מסולקת דמים*

עתליה ואני החלפנו מבטים בינינו ומשם אל רצפת הגוּמִידָם השקופה אליה התנקז הדם שנזל לתוך בועות ג'ל. קולו של צופר הערפל נשמע ברחבי אֶרֶץ, קורא לזקנות להתייצב במזח שבנמל לקראת יציאתן למסע הנדידה אל דילמוּן . מרבית הנשים באיי הנידה שבשמיים הגיבו באדישות. היה זה מחזה שחזר על עצמו אחת לחודש ועורר עניין מועט בקרב אלו שהזמן הזה, הרגע בו יפסק דמן, היה זר ורחוק מכדי לדמיין או לירוא ממנו. הן העדיפו לדחוס אל פיהן מיני מאפה מתוקים ומלוחים ולשוחח בקולניות על סגנונות לידה וסוגי שמנים ועיסויים למניעת קריעת פרינאום וסימני מתיחה. אך הנושא האהוב עליהן (ונידון מרבית שעות היום) שהיה מעלה פרצי צחוק מתגלגלים ורמים היה, אילו זכרים משובחים כדאי לשבץ להפריה לאחר שיסיימו את זמן הנידה ויורשו לשוב אל אדמת ארץ. בבוקר ובערב היו עוגנים הדייגים את סירות השמיים שלהם, שולפים מתחתינו את המשטח הישן ומחליפים בחדש. את המשטח הספוג היו לוקחים ומפרקים לקוביות פיתיון למדגה. לצערנו, בשעה זו היה המשטח מלא והתקשינו לראות דרכו את ההתרחשות בנמל. ידענו כי במשלוח הזה מספר לא מבוטל של חברות והצטערנו שאיננו יכולות לרדת מהאי ולהיפרד מהן בזמן שהו עולות על כבש האונייה שתיקח אותן אל הנדידה הסופית. "הנה אלישבע" קראה עתליה בקול שבור כשהיא מצמידה פנים אל חלק זעיר ברצפה שנותר נקי ושקוף. כרעתי על המשטח לצידה. זיהיתי אותה ועוד נשים נוספות. עטופות בלא יותר משלוש שכבות של תכריכים לבנים (כפי שנקבע בספר 'שלוש עונות אישה') רועדות מצינת הבוקר, נצמדו אחת אל השנייה כדי להתחמם. הן נדמו כרוחות רפאים מצופפות על המזח. "אני מעדיפה למות ולא להגיע לשם" הכריזה עתליה. לפחות הן הולכות יחד, עניתי לה ובטון רציני הודעתי לה שלא תעז להשאיר אותי לעבור את המסע הזה לבד. עתליה לא ענתה ורק המשיכה להתבונן באונייה ששטה אט אט אל האופק עד שחצתה את מסך הערפל הסמיך ונעלמה כשהיא נושאת עליה את משלוח הזקנות. אלו שפסק דמן והיו כעת בעונה השלישית. זו שמסתיימת במקום ממנו לא חוזרים, דילמוּן.

באחד הלילות, שכבנו במיטה מכורבלות יחד, מחותלות בסדינים לבנים וצחורים מכותנה מצרית, מהורהרות ושותקות. "למה קוראים לזה לנדוד?" שאלה עתליה בקול רועד "ציפור נודדת בחורף וחוזרת בקיץ". הרהרתי מעט ועניתי שאולי הן לא רוצות לחזור בגלל ששם נעים כל הזמן. כמו אצלנו באיי הנידה. ואם שם כמו כאן, אז למה שירצו לחזור?. התרוממתי לקחת מהצלוחית הסמוכה עוגיית מדלן. נגסתי בה והוספתי שמה שלא יהיה, נגלה בקרוב. עתליה שתקה, הפנתה אלי את הגב ופלטה "התכוונתי כשאמרתי אז שאני מעדיפה למות מאשר להגיע לשם". צמרמורת חלפה בי. נצמדי אליה ואמרתי שלא תדאג ויש לנו עוד מלא זמן עד שיקראו לנו. דגדגתי אותה והוספתי בחיוך שאנחנו לא כאלה זקנות. אך בתוכי הרגשתי איך הספק מתחיל לכרסם גם בי.

את ספר "שתי עונות אישה" קיבלתי, כיתר הנשים, ביום בו הגעתי אל פרקי. למדתי מהר מאוד מתי וכיצד מגיע זכר לפרקו וכיצד יש לנהוג בו. כך הצלחתי לספק לא מעט ביולוגיים עבור אֶרֶץ והייתי נחשבת אחת הנשים הפוריות והנחשקות ביותר. דאגתי לגוון בין המועמדים ולא אפשרתי 'מפגשי בריאה' עם אותו גבר יותר מפעמיים שלוש באותו חודש. בדרך זו יכולתי להעניק לאֶרֶץ מגוון גנטי רחב של ביולוגיים וחסמתי כל אפשרות שגבר אחד ייקח בעלות על הביולוג ועלי. הכרתי נשים שהתפתו למתק שפתיים והעניקו בלעדיות לזכר יחיד אשר הפעיל עליהן קסמו. סומות עיניים, מצאו עצמן כלואות תחת חופה וחוזה בלעדיות עד רגע הנדידה או מותו של הגבר. איזה מהם שהקדים לבוא.

בחלוף שנתיים כבר לא יכולתי להתעלם מכך שאותו כאב מוכר בבטן התחתונה, זה שהופיע בעקשנות בתחילת כל חודש, מאותת כי שוב לא עוּבּרתי ועלי להזדרז ולעלות אל מטוס התובלה לפני שתנשור טיפת דם נידה על הקרקע של אֶרֶץ. מן הידוע הוא שדם נידה הוא המקור להתפרצות אותה מגפה שכמעט וכילתה לחלוטין את אוכלוסיית ארץ לפני מאות שנים ונבלמה רק בזכות תושייתם וחוכמתם הרבה של 'הנכבדים' שהגו והקימו את 'איי הנידה'. אותם שטחי ירוק עד, נישאים על מצע הידרופוני מנותק קרקע שעליהם בנו היכלי ענק ואשר אליהן הוטסו הנשים הוולדניות כשבא זמנן לדמם. לא ידעתי כי הפכתי להלצה בקרב טייסי התובלה, שהיו מכנים אותי מאחורי גבי 'הנוסעת המתמידה' ואפילו הציעו לחרוט את שמי על גב כיסא. עתליה הייתה זו שהאירה את עיני לדבר. לא הייתי שונה ממנה או מכל שאר הנשים הבוגרות שנדחסו חודש בחודשו אל המטוס הזעיר, מדחיקות את היותן בלתי ניתנות להפריה. עתליה השלימה עם סיום תפקידה כוולדנית ונותרה עם החרדה מפני הנדידה אל הבלתי ידוע. אני המשכתי בקדחתנות להכין רשימות של גברים אותם אוכל לשבץ לשעות זיווג לכשארד חזרה לשלושת שבועות ה'טהרה' על הקרקע. גמרתי אומר להמשיך ולייצר עוד ועוד ביולוגיים עבור אֶרֶץ, אך מלאכת השיבוץ הפכה מטלה לא קלה כלל. הייתי בתחרות על זכרים פוריים אשר העדיפו צעירות בעלות חמוקיים צרים וירכיים גמישות. ולמרות שדאגתי לתלוש את השערות הלבנות שהנצו על ראשי חדשות לבקרים, ופניתי לזכרים שהיו ידועים בספירת זרע מרשימה בלבד, רשימת הנענים הדלדלה עם הזמן, עד שפסקה כמעט לחלוטין.

העונה השלישית הייתה המפחידה מכולן. מרגע שנחשדנו כמחוסרות דמים, היינו מחויבות לתחוב בדית צחורה בין הירכיים למשך שלושה חודשים. אם לא הוכתמה בזמן זה, נקראנו לנדוד. לא מעט נשים פצעו את עצמן בחלקים מוצנעים בגופן, מקיזות דמן על הבדית, מבקשות לעכב את התהליך הבלתי נמנע. אני פחדתי לשטות בגורל ורק הרביתי בתפילות לאלות העתיקות.

עתליה חיכתה לי במטבח. השעה הייתה מאוחרת ושאר הנשים פרשו לישון. מחותלות, צחורות ונינוחות. הדייגים סיימו להחליף את רצפת הגומידם ואורותיה של אֶרֶץ נצצו מתחתינו. כרסמנו שאריות של פוטיפור פטל וקרמניות שהוגשו לקינוח באותו הערב. כמות רבה של דם נפלטה וזלגה במורד ירכיי, עושה דרכה אל הרצפה. "ככה זה מתחיל, את יודעת" אמרה עתליה. "דימום חזק וכואב שנמשך יומיים שלושה, לא יותר. זה הסימן הראשון" הרכנתי את הראש והבטתי איך הדם מטייל בין בועות הג'ל וממלא אותן. "אנחנו לא שוות הרבה, אני ואת" המשיכה עתליה לדבר ולכרסם "אני שומעת אותן, את כולן. הוולדניות המלחשות, מחכות שיבוא כבר היום בו נוכרז כמחוסרות דמים ולא תצטרכנה לסבול את נוכחותנו". עניתי שאין ברירה וכי הנדידה היא בלתי נמנעת. ועד שזה יקרה, חובה עלינו להתאמץ יותר. עתליה גיחכה. "להתאמץ יותר? האם לא תרמנו את חלקנו ומילאנו את ארץ בחובת 'פרי ורבי?'". דמעות נקוו בעיניה "האם את יודעת כמה ביולוגים יצרת? האם הכרת מי מהם?". הצמדתי את עתליה קרוב אלי ולחשתי לאוזנה ששמונה עשר. שמונה עשר ביולוגים. ולא. לא ראיתי אותם גם כשהוצאו מתוכי. עתליה חזרה להביט באורות שנצצו דרך הרצפה. "הרבה פעמים לא התאפקתי והייתי יושבת בכניסה למושבת הביולוגים, מתבוננת בהם חולפים מולי ביחידים ובקבוצות. תוהה מי מהם שלי". עתליה חייכה במרירות "מגוחך, לא?". לא עניתי. שנים רבות שעתליה ואני מסונכרנות דמים. יחד עולות אל האי ויחד יורדות ממנו. עד לרגע זה לא ידעתי שלעתליה יש את אותה תסמונת משונה. זו המוזכרת בפרק האחרון בספר ,'שתי עונות אישה', ומכונה – אימהות. אך יותר מהגילוי על עתליה, הופתעתי מכך שבי מעולם לא עלה צורך או רצון לפגוש אותם. לא תהיתי מה עלה בגורלם, מה מינם, או למי הם דומים. האם הייתי בכלל מסוגלת לזהות ביולוג שלי?. עתליה שמכירה אותי כמהירת מחשבה וחדת לשון נעצה בי מבט מודאג. חייכתי חיוך עקום ואמרתי שזה רק כאב מההתכווצויות של הרחם. ליטפתי את הבטן שהתכווצה בכאב לא מוכר והוספתי שזה בדיוק כמו שאמרה. הסימן הראשון. דימום חזק וכואב. הבטנו אחת אל השניה ומשם אל מפתח הירכיים שלי. הן היו יבשות. דמעות נקוו בעיניי. לא רחוק היום. התיישבתי על הכיסא. עתליה התקרבה אלי אך אני מנעתי ממנה להתקרב והזכרתי לה שהיא ואני מסונכרנות דמים וסביר שיקראו לנו לצאת באותו יום. ביקשתי ממנה שלא תשאיר אותי לצאת אל הנדידה לבד. עתליה חפנה את פני בכפות ידיה, ובהבל פה מתוק של פוטיפור פטל ענתה "את יודעת כמה אני אוהבת אותך, נכון?".

התעוררתי לשמע צווחות אימה שהדהדו ברחבי הפגודה. הייתי לבד במיטה. הבטן שלי התהפכה. מיהרתי לקום ולרוץ אל האולם המרכזי יחד עם שאר הנשים שהתעוררו מהצרחות. הן נעצרו בכניסה. מבטן קפוא בבעתה אל רצפת הגומידם. זו הייתה ספוגה כליל ולא יכלה להכיל עוד את כמויות הדם שפרצו ונשפכו מבטנה השסופה של עתליה. עיניה הצהובות, חסרות מבע, נותרו פקוחות. הסכין לצידה, על פניה חיוך קפוא. דחפתי את הנשים ופילסתי דרך אליה. קרסתי, ממררת בבכי. נעמי, האחראית על אי הנידה, דרשה שאסיר מייד את הדם שנדבק אלי. תחתיי שיירת סירות הדייגים, סיימו לשלוף את הרצפה הספוגה והכבדה ולהחליפה בזריזות ברצפה חדשה שהמשיכה לספוג את הדם שהמשיך לפרוץ מעתליה. "עדיף כך" פלטה נעמי " דגים לא מבדילים בין דם לדם".

*

קולו של צופר הערפל נשמע ברחבי אֶרֶץ. קורא לזקנות להתייצב אל המזח. סיימתי להדיח כלים וייבשתי את השיש והכיור. הבטתי סביב על הבית ששימש אותי כל השנים. לא היה בו הרבה. את מעט הרהיטים והחפצים הותרתי כפי שהם, אולי ביום מן הימים יעבור ביולוג מול הבית הריק ויחפוץ לעצמו כלי כזה או אחר. חייכתי. הרי גם אם יצא ממני, כלל אינו מודע לקיומי. ובכל זאת, המחשבה על ביולוג מוצא כלי ששימש אותי וכעת ישמש אותו, העלה חיוך בין שפתי. דמייני איך ביולוג עונד תכשיט שלי, או תולה עבודת רקמה מעשה ידיי, לקשט בה את ביתו,. גל חום התעורר בי באותו מקום בבטן שקודם כאב.

מקרוב ומרחוק התקבצו שאר מסולקות הדמים, פוסעות לבדן באיטיות בדרכים המובילות אל הנמל. האונייה כבר חיכתה במזח. הים היה רגוע וצלול. היו אלו שבכו והיו אלו שתמכו בהן. צעדתי במעלה כבש האונייה והמשכתי אל צידו השני של הסיפון. בקרוב תחל האונייה את מסע הנדידה אל דילמוּן. הזקנות נופפו בידיהן אל הנותרים בנמל. עמדתי בגבי אל המזח, חושבת על עתליה. יציבה, בגו זקוף, הבטתי קדימה, אל קיר הערפל הסמיך באופק. לא הסתובבתי להביט אחור, גם כשהאונייה החלה לשוט.

*

שעת השקיעה יפה בדילמוּן השמיים נצבעים בכתום וצהוב, מזכירות את עיניה של עתליה. זוהי השעה האהובה עלי ועל יתר הזקנות. אנו יורדות אל החוף, בידינו כוסות של מאי תאי או סנגרייה. עצי דקלים מתנופפים מעלינו, מוודאים שגלי החום שפורצים מאיתנו יותירו אותנו רגועות ונינוחות. אני מקפידה להביא איתי כוס משקה נוסף, לעתליה.

*מסולקת דמים- "זקנה שעברו עליה שלש עונות משהזקינה ולא ראתה הרי זו מסולקת דמים"

שולחן ערוך יורה דע קפ"ט כ"ח