ליטוף קצר, ליטוף ארוך, גרגור-יללה, קפיצה עליי ולבסוף התכרבלות, שנינו ביחד במיטה. הרגשתי טוב ונרדמתי שוב עד שאמא העירה אותי ללגום מרק, החתול פוסע בעקבותיי.

בחרת לו שם? שאלה. 

לאבי, אמרתי וניגשתי לעזור לה במזיגת המרק לקערות. 

לא צריכה עזרה, לכי תמזגי לו אוכל לחתולים. קניתי היום בסופר.

מרגישה יותר טוב? שאלה כשהתיישבנו שלושתנו לאכול.

הנהנתי ועבר בי רעד. פרוותו של לאבי סמרה. אמא חייכה ואני חייכתי אליה.

נדמה שבאותו רגע עמד באוויר ריח שלא פלא לא מובן, כמו מרק האפונה החם והפשוט של אמא, אך העשיר והמגרה להפליא. 

לאבי גורם לפלא הזה באוויר? שאלתי את עצמי. פרצתי בצחוק, מנסה לכבוש אותו בחזי ולא מצליחה.

מה מצחיק? שאלה אמא וצחקה. 

כלום, כלום, סתם מחשבה טיפשית, אמרתי והצחוק של שנינו התגבר.

אחרי שסיימנו לאכול נשאתי את לאבי בזרועותיי כתינוק בידי אמו ויצאתי אל הרחוב החשוך. פנסי התאורה ברחוב כבו לפני שלושה ימים ונותרו ככה, דבר אשר גרם לדיכאון שלי להחמיר. חושך בפנים, חושך בחוץ. אמא ניסתה להשיג את חברת החשמל בטלפון, אבל אף אחד לא ענה לה. 

בשביל מה הם מקבלים כסף, המטומטמים? אמרה וניתקה בזעם כעבור שעת המתנה מייגעת. 

כשחלפתי מתחת לאחד הפנסים לאבי יילל לעברו. לפתע התעורר הפנס לחיים. מרצד- מעומעם ואז יציב-חזק. הסתכלתי על לאבי בתימהון. 

לא, לא, לא, אל תכניסי לך את זה לראש! הוא סתם חתול ג'ינג'י קטן וחמוד. 

לאבי יילל שוב. מתוך חשכת הרחוב, עשרה מטרים מלפניי, הגיח בחור גבוה ובזרועותיו החסונות חתול הדומה באופן מדהים לשלי. כשהבחור עבר מתחת לפנס כבוי, נוסף, החתול שלו יילל ואור בוהק נדלק. 

לא, לא, לא, זה לא יכול ל, 

היי, אמר הבחור וקטע את חוט מחשבותיי המבולבל. 

היי, היי, שלום, גם לך יש, 

כן, חתול זהב. אמא שלי הביאה לי אותו בבוקר לכבוד היום הולדת שלי. 

מזל טוב. בן כמה? 

32, מאזניים. ואת? אם, מותר לשאול?

כן, בטח. 27, תאומים.

אה, יפה. דוד, דרך אגב. 

רותי, נעים מאוד.

לחצתי את היד המזיעה שלו, שמא זאת שלי?, ושאלתי אותו לאן הוא הולך. 

סתם טיול עם החתול, אמר. 

רוצה ללכת לאכול משהו? שאלתי, לא יודעת מאיפה הגיע לי האומץ. לאבי יילל, מעביר רעד במורד גווי. החתול שלו יילל בחזרה. 

כן, כן, בטח, אמר ובעיניו ניצתה להבה.

הובלתי אותו לחומוסייה מצוינת במרכז העיירה. עד לשם שררה האפילה. פנסים חשוכים, מקצתם כבויים, רובם שבורים, ליוו אותנו בדרכנו השקטה אבל הנינוחה. גבר הגיח מלפנינו בקומה שפופה ושאל אם יש עלינו כדור קלונקס או כל אמצעי עזר-נפש אחר. 

דיכאון פה, אמר. 

הנהנו לשלילה והמשכנו. שני החתולים שלנו הפנו לעברו את הראש ופרצו ביללה ארוכה. הבחור החל לצחוק ולרקוד. 

לא צריך קלונקס, לא צריך קלונקס, לא צריך, שר בלחן ספונטני.

מאז שאמא שלך הביאה לך את החתול, אתה, אתה מרגיש יותר טוב? שאלתי. 

כן, כן. ואת? 

כן. הרבה יותר טוב למען האמת.

הגענו למסעדת "כל גרגיר זהב" שהייתה הומה בסועדים רעבים. בעמדת התשלום ניצב בעל המקום, גבר גבוה ורחב מימדים, לידו חתול ג'ינג'י, דומה לשל דוד ולשלי. 

מהדרום? שאל דוד והצביע על החתול. 

הגבר פרץ בתרועת צחוק רמה ואמר שמאז שהחתול הובא למסעדה, לפני שלושה ימים, המקום מלא כל היום וכל הלילה. 

מזל שיש לשניכם מקום, בדרך כלל אין, או אולי זה לא רק מזל? שאל והצביע על החתולים שלנו.

התיישבנו ומלצר ניגש לשולחן שלנו כשבידיו מגש ובו מנות החומוס מסבחה הירוקה שלנו, לידן פיתות חמות שהעלו בפי ריר ובבטני קרקורים. 

מזמן לא הייתי רעבה ככה, חשבתי ותוך כדי תלשתי חתיכה ענקית מהפיתה. גם דוד עשה כמוני.

מהרדיו התלוי מהקיר החלו להישמע הצפצופים המכריזים על תחילת משדר החדשות. הסועדים עצרו את אכילתם הקדחתנית, כורים אוזניים. היה אפשר לחוש באימה עולה מהם עוד לפני שקולו הרובוטי של השדרן נשמע. 

המלחמה העולמית הגדולה מתרחבת. עוד מדינות תופסות צד ומצטרפות. הרחובות חשוכים. הדיכאון מתגבר. 

לפתע זעק לאבי ביללה לעבר משדר הרדיו והוא כבה בקרקוש צורמני. האנשים שבו לאכול ולחייך. דוד הסתכל עליי בחמימות. 

חתולי פלא? שאל. 

לא יודעת. מתחילה להאמין שכן. 

שבנו לנגב את החומוס עם חתיכות הפיתה. שמתי לב שלדוד לא אכפת שאני אוכלת בכזו רעבתנות. 

חזירה מסריחה, אמר בן הזוג הקודם שלי והכה בישבני בחוזקה, עקץ אותי בלחיים, כיבה על זרועותיי החשופות סיגריה בוערת. 

לאבי כנראה הרגיש בעצבות המבעבעת בקרבי וליטף בחוטמו השעיר את הצלקות שעל זרועותיי, שרוולים ארוכים מכסים אותן עתה. 

אחרי ששילמנו יצאנו לרחוב החשוך. דוד התעקש ללוות אותי הביתה ושמחתי שכך. במחצית הדרך התגודדה סביבנו חבורת נערים מצחקקים, סכין בוהקת בידי אחד מהם.

תנו לנו ת'חתולים, אמר אחד מהם, הנער עם הסכין. 

דוד נעמד מלפניי, חוצץ ביני לבינם. לא הסכמתי לכך ונעמדתי לצידו.

נמאס לי מבריונים, חשבתי ולרגע הבזיק בראשי גבר שהכרתי, ניצב מעליי עם סכין ומבט אלים.  

הם שלנו, אמרתי ולאבי נשף לעברם ברוגז. החתול של דוד, שעדיין לא ניתן לו שם, שחרר גם הוא נשיפה דומה. הנערים נרתעו לאחור, אבל עדיין נותרו במקומם. 

תנו לנו ת'חתולים עכ, פצה את פיו נער נוסף מהחבורה, אבל לאבי והחתול חסר השם קטעו אותו בציפורניהם החדות.

הנערים הצווחים, בגדיהם קרועים ושריטות בכל חלקי גופם, נמלטו מהמקום כאחוזי אמוק.

פרצנו בצחוק שלא יכולנו לכבוש.

מה שקורה עם החתולים פשוט מדהים! אמר דוד. 

אתה חושב שהם סוג של קסם? שאלתי. 

אני מניח. בין אם זה קסם או סתם הרגשה טובה שאנשים, או חיות, ש, מחבבים, מעניקים. יצא לי קצת מגומגם אבל, את מבינה, כן? 

הנהנתי לחיוב וחום נכסף התפשט בי מבפנים. 

הלו, לא מזמן היית בזוגיות לא משהו, קול אחד משני קולות צעק בראשי. 

זה משהו אחר, אמר הקול השני. 

הגענו לכניסה לבית, האורות דולקים ברחוב ובחצר. 

עדיין לא נתת שם לשלך, אמרתי לדוד. 

הוא חכך בדעתו רגע-שניים. 

דאבי. מתאים ללאבי שלך. מה חושבת? 

צחקתי והחום התגבר. 

כן, כן, נפלא, מצוין, אהבתי. 

יופי, אני שמח. אז, להתראות? 

כן, בטח. מחר? 

כן, מחר מצוין. איפה? 

אותו מקום, אותה שעה. 

ונפרדנו כשחיוכים מלאי תשוקה כמעט וקורעים את הלחיים שלנו. 

נכנסתי בשקט לבית, לא רציתי להפריע לאמא בשנתה. היא נרדמה על הספה, מותשת מבישולים, ניקיונות ודאגה ממושכת וגדולה. 

אני בסדר עכשיו, אמא, חשבתי והדמעות חנקו את גרוני. 

לאחר שווידאתי שהבטן שלה עולה ויורדת, עולה ויורדת, עליתי לחדרי והתכרבלתי במיטה עם לאבי שלי. נרדמתי במהירות וישנתי בשלווה אותה לא חוויתי מזמן. את החלומות על ראשים מתפוצצים החליפו חלומות על גרגירי חומוס וחיוכי אוהבים.

הקצתי בבהלה באמצע הלילה לקול חבטה עזה וזכוכית מתנפצת. לאבי זינק ממיטתי ונחת על כפות רגליו, פרוותו סומרת, גבו מקומר, עיניו זוהרות, תרות אחר איום בעלטת החדר. זינקתי מהמיטה גם אני, קצת פחות מהר מלאבי, וגיששתי בזרועותיי אחר מתג הדלקת האור תוך כדי שאני קוראת: 

אמא, אמא, אמא, את בסדר? 

לאבי שעט במורד המדרגות ואני אחריו, כל מדרגה-כמעט מעידה. הוא הקדים אותי. מצאתי אותם מחובקים במרכז המטבח, זכוכיות ורהיטים הפוכים מסביבם. 

את בסדר? רכנתי לעברה בדאגה. 

כן, כן, עכשיו הכול טוב, אמרה ורעדה.

אחרי שהכנתי לה תה צמחים מרגיע בתוספת כדור קלונקס, לאבי עומד על המשמר וצופה בחלון השבור שדרכו חדר וברח הפורץ, הנינג'ה הטיפש הקטן כפי שכינתה אותו אמי, שאלתי אותה שוב אם היא בטוחה שלא צריך להזמין משטרה. 

לא, לא, הם עסוקים מאוד. כל העיר חושך והפשע חוגג כמו שהייתי צעירה ומובטלת. אבא שלך, לפני שנהיה משוגע, אהב את המסיבות והאנשים וה, לא משנה, לא צריך. 

אנשים מחפשים משהו שיעשה להם טוב, והשמועה על חתולי הפלא הגיעה לכל פינה בעיירה, חשבתי בדאגה.

גבו של לאבי הזדקר שוב. דפיקה מהוססת נשמעה בדלת. 

מי זה? שאלתי. 

זה אני, דוד, נשמע קולו המרגיע של הבחור המתוק שפגשתי רק הערב. 

רק הערב ואת כבר נמסה, חשבתי ופתחתי את הדלת הנעולה היטב.

פניו של דוד היו קודרות. 

מה קרה? שאלתי. 

הוא הצביע על החתולים בהיסוס. פרוותם סמרה, גבם עלה מעלה מעלה, ורגליהם שעטו מהפנים אל החוץ. ניסיתי לרדוף אחריהם, אבל תוך רגע הבנתי שזאת טיפשות. לאבי הסתובב לעברי ממרחק, נתן בי מבט אחרון-זוהר, ונעלם. 

לאחר שאמי הושיבה את דוד כמעט בכוח והציעה לו את כל הדברים המתוקים שבבית, והוא סירב בנחרצות, לא-לא-תודה-תודה רבה, סיפר לנו על האירוע הנורא שהתרחש בדרום הארץ.

דקרו את המכשפה מהדרום. לא רציתי לבשר לכן ליד החתולים, אמר. 

הם כנראה קלטו. טלפתיה או משהו כזה, אמרתי והנחתי יד מנחמת על ידו. 

חבל שלא הספקתם לבקש מהם מיליון דולר, פחות או יותר. חתונה, ילדים, בית, עסק יקר, אמרה אמא ברצינות תהומית, בזמן שהיא נועצת מבט בכפות ידינו המשתרגות אחת בשנייה. למשמע דבריה התנתקתי מדוד במהירות, גופי מאיים להפוך לצימוק מובך. 

הוא דווקא צחק. 

דווקא ביקשתי. עדיין מחכה. 

אמי הפצירה בו להישאר ללילה, תישן על הספה הכול טוב אתה יכול גם במיטה הזוגית שלי אין בעיה אני יכולה לישון על הרצפה, אבל הוא אמר שההורים שלו ידאגו, ניתקו להם את הטלפון והוא שכח את המכשיר הסלולרי בבית, לכן הוא לא יכול להישאר. 

למרות שאני רוצה מאוד, אמר והוסיף: 

אתן בסדר? נאטום את החלונות? בסדר, בסדר, מחר אבוא. יש לכן דף? הנה, המספר שלי. אם תצטרכו משהו אני זמין תמיד. אפשר את המספר שלכן?

בטח, בטח. רותי ואני נשמח שתתקשר, נכון מתוקה?

לאחר שעזב אמי התקרבה אליי בהיסוס, פניה מכורכמות מדאגה.

יהיה בסדר, אמרתי. 

היא הנהנה, לא משוכנעת.

יהיה בסדר. מבטיחה.  

היא חיבקה אותי בחוזקה וחשבתי לעצמי שהרבה זמן לא כרכה ידיה סביבי וכמה המגע שלה חם ומנחם. 

הובלתי אותה לספה והיא השתרעה עליה ונרדמה מיד. לאחר מכן זרקתי לפח הגדול והירוק שמחוץ לבית את שברי הזכוכית והרהיטים השבורים, התקנתי לוחות דיקט מיושנים שמצאתי במחסן על החלונות הפרוצים, ועליתי לחדר השינה שלי, תוהה מהו מצבם של לאבי ודאבי ברגע זה. 

יהיה בסדר, יהיה בסדר, יהיה בסדר, חזרתי בראשי כמנטרה על צמד המילים שאמרתי לאמי לפני זמן קצר.

הקצתי בבהלה לקראת הצהריים, ראש של חתול פלא זהוב בתוך צלחת חומוס גדולה הוגש לי בחלום, ואחד כזה ניצב עתה מולי במציאות.

לאבי? לא! הוא זהוב מדי! הוא גם כל כך עצוב, מרופט, מסכן.

אמא, אמא, אמא, קראתי. 

היא שעטה לחדר, צעדיה הכבדים והתנשפויותיה, עולה במדרגות בקושי, הולמים בי. 

מה? מה קרה? שאלה. 

מי זה? השבתי בשאלה. 

הגיבן מנוטרדאם! מי זה יכול להיות, רותי? זה לאבי! לאבי שלך. לאבי שלנו. 

לא, זה לא. 

כן, זה כן. ממש מוקדם בבוקר נסעתי לדרום. רציתי לראות איך מרגישה המכשפה. דקרו אותה קשה בבטן, אבל כשלאבי ודאבי ושאר החתולים שמכרה הגיעו אליה היא נרפאה בתוך שניות. פלא, ממש פלא, את קולטת? 

הנהנתי בכניעה. היא רק רוצה שארגיש טוב, אמא שלי המסכנה. גם לא היה לי כוח להתווכח. לפלאים שלאבי גורם לאנשים האמנתי, אבל לזה שלאבי עומד כעת מולי?

לא, זה לא הוא.

אמא, אולי את רוצה שלאבי יהיה צמוד אלייך היום? 

ההתנשפויות שלה הגבירו קצב וגרמו לי לכיווץ בטן מודאג. 

לא, לא, זה בשבילך. טוב, זזתי. אה, הבן זוג שלך התקשר,

הוא לא הבן זוג שלי. 

בכל זאת, הוא תכף מגיע ואני מכינה לו ארוחת בוקר מפוארת. שלא יגיד שאנחנו קמצנים או מסכנים, את יודעת? 

לאחר שירדה בגרם המדרגות והגיעה למטה בשלום, ניגשתי לחתול וליטפתי את גופו הצנום. 

מסכן שלי. איך קוראים לך ומאיפה באת? 

הוא יילל בתשובה. לא הבנתי מה הוא אומר. 

לפתע הבחנתי במשהו מוזר. הפרווה שלו, על חלקה יש כתמים לבנים. קירבתי את מבטי. טיפות זהובות החלו לזלוג ממנו, נושרות על רצפת חדרי. הרגשתי ברטיבות בידיי, גם ממנה זולגות טיפות. המומה, לא מבינה מה לעזאזל קורה, יצאתי מחדרי וירדתי בגרם המדרגות לכיוון המטבח. 

אמא עמדה בגבה אליי, בוחשת בכף בסיר מרק, קרוב אליה, על השיש, מיכל ספריי להתזה בצבע זהב. 

נמלאתי בחמלה וחיבקתי אותה בחוזקה. היא נבהלה לרגע, אבל אחרי הרגע נרגעה. 

המכשפה מחלימה עדיין. היא לא הסכימה להחזיר לי את לאבי, גם לא את דאבי, אז הלכתי למרכז אימוץ חיות במרכז והבאתי את המסכן. אבל כמו שאמרת, יהיה בסדר, נכון? 

הכול טוב, אמרתי. 

וגם המסכן שלמעלה יכול להיות פלא, תאמיני או לא. איך שהחזקתי אותו הרגשתי הרבה יותר טוב.

אני מאמינה. 

טוב, אני באמצע לבשל. אולי מספיק עם החיבוק? את מטפטפת לי זהב על השיש. 

אני אקרא לו לאבי-דאבי, במחובר. מה את אומרת, אמא? 

מצוין, רותי. עכשיו תלכי ותצחצחי את השיניים המסריחות שלך, דוד אמור להגיע כל רגע. 

כל דבר יכול להיות פלא, גם את אמא, אמרתי, ושתינו פרצנו בצחוק ארוך שלא יכולנו להפסיק, גם כשדוד נכנס ועמד בלב המטבח.

הוא חייך.

אני רואה שאתן מרגישות טוב הבוקר. 

יותר מדי טוב, אמרה אמא ונכנעה לפרץ צחוק ארוך נוסף.