מאחורי הסמטאות והפעמונים

אי שם במרכז פתח תקווה, בין בניין העירייה לשוק – במקום שעל פניו חולפים אינספור פרצופים מידי יום, בדרך ללשכת התעסוקה או לדואר המרכזי – אני מבחין בבניין המוכר והאהוב. הבניין בו חייתי והתבגרתי מאז הרגע בו הגעתי לגיל ההקרבה ואיבדתי את הוריי.

עכשיו, כשאני ניצב מול החומות המכוסות בגרפיטי ואבק, מביט במבנה המיושן והמתפורר, שרק שתיים מקומותיו נראות לעין, אני מפנים שגם הספירה לאחור עד לסוף הבלתי נמנע של חיי, החלה. היא החלה ברגע בו נור סיפרה לי שהיא בהריון.

התאבלתי כמו שכל מודע בר דעת היה מתאבל על כזה דבר. אולי נכון יותר לומר שהתבוססתי ברחמים עצמיים. אם רק הייתי קולט בזמן מה ההתנהגות הזו שלי מסוגלת לעולל, אולי לא הייתי מגיע למצב בו אני עומד לאבד את הדבר היקר לי מכל, לאבד אותה.

אני שולף ביד רועדת מכשיר נייד מהכיס ומתקשר אליה בפעם המי יודע כמה, פוגש רק צלילי חיוג אינסופיים מהעבר השני של הקו – בדיוק כמו בכל עשרות הפעמים הקודמות בהן ניסיתי להשיג אותה, מאז שהיא נפרדה ממני, או… אם לדייק, מאז שהבנתי שהיא מתכוונת להיפרד – לא רק ממני, אלא מהחיים עצמם.

אני אפילו לא מנסה להיכנס למבנה הנוסטלגי שמאחורי הגרפיטי והאבק. אף אחד ממילא לא יכניס אותי אליו ללא אישור תואם. אני כבר לא תלמיד כאן יותר. גם אין לי כרגע – לא פנאי ולא עניין להשיג לעצמי אישור כזה. לא כשהזמן נוגס בי כמו יצור בלהות, בעל שיניים חדות. אני רץ לבניין השכן ועולה במעלית עד לקומה העשירית, נפלט מול שלט ניאון מלאכותי, שצמד המילים המעט מגוחך, "ספייס טורס," כתוב בו באותיות מסנוורות.

אפשר לומר שהמקום כולו נראה די מלאכותי. אחרי הכל, הוא נועד להסוות מחסרי המודעות, או בשמם העממי – הקלולסים, את העובדה שכאן ניצבת הכניסה לאחד המקומות הכי מופלאים והכי יעילים בעולם, לפחות עד כמה שזה נוגע לנדודים: הספייסים.

אני חולף במהירות על פני כמה פקידות משועממות, שלא טורחות אפילו להרים לעברי מבט, פונה אל מטבחון צוות קטן. הדלת הניצבת בקצהו, מוסווית כמו תמיד כמקרר. אני עובר בה בלי להסס, מוצא את עצמי בתוך מה שנקרא, חדר ההצטיידות.

ממבט ראשון, המקום הזה מזכיר תמיד חנות למטיילים. העיניים שלי מדלגות בחיפזון בין אינספור מגירות קטנטנות, המצפות בו את אחד הקירות. אני יודע מניסיון קודם, שהמגירות האלו מכילות חותמות דרכונים עבור כל ארץ בעולם. אני מתעלם מערימות הציוד, שנועדו חינם עבור כל מודע דורש וכוללות בערך הכל: ממעילים המתאימים את עצמם לכל טמפרטורה, דרך סירות בגודל של מחזיק מפתחות, המסוגלות להתנפח כך שיכילו בתוכן כמה אנשים בנוחות, ועד למצפן מודע, המתפקד כמכשיר ניווט משוכלל, ויודע לכוון את המשתמש בו בכל מקום בעולם – אם מדובר בעיר גדולה וסואנת או ביער גשם בתולי ונידח, אי שם באמזונס.

אני חוטף בבהילות מפה, מתוך ערמת מפות שנראות זהות לחלוטין, אבל מסוגלות להתאים את עצמן לצרכיי המשתמש ולהגשים על דפיהן את התוואי המדויק של האזור בו הוא נמצא. כרגע, המפה מראה את העיר פתח תקווה. אני תוחב אותה לכיס המעיל, מאתר בקדחתנות גם את הקואורדינטות הדרושות לי לשם המעבר למקום אליו אני חושד שנור עזבה, ומזנק להקליד אותן על לוח מקשים קטן, לצד דלת נוספת, כבדה, הניצבת בקצה המתחם.

החושך שממתין לי מאחורי הדלת הזו, הוא בלתי נתפס, ולא משנה כמה פעמים כבר הספקתי לחוות אותו. אפילו תאורת חדר ההצטיידות, שעוד ניצב מאחוריי, לא מצליחה לפוגג את הסמיכות האטומה שלו. אני טורק את הדלת אחריי ועוצם עיניים. ככה קל יותר לסבול את המעבר ואת הבחילה הנלווית לו, כמו גם את הכאב באוזניים.

בקושי שניות חולפות וכבר אני מרגיש משבים של רוח קרה על הפנים. אני פוקח עיניים בזהירות, בולע את הבחילה הרגעית ומביט סביבי. למרות שהספייסים יודעים להעביר מודעים אל כל נקודה בעולם, וגם למקם אותם בבטחה על הקרקע, אני עדיין לא סומך עליהם עד הסוף. לא אחרי שהם השאירו אותי פעם על שפת מצוק, פסיעה אחת מהים. פסיעה ש… פספסתי, וכך מצאתי את עצמי צונח מטה, אל תוך מים קפואים, עוד לפני שהצלחתי לעכל מה קורה.

הפעם, אני מגלה שאני ניצב בתוך מבנה עץ, הבנוי בצורה מאוד מאולתרת, עם רווחים לא שווים בין כל קורה שהונחה בחובבנות על אחרת. מעליי יש גג, עשוי גם הוא מעץ, המאיים להתנגש בי אם רק אעז להימתח למלוא הגובה – ולא רק כי אני נחשב לגבוה מהממוצע, אלא פשוט כי זה די ברור שבית העץ הזה, יועד לילדים. לא למודע בוגר, בן 21 וחצי כמעט.

אני מזהה מיד את המקום, אפילו שמעולם לא הייתי בו. נור סיפרה לי עליו באחת מהשיחות שלנו על שנות ילדותה בנצרת. מסוג השיחות הנוסטלגיות, שתמיד גרמו לה להזיל דמעה.

זה לא חריג למודעים. כולנו איבדו את הורינו, יחד עם כל מאפיין מילדותנו, ברגע בו הגענו לגיל ההתבגרות. זאת הקללה של העולם המודע – זה או הילד המתבגר, או הוריו. שניהם לא יכולים להמשיך להתקיים יחד, אחרי שילד חוצה את המחסום הבלתי נראה, הניצב בין ילדות לבגרות מודעת.

המחשבה על ההקרבה, גורמת ללב שלי להתכווץ בכאב. אני מודה שאני ממש לא רוצה למות. יותר מזה, אני לא רוצה שנור תמות. העניין הוא שזה כבר מאוחר מידי, לשנינו. ברגע שאשה מודעת נכנסת להריון, שעון החול המסמל את החיים של שני ההורים הביולוגיים, מתחיל להתרוקן. הלוואי שהייתה לנו אפשרות לבצע הפלה, כך לפחות היה איזשהו אמצעי מילוט מהמצב. רק שבהריון מודע, הקשר בין העובר לאם הוא כל כך חזק, עד שכל ניסיון להפיל את העובר, בהכרח גורם גם למות האם.

בית ילדותה של נור ניצב בדיוק מתחת לבית העץ בו אני נמצא עכשיו, כך שאני יכול לתצפת עליו בלי לחשוף את עצמי עדיין, דרך פתח קטן שאמור לתפקד כחלון. אני מחדד את השמיעה המוזיקלית שלי, בניסיון להאזין למתרחש בבית, מזהה בהדרגה כמה קולות שונים: שלושה לבבות פועמים, שיחות בערבית, אותן אני מבין רק חלקית, אבל לא את הקול של נור. גם לא את פעימות ליבה – אותן כבר למדתי לזהות מבין אלפי פעימות אחרות. היא לא שם, אני מבין, והאכזבה כמעט הודפת אותי מטה מהעץ.

דגדוג מרגיז בלחי, גורם לי לנפנף יד בניסיון לגרש חרק בלתי נראה. אחרי כמה ניסיונות נוספים, זהים, אני קולט שבכלל לא מדובר כאן בחרק, אלא בשערה. שערה מתולתלת, שחורה כמו נוצת עורב, שנתקעה בקצה החלון ועכשיו מתנופפת לה ברוח החורפית. אין לי ספק שהשערה הזו שייכת לנור. כמו שחשדתי, גם היא עברה לכאן בספייסים. לפחות זה אומר שאני בכיוון הנכון.

אני נחפז לרדת בסולם, כמעט נופל כששרשרת הברזל המחברת בין כיס הג'ינס הקדמי שלי לאחורי, נתפסת באחד השלבים. אני משחרר אותה בתסכול ומסיים לרדת, ניגש אל דלת כניסה לבנה ורחבה, עליה תלוי זר ענק, עשוי כולו ממחטי עץ אשוח וקישוטי חג מולד נוצצים. אני לוחץ על הפעמון במבט בלי לחשוב, אבל מיד מתנער ומציץ לצדדים, מזכיר לעצמי שכאן בחוץ, בעולם חסר המודעות, רצוי שאתנהג כמו קלולס ואסווה את המיומנויות המודעות שלי באופן קצת יותר יסודי מכך.

אחרי כמה שניות, בהן אני מאזין לצעדים המתקרבים מבפנים, הדלת נפתחת ומולי נעמדת אישה מבוגרת, לבושה בג'ינס וסוודר מקושט בפתיתי שלג, עליו מרקדים איילים. היא מביטה בי בתמיהה ותוהה בערבית מי אני, ומה אני רוצה. אני מנסה להציג את עצמי, בערבית הקלוקלת שלי, אבל עובר לעברית כשהיא מתחילה לגחך על אותם ניסיונות עגומים ומבטיחה שהיא מבינה את השפה. אני שואל אותה על נור, מבחין בבלבול שמשתלט לה לרגע על הפנים – עד שחוט דקיק של זיכרון נשזר אט אט במציאות אותה היא חושבת שהיא מכירה.

הבלבול שלה לא מפתיע אותי. אחרי שההורים מוקרבים, המודעים שהתייתמו, עוברים לגור במסגרת שאמורה להכיל את כל צרכיהם כיתומים שחוו אובדן טראומטי קשה – המכילה, אנחנו קוראים לה. אותו מבנה שמול קירותיו, המכוסים בגרפיטי ואבק, עמדתי רק לפני זמן קצר. כדי שקרובי המשפחה שנותרו, (אם נותרו כאלה), לא ינסו לחפש את היתומים, הם… מושכחים מעצם קיומם. מה שאומר שהייתי זוכה לאותה הבעת בלבול, אפילו אם נור כן הייתה עכשיו בתוך הבית, ורק נעלמה לרגע משדה הראיה של הסבתא. כן, לצערי אפילו רגע אחד שכזה, מספיק בשביל לגרום לה לשכוח שוב שהיא קיימת.

כשהקשישה נזכרת על מי אני מדבר, היא נשטפת באשמה קשה מנשוא. אני יכול להבין אותה. זה בטח לא פשוט לקלוט איך אדם אהוב פשוט נמחק לנו מהתודעה, כמו משפט מיותר בעריכה. ההורים של נור היו קלולסים, וזאת הסיבה שבכלל נותרו בחייה סבתא, סבא ובני משפחה מורחבת. ההורים שלי לעומתה, היו מודעים, כך שלמזלי, או לצערי, עד היום לא החלטתי באמת, לא נשארו לי שום קרובי משפחה חיים שישכחו מקיומי. אחים או אחיות אין לנו. אם לדייק, לאף מודע או מודעת אין. הקונספט הזה בכלל לא יכול להתקיים בעולם המודע, מהסיבה הפשוטה שההורים יכולים למסור את חייהם רק פעם אחת. לכן הורים לילד מודע, פשוט לא יכולים, ביולוגית, להביא ילד נוסף לעולם.

עיני הסבתא דומעות בזמן שהיא עצמה מנסה לדלות ממני פרטים על נור. אולי אם לא הייתי ממהר כל כך למצוא אותה, הייתי מעניק לה כמה רסיסי מידע על נכדתה. גם ככה ברגע שאלך, היא תשכח אותם, ואת נור עצמה. אבל אני לא יכול להרשות לעצמי לאבד זמן, אז אני בעיקר מנסה לגשש איפה נור אהבה לבלות את ימיה לפני ההקרבה, כדי להבין איפה יש לי הכי הרבה סיכוי למצוא אותה עכשיו. הסבתא מספרת לי על חנות ספרים, הממוקמת לא הרחק ממרכז העיר. כבר שמעתי על חנות הספרים הזו מפי נור בעבר, כך שזה לא מפתיע אותי במיוחד. לנור תמיד היה קשר עמוק למילים הכתובה. אני מבקש מהסבתא את הכתובת המדויקת, נפרד בהתנצלות מגומגמת ועוזב בריצה את המקום.

את הכתובת, אני מאתר במפה שלקחתי איתי, מנווט בעזרתה אל בניין לבנים עתיק למראה, ובו חנות קטנה, דחוסה בספרים ומגזינים. מוכר ספרים קשיש, יושב על שרפרף בפתח ומעלעל בדפיו המצהיבים של ספר שירה בערבית. לעומת הסבתא, המוכר בהחלט זוכר את נור – גם כילדה, וגם את הביקור האחרון שלה אצלו, לפני קצת פחות משעה. מה שכן, הוא הרבה יותר חשדן מהסבתא, ולא ממהר לשתף זר כמוני במידע אודותיה. למזלי, המחשבות שלו חושפות את כל מה שהמילים מתעקשות להסתיר.

קלולסים לא מסווים את המחשבות שלהם כמו מודעים. הם אפילו לא יודעים שיש בזה צורך. העובדה שלפעמים מסתובבים ביניהם מודעים כמוני, בעלי יכולת שמיעה מוזיקלית, היא… נו, לא בדיוק ידע מצוי.

דרך המחשבות שלו, אני מתוודע לרגע בו נור נכנסה לחנות ולהתרגשות העצומה שהיא עוררה בו בביקורה כאן, אחרי שנים. אני נחשף לאהבה האבהית שהוא חש כלפיה, שלא דהתה למרות הזמן שחלף, ולשיחה שניהלו, כולה בניחוח נוסטלגי של ספרים, ילדות מתוקה ואבק. היא לא התעכבה אצלו הרבה. הוא הרגיש שמשהו אצלה לא תקין, אבל לא ידע מה. היא גם לא נידבה מידע משל עצמה. אם מוכר הספרים הקשיש רק היה יודע שהיא החליטה שהיום יהיה היום האחרון שלה בעולם הגשמי, אולי הוא היה מצליח לשכנע אותה אחרת, או לפחות לעכב מעט יותר.

כשאני שואל אותו אם הוא יודע לאן היא הלכה, הוא לא עונה, אבל עכשיו אני שומע אצלו במחשבות איך נור הזכירה באוזניו ממתק ילדות, אותו אהבה לאכול, "במאפייה ההיא – עם הגג האדום." בשלב הזה, אני מוותר על כל כללי הזהירות ומבקש ממנו את כתובת המאפייה. אותה מאפייה שכל מידע אודותיה, בכלל היה אמור להיות שמור בבטחה בראשו… או לפחות כך הוא חשב עד לרגע זה. הלם מוחלט משתלט עליו בתגובה לכך. הוא אולי לא אומר עדיין מילה, אבל המחשבות שלו עוברות לטוס במהירות עצומה. אני שומע בהן ניסיונות להסביר לעצמו איך יכול להיות שידעתי על אותה המאפייה. חלק מההסברים הם כמעט מגוחכים, אבל אחדים, קולעים די במדויק למציאות.

נראה שהוא מסיק עם עצמו בסוף, שעליו לחסום את תכולת המוח שלו מפניי, רק ליתר ביטחון. באותו הרגע, הוא מתחיל לזמזם שיר ישן, וכך אכן אוטם לי את הגישה. איש חכם. לא פלא שנור אוהבת אותו כל כך.

אני מרגיש רע עם עצמי ומבקש ממנו סליחה. לא הייתה לי שום כוונה להבהיל אותו. בחיים לא הייתי מעז לחשוף כך את היכולות שלי מול קלולס, אם זה לא היה עניין של חיים או מוות.

אני עוזב את החנות וממהר אל מרכז העיר. נצרת כולה לובשת חג היום. הרחובות מגונדרים בצבעוניות מנצנצת של מנורות מהבהבות, קישוטים בוהקים, סנטה קלאוסים המציצים על העוברים והשבים מחלונות ראווה וכמובן עצי אשוח, בכל הגדלים, הניצבים להם בפתחי החנויות או הבתים. אין ספק שלתייר הממוצע, זאת התקופה האידיאלית בשנה להגיע לעיר הזו, אבל אני מודה שבמצב הבהלה ההולך וגובר שלי, אותי זה בעיקר מרגיז.

ההמולה העליזה מקשה עלי לסרוק את הסביבה והקולות הרבים מתערבבים לי באוזניים לכדי מקשה מציפה אחת. כשאני מנסה להאזין למחשבות של אנשים רנדומאליים, בתקווה נואשת לעלות על איזשהו רמז לעקבותיה של נור, אני נתקף כאב ראש רצחני. יש כאן יותר. מידי. אנשים.

אני נדחק בין ההמון, הזורם כמו גל אחד אל עבר הכיכר המרכזית, בה ניצב עץ האשוח הגדול ביותר. טיילת ססגונית מתמתחת הלאה מהכיכר, מנוקדת בעשרות דוכנים המוכרים ממתקים, קישוטים ומכל הבא ליד. אני שוחה נגד הזרם האנושי לכיוון ההפוך מהכיכר, עד שאני מגיע לשוק.

נראה שגם הוא התחפש כולו בצבעים של ירוק, אדום וזהב. מאפיה עם סכך אדום, לוכדת את תשומת ליבי ואני ממהר לעברה. הביתן עמוס בלקוחות, אבל נור לא ביניהם. אני פונה למוכרת ומראה לה תמונה של נור, ששמורה אצלי בארנק. תמונה מתקופה פשוטה יותר, בה אני עוד הייתי תלמיד מכילה והיא למדה שנה מתחתיי. כשענייני הקרבה ומוות של הורים, היו רק צלקות עבר, שכל התלמידים במוסד נאלצו לשאת על עצמם. כשהרגשתי שאני הבן אדם הכי בר מזל בעולם, על שזכיתי בליבה של הנערה התמירה, עם התלתלים הארוכים, השחורים כמו הלילה והעיניים החודרות, הכהות כמו פחם.

המוכרת מחייכת אלי ומשתפת אותי שהאישה הצעירה הזו אכן הייתה כאן לפני כחצי שעה. שוב פספסתי אותה. היא מושיטה לעברי בצק זהוב ומתוק, בניחוח של הל ובצורת חצי סהר, מתפקע כולו מאגוזים. היא מעניקה לו את השם 'עטייף' ומספרת לי שגם נור קנתה לעצמה כמה. לעומת מוכר הספרים או הסבתא, המוכרת מתגלה כפטפטנית אמיתית. היא אפילו מצביעה על הכיוון אליו נור פנתה, ומשתפת שהיא שמעה אותה אומרת משהו על פעמונים. אם היא הייתה צריכה לנחש, נור בטח הלכה להאזין לפעמונים של 'כנסיית הבשורה', שאמורים לצלצל ממש בקרוב. לפי דבריה, הכנסייה ממוקמת באזור המרכזי, ממנו ניסיתי כל כך להימלט רק לפני זמן קצר.

בלית ברירה, אני פונה שוב לאותו הכיוון, מרגיש הפעם כמו עוד טיפה בזרם האנושי, המתגלה כאיטי להחריד. אני מפלס לעצמי בגסות מעבר בין אנשים, זוכה למבטים מוכיחים ואף לקללה פה ושם, עד שאני מגיע למרגלות כנסייה שקירותיה, הפסיפס בה, אבל בעיקר הסיפור על המודע הכי מפורסם בעולם, מושכים אליה מבקרים מכל רחבי הכדור. אני לא יכול שלא לגחך בלב על ההערצה העיוורת של חסרי המודעות לדמויות תנכיות כמו יהושוע, או ישו, בשפת הנוצרים. במיוחד בהתחשב בכך שאני יודע שכל הניסים והנפלאות שנעשו על ידו, היו בסך הכל מעשה ידי מודע, שרצה לקטוף לעצמו קצת תהילה. באמת, לא חסרים בעולם מודעים שמסוגלים לרחף בגובה המים, או למתוח מרחב של כיכר לחם אחת, כך שתספיק לעשרות אנשים. ואם כבר ניסים, הרי גם פח שמן אחד קטן, או הרים שיודעים להביא את עצמם אל אנשים, נכנסים גם הם באותה הקטגוריה.

דנדוני פעמונים מחרישים פתאום את רחש ההמון, וראשי כולם נפנים באחת לכיוון הכנסייה המתנשאת מעלינו. אני נדחף בין הקהל הצפוף ומטפס על גדר אבן, במטרה לראות טוב יותר את מאות הפרצופים שהתכנסו במיוחד לכבוד אותם צלילים קסומים, אבל לא מצליח לאתר את נור ביניהם. אני רץ לכיוון הטיילת הקטנה, הודף מדרכי תיירים מתמהמהים, אם בכוח הזרוע ואם בעזרת מיומנויות הנעה מודעות. בשלב הזה כבר לא אכפת לי משום דבר. רק להגיע אליה בזמן.

השיחה בה היא חשפה בפניי שלמרות כל אמצעי הזהירות המודעים, היא בכל זאת נכנסה איכשהו בטעות להריון, מדנדנת לי בראש במקביל לכל אותם פעמונים מחרישי אוזניים. באותו הזמן, הייתי כל כך עסוק בעצמי ובאומללות שלי, שבכלל לא ייחסתי חשיבות לאיזה משפט שהיא לחשה, כמו לעצמה,

"לפחות אחד מאיתנו יחיה."

לקח לי יותר מידי זמן להבין שהיא מתכננת "לגאול" אותי מההקרבה הצפויה לשנינו בעוד כ – 12 שנים. שהיא מתכוונת לסיים את החיים שלה ושל העובר שבבטנה, רק כדי שאני אוכל להמשיך לחיות בכל זאת.

התסכול חונק לי את הגרון והלב שלי נאבק לפרוץ מכלוב הצלעות. אחרי סריקה יסודית, ועוד אחת, ועוד אחת, אני מתחיל להפנים שנור גם לא כאן. השיחה ההיא צפה לי שוב בתודעה. גם אז היא דיברה על הילדות שלה. היא אהבה לדבר על השנים ההן, אבל משהו בשיחה האחרונה ההיא, היה איכשהו שונה.

ואז אני נזכר,

"…היינו מתגנבים לשם וקופצים עד שהלב היה מדנדן לנו באוזניים כמו עשרות פעמונים. אלה היו הזמנים שבהם הייתי מרגישה הכי בחיים."

'הר הקפיצה'! אני קולט. היא לא הלכה לכנסיית הבשורה, היא הלכה להר הקפיצה!

הר הקפיצה בנצרת, קיבל את הכינוי שלו מפי קלולסים, שראו את ישו "קופץ" ממנו אל העמק, בזמן שהוא נמלט ממבקשי נפשו. נור סיפרה לי שכשהיא שהייתה קטנה, היא וחבריה היו מתפלחים מבית הספר בימי החורף הגשומים, ומאתגרים זו את זה לקפוץ מהסלע הנמוך ביותר בהר – הישר אל הקרקע הבוצית. אחד מחבריה שבר שם פעם רגל, למרות הבוץ הרך, אבל זה לא עצר אותה מלהמשיך להגיע למקום חורף אחרי חורף, עד להקרבה, רק בשביל להרגיש איך הלב מדנדן באוזניים כמו עשרות פעמונים.

כך בדיוק היא מתכוונת לסיים את חייה, אני מפנים. היא מתכוונת לקפוץ, והפעם, לא מהסלע הקרוב לתחתית!

אני מתנתק מהקהל ומזנק על מדריך תיירים מבוהל, בדרישה שיראה לי את הכיוון להר. הוא מחווה ביד לעבר דרום העיר, מוסיף הסבר קצר וגם אזהרה, שמדובר בהליכה בת יותר מחצי שעה.

את החלק האחרון אני כבר בקושי שומע, כי אני רץ עכשיו כמו שלא רצתי בחיים שלי. שעת השקיעה מתקרבת וכמות האנשים המתנקזת בכיכר הראשית, לכבוד ההדלקה החגיגית של עץ האשוח, כבר בשיאה. העיר פקוקה לחלוטין בשלב הזה ואין שום היגיון לנסות לתפוס מונית או טרמפ. הרחובות הרחוקים מהכיכר, מגונדרים גם הם, רק הפעם לא לטובת התיירים, אלא למען תושבי העיר עצמם. הריצה נדמית לי כמו נצח, אבל מראה ההר, הנגלה מאחד הרחובות הסמוכים לו, מפיח בי כוחות שלא ידעתי על קיומם. אני משלים את שארית המרחק במהירות על אנושית כמעט, חולף על פני חניון קטן ומתחיל לטפס בשביל המחבק את ההר, מתפתל יחד איתו כלפי מעלה, עד לפסגה.

בשעה הזו, בה השמש כבר מתחילה להיפרד מהשמיים, אין בכלל אנשים סביב. אני מגיע עד לקצה השביל, אבל לא רואה את נור בשום מקום. התסכול והפחד מוחצים לי את הלב כמו מכבש על מכונית שבורה ומיושנת, במגרש גרוטאות. אני כמעט מתחיל לשקול לקפוץ בעצמי מרוב ייאוש, אבל אז, אני שומע אותה. יותר נכון, את פעימות הלב שלה, ויחד איתן… גם פעימות עמומות יותר, עדינות יותר, אבל מהירות כמעט פי שניים. הפעימות של העובר. זאת הפעם הראשונה בה אני מצליח לשמוע אותו, ואפילו שעד עכשיו בכלל לא חשבתי עליו, רק עליה, הלב שלי מתרחב פתאום באהבה.

היא עומדת הרחק, מעל פני תהום. התלתלים הארוכים שלה מתנופפים מאחוריה כמעין גלימה, כמו מנסים להשאיר אותה כאן. היא מביטה באופק הצבוע בגוונים רכים של ורוד, צהוב, כתום ואדום, בוחנת את פסיפס הנוף הטרשי המתפרש תחתיה בירוק עז, כמו כותבת את כל זה בתוכה, למזכרת.

הרגל שלה כבר מתחילה לנוע לכיוון הקצה ואני מבין שהיא עומדת לקפוץ. "נור, נור תעצרי!" אני צועק לעברה, אבל הרוח המרגיזה נושאת את הקול שלי לכיוון ההפוך. "נור!" אני צועק שוב, אפילו שברור לי שאין בכך טעם. נור, לעומתי, לא מתמחה בשמיעה מוזיקלית.

מעולם לא ייחלתי למיומנויות תנועה כמו ריחוף, או מהירות על, כמו שאני מייחל להן עכשיו. הפחד הולך וגובר בתוכי, תופס כל תא פנוי. ואז אני עושה דבר שמעולם לא הצלחתי לעשות עד היום – אני מושך ביד אחת את המרחק המפריד בינה לביני, ובו בזמן מכוון את היד השנייה לעברה, במאמץ להאט את התנועות שלה. הרגל שלה מתקדמת עכשיו לאט יותר, בעוד שהמרחק בין שנינו מתכווץ. אני מזנק לעברה שנייה לפני שהגוף שלה מאבד אחיזה בקרקע וצונח לתהום, תופס בה ומושך לאחור. הנשימה שלי כבדה והריאות שורפות מרוב מאמץ.

"זיו," היא מסתובבת להביט בי במינונים שווים של עצב והפתעה. "למה עשית את זה?" הכעס מביס את שני הרגשות הראשונים והיא מפנה ממני מבט למרחבים הפתוחים, מהם הצלתי אותה לפני רגע, כמו שוקלת עדיין להתאחד איתם.

"כי אני לא מוכן לאבד אותך," אני פולט, עדיין מתנשף, ותופס לה בפנים במטרה לסובב אותן בחזרה אלי. "כי אני לא מוכן לאבד את שניכם," אני מצליח סוף סוף לייצב את הנשימה ואת הקול.

העיניים שלה נמלאות דמעות. "אתה יודע מה זה אומר," היא מציינת את המובן מאליו, אבל איכשהו, פתאום, כבר לא באמת אכפת לי. פתאום, החיים של אותו ילד שעדיין לא נולד, נראים לי חשובים הרבה יותר מאשר החיים שלי עצמי.

"אני יודע," אני מהנהן. "אני מבין עכשיו. אם מישהו משלושתנו צריך להישאר בחיים, זה הוא," אני מניח לה יד על הבטן ומביט לתוך עיני הפחם העצובות שלה.

היא מתנערת מהמגע שלי ופוזלת שוב אל שפת הצוק. אני מזהה את ההתלבטות שלא מרפה ממנה גם עכשיו. "אני אוהבת אותך," היא אומרת אחרי רגע ארוך של שתיקה. "לא הייתי מסוגלת להתמודד עם תאריך התפוגה שפתאום הוטבע על החיים שלך," אני שומע את האשמה מתעמרת לה בקול.

"הייתי אנוכי," אני מפציר בה להבין. "ריחמתי על עצמי. ריחמתי עליך. לא באמת הפנמתי…" הקול שלי נשבר. "הוא. הוא, זה מה שחשוב עכשיו," אני נוגע לה שוב בבטן.

הפעם היא עוטפת את היד שלי בשלה וקצה חיוך מותח לה את השפתיים. "או היא," היא אומרת. "רציתי להציל אותך, לפני שאני אתחיל להרגיש אותו בתוכי. לפני שאני אחווה את התנועות שלו ואשמע את הלב שלו פועם, ואז כבר לא אוכל לשחרר."

"אני שומע אותו," אני מתופף לה קלות על הבטן, בקצב פעימות הלב של העובר.

היא קופאת במקום והחיוך שלה מתערבב בדמעות.

"אם זה בן, הייתי רוצה לקרוא לו זוהר," גם אני מחייך עכשיו. וגם דומע, "כי הזוהר שלו האיר לי את הדרך אליך."

"אני אוהבת את השם, זוהר," היא מושכת באף ומחבקת אותי בחום.

אני מצמיד אותה אלי לחיבוק הדוק. מצמיד את שניהם. היא מתפרקת בזרועותיי והדמעות שלה נמהלות בשלי, מכילות מינונים מדויקים של עצב, אושר והשלמה. מין תמהיל מריר-מתוק, שמזכיר לי לרגע את טעם החליטה שמנהל המכילה שלנו נוהג להכין לתלמידים, במהלך שיחות אישיות. החליטה שתמיד מסמלת מבחינתי את העולם שלנו. הטוב והרע. המר והמתוק. תמיד אותו שילוב מודע.