מלחמת ההכחדה

"ברגעים אלה ממש ספינות הפליטים האחרונות מתכוננות להמראה. המשימה שלנו פשוטה, אך קשה. עלינו להדוף את האויב עד שהספינה האחרונה תעזוב את סביבת כדור הארץ. אנחנו לא צריכים ולא מצפים לנצח, אלא לשרוד, להישאר בחיים כדי שיום אחד נשוב ונציל את אחינו שנותרו מאחור."

קולו של מפקד הספינה נדם. כל שנותרה הייתה ההמתנה מורטת העצבים עד שהאויב יגיח. עומר עצם את עיניו ונשם עמוק ולאט בניסיון לשמור על רוגע בתוך תא הטייס הזעיר שלו, אך הטלפון שלו צפצף. מבט חטוף גילה שמדובר בהודעת וידאו מאמא שלו. עומר בלע את רוקו ופתח את ההודעה.

"עומר הגיבור היקר שלנו," אמא שלו אמרה בהקלטה. אביו ואחיו אביב נראו מאחוריה, הבעת הפנים שלהם הייתה מתוחה, אך אימו חייכה באושר. "השם עשה איתנו חסד ענקי. ברגע האחרון קיבלנו כרטיס לספינה שיבת ציון, והחלטנו לתת אותו לסתיו. אנחנו יודעים שאתה שם למעלה, שומר עלינו. אנחנו נהיה בסדר בבונקר שלנו, אבל סתיו…היא צריכה שהאח הגדול שלה יגן עליה. תשמור על עצמך, ותשמור עליה, ושהשם יגן ישמור על שניכם."

אימו השתנקה, ולקחה רגע להירגע לפני שהצליחה לחייך שוב.

"אני אוהבת אותך, עומר שלי. בעזרת השם כולנו נהיה שוב ביחד-"

" האויב זוהה!"

"כל העמדות, היכונו לפתוח באש!"

"טייסים, היכונו לשיגור!"

הקריאות בקשר קטעו את סוף ההקלטה, ויחד איתן עלה קול אזעקה ברחבי הספינה. עומר פתח את המכסה של כפתור השיגור והמתין להוראה לצאת לקרב. יותר מההמתנה הארוכה למפגש עם האויב, הרגע מורט העצבים ביותר היה ההמתנה בין תחילת הקרב לרגע שבו הוא וחבריו לטייסת מצטרפים אליו. טייסת של חלליות קרב היוותה טרף קל למשחתות ונושאות המטוסים של האויב, אך היא הייתה נחוצה על מנת להתמודד על חלליות הקרב של האויב. הן היו בעלות יכולת תמרון גבוהה, והתותחים של ספינות המלחמה התקשו לפגוע בהן, לפחות בלי להזיק אחת לשנייה, או לעצמן.

הדקות חלפו, ופיצוצים הרעידו את הספינה בתדירות הולכת וגוברת, עד שסוף סוף מפקד הספינה נבח לתוך הקשר את הפקודה לה עומר המתין.

"הזנק! הזנק! הזנק!"

עומר לחץ על כפתור השיגור ובתוך שניות מצא את עצמו בלב סופת התחמושת.

סתיו הפנתה מבט אחרון לכיוון הכניסה של הבונקר לפני שזו נסגרה וכוסתה במה שנראה כמו אדמה וצמחייה טבעיים.

"קדימה, אין הרבה זמן. הקיפודים עוד מעט פה, ואם תאחרי אף אחד לא יחכה לך," לוחמת משמר הגבול האיצה בה.

סתיו נכנסה לרכב הצבאי, שהמריא והאיץ לכיוון נמל החלל רמון. הנוף חלף בהרף על פניה בזמן שמחשבות נוגות חלפו בראשה. מתי תראה שוב את הוריה, את אביב, את עומר? מתי תחזור הביתה לכדור הארץ, לישראל?

הרכב הקטן נחת על מסלול ההמראה מאחורי ספינת משא ענקית. הלוחמים זירזו אותה לצאת מהרכב והושיטו לה את מזוודתה תוך שהם דוחפים אותה לעבר פתח הספינה.

"קדימה, להזדרז! את האחרונה!" מישהו צעק אליה מבפנים.

סתיו העפילה לתוך הספינה, אך הלוחמים נותרו מאחור.

"בהצלחה, תשמרי על עצמך!" אחת הלוחמות קראה מאחוריה.

ברגע שדרכה על הרצפה של החלל הפנימי, החלה הדלת, ששימשה כרמפה, להיסגר. סתיו הסתובבה וצפתה בקרן אור השמש האחרונה נעלמת.

"אל תעמדי שם! תתפסי עמדה ותחגרי את עצמך. אנחנו ממריאים עוד רגע!"

סתיו גררה את המזוודה שלה פנימה וחיפשה מקום פנוי, אך החלל הגדול היה מלא עד אפס מקום. הספינה החלה לזוז, והיא התנודדה על רגליה, כמעט נופלת.

"ילדה, יש פה מקום פנוי," קול קרא לעברה.

סתיו הביטה לכיוון שממנו הקול הגיע, ומצאה אמא צעירה מנופפת לעברה ממקום ישיבה על דופן הספינה. היא מיהרה אליה, בקושי מצליחה להישאר עומדת, ומיהרה לחגור את עצמה ולקשור את המזוודה הבודדת שלה.

"תודה," היא התנשמה.

"שלום, אני ענבל. שלושת השובבים האלה הם הילדים שלי," שכנתה הציגה את עצמה.

שיערה היה מכוסה במטפחת פרחונית, והגדול מבין שלושת הילדים נראה כלא יותר מבן שש, עם פאות ארוכות ומסולסלות וכיפת צמר אפורה שכיסתה כמעט את כל ראשו.

"קיבלנו רק ארבע כרטיסים, אז בעלי נשאר מאחור. גם ככה היו צריכים אותו בצבא," ענבל הסבירה מבלי שנתבקשה.

לרגע סתיו הרגישה צביטה בלב. אם הכרטיס שלה היה הולך לבעלה של ענבל אז כל המשפחה הייתה יכולה להיות יחד, והיא גם הייתה יכולה להיות עם המשפחה שלה. אך היא גירשה את המחשבה מראשה. היא לא ידעה בזמן, ועכשיו כבר היה מאוחר מידי לשנות משהו. חוץ מזה, ההורים שלה שמחו שהם הצליחו לפחות לשלוח אותה למקום בטוח. גם אם זה לא מה שרצתה, היא לא רצתה להוסיף לדאגות והחרטות שלהם.

ככל שהספינה האיצה כך הרעידות שלה התגברו, ואז, כשהאטמוספירה נהייתה דלילה מספיק, הן החלו להיחלש. דמעות נקוו בזוויות עיניה ומשהו בחזה שלה התהדק. היא מצאה את עצמה מייבבת בבכי, והיא לא הייתה לבד. כולם ידעו שהיום הזה יגיע, שהם ייאלצו לנטוש את כדור הארץ, אך איש לא באמת האמין שזה יקרה. היא, כמו רבים אחרים, אחזה נואשות בתקווה, באמונה, שה' לא ייתן לזה לקרות, שהצבאות המאוחדים של האנושות ימצאו את הדרך להתגבר על האויב המשותף. עתה התקווה הזו נכזבה, והיא נאלצה להגיד שלום לבית היחיד שהכירה, מתוך ידיעה שבתוך זמן קצר הוא יושמד.

זה לא היה העולם הראשון שהחייזרים, שכונו קיפודי חלל בשל הדמיון שלהם לקיפודי חלל, כבשו. לפני שני דורות, לאחר הפיתוח של מנועי יונים המסוגלים לעבוד בתוך האטמוספירה, האנושות התפשטה לכל מערכת השמש, אם כי המחסור בתנאי מחיה נאותים בכוכבי לכת וירחים אחרים, כגון יונוספרה שתגן עליהם מקרינה, טמפרטורות שניתן לשרוד בהן, כח כבידה חזק מספיק, וכמובן המחסור באוויר שניתן לנשימה, הגבילו מאוד את קצב ההתפשטות. המושבות קמו סביב למתקני כרייה ועיבוד של מחצבים, מתקנים חקלאיים, מתקנים מדעיים, ומתקני ייצור של רכיבים ומוצרים מוגמרים. המטרה של המושבות הייתה לספק מקום מגורים לעובדים, ולא יישוב לשם יישוב.

עשרות שנים אחר כך פותחו מנועי עיוות שכיווצו את החלל שלפני הספינות, ובכך אפשרו לעקוף את המגבלה של מהירות האור. קצב ההתפשטות של האנושות גבר, והיא התפשטה למערכות הכוכבים שמסביב, והמשיכה להתפשט עוד ועוד ביקום שנדמה היה כריק מחיים, עד שהם הופיעו.

עולם אחרי עולם נכבשו. מושבה אחרי מושבה נחרבו. גשושיות נשלחו לאמוד את הנזק, והצילומים שלהן הראו שהחייזרים לא הסתפקו בהרג של בני האדם, אלא מחקו כל זכר לכך שבני האדם נכחו שם אי פעם. מושבות שלמות נמחו כלא-היו, בלי שאף מבנה, כלי תחבורה, או כל עצם אחר מעשה ידי אדם נותר מאחור. אם מישהו שרד במסתור תת-קרקעי, לא הייתה להם כל דרך לדעת על כך. ניסיון ליצור קשר רק היה חושף הן את השורדים והן את כוחות החיפוש לידיעתם של החייזרים. זה היה הגורל שחיכה למשפחתה של סתיו, לחבריה, לכל מי שנותר מאחור, תקוע על כדור הארץ. הם יכלו רק להתחבא בבונקר ולקוות שהאנושות תנצח לפני שמלאי המזון שלהם יגמר, ולפני שהחייזרים ימצאו אותם.

הקרב האחרון על מולדת האנושות היה שקט בהרבה ממה שעומר היה מצפה לו היה עדיין טירון. את רוב המידע שנזקק לו הוא קיבל מהתצוגה שלפניו, בין אם אלו היו המיקומים והתנועות של הכלים השונים בקרב, או קריאות לעזרה, כך שהקשר היה שקט חלק לא מבוטל מהזמן. רעשים של מנועים, ירי, ופיצוצים לא נשמעו בחלל, אז הוא שמע רק את הקולות שבקעו מהחללית שלו.

מבט חטוף בתצוגה גילה שאין שום כלי אויב שקרוב מספיק לאיים עליו, אז הוא לקח סיכון קל והחליף את התצוגה למבט-על על שדה הקרב וסביבתו. בקצה הופיעו ספינות אזרחיות שעוזבות את כדור הארץ. כפי שתוכנן, הן התקבצו לאיטן לצי אחד. כאשר כוחות האנושות ייסוגו ממערכת השמש, הם יצטרפו לצי האזרחי על מנת להגן עליו. הציפייה הייתה שהאויב יתמקד בכיבוש וטיהור כדור הארץ מעקבות האנושות, ולכן לא ירדוף אחריהם. זו הייתה שיטת הפעולה הקבועה שלהם עד כה, אם כי היו מקרים יוצאי דופן.

חיפוש קצת יותר ממוקד גילה ששיבת ציון הייתה בין הספינות המתקבצות, אך היה זה מוקדם מידי עדיין לנשום לרווחה. אפילו אם הספינה המריאה בשלום, עדיין היה סיכוי שסתיו החמיצה אותה. למרות הכוחות הגדולים והלחימה הנחושה, האויב לא הפסיק להתקדם. כל דיחוי בהמראה היה יכול להוביל לכך שהספינה לא תימלט בזמן ותיורט.

"עומר, תפסיק לחלום! יש לנו מטס חדש על הזנב!" מפקד המטס שלו גער בו.

בלחיצת כפתור אחת התצוגה חזרה למצב טקטי, ועומר, יחד עם שאר חברי המטס שלו, חזר לקרב.

הרעידות הפסיקו לחלוטין, וסתיו חוותה את התחושה המופלאה והמבחילה של חוסר כבידה. מסביבה לא כולם הצליחו לשמור על התוכן של הבטן שלהם בפנים, ולא כל מי שרוקן את קיבתו הספיק לשלוף את שקית ההקאות ולהצמיד אותה לפנים לפני שעשה זאת. הריח של קיא טריא, יחד עם המראה של קיא צף באוויר, היה כמעט מספיק כדי לגרום לסתיו להצטרף למקהלת הסובלים ולתרום את תרומתה לאווירה המצחינה.

"איכס! תעיף את זה ממני!"

"אתה הקאת, אתה תנקה!"

מכל עבר נשמעו צעקות וקולות בכי של ילדים, בין שהקיאו ובין שנגעלו מהקיא של אחרים. סתיו עצמה את עיניה והתרכזה בלשמור את מיצי הקיבה שלה בפנים. הדבר האחרון שהיא צריכה הוא לבייש את עצמה ככה. כעבור כמה דקות, ולאחר כמה ניסיונות קומיים של שוכני כבידה מגושמים ללכוד את הקיא הצף בשקיות, רובוט ניקוי הגיח והחל לשאוב את הלכלוך מתוך האוויר ולאסוף את השקיות המלאות. תערובת הריחות של קיא וזיעה נותרה באוויר, אם כי החלה להיחלש בזכות מערכת מחזור האוויר, והבטן של סתיו החלה להירגע.

הורים נאבקו להשאיר את הילדים שלהם קשורים, בזמן שחלק מבני הנוער והמבוגרים שחררו את עצמם ובידרו את עצמם בשחייה באוויר וכל מיני פעלולים, מה שלא עזר להורים לשמור את הילדים שלהם רגועים ותחת שליטה. בתוך דקות החלל הפנימי של הספינה התמלא באנשים צפים מכל הגילאים, ושוב נשמעו קולות של ילדים בוכים, הפעם כיוון שקיבלו מכה.

הטלפון של סתיו צפצף ולרגע, בניגוד לכל היגיון, היא קיוותה שזו הייתה הודעה מהוריה, או החברות, או אפילו אביב. אבל לא, הדבר היה בלתי אפשרי. לפי מה שהיא ידעה, ברגע שספינה יוצאת מתוך התחום של כח הכבידה היא מפעילה את מנועי העיוות שלה, והמהירות שבא היא גומעת את המרחקים מכפילה את עצמה פי כמה וכמה. בהתחשב בזמן שעבר הם כבר היו הרבה מעבר לטווח שבו טלפונים יכלו לתקשר האחד עם השני. תקשורת ארוכת-טווח הייתה אפשרית, לפחות עבור הודעות מוקלטות, אך לרוב הייתה שמורה לצרכים חיוניים.

היא הדליקה את הצג ונשימתה נעתקה לרגע.

"היי סתווי, שומר עלייך. ניפגש בכוכב שחר חדש, בסדר? זה איפה שהספינה שלך הולכת, נכון?"

הוא קרץ וההקלטה הסתיימה.

"יא אידיוט! תתרכז בקרב!" היא צעקה עליו.

לאחר שהייתה קשורה למושב במשך שעות סתיו החלה להרגיש צורך דחוף לקום, ולא רק כדי להזיז את הגוף.

"איפה השירותים?" היא שאלה את שכנתה.

האישה התפנתה לרגע מההתעסקות עם ילדיה והכווינה אותה.

סתיו שחררה את עצמה מהמושב ודחפה את עצמה קלות לכיוון הרצוי. התחושה שהיא צפה ומשייטת באוויר הייתה מוזרה. לא הייתה את הסמיכות וההתנגדות של מים. לרגע היא נדמתה לעצמה כבלון שאיבד בדיוק מספיק הליום כדי לא להתרומם ולא לנחות.

"היי, תסתכלי לאן את מרחפת!" האיש שהיא התנגשה בו גער בה.

"סליחה!"

סתיו מיהרה לחתור באוויר כדי לנסות לעקוף אותו ולהמשיך בדרכה, אך הדבר לא היה קל כפי שנדמה. האוויר היה דליל, והיא הייתה צריכה להיזהר להניע את ידיה קדימה כשהן מופנות הצידה כדי לצמצם את ההתנגדות, לחפון את האוויר, ולדחוף אותו אחורה. כל תנועה דרשה חשיבה ומודעות.

לבסוף, לאחר דקות רבות של מאבק ועוד כמה התנגשויות, היא הצליחה לתמרן כל הדרך עד השירותים, שהיו תפוסים, כמובן. התור השתרך לאורך המסדרון, והפליטים הנואשים נאחזו במעקה על מנת לשמור על מקומם בתור. סתיו תפשה את מקומה בסוף והתאמצה ככל יכולתה להתאפק בזמן שהתור התקדם לאיטו.

"אין איזשהם שירותים אחרים בספינה?" היא תהתה בקול. זה לא היה הגיוני שיהיה רק חדר שירותים אחד עבור כל מאות הנוסעים.

"זו ספינת משא שהוסבה רק ברגע האחרון לספינת פליטים. יש רק עוד שירותים אחד, בקצה השני. אם את רוצה את יכולה ללכת לשם, אבל מי יודע אם יותר פנוי שם מאשר פה." אחד המתאפקים הכבדים טרח לענות לה.

"לא, תודה."

חוץ מזה שהיא לא ידעה מה המצב שם, רק המסע עצמו היה מהווה אתגר לא פשוט בשעה שהצורך שלה רק הלך ונהיה דחוף יותר ויותר.

כשהתור שלה סוף סוף הגיע היא טסה פנימה כל כך מהר שהיא כמעט התנגשה בקיר, והיא בקושי הספיקה לסגור את הדלת ולמקם את עצמה לפני שהגוף שלה נכנע ושחרר את מטענו. הרעש והרוח מהמשאבה שאספה את ההפרשות הרגישו מוזרים, אבל בהתחשב בנסיבות הם לא הפריעו לה במיוחד לנוכח ההקלה העצומה.

"תודה ששמרת לי על החפצים", סתיו אמרה לשכנתה, ענבל, כשחזרה מהביקור בשירותים.

"אין בעד מה."

לאורך השבועות הבאים סתיו מצאה את עצמה עוזרת לענבל לטפל בילדיה. שלושה ילדים קטנים ומלאי מרץ היו קצת יותר מידי עבור אם צעירה לטפל בהם לבד, בייחוד כשהמרחב שבו הם יכלו לעשות צרות פתאום קיבל ממד שלישי. הם לא הפסיקו להתעופף ברחבי הספינה, בייחוד למקומות נסתרים או אסורים, לחטוף חפצים, ללחוץ על כפתורים, ולריב עם הילדים האחרים, התנהגות שלא הייתה יוצאת דופן בין הילדים בספינה אך שגעה את המבוגרים.

לסתיו לא היה אכפת לעזור. היא הייתה צריכה משהו לעשות, משהו שיסיח את דעתה מהמצב, ממה שהשאירה מאחור, מהסכנה והמסכנות. משהו שייתן לה מטרה חיובית. הטיפול בשלושת הזאטוטים השובבים סיפק לה את זה.

לאורך הדרך היו ספינות אספקה שהתחברו לשיבת ציון על מנת למלא מחדש את אספקתה הדלילה, אך הספינה אפילו לא האטה בדרכה לחוף מבטחים. העגינות הללו היו תכופות, לפחות פעם אחת עבור כל מערכת שמש שעברו דרכה, כיוון שהחלל שבדרך כלל שימש לאחסון שימש עתה למגורים.

לאורך השבועות הארוכים של המסע הריח בספינה הלך והחריף. ממחזרי האוויר פשוט לא יכלו לעמוד בנטל של טיהור האוויר מהריחות של מאות אנשים בחלל סגור, והגישה למקלחות הייתה מוגבלת, עם רמות ביקוש שהן פשוט לא נועדו לעמוד בהן. הדבר הטוב ביותר שניתן היה לומר על האוכל היה שהוא אכיל, אבל גם לזה היא התרגלה, לא שהייתה לה ברירה. אך הדבר הקשה מכל היה המחסור בפרטיות. רק חברי צוות הספינה קיבלו חדרים פרטיים, בזמן שהנוסעים אכלו, ישנו, וביצעו את כל הפעילויות שלהם בחלל המשותף שהיה פעם תא המטען.

"שחר חדש באופק!"

ההכרזה הבומבסטית של הקברניט במערכת הכריזה היוותה הקלה עצומה לכולם. המשמעות הייתה שבתוך כמה שעות בודדות הם יוכלו סוף סוף לצאת מהכלא המתכתי, למתוח רגליים, ולראות את כיפת השמיים. אומנם זה לא היה כדור הארץ, אך זה היה כדור כלשהו עם אדמה ומרחבים.

לפתע כמה שעות נדמו כנצח, וסתיו הרגישה שהיא לא יכולה לחכות עוד עד שתגיע, כאילו תתפרץ מתוך עורה אם לא תצא כבר מהספינה. במהלך המסע כולו היא קיבלה רק כמה הודעות בודדות מעומר, מתי שיצא לו להיות בטווח קרוב מספיק כדי להתחבר לרשת הסלולרית של הספינה. זה היה רחוק מלספק את הצורך שלה בקשר עם הבית, עם המשפחה, והחדשות המעטות שהגיעו אליהם מכדור הארץ לא היו טובות, בלשון המעטה.

סתיו התעופפה במסדרונות הספינה במהירות הולכת וגוברת, מניעה את עצמה קדימה על ידי משיכה במעקים ומאחזי יד ודוחפת את עצמה מהקירות בניסיון נואש להפיג מעט מהמתח שאחז בה, והיא לא הייתה היחידה. לא אחת היא חזתה במספר נוסעים נרגשים ונרגזים מתנגשים האחד בשני, ואף בקטטות שהתפרצו לפתע על זוטות, אם כי היה קשה לריב אחד עם השני כשכל מכה שלחה את שני הצדדים מתעופפים בכיוונים הפוכים.

"כל הנוסעים מתבקשים לקשור את המטען שלהם ולחגור את עצמם. אנחנו עומדים להיכנס לאטמוספירה בעוד כעשרים דקות!"

ההודעה תפשה אותה בהפתעה. איכשהו במהלך המרוץ הפרטי שלה היא איבדה את חוש הזמן. היא מיהרה לחזור לחלל המרכזי ועזרה לענבל לאסוף ולחגור את הילדים לפני שקשרה את עצמה למקומה, ולא רגע אחד מוקדם מידי. יחד עם הקליק של האבזם האחרון הגיעו הרעידות הראשונות. שיבת ציון החלה להיכנס לאטמוספירה.

הרעידות לא היו חזקות כמו בבריחה מכדור הארץ. האטמוספירה של שיבת ציון הייתה דלילה מידי, ורעילה עבור בני אדם. אך לפחות היה מספיק ממנה כדי לא להזדקק לחליפות חלל רק כדי להסתובב על פני השטח, וכוח הכבידה היה קרוב לזה של כדור הארץ, אם כי מעט חלש יותר.

ככל שהזמן חלף כך הגוף של סתיו נהיה כבד יותר ויותר, עד שההרגשה הישנה והמוכרת של הימצאות על פני כוכב לכת חזרה במלוא עוזה, סימן ברור לכך שהמסע עמד להסתיים. ואכן כעבור כמה דקות הספינה נחתה קלות, ומייד אחר כך נשמעה הודעה מהקברניט.

"כל הנוסעים מתבקשים לאסוף את חפציהם ולהתקדם לעבר היציאה. ברוכים הבאים לשחר חדש."

סתיו הייתה להוטה לצאת כבר, אך מבט חטוף בענבל והילדים הזכיר לה שהיא לא לבד. היא עזרה לענבל לשחרר את המזוודות שלה. הילד הגדול לקח את המזוודה הקטנה, סתיו לקחה את המזוודה הגדולה והמזוודה שלה, ענבל לקחה את ידיהם של שני הילדים הקטנים בידיה, ויחד הם הצטרפו לתור הארוך החוצה.

ככל שהתקרבו לפתח, כך האור מבחוץ הלך והתגבר. עבור העיניים שלהם, שהסתגלו לאור החיוור של הספינה, האור החזק בהרבה של ההאנגר היה כמעט מעוור. התור התקדם לאט משסתיו הייתה רוצה. עכשיו שהם נחתו סוף סוף, כל רגע של דיחוי נדמה כעינוי. אולם לא חלף זמן רב וגם התור שלה הגיע.

היא וענבל הציגו את מסמכי הזיהוי שלהן לנציגים הממשלתיים שעמדו בפתח. הם שאלו אותן מספר שאלות, שלהן סתיו ענתה בקוצר רוח, ולאחר שסיימו אפשרו להן סוף סוף לצאת. סתיו התקשתה להאט את צעדיה כדי להישאר עם ענבל, וראשה הסתובב כמו קרוסלה במאמץ לבחון כל פרט בסביבתה החדשה.

מחוץ להאנגר הן מצאו את עצמן במסדרון ארוך שהוביל לאולם קבלת פנים שהזכיר במשהו את נמל החלל רמון. סתיו בחנה את פני האנשים בקהל, מחפשת פרצוף מוכר, כשמישהו קרא בשמה.

"סתיו, אני פה!"

סתיו הסתובבה ומצאה את עומר מנופף אליה מעבר למחיצה. המזוודות נשמטו מידיה בשעה שהיא רצה אליו. עומר קפץ מעל המעקה, והיא זינקה אל תוך זרועותיו הממתינות.

"עומר, אני כל כך שמחה שאתה פה. אין לך מושג."

"אני חושב שדווקא יש לי."

היא קברה את פניה בחזהו, שלא יראה שהיא בוכה, אבל הוא הכיר אותה טוב מידי. הוא טפח על ראשה בעדינות ביד אחת, בזמן שהיד השנייה שלו עטפה אותה.

"אל תדאגי בקשר לאבא ואמא. לפי הדיווחים שראיתי החייזרים עסוקים כרגע עם הערים הגדולות, טוקיו, שנחאי, ניו דלהי, לוס אנג'לס, קהיר, וכאלה. יכול להיות שעד שיגיעו לתל-אביב כבר נתחיל את מתקפת הנגד שלנו."

"באמת?"

"באמת. הצלחנו ללכוד הרבה מהכלים שלהם, והמדענים והמהנדסים שלנו כבר הצליחו לפענח חלקים מהדרך שהם עובדים. בזכות הגילויים החדשים כל הציים של כל המדינות והחברות עוברים שדרוגים, וכבר התחלנו לייצר דגמים חדשים ומשודרגים. אפילו הספינה שלי היא דגם חדש, וכך גם חללית הקרב שלי. איבדנו את כדור הארץ, אבל אנחנו רחוקים מלהפסיד את המלחמה."

סתיו שחררה את עצמה מאחיזתו של עומר ולקחה צעד אחד אחורה כדי שתוכל להביט בו בפנים.

"אבל כמה זמן זה ייקח? מתי נוכל לחזור הביתה?"

עומר הניע בכתפיו.

"כנראה שנפסיד עוד כמה מערכות שמש, אבל קצב ההתקדמות של האויב הולך ופוחת וההתקפות הנגד שלנו נהיות יותר אפקטיביות. קשה להם להגן על כל כך הרבה שטח עם הכוחות המוגבלים שלהם, בייחוד בזמן שהם גם עסוקים בלטהר אותו."

"ומה איתך? אני לא רוצה להישאר פה לבד."

עומר חייך ברכות.

"אנחנו נישאר פה לכמה ימים, אבל אחרי זה אני צריך לחזור לקו הקדמי."

"ואת לא תהיי לבד," קולה של ענבל הפציע מאחוריה. "אם תרצי או לא, את כבר משפחה עבורנו."

סתיו הסתובבה וראתה שלושה פרצופים קטנים בוהים בה. אחד מהם היה עסוק בלחטט באף.

"תודה. אני שמחה להמשיך להיות איתכם."

היא פנתה שוב לעומר.

"עם כולכם."