מחוץ למים

כשהתעוררתי כבר הייתי מחוץ למים. השמש, איליה הייתי חשוף עכשיו יותר מאי פעם, כמעט ו"טיגנה" את קשקשי הסנפיר שלי (אז לזה הם מתכוונים, אותם תל אביבים מזדיינים, כשגולשים לנו על הרעפים ומדברים על "החום של ישראל").

היא חצתה את המרחק שבין שפת המים לאוויר שנמצא ישירות מעליי רק לפני כמה דקות, מה שאומר שעכשיו… ערב? קשה לדעת. שבירת האור כל כך משונה כאן למעלה.

מבחינה תיאורטית, זה לגמרי אפשרי שבן ים ייסחף החוצה מהקרקעית בעת סערה. מבחינה מעשית, טוב, זה קרה כבר כמה פעמים.

למרות שבהתחשב בשתיקה סביב… כל זה, שהרגישה תואמת את הנושא, היה אפשר כמעט להאמין שהתופעה הזו אולי אינה תופעה.

ואולי זו גם הסיבה לקושי שלי להאמין באמיתות הסיטואציה בה נמצאתי. לא שהייתה לי ברירה.

נשמתי עמוק, דרך הזימים. זה סימן טוב.

הייתי בערך שישים… לא, שבעים מטר מקו המים.

פתטי. כל כך קרוב, ועדיין- המאמץ לדחוף את עצמי הלאה כאילו הכפיל כל "צעד" פי כמה. לא שבאמת צעדתי; הסנפיר מאחוריי, חובט בחוזקה בחול החם ובצדפים שמעליו, היה ההוכחה לזה. אבל גם לא שחיתי. "לצעוד" הייתה המילה היחידה שהכרתי לתיאור התנועה של יצורים החיים מעל המים, ללא היכולת לעוף.

ובעצם, יש עוד מילה. זחלתי.

כן, זה זה.

—

החוף היה נטוש. ולא רק מבני אדם- הוא היה נטוש לגמרי, מכל יצור אחר ששכן בו בדרך כלל. העקרבים, הנמלים והסרטנים, שהיו בדרך כלל מפוזרים על כל רוחבו הבלתי נגמר, לא הראו את הסימן הקטן ביותר להימצאותם פה. אפילו השחפים שהיו אמורים להשגיח על האזור הזה אינם. אולי הם נדדו לפני הסערה.

בני ים, כמו בני אדם- ובניגוד לכמות מביכה של בעלי חיים אחרים, לא כל כך טובים בחיזוי מזג האוויר. מצחיק. אני זוכר את הימים בהם צפיתי מלמטה באנשים פותחים שמשיות, רק כדי לגלות כמה דקות אחר כך שאלו הולכות בכלל לשמש להם כמטריות. אני זוכר כמה צחקתי אז.

"מישהו היה צריך לרסן אותה," הייתי אומר, וחבריי היו מצטרפים. "את הרוח האנושית. אלו שיודעים להתמודד עם כל אסון, אלו שיודעים להמציא בעיה לכל פתרון- אפילו הם לא תמיד יוכלו לדעת ממה להיזהר."

או הו, איך שגלגל מסתובב.

בפעם הבאה, אני אצפה בשחפים. כל ערב, ואז אני אוכל להתכונן. את הסערה הבאה אני בוודאות אקלוט בזמן. דבר כזה לא יכול לקרות פעמיים, לא לבן ים אחד! מסובב את הראש כדי לבחון את המרחק, ועכשיו אני…

חמישים מטר מקו המים.

יש אלוהים.

התפילות שלי בקרקעית אף פעם לא עבדו. אבל אולי עכשיו, כשאני קרוב אליו יותר בכמה מאות מטרים, הוא יוכל לשמוע.

"אוי, אלוהים. אבוש. יא באבא, קח אותי מפה. כאילו, תחזיר אותי לשם," אמרתי, בקול קצת חפץ מדי, והצבעתי אחורה. אף פעם לא ידעתי להתפלל.

"אבאלה שבשמיים, שמע קולי!" כמעט וצעקתי, משועשע טיפה יותר מדי מהטבע המלודרמטי הזה של תפילות, כפי שהיה במקום בו גדלתי. קולי לווה עכשיו את תוויו הגבוהים מאותן זקנות שפגשתי בקברי צדיקים, מתנועעות ללא הכרה ואז נופלות על סנפיריהן במין ריקוד גותי. נואש מכדי להשמע כן, או בכלל כמו מישהו במצוקה.

—

כשהייתי קטן, אז כשכולם הוסיפו ה' בשבילו בסוף השם שלי, נחשבתי רוחני משהו. כל שבת הייתי הולך לשמוע את פרשת השבוע. הייתי מדבר עם הרבנים, שעות! רציתי לדעת– אולי את כל מה שהיה ניתן לספר לילד שהייתי. על דמותו של משה ומיני צדיקים, על אלוהים והארץ והים שהוא נתן, על המגדלים שבנו, וההרים שטיפסו האנשים בכדי להתקרב איליו, לשווא.

אלוהים יודע לדבר עם כולם, חשבתי אז. זה לא משנה ששום שיח לא יישרף פה, בקרקעית; או שבני האדם הם אלו שנוצרו בצלמו, ולא אנחנו. הוא כזה אבא. אבא ששומע לכל ילדיו.

ואולי הוא באמת שומע.

דחפתי בחוזקה, אחורה בחוזקה, סנפיר מתקפל ומתיישר ומתקפל; שוב ושוב ושוב. שלושים, אולי עשרים וחמש מטר מקו המים.

היה זה אז שהבחנתי ברטיבות על עורי, שכבר הספיק להתייבש לגמרי מאז נסחפתי ליבשה.

זיעה.

מבחינה תיאורטית, זה היה לגמרי אפשרי שגופו של בן ים מחוץ למים ילמד להזיע. מבחינה מעשית, טוב, זה בטח כבר קרה.

ממש כמו בסיפורים- הרמתי את זרועי ושאפתי. טעות נוראה שזו היתה.

אובד עצות, חשבתי אולי להתגלגל קצת בחול, אולי זה יוריד את ה… את מי הגוף האלו ממני.

הספקתי רק חצי גלגול לפני שהבנתי (הפעם בזמן, למזלי)- גם זו היתה טעות. החול נדבק לי לבטן ולצד, חם ודביק כמו נפט או סוכריה, והכל הרגיש מגעיל אפילו יותר.

שקלתי שוב את הפסוקים שקראתי, אלוהים מזכיר שוב שבני האדם העבריים היו העם הנבחר. למה לבחור במישהו ולגרום לו להדיף נוזל מגעיל כל כך, כל פעם שיש קצת שמש?

או לא, זה הפוך. הרי בני האדם הזיעו כנראה מאז בריאתם. השאלה שצריכה להישאל היא, למה לבחור בעם כל כך מסריח?

נסתרות דרכי האל.

—

ועכשיו זה עשר, שניים עשר מטר?

כבר כמעט שאני מרגיש את המים עליי. הנשימה שלי קצרה וקטועה ואני משום מה לא בטוח איך להמשיך, אז אני מתהפך על גבי ומחליט לצאת להפסקה.

השמש עדיין לא פרשה לנוח, כוס אמא שלה. העננים לעומת זאת התחילו להצטבר למעלה, אפורים וברזל, ובבקשה, בבקשה לא עוד הפעם–

התהפכתי שוב, והתחלתי לזחול אחורנית בכל הכוח. מהר ומרושל ומלא מאמץ, החול שהתחכך לי בלחי כבר שורף לי בעיניים עד כאב בלתי נסבל, אבל אני ממשיך. לא עוצר להסתכל או לבדוק כמה עוד נשאר- אין זמן, ולפני שאני מבין מה קורה, אני מרגיש את הגוף שלי מחליק לקור מוכר, למטה, למטה.

תוך כמה שניות כבר הייתי כולי בפנים.

הגעתי עמוק. לא לקרקעית, אבל קרוב מספיק כדי להרגיש טיפה מוכר. המים עטפו אותי שוב, קרים יותר משזכרתי, אחרי החשיפה הממושכת לשמש. שרירי הסנפיר שלי התכווצו ונמתחו במין שמחה. נשמתי עמוק, ו-

—

מה לעזאזל?

התחלתי להשתעל ולהקיא מים, כאילו דוחה אותם שוב ושוב ומחדש.

מה?

 

באופן אינסטינקטיבי, ידיי החלו למשש את הפנים שלי. לבחון את האף ו…

רגע,

האף?

חבטה אחת בסנפיר והראש שלי שוב היה מעל המים. נשמתי עמוק.

—

דרך האף.

לעזאזל.

איך, ויותר חשוב, מתי בדיוק זה קרה?

הסתכלתי למעלה- לשמיים, ואז למטה- אל הים. אור גדול ובוהק נורא חשף עצמו בפני פתאום. הוא לא נראה עמוק מדי, נמוך במטר או שניים משטח פני המים. ועדיין, לא הייתי בטוח שאצליח להגיע.

צללתי. עמוק, עמוק, עם פה מלא אוויר שמושך אותי למעלה, סנפיר עייף, אבל ידעתי שאצליח–

והצלחתי.

אם למעלה עוד היה בי ספק, ולו אחד קטן, שהאור היה אולי רק השתקפות של השמש- הינה הוא נעלם.

ואולי בגלל שהאור נראה כל כך מוכר. הוא החליף את פניו שניה אחר שניה. תחילה הוא נשא את מבטה של אימי ואת השקעים בלחיה, ואת השפם והחיוך הכמעט מחמם את הלב של הבריסטה בבית הקפה מול בית הספר הישן שלי. אז הוא קיבל את חיוכה של החברה שלי מפעם, זו שאהבה אותי כמו בטפטופים של רעל מהתקרה- וכך הוא החליף בין פרצופים ובין חלקים קטועים של אנשים שהכרתי. גרונה הארוך והצר של דודתי, הכיווץ בעיניו של בנה- השקט ושמחת הילדות של אבי, שבא בכל ובאף אחד מחלקי פניו; האף הארוך והעצוב של סבתי, התקווה הממזרית בקולה.

האור, לא, המלאך, פצה את פיו.

מילה אחת נהייתה פתאום, ומשנה איתה את כל הסביבה. המלאך הורה לי, "תבחר".

—

יכלתי אולי להעמיד פנים שלא ידעתי על מה הוא מדבר. יכלתי, ואולי אם הייתי יודע קצת יותר, הייתי עושה את זה. אולי אם הייתי משתנה רק עוד טיפה, הייתי נותן לעצמי להיסחף שוב, על ידי הגורל.

עכשיו כל זה לא שינה בכלל.

—

לחיות מתחת למים זה לא כזה רע, ונדירות היו הסערות הנוראות באמת. אלו שסוחפות אותך אל מחוץ לכל אזור מודע, לא משנה כמה התחננת להישאר.

לחיות מתחת למים זה לא כזה רע, ויכולתי להבין ולהאמין בכך בכל שלב בחיי, ובחרתי שלא.

היום, או אתמול, הופר מה שהיה ההסכם שלי עם הים.

הים, שהבטיח שלא משנה כמה עוד יזוהמו המים, או עוד כמה חלקות בו יהפכו לגני קבורה- לדגים צונחים בעוז או בחולשה- הוא יהיה לי לבית. הים שאז נקרע ופינה דרך ועוד דרך לבני האדם שהיו טובים מדי, טובים הרבה יותר מדי כדי לחיות בו. איכשהו, הבנתי עכשיו- אני אפילו לא הייתי טוב מספיק.

הגרון שלי כאב, והחמצן כמעט נגמר, והמלאך או אימי או אבי הסתכלו בי.

הרגשתי את עצמי נחנק, וידעתי שעוד מעט יבוא הסוף, אבל של מה?

הסתכלתי עליו, המלאך, חזרה. הוא כאילו ולא השתנה.

או שכן. פניו היו פנים של אבן, ולא משנה את מי הוא הזכיר, הוא כבר לא הרגיש לי מוכר. הסרעפת שלי כבר כמעט וצרחה.

—

חבטתי בסנפיר. הוא לא עבד כמו שצריך. כמעט בלעתי מים- עוד דחיפה ועוד דחיפה, ותודה, הייתי כבר בחוץ.

הבטתי חזרה לאור שהזנחתי מקודם, זה שחשבתי שהזניח אותי. השמש. יפה וחמה, אלה זהובה של אביב, וגם של זיעה. הסתכלתי, ושחיתי הפוך מכיוונה. היא תחכה לי, הזכרתי לעצמי. ידעתי, היא בשבילי עכשיו.

שחיתי ושחיתי כאילו לא ידעתי שוב לשחות. אבל ידעתי.

הסנפיר עדיין לא עובד טוב, וקשה לי לשלוט בו. ימין ושמאל מתבלבלים והוא כמעט מתנגש בתוך עצמו.

עשרים מטר מקו המים. איך שהזמן טס. שחיתי עוד, ועוד טיפה. כמעט מהר מדי, הרגשתי שוב את החול בין אצבעותיי.

משכתי עצמי למעלה. למעלה, למעלה.

הושבתי את מושב סנפירי על החול והסתכלתי סביב. אהבתי פעם להעמיד פנים שאני יודע הכל על מה שבחוץ. אני לא, וידעתי את זה, אפילו אז. דבר כל כך קטן לגבי העולם הזה, כמו מרקם החול שמתחתיי, היה בשבילי הפתעה גמורה.

האוויר פה שונה מזה שלמטה. הוא מריח כמו מלח וצדפים והוא עוטף אותי, לא באטימות של מים, אלא בקלות משל עצמו. אולי זה "אוויר ים". לא, הביטוי המתאים הוא כנראה ריח של ים. אולי שניהם.

הסתכלתי מסביב, על העצים שעדיין לא ראיתי עד מלוא גובהם, על השמש שוב, וכן, גם על הים… וגם עליי.

ולא היה לי סנפיר, ולא מושב סנפיר. היו לי רגליים וישבן. רגליים. וישבן.

הייתי יותר מופתע ממפוחד. אחרי הכל, מבחינה תיאורטית, זה לגמרי אפשרי שבן ים יגדל רגליים- ואפילו ישבן. מבחינה מעשית, טוב, עכשיו זה קרה.

ניסיתי לעמוד, ונפלתי. ברכיי החדשות התקפלו כמו ידיות או צירים של דלתות. ניסיתי שוב, ונפלתי, אבל החזקתי מעמד הפעם, ולפחות כמה שניות. לקחתי הפסקה. השמיים היו טיפה פחות אפורים- והיה זה אז ששמתי לב לטיפות הגשם הקלות; מלטפות את כתפיי, את חזי, רגליי וידיי.

ידיי שהרמתי ופסלתי לכדי קערה. המים נשפכו קצת, לא נורא. הידיים אטמו את עצמן, ולאחר דקה או חמש הן התמלאו. המים כבר התחילו לזלוג החוצה, ונתתי להם עוד להרטיב את החול בין ברכיי ואת ירכיי. קירבתי את ראשי ולגמתי, אולי את כל התכולה.

הם לא היו מתוקים כמו שחשבתי שאולי יהיו. אבל הם היו צלולים, ורציתי מהם עוד. וכך אספתי, טיפה אחרי טיפה, קערה אחר קערה, עד שידעתי שובע.

—

כשהגיע הזמן- אולי אחרי עשר דקות ואולי לאחר שעה, עליתי על רגליי שוב. וכשלא נפלתי בפעם הראשונה, חיוך לא נשלט עלה על פניי.

התחלתי ללכת.

הסוף.