לדבר עם חיות

יום רביעי

כשאבא שלי נפטר, בגיל 63, בדיוק חזרתי מהטיול שלי ושל וגדי ברומא. גדי הודיע על כוונתו לבשל קטניות לארוחת ערב. הוא היה בדיוק בדרך לסופּר כשאימא התקשרה. הפנים שלו נפלו, כמו שתמיד קורה כשיוצא לו לדבר עם ההורים שלי. אני זוכר שאימא פנתה אליי בתור "דוד נוימן", וחשבתי כמה זמן לא דיברנו, שהיא פתאום פונה אליי כמו לבן אדם זר. ידעתי ממה אבא נפטר, גם אם היא לא זכרה את זה. הפעם האחרונה שראיתי אותו זה כשהוא בא לבקר בדירה שלי.

בהלוויה שלו היו יותר מצלמות מאנשים. העמיתים והחברים ספדו נמרצות לאיש דל האמצעים מצפון הארץ, שלקח הלוואה כבדה על מנת לרכוש עסק כושל ולהצילו מקריסה, והתגלה כמי ששומר על  "ביצי זהב". אנשים שלא ראיתי ממזמן, וחלקם לא פגשו בי מעולם, פנו אליי בשמי, לחצו אותי לקרבם בחוזקה, השמיעו כמה מילים שטחיות על גדולתו של אבי. היחיד שהתעלם ממני במופגן היה עדי, מנהלו בפועל של בית המטבחיים. הנהנתי לעברו, מתוך הנחה שאכן הבחין בי. תיארתי לעצמי עד כמה זה היה מוזר, אילו הייתי מגלה עד כמה באמת הוא ואבי, בעל המפעל, היו גלויים זה כלפי זה.

פגשתי בו שוב כשהגעתי למעמד הקראת הצוואה. לאבא היו נכסים רבים, שהוא חילק בנדיבות לחוג מכריו. הנהנתי לכל אחד מהם. בכל זאת, זעם רב הציף אותי כשנודע לי שאני, דווקא אני, נבחרתי לרשת את בית המטבחיים. קמתי במחאה ונאבקתי בעצמי שלא להפגין בגלוי את התסכול והכאב. אמרתי לכולם, מבלי להתנצל, שאין לי שום כוונה לקיים את הצוואה הזאת.

יום חמישי 

פגעתי בלא מעט אנשים עם התגובה האימפולסיבית שלי. גדי היה היחיד שנכון להתמודד אתי, שהחזיק לי את היד מלכתחילה, והבין כשביקשתי לבלות את השבוע האחרון בבית. הייתי כל כך עסוק בעצמי ובגאווה שלי ששכחתי שגם עדי היה שם. זה לא שהוא קופח חלילה, הוא קיבל בעלות על החזקות אחרות, אבל בית המטבחיים היה המקום שהכיר וניהל זה זמן רב. מבחינתו, זה היה מובן מאליו שהוא הולך גם לרשת אותו. נזכרתי בהבעת פניו כשיצאתי, בעלבון שהוא עצמו חש לנוכח הבדיחה האכזרית הזו :"דוד נוימן, הבן הצמחוני, יורש ונהיה לבעלים ולמנהלים בפועל של בית המטבחיים הרווחי בישראל". בסופו של דבר, אימא שלי הייתה זו שהגיבה בהתפרצות זעם. היא שטפה אותי בשיחות טלפון שבהן ניסתה לשוב ולהזכיר לי עד כמה אבא אהב אותי, עד כמה גילה סובלנות לאורח החיים שביקשתי לנהל. "זה נקרא משטר, לא סובלנות", יריתי בתגובה. "זה לקחת את בני המשפחה שלך ולנהל גם אותם תחת משטר תזונה קפדני, שכולל הכול, חוץ ממה שאתה מייצר בעצמך". זה לא היה הוגן מצדי, לומר את זה. אימא התחילה לבכות. היא הייתה מוכנה לקחת על עצמה את מכירת המפעל, אם אני לא מתכוון להמשיך ולגעת בנושא. במקום להסכים, התנצלתי. 

לא הייתי מוכן להודות שהיא צודקת, רק שאולי שפטתי את אבא קצת בחומרה. הוא תמיד גילה כלפיי חיבה והבנה, גם כשהפסקתי לאכול את מעט הבשר שהיה בבית. הוא הגיע לומר שלום והפסיד לגדי בשחמט, ואפילו הציע לעזור לנו בתשלום שכר דירה, אם בכל זאת ניקלע לקשיים. עדיין, לא יכולתי לקבל על עצמי את האחריות שבהחזקת מקום כמו "גבעת המעפילים". גם אם נעזוב לרגע את הקטע האידיאולוגי, הרי שאין לי שום ידע או ניסיון בניהול עסק או מפעל. האם אני יכול פשוט לסגור את המקום? אם הייתי יורש עסקים אחרים, אולי, אבל זה לא המצב. אנשים תלויים במקום הזה, כמזון, כפרנסה. הלוואי שיכולתי לדעת מה עבר לו בראש כשהוא כתב את הצוואה. אולי המחלה כבר הספיקה בינתיים להעביר אותו על דעתו?

יום ראשון

אני חושב שאני יודע מה לעשות.

אמש הייתה לנו מריבה נוראית, על שטות. שילוב של מצב הרוח שלי, והלחץ הכבד שגדי חווה בעבודה. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא קילל אותי, וגדי הוא אפילו לא טיפוס שמדבר בגסויות. בשלב מסוים קטעתי את זה ויצאתי להסתובב ברחובות לכמה שעות. חזרתי, החפצים שלו עדיין היו בדירה, אבל המקרר היה ריק. הוא זרק הכול לצפרדע בחוץ. היום הוא חזר מקניות, התנצל, הבטיח להכין לנו ארוחת ערב, כפי שהתכוון מלכתחילה. סלחתי לו, בכוונה בלי להביט לו בעיניים. זה כנראה כאב, כי הוא גנז את ההבטחה, יצא שוב, וחזר עם הפתעה חדשה: גור לברדור. היה לו גוון פרווה ורדרד, והוא התגלה כיצור שלו, שישן מרבית שעות היממה. החלטנו לקרוא לו שלומי.

אבל שלומי, בדרכו השקטה והמנומנמת, עזר לי להגיע לתובנה חשובה. הוא אומנם כלב, אבל הוא עדיין חיה. תיאורטית, לא קיימת סיבה שמונעת ממני להתבלבל בינו לבין ארוחת הערב שלי, שמורכבת מחיות אחרות. כלומר, שלומי נבדל מהקָרְנִבוֹנִים, החיות בבית המטבחיים, מעצם עובדת היותו כלב, חיה שנועדה לשמש מלווה וחברה לבני האדם. 

בעצם, מדוע שהקרנבונים עצמם לא יהיו כאלה? איך שהשאלה הזו עלתה, שוב נזכרתי באבא שלי, מה הוא היה אומר. הוא בוודאי לא יצר את הקרנבונים כדי לשמש בני לוויה, לפחות לא מלכתחילה. "זאת אפילו לא חיה אמיתית" הוא היה אומר. "זה משהו שאנחנו יצרנו כדי לאכול". אם היה אכן אומר זאת, ידו הייתה נשלחת, כמתוך הרגל, לאחוז לי בכתף. הוא היה שואל אם הייתי מעדיף את האלטרנטיבה, את החיות החופשיות שהטבע יצר, את הפיטום הכפוי, שנועד לספק את הביקוש באוכלוסיה, ואת הסיכון התמידי של הרעלת אי- קולי דרך בשר פגום. כשלא הייתי משיב, מנסה לנסח בראש את הדרך הנוספת, אבא היה מנצל את ההזדמנות לספר על מדוע רכש דירה כל כך קטנה, באזור כל כך יקר (כדי שאני אקבל חינוך טוב), או למה הוא תמיד נכנע להתקפי הזעם של אמא (כי הוא יודע שהיא תוכל להיות מאושרת רק אחרי שנתנה לשנאה שבה להתפרץ). את המסר שניסה להעביר היה משאיר אצלי כשהוא עומד על קצה הלשון, מבלי להמתין לערעור מצדי, אך מתוך ידיעה שגם אני מחכה להזדמנות להשמיע טיעונים משלי. 

 

אולי זו הסיבה שהוא מלכתחילה מינה אותי על "גבעת המעפילים", הוא זיהה את הרצון שלי לגרום לשינוי של ממש, ורצה לאפשר לי להשיג אותו… והדרך היחידה לעשות את זה, זה להסיר ממני את הצל שלו. אני אוכל להפוך את "גבעת המעפילים" מבית מטבחיים לפרויקט מסוג אחר.

רק לחשוב על זה, לחשוב על הרעיון שאצליח להעביר אם אוכל לכונן את השינוי הזה. הדיכאון של השבועות החולפים מתפוגג כלא היה. אני קם בקפיצה ומרים את הטלפון לעדי.

יום שני

בהתחלה, התפלאתי שהוא נענה לי כל כך מהר. הייתי משוכנע שלוח הזמנים של עדי עמוס בהרבה. אבל איך שהגעתי לבית המטבחיים ברמת גן, נפל לי האסימון. עדי ביקש שלא להכין לבואי שום דבר, למעט מה שכבר קיים בשגרה, כדי שאחליט אם עדיין אהיה מעוניין בניהולו של המקום הזה. הוא אפילו לא בא לקבל את פניי, הסתגר במשרד שלו וחיכה לראות אם אהיה מסוגל להגיע עד אליו. הוא ידע מה הוא עושה. מימיי לא ביקרתי כאן, ולא הייתי מוכן למה שציפה לי. 

רב האנשים, שלא עובדים כאן, לא ראו מימיהם קרנבון אמיתי. רובם מכירים את החיה הזו רק בשמה, או בדיונים על שאלת הכשרות בפורומים ובטוקבקים. אז לידיעת כל אלה, קרנבון זו חיה כשרה למאכל, לצורך העניין- מעלה גרה וגם מפריסה פרסה. אבל החיה הכשרה שנוצרה, לא דומה בעליל לשתי החיות שהוכלאה מתוכן. היא אומנם גדולה ושמנה כמו חזיר, וגם נוחרת כמוהו, אך גם מסורבלת וחסרת אונים. כפות הארנב קצרות מדי עבור פלג גופה העליון, ובשל כך היא מעבירה את כל חייה כשראשה מכונס כלפי מטה. כשביקרתי בהיכל הגידול, מרבית החיות כלל לא הבחינו בי כי צוואריהן היו מקובעים לתוך סורגי המכלאה, עיניהן הגדולות מושפלות לתוך הבוץ והרפש שלהן עצמן. אדנות המאכל המשותפות תמיד נמצאו בטווח הראייה שלהן, אם כי רחוקות מספיק כדי למנוע מהן גישה, למעט בשעות ההאכלה עצמן. כששאלתי לפשרו של העינוי את אחד העובדים, הוא בהה בי לכמה רגעים, והתברר שהיה מופתע מכך שפניתי אליו בעברית. הוא יצא בזריזות לקרוא למנהל המחלקה, שגמל לי בנזיפה על שהפרתי את שגרת העבודה של מאביס הכלובים, ובהפטרה: "מדובר בחיות גרגרניות." עד כמה הן היו גרגרניות? ובכן, הקרנבון, אומר זאת כך, אינו חיה מהסוג שאוכלת כדי לחיות. הוא חי עבור האוכל שהוא צורך, תלוי בו, ובמידה מסוימת- גם מכור לו. 

 

כשנכנסתי למשרד של עדי ב-"חממה" (כך הם קראו לאזור המשרדים, אלוהים יודע למה), הוא לא טרח לקום. מבטו עלה לקראתי מתוך המשקפיים השחורים הגדולים ומתוך הניירת שבה היה שקוע, אם כי באיטיות רבה ומופגנת. התיישבתי מול שני סוגי ה"-עדי מדמוני". זה שפנה אלי כ"דודו", אך בנימה קרירה ומנוכרת, וזה שניבט לעברי מתוך התמונה הממוסגרת שעל שולחנו, לבוש בגדים קצרים, מניף תינוק קירח קטן וצוחק על כפות רגליים רחבות. לא יכולתי להתאפק וחייכתי, מחווה באצבעי לעבר ה"עדי" השני ואומר: "תמי הייתה בחודש שביעי פעם אחרונה שנפגשנו". עיניו נדדו אל התמונה, וראיתי שהצלחתי לשפר את מצב רוחו. הוא החליק את אצבעו על המסגרת, והשיב: "תמי בסדר. זאת ליטל".

"בת כמה היא עכשיו?"

"עדיין לא שנה. "

"היא מדברת כבר?"

"לא.".

"אוקי".

הוא כמו ניעור מתוך חלום, ושוב פנה אליי: "אתה עדיין חי בחולון עם ה… נו, עם החבר הזה שלך?"

"אני די נשארתי אותו דבר".

"בסדר, אבל אני לא," עדי נאנח, ותוך שעשה זאת סחרר את העט שבכף ידו סביב לערימת הניירת. "חוני… אבא שלך, לא סיפר לך שהוא הלווה לי בשביל הדירה".

הוא לא סיפר, אבל זה לא מה שעדי רצה לומר לי. העט שלו הסתחרר סביב סביב, ועיניו עקבו אחר תנועתו. הרגשתי שאני צריך לומר משהו, אז אמרתי "אתה כבר לא חייב לו שום דבר".

"אל תדבר שטויות. חשוב לי רק שתדע שאני מעריך את כל ההחלטות שהוא לקח על עצמו, כמנהל וכאדם. גם… אתה יודע".

"אתה בטוח שאתה בסדר עם זה?"

הוא נשען לאחור בכיסא המזכירה והסתובב עליו מצד לצד, מעביר את המשחק בעט לאוויר החדר. "אין לי הרבה ברירה. קיבלתי נכסים אחרים, ארוכי טווח, התאגיד מצפה שאבוא לעבור עליהם חפיפה עוד איזה שבועיים. אפשר להסתכל על זה כעל קידום."

"אני שמח בשבילך."

"לא" הוא צחקק בעצבנות. "אבא שלך, אולי, אבל אחרי הצוואה הזאת אני בתכל'ס לא כזה בטוח. אז, נו, חשבת מה אתה עושה עם העסק?" הוא רכן מעל השולחן, מחכך את אצבעותיו, האוחזות בעט, זו בזו. 

"כן, חשבתי."

"אתה חושב שתצליח לעבור חפיפה, בהתחשב ב… במי שאתה?"

"בוא נגיד רק שעם מה שאני שואף לעשות עם המקום הזה, לא צריכה להיות שום בעיה".

"זה… מפעל לייצור בשר. לא הייתי אומר שזה נתון לשינוי".

"אתה תהיה אתי פה בשבועיים הקרובים?"

"לחפוף אותך, כן."

זה היה מצוין, מבחינתי. פרשתי את תוכניתי לפני עדי, בתקווה שהידע והניסיון שלו יסייעו לי לממש אותה ביתר יעילות. מצד שני, לא תיארתי לעצמי שהוא באמת יתמוך ברעיון, ואכן, התגובה הראשונית שלו הייתה זעזוע עמוק. הוא אף הציע לדחות את המעבר שלו חזרה לכ.ר.ע, עד שאתאושש מהמשבר, שככל הנראה אני עובר כרגע. שאלתי אותו מדוע גרם לי לעבור על פני בית הגידול בדרך למשרד שלו.

"מה שעשיתי, בכל זאת כנראה לא הספיק" השיב בהתרסה. "מה אתה בדיוק רוצה לעשות, להפוך את הקרנבונים לחיות בית?" הוא הניח את העט על השולחן, בקול נקישה חלול. "לא ראית איך הם נראים? חזירים אפורים גדולים, עם אוזני ארנב מגוחכות, שלא מסוגלים אפילו לנסות להתיישב, שלא לדבר על לקפוץ, מבלי לקרוס לתוך עצמם."

"זה בגלל שהנדסנו אותם מלכתחילה לתוך הכלובים האלה עם זרועות קצרות, שלא מתאימות לחלוקת המשקל שלהם."

"אתה רוצה להנדס אותם מחדש?" 

"חשבתי על זה. אבל המהלך שנראה לי כרגע יותר דחוף זה חינוך מחדש".

עדי שילב את ידיו על חזהו: "הסיבה שלך היא אידיאולוגית או עסקית"?

"נראה לי שגם וגם".

"ומה גורם לך לחשוב שהקרנבונים יסכימו שתחנך אותם?"

"מה זאת אומרת? לצורך הישרדות! אתה חושב שהם היו מעדיפים שחיטה?"

עדי נאלם. חיוורון התפשט בפניו. אין ספק שהוא כבר הספיק להיות בחדר הצפייה של המשחטה.

יום שלישי

האמת שמימיי לא הייתי במשחטה של "גבעת המעפילים". ידעתי איך זה אמור להיראות, מה זה אמור לעורר. זה היה מזעזע, אבל מה שהתפשט על פניו של עדי לא היה הלם פר אקסלנס, זה היה יותר… גועל, אני חושב. היה לו פרצוף של מישהו שראה משהו ממש מגעיל, והסתכל לכיוון אחר לפני שהתמונה הדוחה תיחקק לו בזיכרון ותמנע ממנו לאכול בתקופה הקרובה. אני לא סגור אם זה היה הזיכרון או עצם אזכור השחיטה (או אולי אני?) שהגעילו אותו כל כך, אבל למחרת כבר הגעתי למסקנה שגם אני חייב לדעת איך זה נראה.

 נאמר לי להגיע בשעה שש וחצי בבוקר. התיישבתי בחדר הצפייה על בטן ריקה, לבד. כמה עשרות חיות בשלות (משמעו, זכרים שמנים במיוחד) היו אמורות לעבור המתה באותו הבוקר. הן הוזרמו למכלאת השחיטה, בעלת צורת הגלגל, במעין "סרט נע", באמצעות מנופים ייעודיים. המנופים הניחו את החיות במכלאות, וריתקו את חלקי גופן לדפנות המתכת. השוחט, אדם חסר מין במדים הרמטיים, הניף את סכינו. הוא נאלץ לעשות זאת שוב ושוב, פעמים רבות לאותה חיה עצמה. הספקתי לראות פעמיים, אולי יותר, קרנבונים שהיו עדיין בהכרה, כאשר הסכין שיספה את מה שנותר ממימדי גחונם העצומים. חדר הצפייה לא היה אטום לרעש. הנחרות הפכו לצווחות של ממש כאשר הבינו החיות שהן נרצחות באכזריות. בכל זאת, החלק שגרם לי להתעורר ולפעול היה דווקא המעבר מהרגעים הספורים שטרם השחיטה. המעבר מהאושר, שהתפשט על פניהן של החיות כאשר נישאו באוויר על ידי המנופים, כאילו האמינו שהוקנתה להן היכולת לעוף, לאימה הצרופה שבכניעות לסכינו של השוחט. יד כבדה לפתה את לבי. יצאתי מחדר הצפייה ולרגע הצטערתי שאינני מעשן, כמו עדי. לא, זה לא הזמן להירגע. ירדתי לרצפת השחיטה וביקשתי להפסיק את הייצור. זה לקח כמה דקות, אבל בסוף מישהו הקשיב לי, דיבר עם עדי, והמפעל התמלא שוב בצלילן המונוטוני של הנחירות השגרתיות. 

 

כשעיני כל העובדים נשואות אליי, התחלתי לחלק הוראות, שעליהן עמלתי זמן רב. גיליתי שמעטים בלבד, אם בכלל, מבינים מה אני אומר. סגל העובדים של "גבעת המעפילים" היה מורכב ברובו ממהגרים ממזרח אירופה, פליטים מאפריקה, עובדים זרים מהמזרח הרחוק. מעטים מהם דיברו אנגלית רצוצה, ואיש לא ידע את שפתו של האחר. הם ידעו רק על תפקידם במפעל, וכונו ע"י עמיתיהם בהתאם לתפקיד זה: "הובלה", "ניקוי", "האבסה" וכדומה. בעיניהם, לא הייתי, אלא זר טורדני, שבא לקחת מהם את פרנסתם. הם שרקו לי בבוז, והפסיקו רק כאשר מנהלי המחלקות החוו לעברם בתנועות ידיים מאיימות. הצלחתי לתקשר איתם רק כשהעברתי את שלבי הפרויקט החדש ברמה היחידנית, כלומר, חילקתי לכל אחד מהם משימות. בכל זאת, עמדתי על כך שכל אחד מהם יכונה בשמו הפרטי, בתקווה שזה יחזיק מעמד.

יום שני

בלית ברירה, נאלץ עדי להכיר לי את המפעל ואת מטרותיו, בטרם אוכל לפעול בו. 

כפי שלמדתי, ל"גבעת המעפילים", כשהוקם, הייתה מטרה עיקרית אחת- הוזלת עלויות. המשק הישראלי נפל קורבן לעליות מחירים משמעותיות בנפט ובחומרי גלם כגון תירס וסויה, ששימשו להאבסת החיות במשך שנים. גידול חיות במשקי בית נעשה ללא משתלם, כמו גם ייבואו של בשר כשר מוקפא מארה"ב. בתוך תמונה זו הקים אבי את תאגיד כ.ר.ע, שביסס עצמו כמפעל בלב אזור התעשייה ברמת גן. חלק מהדרכים שהגה אבי כדי לייצר בשר כשר וטעים, שעלויותיו מופחתות, התגלו כהצלחה מסחררת. הוא היה גאה במיוחד בשיטות ה"הומניות" לכאורה, שבהן נעזר כדי לגדל את החיות במהירות לדרגת הבשלות הראויה לשחיטה. במקום "פיטום", מילה שהוא נהג לציין כדי לתאר שחיטה בלתי הומנית, היו החיות מקבלות, מדי ארוחה, שומן מן החי. הן היו אף מתאוננות כאשר מזון זה לא סופק להן, וזאת על אף הכשלים והכאבים הרבים שנגרמו להם במעיים ובכליות, כתוצאה מאכילתו. כעת, משהחיות אינן נשחטות עוד, לא קיים עוד צורך בשיטה זו, אך עדיין לא ביטלתי אותה. עדי הזהיר אותי שמדובר בשינוי גדול, מכדי שהחיות תוכלנה להסתגל אליו, אפילו בהדרגה.

דרכים אחרות לייצור, שהוכחו כלא רווחיות, הרשיתי לעצמי להורות לעדי לבטל מיד. בין היתר, הוקצה חלק ניכר משטחו הישן של המפעל (שכונה "המרכז") לפרויקט חליבה ראשון מסוגו, אלא, ששיטות הפסטור הקיימות הוכחו כלא יעילות על התוצר של הקרנבונים. בנוסף, בחללים הסטריליים, "הקצביות", מעבר למשימות השטחיות של טיפול וניקוי הבשר, הקפאתו ואריזתו עבור משלוח לסיטונות, חלו גם ניסויים של תיבול, של עיקור שומנים, של עירוב עם בשר "מהסוג הישן" ועוד. עמדתי על כך שכל פסי הייצור הקיימים יושבתו. מה שכבר יוצר עד כה- יישלח לשווקים כפי שהוא, ותו לא. 

יום חמישי

לאות התחלה, שחררתי את צווארי החיות מסורגי המכלאות. ביקשתי שתינתן להן האפשרות להסתובב בחופשיות ברחבי המפעל, לאכול ולבלות עם משפחותיהן (או עדריהן, או חברותיהן). נאלצנו להצמיד גלגלים קטנים לפלג הגוף העליון של כל חיה, כדי לאפשר לה לשאת את משקל גופה. ההערכה הייתה שלאחר כמה שבועות החיות תתחזקנה מספיק ללכת בכוחות עצמן. בפועל, זה לקח קצת יותר זמן.

אחר כך, פתחתי בפרויקט חונכות. לכל חיה הוצמד עובד שהיה אחראי על טיפול ועל טיפוח קשר באמצעות דיבור, משחק וכיוצא בזה. לצערי הרב, החיות לא התגלו כמשתפות פעולה מצטיינות. הן היו מתנמנמות במקרה הטוב, ועוינות במקרה הרע. בכל זאת, הן גילו עניין רב בהאזנה למוסיקה ולסיפורים. במיוחד התחבבו עליהן סיפורי עם, והן היו נוחרות בקול בכל פעם שהיה מגיח זאב, ערפד או מכשפה רעה. גדי יצר קשר עם מישהי שעובדת בספרייה ציבורית, והיא סידרה לנו עודפים של עלונים ישנים להקריא להן בכל יום בארבעת החודשים הקרובים. 

יום ראשון

החיות התחילו להגיב לנו. הן הניעו את גפיהן לצלילי המוסיקה, נחרו עם הגיעו של הזאב, צהלו בסוף שמח וייללו בסוף עצוב. בהמשך, מצאנו אותן מחקות מנגינות שלמות. הן גם סיפרו סיפורים אחת לשנייה. דמות אחת, קרנבון שמספרו 55647, התבלטה כמספרת עממית וכסוג של מנהיגה. מדי ערב בעוזבי את המפעל, הייתי מבחין ב55647, מוצא במה גבוהה להיאחז בה, מניע את גופו הגדול והמסורבל, נוחר במקצב גבוה. לא היה לי מושג מה הוא אומר, אך ידעתי בבירור שהמילים נגזרו מתוך שפה כלשהי. החיות דיברו ביניהן, לא היה לי ספק בכך.

גיליתי שלקרנבונים קיימת חברה, עם חוקים משלה. לא כולם מצאו חן בעיניי. למשל, המנהג הזה של הנקבות, לבחור את הזכר לפי עוצמת נחירתו. או הנטייה לקבור כל תינוק שנולד עמוק בתוך הרפש של הדיר, בעודו חי, ולהוציאו משם רגעים לפני שנפח את נשמתו. הייתי בטוח שזה נובע מהמחנק במקום, אי אפשר לומר שהמאווררים על התקרה עושים את מלאכתם כמו שצריך. אבל גם כשהתחלנו לשפץ את המבנה ולהתקין מזגנים, החברה הקרניבונית נהגה כבימים ימימה.

 

אני מתבונן בחיות, ותחושת דוחק נוקפת בי. קשה לי להתעלם מכך שהזמן שבידי הולך ואוזל. כשקיבלתי את החברה, מידיו של אבי, לא היה לי מושג שהיא הייתה כבר בהפסדים. זוהי פיסת מורשת שעדי החליט לא לספר לי. עדיין, לא משהו שאבי יכול היה לצפות: האמרת מחירי הנדל"ן באיזור, עלות החזקתו של הדיר, האפשרות שכמה ניסויים ייכשלו. התקשורת כבר התחילה להתעניין מה מתרחש במקום הזה, שכבר כמה חודשים לא מספק בשר. קיבלתי כמה טלפונים מאיימים מהתחקירנים של ערוץ 5, שאני יודע שעובד עבור כ.ר.ע. כלומר- גדי קיבל, אבל זה לא משנה, הוא לא אמר להם שום דבר, זה לא שהוא יודע משהו. אני חייב להשיג תוצאות לפני שהתאגיד מתערב ולוקח לי את המקום הזה בכוח, כי תמיכה מהם אני הרי מזמן לא מקבל.

החלטתי שנזדקק לשינוי יסודי, כזה שהחיות כבר אמורות להיות מסוגלות להסתגל אליו. ערב השנה החדשה, הוצאתי הנחיה חריגה להחליף את התזונה של כל אוכלוסיית הדיר בתזונה מן הצומח, ופירטתי, בהתאם להמלצות: דגני חיטה, שעועית, לתת. ההנחיה הוצאה לפועל בתוך פחות מ24 שעות, אך הדיר הגיב במהומה. החיות סירבו לאכול את המזון שהוגש להן, לפחות עד שהגבנו באסרטיביות, והצלחנו להבהיר שאין לנו כל כוונה להביא להן את האוכל הישן. הן אכלו בצייתנות ובשקט. ידעתי שיש תקווה.

יום שני

משהו משונה ביותר התרחש עכשיו. אני לא בטוח איך להסביר את זה, אז פשוט אספר.

קרנבון 55647 התנהג מוזר כבר מהבוקר. איך שהגשנו את הארוחה הוא הגיב בעוינות, נגח עם הראש את האדנה המשותפת ושפך את הכול על הרצפה. אחרי זה הוא החל ללכת, דורך על הארוחה שלו, נוגח בעובדים שניסו לרסן אותו, בלי שום קושי. הם עדיין יכולים היו לבלום אותו, אך לא הרשיתי להם להפעיל שוקרים חשמליים, אמצעי הריסון הנהוג בעבר. בכל זאת, הפרט התמוה ביותר בעיניי הוא שהקרנבון לא נאלץ לנגח את החברים שלו בדיר. הם פשוט, איך לומר, פינו לו את הדרך, כל הדרך עד למשרד שלי.

והנה אני, בכיסא שאני יושב עליו עכשיו, נועץ מבט בקרנבון שעומד על מפתן הדלת, על צווארו התגית 55647. יש לי הרגשה שהוא יודע על מי הוא מסתכל. כפותיו מחככות לי את הפרקט ומשמיעות צליל צורם של התחלת שריטה. האם כדאי שאעמוד? אני מציב את המרפק שלי על השולחן, אבל החיה נוחרת בקול שגורם לי להתחרט שבכלל ניסיתי. היא פוערת את הפה שלה, נותנת דרור לריר שמתפשט מאחורי הגרון אל השיניים החדות, נופל על הקרפט בטיפות גדולות וסמיכות, ואז מתקרבת צעד אחד לעברי. לא יותר. אין צורך ביותר מזה, המסר מובן לי.

"לא" אני מבהיר, ומניד בראשי. "התשובה שלילית. צא מכאן."

החיה מטלטלת את ראשה, מחקה את התנועה שלי. היא תופסת את אחת מהרגליים של הכיסא ומטפסת עליו, במהירות שבדרך כלל אינה אופיינית לבני מינה. לפני שאני מספיק לומר או לעשות משהו, נפתח שוב הפה הגדול ונסגר על ערימת מסמכים יקרי ערך, שהייתה מונחת על השולחן, ביניהם גם חוזים עם רשויות ההגירה, מסמכי בעלות והעתקים של דו"חות פדיונות. "לא!" אני צועק, מנסה לשלוח את היד שלי קדימה, לתלוש לה אותם מהפה, אבל היא מנערת את הראש ואת היד ובולעת את הניירות כפי שהם, מבלי ללעוס. תוך כדי שהיא עושה את זה, היא יורדת מהכיסא, פונה ממני לעבר היציאה. אני רוצה לקרוא לעזרה, אבל החיה כבר בדרכה החוצה. איזה עובד מחליט בכל זאת להביא את השוקר. החיה צווחת בכאב. אני לא אומר לו מילה. 

אני נופל לתוך הכיסא, שבולע לתוך רפידותיו את הרעד שלי. אני רוצה לדבר עם מישהו, אבל לא יודע עם מי. גם תוך כתיבת שורות אלו, אני חש כמי שאחז בו טירוף, כזה טירוף שמאפשר לו לקודד דבריו של מטורף אחר. זה מה שהחיה הזו מייצגת בעיני כל מי שעובד כאן, וגם מי שלא- טירוף, רעבתנות. תיארתי לעצמי את תגובתו של מנהל המחלקה: "נו, מה ציפית? גם אני הייתי אוכל את הניירות שלך. זה פי מאה יותר טעים מהזבל האורגני הזה שסידרת להם!"

הטלפון מצלצל פעמיים לפני שגדי עונה לי. הוא לא רגיל שאני מתקשר אליו מהעבודה, כמו שאני כמעט לא מתקשר אליו, אבל הוא תמיד יודע לענות, בחשש מה, כשזה קורה.

"נראה לי שניסו לאיים עליי. בוא מהר" אני אומר ומנתק. מנגב את הזיעה הניגרת ממצחי, אני מוזג כוס מים קרים ובוהה כמה רגעים, בלי לומר מילה. לבסוף, אני מתיישר בכיסא ומיישר גם את ערימת הניירת שנותרה על השולחן. אני לוקח כמה נשימות עמוקות, ומשחרר הנחיה גורפת לכל העובדים: יש להאכיל את החיות בתזונה החדשה. בכל מחיר.

יום שני

"אז למה עשית את זה?"

הפעם אימא שואלת את זה, אבל היא לא היחידה. מה יש לומר? הייתי נעלב, מפוחד, נבוך. מה שחשוב זה שלא רציתי לוותר כל כך מהר. רציתי להוכיח שאני עדיין יכול לעשות את מה שרציתי לעשות מלכתחילה. 

כשגדי הגיע למפעל, אחרי שנהג במהירות של מאה קמ"ש לפחות, קיבלתי אותו כבר בחנייה וחיבקתי אותו אומנם ברשמיות, אך בחוזקה. קברתי את הראש שלי בכתפיו הרחבות והרשיתי לעיניי לדמוע חרישית במשך מספר דקות. גדי הפציר בי ללכת הביתה, השמיע כמה מילות אהבה והרגעה. אמרתי שנמאס לי, מהמקום הזה, מהתקשורת, מהתאגיד, מהחיות עצמן.

"אז למה עשית את זה?"

אני לא זה שאיים, אבל היה לי הכוח לעשות זאת, אילו רציתי. החיה שאיימה רצתה ממני משהו, אני מניח שרצתה לדבר בשם החברות שלה לדיר בנוגע להחלטה האחרונה שלי. איך יכולתי אני לדבר איתה? לא רציתי להפעיל אלימות, בכלל לא רציתי לעשות שום דבר כנגד ביטחונה, ועדיין- היא לא דיברה את שפתי. אולי לה ולחברותיה הבוגרות באמת שאין תקווה. אולי מוטב להמשיך לעשות- ואז לחכות משהו כמו כמה שנים, לראות מה יהיה מהצאצאים, ואז להתגאות בניגוד שבינם לבין דור האבות. גם אנחנו, בני האדם, יכולים להתגאות בהבדלים שכאלה. הרי כל ילד נשבע להיות הורה טוב יותר מאשר הוריו שלו, וגם מערכת החינוך משתנה כל כמה שנים, בתקווה לגדל דור נאור יותר, משכיל ונעים הליכות, בהתאם לסטנדרטים המשתנים של העולם המערבי.

"אבל", שאלה אותי אימא, "האם שינוי שכזה ניתן?" ובאמת, האם הוא יותר מאשר הבטחה, רעיון לוטה בכוונות טובות? הרגשתי שהיה בדבריה חץ של האשמה, ניסיון לקרב אותי בחזרה אל העץ ממנו נפלתי, העץ המשפחתי. יחד עם זאת, גיששו מילותיה בקרביי, בחלומי זה היה באלימות כפי שמגששות אצבעות הקצב בגחונה של החיה שאותה שחט, חושפות את הגוף העירום והמכוער, שאינו שונה בעליל מזה של יתר בני מינה. למזלי, מיהרתי לתפוס את היד שגיששה בי, ללא רגשות אשם מחצתי אותה, ובקול שהוא רק שלי אמרתי "כן, ואני אוכיח לך". 

 

אחרי שניסיון האיום שלהן נכשל, החיות הפסיקו לאכול את האוכל שהגשנו להן. ניסינו לקרב יותר את האדנות, להשמיע מוסיקה, להוסיף למזון קצת תיבול וניחוח. החיות הפנו את מבטן מהאדנות, הסתודדו ביניהן, מדברות, ומדברות, ומדברות. חלף יום שלם. האוכל ניצב במשכנותיו, בתוך האדנות היתומות, שהחלו להעלות עובש, תולעים וזבובים. 

כך חלפו יומיים נוספים. הפעם, לא ניסינו דרכים חדשות לקרב את החיות לאוכל, לבד חידוש האספקה מדי פעם. אשר לחיות, כן, הן נחרו, וייללו ברעב. הן ניסו לגשת לחונכים שלהן, להתחכך ברגליהם, כמנהגן של חיות מחמד, אך הופנו שוב ושוב, לדרישתי, אל האדנות. משסירבו לגעת בהן, ואפילו נרתעו לאחור, כאילו הוגש להן מזון נגוע ברעל, הושבו אל חיק העדר. סדר היום בדיר לא הורכב כעת כמעט מדבר, לבד ההתמודדות עם הרעב של החיות. זה, והדיבור הבלתי פוסק שלהן, שאיים להעביר אותי על דעתי.

הווטרינר, שאיתו התייעצתי, אמר שהן יכולות למות תוך שמונה ימים. החלטתי לחכות חמישה ימים. 

בתום פרק הזמן הזה, הדיר נראה כמו מחנה מוות. כל החיות איבדו בצורה דרסטית ממשקלן, באופן אירוני, כשהמזון הטרי עדיין נמצא בהישג ידן. לא הייתי מסוגל לצאת ולהסתכל עליהן עוד. הסבל שלהן היה כה מיותר ואנוכי. הוא הזכיר לי את סבא, הסבל הנוראי והבלתי נמנע שהוא עבר באירופה, והתחנונים שלו לכל פיסת לחם, או ירק רקוב, שיש בהישג יד. גם כשהייתי ילד, וסבא שלי היה בא לבקר בסופי שבוע, התרגלתי לנוכחותו בכך שתמיד סיימתי מה שהיה לי בצלחת, גם אם אימא בישלה את זה. סבא היה תמיד אומר שלא זורקים אוכל, גם אם הוא לא טעים, גם אם הוא לא כשר. אוכל זו לא מותרה שמוותרים עליה, כאשר היא נמצאת בהישג יד. 

 

"תאכילו אותם" דרשתי. "בכל אמצעי שיידרש".

ישבתי במשרד שלי, כך שלא ראיתי איך או כיצד זה נעשה. יצאתי משם רק כשהקרנבונים החלו לצווח, בדיוק כמו הצליל הנורא ההוא, בבית המטבחיים. אלא, שהפעם הדיר כולו צווח, במנגינה צורמת ארוכה שאוזניים אנושיות לא יכלו לשאת. יצאתי מהמשרד בריצה, פיזרתי איומים באוויר, מי העז להפעיל שוקר, מי הרג או הפריד בין משפחות. המציאות שנגלתה לעיניי הייתה גרועה יותר. כל העובדים שהשתתפו במשימת ההאכלה נראו חסרי מין, לבשו מדים לבנים הרמטיים. הן איימו על החיות בסכין כדי שיתקרבו לאדנות המזון וריתקו את הראש שלהן, כך שנקבר בתוך הררי הדגנים היבשים. החיות ניסו לנער את ראשיהן, להשתחרר, אך העובדים דחפו אותן לשם בחוזקה, כאילו ניסו להטביע אותן באסלת בית שימוש. הקרנבונים שהצליחו, לבסוף, לגבור על העובד שכבל אותם, ניסו לברוח, תיזזו ברגליהם הקטנות אל דלתות חדרי הצפייה, נתפסו בן רגע, וצווחו כאשר נגררו שוב לעמדת ההאכלה. שורטים את רצפת הדיר המאובקת, מותירים שביל ארוך וסמיך של ריר ודם. 

לא, הפעם לא עצרתי את כל זה. המתנתי שטכס ההאכלה יבוא אל סיומו.

 

כשזה אכן נגמר, הוריתי להביא עוד שומן מן החי. בגלל שכבר זרקנו את מה שהיה במחסן, היה צריך להביא את זה במיוחד במשאית מהאספקה של התאגיד. זה לקח פחות מיממה. דאגתי לפזר את השומן באדנות של הקרנבונים, אלא, שאף חיה שוב לא רצתה לאכול. הן בהו, בעיניהן הגדולות והשחורות, בעובדים ובסכינים שחילקו את המנות, התקרבו בחשש, כאילו רק כדי להסתכל, ושוב התרחקו כדי להסתודד. הן עדיין דיברו ביניהן, אך הדיבור לא היה, אלא נחרה חלושה, כמו שיר קטן של נחמה.

בהמשך אותו יום, כתבתי מכתבי פיטורים לכלל העובדים. גיביתי את המחשב של אבא שלי, ואז החזרתי אותו לתאגיד, באותה משאית שהביאה את השומן. נעלתי את כל חדרי הצפייה, ולקחתי את המפתחות יחד אתי. רק את המצלמות השארתי פועלות.

עוד שבועיים אצטרך להגיע במיוחד כדי לנעול את המקום.

יום שני הבא הבא

"אז החיות עדיין שם?" שאל בחוסר אמון הכתב של ערוץ 5, המכונה "קוֹזי". אף פעם לא חיבבתי אותו. היו לו בגדים יפים מדי, גם בשביל מי שמקבל תשלום מהתאגיד, ולקולו היה צליל מדורג וגבוה, כאילו התעקש להוסיף סימן קריאה בסיום כל משפט.

"את זה אני יכול לומר לך בביטחון".

המצלמות העידו על כך. מה שהתחיל כבר ב"גבעת המעפילים" הפך בהמשך לקהילה של ממש, עם מבנה, עם חוקים, ואפילו עם מנהגים. ברם, רב האנשים, כמו קוזי, היו ספקנים.

"לא, אני לא חושב שיש מה לדאוג לאספקה של החיות. נשארה להן מספיק תזונה, משני הסוגים, לפחות למשך כמה חודשים. מעבר לזה, בזמן האחרון חברי הקהילה הצליחו לבצע גיחות גם אל מחוץ למפעל. הם נראו מספר פעמים כשהם מנשנשים בגינות ירק או מתחבאים בגינות ציבוריות. כאמור, אני לא חושב שזה היה בגלל מחסור באספקה."

ובאמת, למה להיות ספקנים? כמו כל חיה, גם הקרנבון חש מצוקה כשהוא לכוד במקום אחד. יש בו את הצורך לצאת ולחקור, לחוות הרפתקאות, להכיר אנשים, שחלקם יתחבבו עליו כך שירצה להיות מאומץ על ידם. אגב, על אף שכבר היו מסוגלים לכך, הקרנבונים מעולם לא טרפו חיות אחרות. האוכל היחיד שלקחו מן החי, היה אותו שומן שבו תמיד האביסו אותן. הן זללו אותו בשפע, ואף למדו לתבל ולהכין ממנו מעדנים ייחודיים.

 

להפתעתי, התקשורת הגיבה בהתלהבות לסיפור אודות ניסיוני להציל את חיות המפעל. צוירתי כמעין גיבור סביבתי, הנחוש להגן על חיי החיות, גם במחיר יחסיי עם אבי המנוח. החלטתי לנטוש את המפעל פוּרשה, אם כן, כעוד ניסיון להעניק לחיות בית גידול משלהן. הוזמנתי תכופות לתוכניות אירוח, וכבוד ניתן לי גם במהדורות החדשות. הונצחתי בעיתונים ובכתבי עת "ירוקים", ולא פעם הוצעה לי תרומה מעמותה ישראלית או בינלאומית. דחיתי את ההצעות האחרונות הללו. גם בתקופה שהייתי מנהל בית מטבחיים, לא היה מה לעשות איתן. 

 

אני וגדי החלטנו לנסות שוב. זה התחיל בכך שפניתי אליו והתנצלתי על שבמשך כל השנים הללו דרשתי ממנו לאכול ולבשל מה שאני רוצה. הבהרתי לו שגם אם הוא רוצה להביא עוף הביתה, אני בסדר עם זה, כל זמן שהוא אוכל את זה, ולא אני. אחרי התחמקות מצדו, אבל וכמה הפצרות מצדי, הוא הודה שהוא קצת מתגעגע לרגל הקרושה של אימא שלו. הצעתי שנארח שנינו את המשפחות שלנו בדירה. לא ראיתי את אימא שלי מאז ההלוויה. היא הייתה קצת חיוורת, אבל בריאה לחלוטין. שיערה וחצאיתה היו עדיין מסודרים בקפידה, כפי שהיו לפני עשרים שנה, אבל אולי זה רק משום שהתרגשה שוב לראות אותי. היא אכלה כל מה שבישלנו, ואמרה שזה טעים, בייחוד מה שגדי הכין, ואני חייכתי ואמרתי תודה גם בשבילו. 

 

אחרי שכולם הולכים, מחבקים, מנשקים, אני הולך לסלון ומדליק את הטלביזיה. כמה זפזופים, ואני מגיע ישירות לערוץ שמקושר למצלמות של חדר הצפייה. קרנבון 55647 נמצא שם, אני כבר מזהה אותו מבלי לקרוא את התגית. הם יושבים במעגל צמוד סביב לאדנות ואוכלים, חוטמיהם נוגעים זה בזה, רגליהם מתחככות. הקרנבון אומר משהו, מקצב של נחירות שמזכיר לי שיר ישן, אולי תפילה כלשהי. הוא רוקד, גופו נע, בתנועות כבדות, לשני הצדדים, אך בהתאם לקצב. המשפחה שלו, לפחות זה מה שאני מאמין שהם, מרימה את ראשה, ומרכינה אותו שוב. ככה מספר פעמים, במשך הדקות הקרובות, תוך מתן נחירות קצובות. 

יש הבדל בין הבוגרים לצעירים, אני מבחין. לבוגרים יש נחרה נמוכה וחזקה, במיוחד לזכרים, כשאצל הנקבות הנחרה גבוהה יותר. הצעירים מסתפקים בצליל שנמצא בין נחרה לשריקה של ארנבון. 

הקרנבון מאזין בסבלנות. ואז הוא לוקח נשימה עמוקה, מרכין את ראשו ומרים אותו שוב כדי לומר מילה שאני נשבע, גורמת לי לצמרמורת, ולו רק משום שזו מילה שאני מבין, בשפת בני האדם.

הקרנבון אומר: "כן".