לא מהעולם הזה
לא מהעולם הזה
שום דבר לא דמה לזה, שום דבר לא הזכיר את זה, את היצור שהתנשא מולי.
ראשו היה עגלגל ועיניו היו חומות, הכיסוי שכיסה את איבריו הפנימיים היה חלק ומוחשי, צבע שהזכיר לי את גוון העצים המעטים שעוד היו קיימים בלומור. מעליו הוא לבש גלימת עור חומה.
סוג של קש שצבעו היה חום התפזר על ראשו. גוש קשיח מכוסה בכיסוי בגוון העץ נתקע באמצע הפרצוף שלו.
הוא היה חיוור, עומד, בלי להוציא שום מילה, צליל, או דבר שהזכיר קול.
הוא היה קפוא במקומו.
הדבר האחרון שאני זוכר… זאת צעקה להזהרה. חוץ מזה, הרגעים האחרונים שכוחים ממני.
"מי אתה?" התחיל לשאול לפתע.
ריחפתי אחורה.
אך ראשי נתקע בגוש אפרפר ומוצק, כך היה כל המקום.
"אני חושב שהשאלה המתאימה היא… מה אתה?" תיקן היצור את עצמו.
צחקקתי.
"מצחיק שאתה זה ששואל כאן את השאלות." אמרתי. זה לא היה מצחיק.
ראשי הסתחרר, גופי התכווץ מכאב. שרירי בטני כאבו, האופל סביבי הרגיש אותו הדבר בטח, היחלשות.
לא, זה רע.
"אתה רוח." אמר היצור ופער את פיו.
"גאון, כן, אני רוח, קוראים לי הורט, ואני אשמח לדעת איך הגעתי לפה, איך קוראים לך, ומה אתה בדיוק?" שאלתי וחקרתי את גופו.
"אני לא יודע מה אתה עושה כאן בדיוק, הורט. אבל לי קוראים מתיאו, אני בן אדם." ענה היצור שמסתבר שהזן שלו נקרא" בני אדם".
ריחפתי לכיוונו, גופי שינה את צבעו משחור לכחול קהה, עיני הלבנות הסתנוורו מהבוהק שהופיע לאחר התקדמותי.
"זאת מערה, אלו אבנים, הסיבה שחשוך כאן היא בגלל מיעוט השמש מבעד לאבנים, כך שהאור מבחוץ נראה לך יוצא דופן." התחיל לומר בן האדם.
"כן, אני יודע מה זה מערה, בן אדם." בלעתי חזרה את המילה "טיפש" עוד לפני שאמרתי אותה.
חיי בלומור היו נוחים בהחלט, לא היה בהם קטע מוזר, משעממים. אבל לא רציתי שהם השתנו.
לקום כל שקיעת הירח, ללכת לעבודתי במשרד החקירות, לחזור הבייתה וללכת לתנומה קצרה של זריחת ירח.
ופה.. יש יותר מדי אור!
ויותר מדי אור..
הקצוץ חשמלי עבר בזרועותיי והתכווצתי.
יכול לגרום לבעיה רצינית, אני חייב לחזור ללומור, בהקדם האפשרי.
"בן אדם, יש פה יציאה ללא הרבה אור?" אני שואל.
"יכול להיות ש…" התחיל. "לא, לא, לא. זה יגמר נורא."
"אני צריך עזרה, מתיאו." אני אומר במהירות. "יציאה, בטוחה, אסור, אור."
"אוקיי, רק, תבטיח לי משהו, שלא תיגע בשום דבר." מתיאו אומר במהירות.
"מה-"
"תבטיח."
"אני מבטיח." אני אומר נאנח.
"אקסזימו הומריוס!" בן האדם צעק.
האדמה התחילה לרעוד מתחתינו, ראשי הסתחרר והאפלה הטובה שעטפה אותי התחילה לרעוד ביחד עם גופי.
האדמה כאילו נשברה, לשניים, ובלעה אותי ואת בן האדם.
לא לסמוך על אף אחד. הזכרתי לעצמי. אם משהו יהיה חשוד בבן האדם הזה, הוא התעסק עם הרוח הלא נכונה.
חול, ועוד חול, נכנס לפי.
קור תקף אותי, חדר בין האפלה שעטפה את גופי הלבן.
קמתי במהירות וירקתי את כמות החול המרשימה שתקפה את לשוני.
זיק נוסף של חשמל עבר בי.
"מתיאו?" אני שואל. אני סוקר את המקום.
ללא חלונות, ללא אנשים, ללא אור.
רצפת שיש מעוטרת כיסתה את הקרקע.
עמודי שיש תמכו בתקרה, המקום שכנראה עברנו דרכו היה חלק, ללא סימן, ללא רמז לכך שלפני שנייה עברנו דרכו.
"מתרשם?" שואל מתיאו. הסתובבתי עד שהבחנתי בו, ללא חול, ללא פגיעה.
"לא." אני משיב באדישות.
"אני באמת מצטער שמבנה המכשפים השני בגודלו בכדור הארץ לא מספיק ל…"
"הורט." אני עוזר לו לגמור את המשפט. "ו.. אמרת מכשפים?"
מתיאו חייך חיוך ערמומי.
"מכשפים, אתה יודע!" ואז חשב רגע. "אתה לא יודע. נווו, בני אדם רק יותר חכמים, בעליי יכולות כישוף."
עכשיו יותר מובן. אני מצחקק.
"כל המכשפים כרגע ישנים." הוא מוסיף ומצביע אל כיוון מסדרון ארוך ומתמשך.
בן האדם הרים גבה. "מה בדיוק יותר מרשים ברוחות?" הוא שואל בנימה עוקצנית.
"אנחנו חזקים יותר, אנחנו חכמים יותר מכם, אנחנו בנויים בצורה הסטטית ואנחנו יותר נאים מכם." אני מתחיל. "וגם יותר ספורטיבים."
מתיאו מתכווץ לשמע משפטי האחרון.
בדיוק לכך כיוונתי.
"אתה יודע מה?! בוא נערוך קרב!" הוא אומר לבסוף.
הלך עליו.
"בסדר. מוכן להיות מושפל?" אני שואל מרים גבה.
"תשאל את השאלה הזאת את עצמך."
עמדנו אחד מול השני, על רצפת השיש החומה.
הצמדתי ידיים והשתחוותי בפניי בן האדם.
מביך.
לאחר מכן גם הוא עשה זאת.
הלכנו שלשה צעדים אחורה כל אחד.
"הקרב מתחיל!"
מתיאו סובב את אצבעו. "הימוריוס פיורה!"
טבעת אש נשלחה לעברי.
קל.
אני מניף את ידי ושולח אל עבר הטבעת אפלה שמקשה את הטבעת והיא צונחת ונשברת.
בן האדם לא מתייאש. "אנטיניוס אטרה!" הוא צועק וכדור מים נוצר בידיו, מתיאו שולח אותו לכיווני.
אני מסחרר את אצבעי ויוצר קיר של אפלה.
כדור המים מתנגש בו ונשבר מצורתו.
הוא מביט בי, בן האדם, מזיע ופראות מתפשטת על פניו.
"פלניטיוס אנדריוסה!" הוא צועק וצמחים מתחילים לצמוח מן האדמה. הם מתחילים להסתחרר סביבי. מבעד לחבל הצמחים האחרון אני יכול לראות את חיוכו של מתיאו. אך הוא לא יכול לראות את שלי.
קיבצתי את נשמתי, הרפתי את גופי ונשאבתי דרך החור היחיד שנשאר פנוי בסבך הצמחים.
יצאתי ממנו והחזרתי את נשמתי לגודלה הרגיל.
הוא מביט בי נדהם, מסחרר את אצבעו בדרך לנסות עוד מתקפה. אך אני מהיר יותר.
אני מוציא חוטים, ועוד חוטים של אפלה מוחשית. אני מקיף אותם סביב מתיאו. ומונע ממנו להוציא מילה נוספת.
"אל תזלזל ברוחות, אנחנו רק נשמעים חלשים." אני לוחש. אני שואב את האפלה שאיתה כבלתי את מתיאו. כעבור שניה בן האדם ניצב מולי.
"ואתה, הורט, אל תזלזל בבני אדם או במכשפים." הוא אומר, מעיף את מבטו הצידה לא מעיז להביט בי ישירות.
"מכשפים ורוחות אומנם שונים, אבל אני בטוח שאנחנו לא שונים כל כך בדבר אחד." אני אומר. "שאפתנות."
בן האדם מביט בי.
"כל אחד שואף לטוב ביותר, בכל עבודה או תחביב."
"במה אתה עובד?" מתיאו שואל.
"אני עובד במשרד חקירות." אני משיב בכנות.
"הורט, יצא לך אי פעם להיות כושל בעבודה שלך?" מתיאו מרכין את ראשו.
"בכנות, העבודה שלי קשה, אבל לא ממש יצא לי להיכשל בה." אני משיב. מתיאו לא עונה. "בן אדם?"
"הורט, כל מה שאני לא עושה כרגע מפר את העבודה שלי." הוא אומר בלחש.
"במה אתה עובד?" אני שואל מסוקרן.
"העבודה שלי היא ללכוד רוחות, הורט." מתיאו עונה בלחש.
"מה?!" אני שואל. "אז רגע, אתה תכננת לבגוד בי? אתה עבדת עליי? אתה שיקרת לי? תכננת ללכוד אותי כל הזמן הזה?" אני ממטיר עליו שאלות בכעס.
אני מתרחק אחורה.
"לא, הורט. אני לא-"
"אתה כן! אתה בדיוק הודת בכך עכשיו!" אני משיב ברוגז.
תחושת הבגידה צמררה אותי.
התחושה שאי אפשר לבטוח באף אחד. חוויתי אותה אינספור פעמים, אך עדיין, בכל פעם ופעם היא כואבת, יותר חזק בכל פעם. חברי היחיד והטוב ביותר טאם, היה היחיד שסמכתי עליו, והוא נעלם לפני כמה שנים. ועכשיו, נאלצתי לחבור אל בן אדם.
"מתיאו, אני לא יכול לתת לך-" אני מתחיל לומר אך מייד הוא מושך אותי הצידה, מגעו צמרר אותי.
הוא מניח את אצבעו על שפתיי כדי לומר לי להיות בשקט.
"כן, אני מניח שאי אפשר בזמן הקרוב." אני שומע קול עבה. אני מציץ הצידה אל המסדרון ומבחין בשני בני אדם, דומים במבנה גופם אל מתיאו, גלימותיהם היו מעוטרות בסמלים שמעולם לא ראיתי.
"אבל מאסטר, הליקוי מתקרב, אם לא נשיג מהם את מגילת הכישוף אני מניח שכולנו עומדים לעמוד מול הסכנה הגדולה ביותר שהייתה שנים רבות." המכשף הימני משיב.
"אנדרו, אתה סתם לחוץ, וחוץ מזה, אסור לנו להלחיץ אותם יותר מדיי, אחרת הם ינסו להשיג את המגילה בעצמם." המכשף השמאלי משיב.
"מה רע בזה מאסטר?" אנדרו שואל.
"כי אז המועצה תחשוב שאנחנו לא מספיק חכמים כדי להשיג אותה בעצמנו!" המאסטר משיב. "תחשוב על זה, איך זה יראה שהמתלמדים הצעירים יצליחו להשיג אותה אחרי שאנחנו נכשלנו בזה?"
"אהה." אנדרו מהנהן. "רע."
"אז עד הליקוי, אנחנו צריכים להשיג את המגילה." המאסטר אומר, ואז שניהם נעלמים, כל אחד לאחת משתי הדלתות בסוף המסדרון.
"אתה יודע משהו ממה שהם אמרו?" אני שואל. "מי הם? מה קורה בליקוי?"
מתיאו עומד קפוא, מבטו חסר מילים.
"מתיאו?"
"המאסטר ואנדרו, המאסטר הוא המנהל של המקום ואנדרו הוא אחד המורים הטובים ביותר לכישוף." הוא אומר בלחש. "ולגביי הליקוי.. אני רק יודע שהוא קורה פעם במאתיים שנה, הוא אמור להתקיים שבוע הבא ביום ראשון. והיום יום חמישי."
נהדר, אז מסתבר שבכדור הארץ עומד להתרחש אסון נוראי בעוד שלשה ימים, לפחות לדברי המאסטר.
"הורט, תבין, לגביי קודם-"
"לגבי מה? לגבי זה שכל הזמן הזה חיכית לרגע המתאים ללכוד אותי? כן אני מבין, ובגלל זה יש לי שאלה. למה?" אני שואל סקרן.
"אמרתי לך הורט, אני גרוע בעבודה שלי! אני לא רוצה לעבוד בזה!" המכשף הצעיר מסביר.
"למה?" אני שואל. לא ברצינות.
"כי אני לא באמת רוצה בזה! אני לא טוב בזה! וגם לא בא לי להיות טוב בכך! אני התקבלתי לעבודה הזאת רק בגלל שאבא שלי התעקש, וכשמשלמים מספיק, תאמין לי או לא, מישהו יהיה שמח לקבל את השוחד." מתיאו מסביר.
"אצלנו מקבלים על פי הכישרון. לא עד כמה ההורים שלך עשירים." אני מסביר. בלומור לא אכפת להם מי ההורים שלך, במיוחד אם אין לך..
"אז איזה מזל שאני לא רוח, אחרת הייתי עובד בזבל מרוב חוסר כישרון." הוא אומר, בקולו היה נשמע צחקוק.
לא יכולתי שלא לחייך.
"הורט, אנחנו צריכים ללכת לישון, ואני צריך להזהיר אותך, רוחות בדרך כלל לא מסתובבות פה, כך שדי מסוכן בשבילך להישאר כאן. אז יש לי רעיון, תישאר בחדר שלי, עד שהעבודה שלי תסתיים." מתיאו מסביר.
אני נאלץ להנהן.
עם אני רוצה לשרוד כאן, אני אאלץ להקשיב למתיאו.
החדר של מתיאו גדול ומרווח, כמובן שלעומת החדר שלי, הקטנטן, בלומור.
מיטה גדולה בעלת סדינים לבנים ניצבה במרכז החדר, מולה, ניצב ארון בגדים בעל ארבעה דלתות בצבע חום.
מימינה ניצבה שידת עץ גדולה, עליה הונחו כמות ספרים שיכלו להיות כמות העצים היחידים שנותרו בלומור. כעסתי טיפה.
"אני אשן בצד ימין, אתה תישן בצד שמאל-" מתיאו מתחיל לומר.
"רגע, מה? באותה מיטה?" הסמקתי מעט.
"כן, יש לך בעיה?" הוא שואל. אני ממהר להניד את ראשי.
"לא."
הוא נשכב על צידה ימני של המיטה, אני כינסתי את האפלה על עצמי ונגעתי בסדין, מגעה החמים של השמיכה הרתיעה אותי מעט, אך לאחר מכן נכנסתי לתוכה, בלי שום בעיה.
"לילה טוב, הורט." הוא אמר והדבר האחרון ששמעתי היה הנחירות שלו.
"אתה נוחר כשאתה ישן." אני אומר ברגע שאני מתעורר ואני מבחין בו בוחן אותי.
"ואתה חמוד כשאתה ישן." הוא משיב בחיוך. אני נרתע.
הקש שעל ראשו סודר מחדש כמו קסם.
"ג'ל לשיער." הוא משיב כשהוא רואה אותי מביט.
"ידעתי את זה." לא ידעתי את זה.
"בכל מקרה, אני צריך לצאת לעבודה, ואתה צריך.. לעשות את מה שאתה עושה בדרך כלל." הוא ממלמל.
"בדרך כלל גם אני הולך לעבודה." אני משיב מכווץ את עיני.
זיק של חשמל, רק הפעם חזק יותר, עבר בי.
"איי!" אני מתכווץ.
"הכל בסדר?" הוא שואל.
"כן! כן." אני משיב.
"יופי, אז אני יוצא." הוא משיב ויוצא מהחדר.
יופי! מה אני אמור לעשות בכל הזמן הזה?
פתחתי את הספר הראשון בערימת הספרים. עד לרמת שעמום הזאת הגעתי.
"כשפים ורוחות: איך להתמודד עם רוח בלתי נראית."
צר לי לבשר לכם בני אדם, אך אין דבר כזה "רוח בלתי נראית", סטיגמות מרושעות!
עברתי לספר הבא.
"כשפים ורוחות: איך לדעת מהי גודל עצמת הרוח שמולה מתמודדים"
חדשות רעות בני אדם! אין דרך!
דפיקות חזקות נשמעו על הדלת.
קפאתי במקומי.
"מתיאו!" קול נשמע.
אני פותח את דלת הארון ונכנס לבפנים. בני אדם, למה יש לכם כל כך הרבה בגדים?
אני שומע את פתיחת הדלת ובאותו הרגע אני עוצר את נשימתי.
"מתיאו?" קול עבה נשמע.
"הוא בטח כבר בעבודה." הקול השני עונה.
"שהוא כזה גרוע בה, באמת, דווקא אותו בחרו לתפקיד כל כך חשוב?" הקול הראשון נשמע נוזף.
חדשות טובות מתיאו, כולם מסכימים שאתה גרוע בעבודה שלך.
"לא יודע! אני רק יודע שהמאסטר ביקש שיקראו לו, אולי סוף סוף יעיפו אותו!" נשמעה בקולו של השני תקווה, חצופים.
הקולות מתרחקים ודלת החדר נטרקת.
אני פותח את דלת הארון ונופל ארצה.
אני חייב לספר למתיאו. לא משנה מה יקרה.
אני פותח את הארון ומוצא עשרה גלימות דומות לגלימה שמתיאו לבש כשפגשתי אותו.
לעזאזל! בני אדם! כמה בגדים!
אני תופס את אחת הגלימות ולובש אותה, הפוך.
אני מתרגז והופך אותה לצד הנכון, לא נוח, אבל התוכנית כאן היא לא נוחה בכללי.
אני בסך הכל צריך להתגנב אל המחלקה שבה מתיאו עובד, להודיע לו שכנראה הולכים להעיף אותו, ומה אז? מה אפשר לעשות?
נתחיל בחלק הראשון של התוכנית, להצליח להגיע למתיאו.
אם למכשפים שבקומה היה טיפה אכפת מאנשים אחרים, הם מזמן היו מבחינים ברוח חסרת אינטליגנציה משוטט במסדרון הראשי. אבל למזלי, לבני האדם לא ממש אכפת.
מסדרונות השיש הגדולים והריקים כאילו לא נגמרו, אך לבסוף, הגעתי לקופסא גדולה מלבנית ממתכת בעלת שתי דלתות.
התקדמתי קדימה לעברה בניסיון לבחון אותה, ברגע שהקופסא ירדה למטה במהירות, ליבי כמעט הפסיק לפעום.
הלכתי הצידה, שלט הופיע:
מעלית.
קומת משרדים:2
קומת מחלקת אלקטרוניקיטיקה:1
קומת חדרי שינה:0
קומת כיתות לימוד:1-
קומת מחלקת רוחות: 2-
עכשיו נזכרו להגיד שזה קופסא מעופפת שזזה?
בני אדם וההמצאות שלהם.. מה בעיה פשוט לעוף?
אני לוחץ על הלחצן הקטן שהופיע מימין למבנה של הקופסא ומייד נרתע והולך אחורה כאילו הפעלתי פצצה.
כמה מכשפים התקדמו גם הם לכיוון הקופסא, וברגע שהדלתות נפתחו כמו קסם, המכשפים דהרו פנימה.
נכנסתי אחריהם, מסתיר את ראשי ואת שיערי בעזרת הכובע של הגלימה.
לוח מתכת ועליו מקשים של ספרות הופיע שם. זאת הייתה קומה 2 או 2-? לאן אני צריך ללכת? החלטתי להמר והלכתי על 2.
"קומה 2…" התחיל קול לומר והדלתות נפתחו, מיהרתי לצאת.
התקדמתי במסדרון השיש, שנראה כאילו פשוט שכפלו אותו ואת המסדרון בקומה ה0, מחפש בעיני את מה שזה לא יהיה, שאמור לעזור לי למצוא את המכשף הצעיר.
אני ממשיך לחפש, אך ללא מוצא.
שני מכשפים מוכרים מתקדמים בהמשך המסדרון. המאסטר הזה, ואנדרו.
"מצאת את המגילה?" אנדרו שואל את המאסטר בלחש.
"לא, ואני לא חושב שזה מה שאנחנו צריכים להתעסק בו כרגע, יש לנו עוד יומיים, ואני לא מוכן לבזבז זמן על דבר כזה, יש לנו מספיק אנשים כדי להתמודד עם זה."
"לא, אין לנו, אתה יודע את זה…"
"דיי, אנדרו, נדבר על זה אחר כך, עכשיו יש לי שיחה לעשות עם מתיאו." המאסטר פוסק והם נפרדים.
אז טעיתי בקומה, אבל אולי אני בכל זאת אוכל למצוא את מתיאו בזמן.
אני חוזר למסדרון ומחכה ליד קופסת המתכת.
הקופסא נפתחת ושני בני אדם צעירים יוצאים ממנה, ולאחר מכן מתיאו.
אני מחכה שהשניים התרחקו ומוכן לזנק על מתיאו.
הוא מתקדם ואני רץ אליו ישר. "מתיאו! אני צריך לספר לך משהו-"
"הורט? מה, מה אתה עושה כאן?!" הוא שואל מבוהל.
"אני חייב להזהיר אותך! הם-"
"אתה יודע מה? לא אכפת לי! פשוט תחזור מהר לחדר שלי לפני שמישהו ישים לב אליך!" מתיאו פוסק במהירות.
"אבל-"
"שום 'אבל'. אל תגרום לי להתחרט על כך שאני עוזר לך, יכולים לגרש אותי-" מתיאו מתחיל בלחש.
"וזה מה שהם יעשו!" אני קוטע אותו.
בני אדם, אתם חייבים לנשום בין מילה למילה!
"מה זאת אומרת 'זה מה שהם יעשו'?" המכשף הצעיר מביט בי מופתע.
"שמעתי שני אנשים, הם נכנסו לחדר שלך, הם דיברו על כך שהמאסטר הולך להעיף אותך, יש לכם שיחה עכשיו, נכון?" אני שואל.
הוא מהנהן בפחד.
"מתיאו!" קול נשמע מקצה המסדרון אני ממהר להיעלם הצידה. "אתה מאחר."
קולו של המאסטר היה תקיף ביותר.
מתיאו בן האדם הוריד את כובע גלימתו והלך בעקבות המאסטר אל דלת גדולה בסופו של המסדרון.
מתיאו הולך להסתבך, הוא הולך לעוף מפה במובן של בני האדם. ואז גם אני הועף מפה.
בנתיים, אם אני כבר פה.. בואו נלך לצוטט לאנשים, הכישרון הטבעי של כל רוח.
עברתי על דלת משרד.
מ"ר אנדרו סקאר
בני אדם, שמים את שמם בכל מקום, וגם מדגישים את זה שהם מרים, הם באמת מרירים.
"אנדרו, אני לא מבין אותך." אני שומע קול בוקע מדלת המשרד של אנדרו.
"אתה לא צריך להבין, אתה בסך הכל צריך לעשות את מה שאני אומר לך! וזה להשיג אותה! המאסטר חושב שהסכנה קטנה כל כך. הוא לא מבין את גודל האסון שעומד לקרות בליקוי." קולו של אנדרו היה מוכר וברור.
רגע, אולי בכל זאת יש מישהו שיודע מה עומד לקרות.
אני מצמיד את אוזני אל הדלת.
"הם עומדים להיפתח! ואם לא נשיג את המגילה, אנחנו פשוט נישאב לתוכם!" הקול השני ממשיך. "זה לא מטריד אותו?"
להישאב למה?
קול צעדים מתקרב על הדלת ואני ממהר לזוז הצידה לצד השני של המסדרון.
אנדרו ומכשף שגובהו היה נמוך מאוד יצאו ממנה, אני ממהר לזוז, הם ממשיכים ללכת וחולפים על פניי.
זאת ההזדמנות שלי.
אני עובר בין חריץ הדלת שנותר וחדר גדול מתגלה מולי.
שולחן כתיבה שצבעו היה חום ניצב באמצעו של החדר, חלונות היו שם, אך למרבה המזל, וילונות שחורים כיסו אותם. מוזר.
הקירות הלבנים להחריד הבהירו שנערכה שם צביעה לא מזמן. סימנים וגליפים היו משורבטים על ניירות מפוזרים על השולחן. ראשי כאב וחשמל עבר בגופי. זה הולך ומחמיר.
שריטות משונות שכנראה נגרמו מדבר גדול הופיעו על השולחן. לא ממש עוניינתי לדעת מה גרם להן.
הוא היה שקט באופן חשוד והמדפים מלאיי הספרים צמררו עוד יותר.
האנדרו הזה הוא טיפוס מאוד מוזר.
פתחתי ארון שעמד מימין לדלת הכניסה, דפים ותיקיות סודרו שם לפי ה א-ב, מה שמעט הכעיס אותי, כי ליקוי זה לא היה דבר ריאלי לחפש.
עברתי על התיקיות, מנסה לשמור על סדרן.
אבני אור… גרעיני סונורום… מראות מעבר… רוחות וכשפים… תורת הכשפים…
עברתי במהירות.
קול צעדים התחיל להישמע מעבר לדלת, אוי לא.
אני סוגר את דלת הארון. אני מכווץ את גודלה של נשמתי ונכנס אל מתחת לשולחן המכוסה מכל צדדיו.
אתה פשוט טיפש, הורט.
ואתה גם מדבר לעצמך, יאי, תראה לאן הדרדרת בשהותך בעולם של בני האדם, הורט!
דלת החדר נפתחה, כבר התחלתי לזהות את צעדיו המתוחים של אנדרו.
עיניי רפרפו בין החריצים של ריבועי העץ ששימשו כמעמדי השולחן. אנדרו, בעל השיער האדמוני התמתח וצנח על כיסאו.
"אתה יכול לצאת, בן האדם לא פה." אנדרו אומר.
קפאתי במקומי, הוא דיבר אליי?
"כן, אני מדבר אליך, הורט." מילתו האחרונה הרגה אותי סופית.
"אתה יודע, גם כשאני עוד פחדתי מבני האדם הסתתרתי וחייתי פה בסוד, אבל אז גופתו של המכשף המטומטם הופיעה מולי ונתנה לי אפשרות להיות הוא, לחיות בתור הוא, לא להסתתר. אבל אין. אתה פחדן מדי הורט." קולו צחקק.
זאת הזיה, אין סיכוי, פשוט אין סיכוי שזה הוא…
"אני יודע שאתה מזהה אותי הורט, אתה יודע מי אני." קולו של המכשף השתנה. "אל תגיד לי שאתה שכחת את החברות שלנו, הרטי."
לא, בהחלט לא שכחתי.
"אני לא מאמין לך, אין סיכוי שזה-" דיברתי לראשונה.
"זה אני הרטי, זה אני, טאם."
לא, לא, לא. פשוט לא.
פלאשבק התחיל להופיע בראשי.
"הרטי! בוא!" אמר טאם ותפס את היד שלי. רצנו בגשם השופע, ראשי הסתמר מהרוח הקרירה, שחדרה את האפלה שסביבי.
"הרטי! בוא תתפוס אותי!" הוא רץ, שערו הבלונדיני השופע עלה וירד בכל קפיצה. המשכתי לרוץ, האבנים ביער נרטבו מהגשם והפכו לחלקלקות. רגלי התחילו להחליק בגשם, גופי החל להיחלש.
המשכתי לרוץ, ורגלי פגשה בסלע חלקלק, וגרמה לגופי ליפול על הקרקע.האפלה סביבי נפלה ביחד איתי.
אני קם על רגליי ומביט לכל הכיוונים, טאם נעלם.
הפלאשבק עזב אותי.
"אתה נעלמת. חשבתי שמתת!" אני יוצא מהמחבוא מתחת לשולחן.
"אני לא מת, כפי שאתה רואה. אני חי יותר מאי פעם." אנדרו-טאם אומר.
"כן, רואים. טאם, איך הגעת לפה?"
"איך אתה הגעת לפה?" הוא שואל אותי בחזרה.
"אני לא יודע." אני עונה.
אני בוחן את אנדרו-טאם. גופו של אנדרו נשאר אותו הדבר, אך קולו השתנה, כך שאנשים באותו רגע היו מפקפקים שהגוף הזה שייך לו. אבל בדיוק, הוא לא.
"בדיוק. זה גם מה שקרה לי. אתה מבין? אבל זה העניין הפחות חשוב." טאם משיב.
"מה העניין היותר חשוב?" אני שואל כאילו אני "לא יודע", שמדובר בליקוי.
"אל תעמיד פנים שאתה לא יודע, הרטי. אני מכיר אותך מאז ומתמיד, אני יודע שתמיד התאמצת לשמוע דברים שאתה לא אמור לשמוע." חברי הטוב ביותר לשעבר אומר. "אתה רוצה לדעת מה קורה בליקוי, נכון?"
מצמצתי.
האפלה סביבי התקדרה, כל רגשות האשמה שסחבתי איתי במשך כל כך הרבה שנים, כל הרגשות, כל השנאה העצמית על היעלמותו. הכל נעלם.
במקום זאת, התייצבתי והזדקפתי. "מה קורה בליקוי?"
"אני חושב שתצטרך לגלות בעצמך, ולחשוב באמת, עם תרצה לעצור את זה."
ראשי עמד להתפוצץ.
מתיאו עומד לגורש מהאקדמיה, ואני ביחד איתו.
טאם בחיים, והוא בגופו של אנדרו, שהוא לא ממש בחיים.
בליקוי עומד לקרות משהו, שאולי לא ארצה לעצור לדברי טאם.
"אני צריך ללכת." אני אומר בלחש.
"כן, אני יודע, רק אל תקשר יותר מדי לבן האדם." הוא מזהיר בחיוך.
"מה-" באתי לומר אך באותו הרגע מצאתי את עצמי כבר בוהה בדלת נסגרת אחריי.
אני ממהר אל הקופסא המתכתית ולוחץ על הכפתור, הדלתות נפתחות כמעט מייד.
אני לוחץ על הכפתור של קומה 0.
הדלתות נסגרות.
"ראיתי אותך פה כבר?" אני שומע קול מאחורי.
אני מסתובב במהירות. לא הבחנתי בו כשנכנסתי. אני מכניס את האפלה חזרה אל גופי, ואני קופא במקום.
בן אדם מבוגר יחסית בעל מבנה גוף מרשים ביותר עטוף בגלימת כסף וגבוה למדי ניצב שם.
"מהו שמך, נערי?"
אחת, אני לא נער, שתיים, אני בכלל לא בן אדם.
"אהה, לוק?" אני מנסה לחרטט.
"אתה שואל אם קוראים לך לוק?" המכשף נראה כעומד לפרוץ בצחוק.
"לא! לא, כלומר, כן. קוראים לי לוק." אני מנסה לצאת מזה.
נשמתי עמוק.
"ואיפה אתה עובד.. לוק?" הוא שואל לאחר מכן, נראה שהוא השתכנע.
"אני עובד ב…" אני מנסה לחשוב על דבר שיהיה אמין. "אני עובד במחלקה ללכידת רוחות."
אתה טיפש הורט!
"אה! אתה בטופ של הטופ!" הוא אמר בהתלהבות. "אני עובד שם במחלקה המקבילה! בוא, אני אלווה אותך!"
לעזאזל.
אני נאלץ לחכות כאשר הקופסא נעצרת בקומה 0 עד שהיא תגיעה ל2-.
1-…..2-.
הגענו לקומה. הדלתות נפתחות.
"בוא, לוק. תזכיר לי באיזה מחלקה אתה?" הוא שואל.
הקצוץ חשמלי חזק המקודמים עבר בגופי, בטני התכווצה, זה הולך ומחמיר.
"מחלקת לכידת רוחות." אני עונה.
"מה התפקיד שלך?" הוא מסבך אותי.
"אני… אני הסגן של מתיאו!" אני מצליח להמציא.
"הדביל הזה? הוא בחיים לא היה מגיע לאן שהיה מגיע לולא אביו, במקומו הייתי מתבייש שזה הבן שלי." המכשף ממלמל.
"אבא שלו?"
"כן, נוו. המאסטר, מנהל האקדמיה." המכשף ממלמל.
אני קופא. למה מתיאו לא סיפר לי?
"בכל מקרה, קוראים לי רוי, עם אתה צריך עזרה כלשהי ממישהו עם קשרים… " הוא מצביע על עצמו בחיוך.
אני מהנהן והוא הולך משם.
אני ממהר לכיוון הקופסא חזרה. ולוחץ על הכפתור במהירות, אני עובר דרך דלתות המעלית.
אני מחכה שהמעלית מגיעה לקומה 0 ואני יוצא משם מהר, בחזרה לחדרו של מתיאו.
אני פותח את הדלת, מתיאו כבר חזר.
"אתה מבין עד כמה זה היה מסוכן?" מתיאו שואל בכעס. "יכלו לתפוס אותך!"
"מתיאו-" אני משחרר את האפלה חזרה.
"ולא העיפו אותי לידיעתך," המכשף מוסיף.
"באמת? זה קשור לכך שאבא שלך הוא המאסטר?"
זה היה תורו לקפוא במקומו.
"איך אתה-" הוא מתחיל לשאול.
"זה לא משנה איך." אני אומר. "למה לא סיפרת לי?"
"לא שאלת. וזה לא העניין. העניין הוא שיצאת מהחדר ושוטטת ברחבי המקום כאילו לא יכולים לשים לב אליך! והתגנבת לקומה של המשרדים!"
"המכשפים באמת לא שמו לב אליי לידיעתך, ודבר שני, אנחנו צריכים לגלות מה קורה בליקוי." אני משיב.
"אין לנו דרך!" מתיאו מתפרץ.
"דווקא יש דרך, אני יודע איפה נוכל למצוא תשובות." אני מתיישב על המיטה.
"לא." המכשף מבין את התוכנית שלי. "אין סיכוי."
"כן, הערב."
"אם זה ישתבש.."
"זה לא."
אני מביט במבטו המתוח של מתיאו, בוחן את דלת משרדו של אביו. השעה הייתה מאוחרת, כך שמתיאו שיער שאביו כבר לא במשרדו.
שנינו לבשנו גלימות ארוכות ושחורות.
"תזכור: להיכנס. לחפש. לעזוב. בלי להשאיר ראיות." מתיאו ממלמל.
אני מהנהן.
"אני רציני, הורט."
"גם אני." אני מסדר את שערי לאחור, האפלה הסתחררה סביבי ונשאבה פנימה בפקודתי.
מתיאו נוגע בידית הדלת ופותח אותה בזהירות, חשכה גדולה וחמימה התגלתה.
"יש לנו עשר דקות לכל היותר." מסביר המכשף.
הוא נכנס פנימה בצעדים שקטים ואני מגלגל את עיניי.
אני נכנס אחריו.
משרדו של המאסטר היה מעט גדול יותר ממשרדו של אנדרו… בעצם טאם. והיה טיפה יותר צפוף מכיוון שארונות היו מקובעים לקירות. נהדר, הורט. יותר תיקיות.
אני מתקרב לארונית משמאל, אני פותח אותה… ויאי! עוד פעם לפי האלף-בית.
אני שולח יד אל התיקיות ומיד כאב תוקף אותי בבטן, והפעם זה התחזק משמעותי.
אני מתכווץ.
"איפה אתה מחפש-" אני שואל ואז מבחין בשורת התיקיות כ-נ.
"אתה באמת מחפש 'ליקוי'?" אני שואל. "זה לא יעבו-"
"מצאתי!" הוא שולף את התיקיה ומתקרב אליי.
אני מביט בשעון המשרד.
אנחנו חייבים לצאת מפה.
"מהר! צריך לצאת!" אני לוחש.
מתיאו מושיט את ידו עם התיקיה לכיווני. "אני סומך עליך הורט, שתדע את זה."
אני לוקח את התיקייה מידו ומהנהן.
אנחנו יוצאים מהחדר לכיוון הקופסא, בתוך 10 שניות אני ומכשף כבר מגיעים לקומה 0.
אנחנו מגיעים לחדרו של מתיאו, ומתיישבים על מיטתו.
"אתה מוכן לגלות מה קורה בעוד יומיים?" הוא שואל אותי.
"כן, ואני מקווה שנצליח לעצור את זה." אני משיב.
אני והוא שולחים את ידינו אל התיקיה, הן נפגשות והמגע החמים של ידו פגש את ידי.
אני מסמיק. כך גם הוא.
אני מחזיר את ידי בחזרה אל גופי. ומתיאו מחזיק בפתח התיקיה.
הוא פותח את התיקיה ונשימתי נעתקת.
היא ריקה.
אני מתעורר ,מסוחרר, בטני מתכווצת מכאב, אני מביט אל כיוונו של מתיאו, המנמנם לכיווני.
זה טאם, אני בטוח בכך, הוא זה שלקח את מה שהיה בתיקיה.
מחר הליקוי, ואם לא נגלה מה עומד לקרות, איך נוכל לעצור את זה?
אני מנגב את הזיעה שהתפשטה על מצחי.
אני נשכב חזרה על המיטה ומפנה את פניי לכיוונו של מתיאו. הוא שכב שם בכזאת שלווה. הוא היה חמוד.
כעבור כמה דקות השינה סוחפת אותי חזרה.
אני מתעורר, השעה חמש.
אני מביט אל מתיאו, שעדיין נמנם. לא יזיק אם אני אלך לחקור טיפה לגביי מה שהולך לקרות מחר, לא?
אני מתלבש בגלימה, אולי המפגש המקרי אתמול יביא לי תועלת אחרי הכל.
"מה אמרת שאתה צריך?" רוי שואל בסקרנות.
"מקום שאני אוכל למצוא בו מידע, והרבה." אני משיב וממשיך בדרכנו אל משרדו.
"הו, זה קל. מכיר את הארכיון? יודע איפה הוא?" המכשף מציע בשאלה.
"מה זה?" אני שואל.
"מקום גדול כמו ספרייה." הוא מסכם.
"אתה יכול להוביל אותי לשם?"
רוי מהנהן.
הארכיון נמצא בקומה 0 מסתבר, בצידה השני של הקומה.
מדפים על גביי מדפים של ספרים ניצבו שם, אלפי מסמכים סודרו שם, לפי הא-ב. דלפק קבלה ניצב במרכזו, מכשף מזוקן בגיל מתקדם ישב שם על כיסא עץ.
אני ניגש אל המדפים, ומנסה את מזלי עם האות ל', אני מגיע למדף ומדפדף בין הספרים והכותרות.
לארס…לומור…
רגע, לומור.
למה בני האדם יודעים את שם עולמנו? חשוב יותר, איך?
אני שולף את הספר.
פרק1: רוחות.
פרק2: האמת: האם רוחות בלתי נראות?
פרק3: התנהלות העולם לעומתו.
פרק4: איך נכנסים אל עולם הרוחות.
הפרק האחרון משך את עיניי.
התחלתי לדפדף
כל מאתיים שנה, מתרחש אירוע אל טבעי שבעקבותיו, נפתחים השערים ללומור, עולם הרוחות…
לא המשכתי לקרא את השאר כי הכל היה כבר ברור.
קפאתי במקומי.
הליקוי, בכל מאתיים שנה אמורים להיפתח השערים, כך שגם יהיה אפשרי לחדור אל לומור, וגם… לצאת.
בגלל זה טאם אמר שאולי לא ארצה לעצור את זה.
אני חייב לספר למתיאו.
אני ממהר לצאת מאזור הארכיון.
צעד אחרון לכיוון היציאה ובד סוגר על פי, בעודי נחלש, אני יכול רק לזכור את ריח הסם החזק על פניי.
האפלה סביבי הרגישה את אותו הדבר. כאב מתמשך, אינסופי, שחודר אותה לאט לאט.
אני מנסה לזוז, אך גופי היה קשור לכיסא עץ, וכל תזוזה שרטה את עורי.
"אני מצטער שהייתי צריך להשתמש באמצעים אללו." אני שומע את קולו המוכר של טאם. "אבל אתה מבין שלא יכולתי לאפשר לך לספר את זה לכולם."
אני לא מבין.
"איפה אני? מה השעה? איפה מתיאו?"
"על שאלתך הראשונה לא אוכל לענות, השעה היא 2 בצהריים, יום ראשון. ולא, אני לא יודע איפה בן האדם."
יום ראשון?! זאת אומרת ש… היום הליקוי.
"בליקוי אמורים להיפתח השערים ללומור, נכון? בגלל זה אמרת שאולי לא ארצה לעצור את זה." אני אומר לבסוף, אך הדבר האחרון שראיתי מטאם היה את חיוכו המרדני ואת פיו אומר, "ואתה תוכל רק לצפות ולראות."
עוברות שעתיים לפחות, או אולי יותר? עד שצליל, קול, מתחיל להישמע.
"מי שם?!" אני שואל מפוחד.
אני מבחין בקצה גלימה עובר בין החשכה.
פתאום אני מרגיש מגע בגופי, וידיים מתירות את החבלים שכבלו אותי אל הכיסא.
"כשאתה משקר שאתה הסגן שלי, אתה צריך לדעת שאני אדע זאת, לוק." קולו המוכר של מתיאו נשמע מאחורי.
אני מעיף לעברו מבט מודה ואני קם, מתמתח.
"בליקוי-"
"כן, אני הבנתי, החזרת את הספר למקום הלא נכון, רוי אמר לי שהוא פגש את לוק בדרך לספרייה." מתיאו נעמד מולי ואומר בעוקצנות. "אז מה אנחנו עושים עכשיו?"
"בודקים איך עוצרים את טאם." אני עונה. אוי, שיט. הוא לא יודע על טאם בכלל.
"מי-"
אני מסביר לו בקצרה.
"או, וואו, אז מסתבר שיש לנו עסק עם רוח.."
"מתיאו, תתרכז."
אנחנו יוצאים מחדרו החשוך של אנדרו-טאם, רצים.
"צריך לגלות איך לעצור את מה שעומד לקרות בליקוי-"
"אני קראתי את כל הפרק לעומתך, הורט." מתיאו עונה כשאני מתקדם לכיוון הארכיון. "ולכן אני צד אחד לפניך."
הוא מושך את ידי והמגע מצמרר אותי, זיק חשמל עובר בי ואני נרתע לאחור, מתכווץ מכאב. אני נחלש, אני כבר עומד להיות חסר כוחות.
"אתה בסדר?" הוא שואל מודאג.
"כן! כן!… אני לא." אני אומר לבסוף.
"אני ארים אותך." ולפני שאני מספיק להתנגד, אני כבר מוחזק בידיו של מתיאו.
המגע שלו היה נעים עכשיו, הסמקתי.
מתיאו מתחיל ללכת, ואני נע בידיו, מסתבר שבן האדם חזק יותר משדמיינתי
הוא מתקדם.. לכיון המעבדה.
הוא מניח אותי על הכיסא הקרוב ביותר.
המעבדה הייתה גדולה, שולחנות אחד אחר השני נצבו שם, כוסות זכוכית וכלים מוזרים הונחו עליהם.
"מה אנחנו מחפשים, מתיאו?" אני שואל כאשר הוא מתחיל לחטט בארונות שמימין.
הוא שותק וממשיך לחפש.
"מתיאו-"
"מצאתי!" הוא קורא בהתלהבות. בידו התנוסס עותק של "כשפים ורוחות": איך להרתיע רוחות ולהרחיק אותן.
"רציני?" אני שואל וקם, מתקדם אל עברו של מתיאו.
הוא פותח את העמוד הראשון, עיני עומדות להישבר מכמות המילים.
"אור גדול ובוהק, קרני אור." הוא מקריא.
אני מסנן קללה בשקט. זה היה ברור כל כך, הדבר שמרתיע רוחות הוא אור. אור ו..
"רעש", הוא מוסיף לאחר מכן.
אני והוא מצליבים את מבטינו.
"עכשיו יש לנו אולי מה לעשות. אבל איפה אפשר להשיג מקור כל כך גדול של אור או רעש?" אני שואל.
מתיאו מחייך. "אני לא חושב שתאהב את הרעיון."
מתיאו מסביר לי את כוונותיו.
"לא, אתה לא הולך להקריב את עצמך." אני מסכם. "אם תנסה קסם אור מוכפל ותפעיל אותו על השער, אתה עלול למות."
"אני יודע את זה הורט, בגלל זה אני חייב לעשות משהו לפני זה." הוא אומר ומתקרב אליי. הוא מצמיד אותי אל גופו והמגע מצמרר אותי, הוא מחזיק את פני בידיו ומקרב את שפתיו אל שפתיי. המגע שלהן בשלי היה חמים ולא רציתי שהוא יפסיק, אך מתיאו נעצר.
"אנחנו חייבים לעצור את טאם." הוא מסכם. אני מהנהן ובולע רוק.
אנחנו יוצאים מהמעבדה ואני מסמיק כאשר הוא מושיט לי את ידו. "בוא, אנחנו חייבים למהר."
אנחנו מגיעים אל האולם אליו הביא אותי בפעם הראשונה.
אני סוקר את המקום, מחפש אחר הפתח. שום סימן.
"הוסזימה הומריוס!" מתיאו צועק.
גוש מהתקרה יורד אלינו במהירות ואנחנו ממהרים לעלות עליו ברגע שהוא עולה חזרה.
שמיים התמתחו מולנו, ימים רבים שלא ראיתי אותם.
הירח עמד במרכזם, גדול מהיי פעם.
על הצוק מולנו, ליד היער, טאם עמד.
מחזיק בידו ספר אפור, רונות הכישוף בערו סביבו.
הירח היה כמעט אדום כולו, העננים התחילו להתערפל.
טאם מסתובב לכיוונינו, מחייך. "מאוחר מדי."
"אולי לא." אני מגיב חזרה.
אני נעמד מאחורי מתיאו. "אתה לא חייב-" אני מסביר.
"לטובת האנושות, אני כן."
מתיאו נעמד מולי. "אם אני לא אראה אותך, תדע שאהבתי אותך."
הוא משאיר אותי קפוא.
שער העננים התחיל להתעצם, יכולתי לראות את צלליותיהן של הרוחות.
"אברקימוזוס הימוריוס אולטרה!" מתיאו צועק.
אור ענק הופיע, כאילו שרף את השער.
אני מכסה את מתיאו בגלימתי, שניה לפני הפיצוץ שהרה. ואז.. שקט.
"מתיאו!" אני מנענע את גופו.
מתיאו פותח את עיניו.
"אז… הצלנו את העולם?"
אני רוכן ומנשק אותו.
"בהחלט כן, מתיאו."
