מילים של ערפל

פואמת ארבעת המחוזות

וכחל מכחל היו, מנהרות הכסף זוהרים ופתלתלים ומכחול עמוק ונצחי ומהמים הגדולים אי שם מעבר לאופק, בם לא חזתה עוד עין אדם.

וסחף גשמים ובוץ ורפש שם יופי לא נמצא אך בחיפושי עידנים. שם בהדר ובהוד שוכבים יופי מתפרץ ופרחים למודי בצורת.

ובהרה האור הבהיר שזולג מקצות עננים. של אש שמיים ואש אדמה. כי בוהרת בוערת אור שלהבות עד שגוועת במהרה אל הלא כלום.

ובין ערביים יום ולילה לא יבדילם. כי שם היו וכאן היו ואולי אף לא היו ונדמו כחלום. כי קסם שעת דם וארגמן, כי קסם אור הלהבה ואור הבדולח, שלהם הוא. וירתמום ויוסיפום לכוחם.

כעשן חודר הערפל לפינות הנידחות של העולם. בוחן בעין רוח חיי ומות אדם. חולף בצל השקט בכל אשר קיים. ונעלם.

 

ביום בו יכולתי לנשום שוב, הייתה זו נשימתי האחרונה. נשימה חטופה זו הייתה, מתוקה-מרירה ומלאת כיסופים. כל כך רציתי להמשיך, לחיות, כפי שלא חייתי כבר חמישים שנה, אך לא יכולתי, ידעתי בדיוק מה עשיתי. ולא הייתה בי חרטה.

היה זה שבוע לאחר שעזבת. שבעה ימים לאחר שבשל מחסור בכישרון, נאלצת לברוח מאותה כחל היפה והנאורה שלנו. שבעה ימים לאחר שיצאת לחיות את חלומותי השבורים. ידעתי שזה יקרה עוד מההתחלה, אתה דם מדמי, נועדת להקשיב, ללמוד, לא ליצור. "חפש אותנו" היו המילים האחרונות שאמרתי לך. "חפש את הערפילים".

וכך, לאחר ששלחתי את האדם היחיד שאהבתי מאז מות הוריי למשימת התאבדות, אני פונה לעבודה. יש עוד הכנות רבות עד עזיבתי. אני לוקחת קצת אוכל, גפרורים, קצת בגדים, קצת כסף, ציור נוראי שציירת כשהיית בן חמש (כבר אז ידעתי שאין לך כישרון). מנסרה משולשת שניתנה לי בתקופה שלפני, ואין לי לב לזרוק. וכמובן, הספרים.

אני מוציאה את המרד הפרטי שלי מהתא הנסתר בארון. ארבעת הספרים מונחים כעת על ברכיי. כל אחד בגודל וצבע שונה. האחד, ספר היסטוריה סטנדרטי, נדיר. שנכתב על ידי היסטוריון מכחל ומזכיר את הערפל בשני משפטים בעמוד 218. השני, ספר סיפורי אגדות לילדים, מלווה באיורי מים צבעוניים ודפיו מצהיבים בשוליים. השלישי הוא ספרון דק שדפיו שחורים, ועל כריכתו מוטבעות באותיות זהובות המילים "חוכמת ערפל". הרביעי הוא אסופה של שלושים ושניים דפים מודבקים יחדיו, מונחים בתיקיית עור. זיכרונותיי.

אני לוקחת אותם איתי, ובהגיעי ליעדי כשבוע לאחר מכן, מחביאה אותם בכוך קטן. עם קצת מזל, אף אחד לא ימצא אותם לעולם.

האשמה שאני מרגישה עולה וגוברת. הייתי יכולה לעשות יותר, הרבה יותר.

דבר יפהפה הוא האש. בדיוק כפי שהוא נורא. היא מכלה הכל. את חדר הילדות שלך, את המטבח המרוהט למשעי. את ציורי הקיר בקנבס ושמן שציירה לנו שכנה שהייתה כל כך גדולה וחשובה, שאיש לא זוכר את שמה עוד. גם את הרגשות מכלה האש, ובהיותי פונה והולכת מהמקום שמעולם לא יכולתי לקרוא לו בית בלי לפרוץ בצחוק מתגלגל, כל זיק שנאה ואהבה שהיה לי למקום הזה נעלם כלא היה.

 

אימי מעולם לא הייתה אדם חזק. למעשה, כל חיי היא הייתה מעין… שבר כלי. כמו חתיכה ממשהו שהיה אמור להיות יפה, אך החתיכות האחרות מפוזרות היכנשהו ברחבי תבל, וכל מה שהיא לבדה זה רק קצוות משוננים. עיניה היו רטובות תמיד, בגוון מוזר של אפור שלא ראיתי מעולם אצל אף אחד. היא הסתובבה בבית חסרת מנוח, כמו חיה כלואה. היא לא עזבה אותו מעולם, אפילו לגן יצאה רק לעיתים רחוקות. התקפות הזעם שלה היו הדבר הנורא ביותר שחוויתי מעודי, התקפות הייאוש שלה היו גרועות אף יותר. "משוררים" הפטירה בביטול אחת השכנות שלנו פעם "כמה שהם מוכשרים ככה הם מסובבים במוח". ואכן, ספרי השירה של אימי היו יוצאי דופן, מלאים בכאב מוזר, חוטי מחשבה קטועים, שמובילים למקומות אותם לא היית יכול לצפות לעולם. גם עכשיו, שנים רבות לאחר מכן, כשאני קורא את מילותיה השזורות בקפידה, אני לא יכול שלא להרגיש קנאה נושנה מהולה בעצב טרי. לי מעולם לא היה כישרון כזה. למעשה, לי לא היה אף כישרון, זו הסיבה שאני כאן.

 

אין זה מסע הירואי. למעשה, אינני בטוחה שניתן לקרוא לזה בכלל מסע. הוא נמשך שבוע ימים. כל הדרך מפרברי עיר הבדולח לקצה הדרום מזרחי של מחוז כחל. שלושת מגדלי הזכוכית של עיר הבדולח מנצנצים באיום מזמין בעודי יושבת ברכבת ההומה המובילה מזרחה. שלושת הכוכבים בראשם של המגדלים, המסמלים את שלושת המעלות הכחולות: יצירתיות, תבונה ואהבת האדם, מפזרים את קרני השמש באופן המעיד על גאוניותו הרבה של היוצר. אני מוצאת את זה מעט מצחיק, שהכוכב שמסמל את אהבת האדם שבור מעט בקצהו התחתון, וסדק עבה נמשך מקצהו עד למרכזו. להתראות, עיר סיוט יפה שלי, אני לא אתגעגע.

 

"נו, גילי, חכה רגע" הלה צעקה כנגד הרוח השואגת "אתה בטוח שזה לא מסוכן?" כמות נכבדה של היסוס הייתה מהולה בהתרגשות שבקולה. היא חיה בצל אימתן הנוראה של המפלצות האורבות מחוץ לחומה כל חייה. והרעיון של להציץ, ולו לרגע קט, למרחבי מדבר המפלצות המקיף את עירם, עורר בה אימה שהיא לא ידעה שהיא מסוגלת להרגיש.

"נו תרגיעי קצת בייב" גילי הניח יד מגוננת על כתפה "השומרים האחרים עולים לפה כל הזמן, זה בטוח לגמרי".

"כן אבל אתה נהיית שומר סחף לפני כמה, שבוע בערך? אני פשוט… לא יודעת… יש לי תחושה רעה לגבי זה"

"כמו שאמרתי, אין ממה להילחץ, לא רואים שום מפלצות בסביבה כרגע. וחוץ מזה, תסתכלי על הנוף"

הוא צדק, הנוף אכן היה מרהיב. הם התיישבו על החומה ובהו בו במשך דקות ארוכות. חול המדבר הסגיל ככל שהתקרב לקו האופק, וההרים המשוננים, ששכנו ממש בקצה שדה הראיה, היו מוקפים בטבעות ירוקות וכחולות וזהובות, בכל צבע שניתן לדמיין, וגם בכמה שלא ניתן לדמיין. "את יודעת, יש אומרים שההרים הם בעצם מפלצות בעצמם" קולו של גילי עבר ללחישה מאיימת "המפלצות העוצמתיות ביותר בכל העולם. הם זזים כל כך לאט שאי אפשר לראות את זה. אבל… יום אחד… הם יגיעו לכאן… ויאכלו אותך!!!" את המילים האחרונות הוא צעק והתחיל למלא את הלה בדיגדוגים. שהפכו לחיבוק. שהפך לנשיקה ארוכה ומתמשכת. על רקע השקיעה והצבעים המרהיבים של ההרים, זו הייתה הנשיקה המושלמת ביותר שיכולה להיות.

אם גילי היה עושה כל דבר אחר הוא היה זוכר את המדריך שאמר לו להיזהר מהרוחות בשעות הערב, שיכולות להיות חזקות מאוד. שחשוב לדרוך טוב על רצפת החומה, שמלאה אבני חצץ קטנות שעשויות להחליק. שיש בליטות בצידה של החומה, וניתן לתפוס בהן אם מאבדים שיווי משקל. אבל הוא לא זכר דבר מכל זה. ורגע אחרי שחווה את הנשיקה המושלמת ביותר שיכולה להיחוות, הוא מצא את עצמו נופל במהירות למרחבים עצומים של חול תכול.

אין יוצא ואין בא.

הלה לעולם לא תוכל לתאר את מה שחוותה שם. את האימה המשתקת מהחבטה שעמדה לבוא, שמעולם לא באה. את העור השחור, הזרועות, השיניים שבקעו מהאדמה כמו משום מקום. את צליל העצמות המתפצחות. את השנייה האחת ההיא, פחות משנייה, שלאחריה לא נותרה אפילו גופה לקבור.

 

ככל שהרכבת מתרחקת מהאיזור העירוני המוכר, הנוף הופך לפחות ופחות זוהר. מגדלי הזכוכית המרהיבים מתחלפים בבתים קטנים עשויי אבן תכולה. הדרכים הרחבות מתחלפות בשבילים צרים. מתחילים להופיע שדות חקלאיים גדולים, שנראים יותר ויותר עייפים ככל שהרכבת מתקדמת דרומה ומזרחה, בשלב מסוים השדות נעלמים, ויותר ויותר עשבים שוטים מתחילים לתפוס את מקומם. כשהרכבת עוצרת בסופו של דבר בתחנה האחרונה שהיא תיקח אותי אליה, כמעט ולא ניתן לזהות את המקום עם היופי המטופח והנאורות שמזוהים כל כך עם כחל.

כשאתם נמצאים בבירת הבדולח מלאת המדשאות הכחוליות והפרחים הסינתטיים, קל לשכוח כמה סדוקה וגוועת אדמת כחל היא באמת. אבל כאן, באיזורים שאיש לא אמור לדעת על קיומם, כבר אין מקום לצביעות המסנוורת שמאפיינת את האיזורים הראשיים. מכאן קילומטרים רבים לכל כיוון יש רק גבעות בור סדוקות. ומדי פעם צריף עץ או אבן או אוהל קטן. ולפעמים אפילו שדה שלא משנה כמה יעבדו אותו, לעולם לא יניב פרי. ממרחק ניתן לראות בקושי פסי צבע רפים, הם משמשים כנקודת הציון שלי במסעי.

אז אני הולכת.

אני מצפה שזה יהיה קשה יותר, באמת, אישה בגילי לא אמורה ללכת קילומטרים רבים כל כך ברגל, והאיזור הזה של כחל הוא די הררי. הצידה שארזתי איתי מועטה ביותר, ולעיתים במהלך המסע אני תוהה אם אני הולכת למות מצמא. אך האפשרות הזו לא באמת נשקלת ברצינות במוחי. למות עכשיו יהיה… קל מדי.

אין המון מה לעשות במסע כזה, רק ללכת, רגל אחר רגל, צעד אחר צעד, כשרק השמש עדה לייסוריי. אני לא ישנה הרבה במסע, לא אוכלת הרבה. במחשבה לאחור אין לי מושג איזו תשוקה מעוותת מותירה אותי בחיים. ארבעה ימים נמשכת צעידתי הכפויה על ידי רגשותיי. ובאותם ארבעה ימים, אין הרבה מה לעשות, מלבד לחשוב.

מזה הרבה שנים לא חשבתי, לא אמרתי, אני לא בטוחה שאני מסוגלת לכך עוד.

לא הייתי שם כשמפעל חיינו אוין עד היסוד. ספרים עשויי עץ עם חריטות מהודרות. ספרי היסטוריה ובוטניקה. מתמטיקה ואומנות מכל ארבעת המחוזות. מגילות מלאות עדויות של זקנים וצעירים, משוררים ועובדי אדמה. ספרי בישול בכריכה רכה. ספרי שירה דקים, שעדיין נשאו את ריחה המריר-מתוק של אהבה נכזבת. מכתבים שנכתבו בשעות לילה מאוחרות. קבלות על סחורות שנמכרו לפני שבעים שנה. עדויות על מפגשים עם מפלצות של שומרי סחף נועזים. אלפי, עשרות אלפי, כתבים של היסטוריה, של תרבות, של חיים, היו מפוזרים בחמשת מאגרי הידע של ערפל. כולם הושמדו ללא זכר. לא נשרפו, פשוט הועלמו אל הצללים בידיהם המיומנות וחסרות הרחמים של בני הערביים.

ובהיעדרם של אלו שאספו את ההיסטוריה, דבר ממנה לא התרחש לעולם.

כשהגעתי לשם, במקום הספרייה בכחל עמד בית אופרה מהודר. הספריות בבהרה היו חורבות מלאות קקי של ציפורים. את הספרייה בסחף לא הצלחתי לראות כי איזו כת השתלטה על המקום ומנעה ממני להתקרב. וזו שבשטח בין לבין קרובה מדי לכניסה למחוז בין ערביים, אז לא העזתי ללכת לשם. לא יכולתי לאפשר לעצמי להישבר, לא שם ליד החורבות, ולא בכלל. אם הייתי נשברת, הם היו יודעים את זה, והם היו באים.

אנחנו חושבים שקסם הוא תכונה הנובעת מאנושיותינו, שהוא זה שמבדיל ומרומם אותנו מן המפלצות. אך כל אדם שהסתכל בגלגל העין הסגול כליל של בן ערביים, יודע שאין אף זיק של אמת בטענה הזו. הלה ויתרו על אנושיותם במרדפם אחר הקסם. עיניהם חלולות ורגשותיהם חלולים אף יותר. פניהם ריקים ממבע. הם לא מסתכלים לעולם לכיוון שאליו הם הולכים. לכל מקום אליו הם פונים מלווה אותם ריחו החריף של הקסם. אם זו המשמעות של להיות אנושי, אני מעדיפה כבר להיות מפלצת.

הם הגיעו למחנות הערפל בצהרי היום, כשהשמש עמדה בנקודה הגבוהה ביותר בשמיים, ולא ניתן היה להתחמק ממבטה היוקד. לא היה טעם עבורם להסתתר בחשיכת הליל, והם לא היו צריכים אותנו מרוכזים באולמות השינה שלנו. יש להם קסם, ולנו לא היה דבר לעשות מלבד למות.

אני לא הייתי שם. באותה התקופה ניסיתי בכל מאודי לנטוש את חיי הנדודים של אנשי הערפל. כמו צעירים רבים, שרק רוצים לברוח ממגבלות הוריהם, גם אני נמשכתי שבויה אחר היופי המסחרר ומלא החיים של מחוז כחל. בכחל, כל אדם יכול להגשים את ייעודו. כל עוד החלומות שלך גדולים מספיק ויש לך טיפה של כישרון, כל משוררת מרדנית יכולה להיות כל מה שתרצה להיות. באותה התקופה, חשבתי שאוכל לעזוב את עברי, משפחתי, מסורתי, ערכיי, מאחור. חשבתי, שאם אנסה מספיק, אוכל להיות משוררת כחל לתפארת. כמה טיפשה הייתי.

אני לא הייתי שם. לו הייתי שם לא היה אף אדם שיספר את הסיפור הזה. אבל ראיתי את הגופות. אלא שהן לא נראו כמו גופות ממש. הן נראו… הן נראו כמו משהו שתמצאו במוזיאון שעווה על חייהם ושגרת יומם העמוסה של נוודי הערפל. חלקם ניקו את המחנה, חלקם הכינו ארוחת צהריים, חלקם כתבו או קראו משהו, חלקם דיברו בזוגות או בשלשות, חלקם סתם טיילו ביערות הסמוכים. חלקם הביטו לכיוון שממנו באו בני הערביים, במבע של אימה טהורה. אבל רובם בכלל לא שמו לב עד שהיה מאוחר מדי, מחשבותיהם נקרעו וגופם פסק מנשום.

לא המשכתי לחפש לאחר מכן, ידעתי שאין טעם. ו… אם להודות באמת, היה בי יותר מדי פחד. לא היה שום סיכוי שאף אחד אחר שרד- אי אפשר לברוח מאלו שיכולים לקרוא את המחשבות שלך. ערפל רבים חיו לבד או בקבוצות קטנות. אבל גם אותם היה קל למצוא וקל עוד יותר להשמיד. כך שבסופו של דבר, איש לא נשאר, אף אחד לא נשאר, אף אדם, ספר, אבן או נשימה חטופה עם טיפה של ערפל בדמם לא שרד את הטבח. לא יכול היה לשרוד. אף אחד.

מלבדי.

לאחר יומיים של הליכה רצופה, אני כמעט יכולה לראות את ההרים מרחוק. החומה גלויה לחלוטין לעיניי כעת, במלוא תפארתה הקודרת. אותה החומה שמטרתה להגן עלינו, שמבחינה בין מפלצת למפלצת. מבלי להבין שאם נסלק את כל המפלצות מקרבינו, רק השממה והרוח ישארו בתוך העיר. לאחר ארבעה ימים, אני מגיעה ליעדי, השער המזרחי הנטוש.

אני עומדת ליד החומה למשך דקות ארוכות. כעת, כשהחופש קרוב כל כך, תחושת המחנק שאיימה לרסק אותי כל חיי קשה מנשוא. נותר לי עוד דבר אחד לכתוב, פתק קטן ולא חשוב שנתחב כלאחר יד בתיקיית העור. מיועד לאדם אשר ידעתי שיום אחד יחזור, וימצא אותו.

נותר לי קצת קסם, עמום וחסר חשיבות, ששמרתי במיוחד ליום הזה. היום לו ציפיתי בשקיקה כבר שנים רבות, בו יגיע זמני לשבור את כלא אי השפיות שלי, בו יגיע זמני להיות חופשייה שוב. איתו, ועם רצון נואש, אני שוברת את השער החלוד של החומה. ויוצאת.

יהיה זה שקר לומר שאין בי פחד.

יהיה זה שקר לומר שאין בי ציפייה.

כשהמפלצות מגיעות, אני לא עוצמת עיניי, לא מונעת מעצמי לחוש, זמן רב כל כך לא חשתי. וכאשר אני הולכת, ראשי הינו צלול, נפשי הינה שלמה, עיניי פקוחות לרווחה.

 

בני, אתה אולי אינך יודע זאת, אבל אתה האחרון שנותר. על כתפייך מוטלת החובה לדעת את סיפורנו. חיה את החופש שלנו, נשום את הרוח שלנו בכל צעד ושעל במסעך אל המוות הבלתי נמנע. היה מהות החופש. חפש את האמת בכל אשר תלך. אל תדאג, דרכך לא תאבד לך, האדמה הזו שלך מדם. מצא אותנו, דע דרכינו, דע את הערפילים.