שרי

ביום שבו פגשתי בפעם הראשונה את שרי בדיוק הגעתי לחוף הסטודנטים בפעם הראשונה מאז שנת האפס. עמדתי על החול, יחפה. הדבר שאני בעיקר זוכרת מהרגע ההוא זה כמה יפה היה הכל: השמש הייתה קצת מעל לקו המים, והחול הזרוע בפסולת ים-ופלסטיק זהר כמו יהלומים. השמיים היו כחול חורף נקי מאוד, ועורבים ושחפים התעופפו בין הבניינים של חיפה. עמדתי במים הקרים עד הברכיים, וניסיתי לשרטט בראש ציור של אחד מהענפים השחורים והגדולים שנשטפו לחוף, על רקע כל האור הלבן הזה, והגלים הכחולים-אפורים. תמיד היו הרבה רגעי יופי בזמן החדש, יופי שקט ונטול הפרעות. יופי לא מושלם: את תמיד תמצאי פיסת פסולת, משהו שבור, לכלוך שמישהו השאיר שם. 

יכול להיות שעמדתי ככה די הרבה זמן, לפני שראיתי את הדמות שהתקרבה אליי מכיוון צפון. לא היה סיכוי שהיא לא ראתה אותי, כי בן אדם שעומד בולט על החוף באור היום כמו גורד שחקים. בחרתי באסטרטגיה של התרחקות זהירה. העמסתי את התרמיל שלי, הרמתי את המעיל ואת הנעליים והתחלתי לצעוד לאורך החוף. כשהדמות ראתה שאני מתרחקת ממנה, היא נעצרה – מה שהחשבתי לסימן טוב – ונופפה. ואז היא התחילה להתקדם שוב, לאט יותר, תוך נפנופים נמרצים. נתתי לה להתקרב, לפחות מספיק כדי שאוכל להבחין בפרטים. ראיתי אישה מבוגרת, בחולצה פרחונית צבעונית ובכובע קש פרום. על סמך הפרטים האלה החלטתי לא לברוח ממנה. בדיעבד אני יודעת שזו הייתה טעות – בין הטורפים לא חסרות נשים, ולא נשים מבוגרות, ולא נשים מבוגרות שנראות כמו סבתא שלך. אסור לסמוך על איש. את זוכרת את הסיפור שסיפרתי לך, על האישה עם הילדה שהייתה מסתובבת באיזור הכרמל, ומשתמשת בה כדי להתקרב לאנשים ואז להרוג ולאכול אותם? אחר כך כבר חיסלנו אותה וזה נגמר, אבל כל הסיפור הזה קרה הרבה אחר כך, וביום שבו פגשתי בפעם הראשונה את שרי עוד חשבתי שאפשר לבטוח באנשים לפי איך שהם נראים. יאמר לזכותי שהיא באמת לא נראתה כמו אף אחד מהטורפים שהספקתי לפגוש עד אז, שהיו כולם גברים, מסוממים או חולים או סתם קטלניים. בכל מקרה, חוסר הניסיון שלי היה הדבר שאפשר לי לעצור ולחכות לה שתתקרב אליי, ולראות את המשקפיים הסדוקות שלה, את רעמת התלתלים ואת הקמטים שבפניה. 

"היי!" היא הכריזה ברגע שהגיעה למרחק קריאה. "מה המצב?"

"מצוין," עניתי. 

"מה זה, את בחורה?"

"כן," אמרתי – מה שכמובן לא הייתי אומרת לגבר וגם לא הייתי צריכה להגיד לה. 

"טוב לפגוש אותך, בחורה. את חמושה, כמו שאומרים?"

היא עמדה עכשיו במרחק של עשרה מטרים ממני והתבוננה בי בתשומת לב קפדנית של שורדים. פרשתי ידיים לצדדים ואמרתי, "אני לא מסוכנת, סתם בחורה שמסתובבת לבד."

"טוב, גם אני לא מסוכנת אם ככה," היא אמרה, התקרבה אליי בהחלטיות והושיטה יד ללחיצה. "אני שרי, נעים מאוד. שרי צער."

"מה?" אמרתי. חשבתי שלא שמעתי טוב.

"צהר, צהר. עם ה'."

אמרתי לה שזה שם יוצא דופן, והיא חייכה אליי בעיניים הכחולות והמנצנצות שלה כמו ילדה שקיבלה את התשובה שהיא רוצה. אחר כך היא פרקה מהגב שלה צרור של ענפים יבשים, והזמינה אותי להצטרף אליה ללילה, אז הקמנו מדורה על החול. אולי כל זה נשמע היום מאוד משונה, אבל אז פגישות כאלה היו עניין שבשגרה. היינו הבודדים, אלו שעוד לא מצאו את המסתור להשתקע בו, ונדדו הלוך ושוב מתוך חוסר מנוחה או מתוך מטרה מסוימת. אנשים כאלה היו נתקלים זה בזה ומלמדים את עצמם לבטוח, למשך כמה שעות או לזמן ארוך יותר. בדרך כלל היו נפרדים, לעיתים נדירות ממשיכים כזוג, כקבוצה. כי אם יצר ההישרדות שלך היה חלש מספיק מלכתחילה כדי לגרום לך לשוטט לבד, היה דרוש הרבה כדי לגרום לך לסטות מההרגל. בכל מקרה, אני הייתי שייכת לזן חסרי המנוחה ושרי לזן של בעלי המטרות. היא סרקה את היבשת כדי למצוא את הילדים שלה, ואני סתם חיפשתי מקום שבו ארצה להישאר, ואפילו זה לא היה חשוב לי עד כדי כך. לא היה אכפת לי אז להמשיך לנוע כמו עלה שהוטל אל הזרם. אני לא חושבת שאז היה אכפת לי מאוד, נקודה. 

"מה הקטע שלך?" שרי שאלה אותי. ישבנו ליד המדורה ואכלנו אגוזים (שלי) ובשר מיובש (שלה). "אני מתכוונת, איך את מסתדרת לבד? את סוחרת, או ציידת? את נראית כאילו יש לך מספיק אופי בשביל שניהם."

משכתי בכתפיים. "אני עושה כלים," אמרתי, "אבל לפי הזמנה. אני בערך מתערבת עם האנשים – אני אומרת להם שאם אני אוכל לבנות את מה שהם רוצים בצורה שתמצא חן בעיניהם, הם צריכים לתת לי את כל מה שאני אבקש והם יכולים לתת לי. בדרך כלל זה עובד מצוין, כי אנשים מבקשים את מה שהם באמת צריכים, ואני יכולה לעשות את הדברים האלה."

"מה אם זה דברים גדולים?" שרי שאלה.

"אז אני עושה אותם. בתים, עגלות, מחסנים. זה יכול לקחת חודשים, אבל אז יש לי אוכל ומקום לגור בו ואחר כך יש לי אספקה."

"זה חכם," שרי אמרה. "מרשים אפילו. יש לך מה שנקרא גם שכל וגם תבונת כפיים – ואלה שני דברים מאוד חשובים בעולם הזה, לפחות ככה אמרו לי."

"בת כמה את?" שאלתי.

"חמישים."

תמיד ריחמתי על אנשים מבוגרים. לנו, מי שהיו צעירים או צעירים מאוד, היה קל להתרגל לשינוי. אבל שרי הייתי בת ארבעים בשנת האפס, והכל בחיים שלה בטח כבר ישב על המקום. ותראו אותה עכשיו, יושבת בבגדים קרועים בחוף הסטודנטים, עם בחורה זרה שיש לה שיער קצוץ ופנים כהות מפחם.

"תגידי לי משהו, את," שרי אמרה. "העולם. מה את חושבת עליו?"

"מה?" אמרתי לה. אני חושבת שאפילו צחקקתי. 

"אל תצחקי," היא אמרה. "את צעירה, אני זקנה. אני רוצה לדעת מה את חושבת."

"באופן כללי?"

"הכי כללי. אני אמרתי – העולם, אז פשוט תזרקי את הדבר הראשון שיש לך בראש לגביו."

"לא יודעת," אמרתי. "הוא סתם כזה – יפה. בעיקר יפה, אני חושבת."

"טוב מאוד," שרי אמרה. "את הבחורה הצעירה הראשונה שנתנה לי תשובה הגיונית. כל האחרים פשוט בוהים בך במבטים אטומים ואחר כך אומרים את המובן מאליו. אבל את – את הפתעת אותי. זאת תשובה מפתיעה, את יודעת."

"אני מניחה שכן, כשחושבים על זה," אמרתי. 

"זה מאוד לא יעיל, יופי. מה כבר אפשר לעשות עם יופי? למי זה עוזר? שאלוהים יעזור לי, כמה פעמים בחיים שלי שהשאלה הזאת הסתובבה לי בראש. פעם זה היה אנשים אחרים, ואחר כך זאת הייתי רק אני, כשברחתי מטורפים וחיפשתי זבל כדי לאכול, וכן הלאה. מה את חושבת על זה?"

התחיל להימאס לי כבר מהשאלות שלה, למרות שחיבבתי אותה בסך הכל. אבל היא הסתכלה עליי בכאלה עיניים רציניות, וכולנו ברחנו מטורפים וחיפשנו זבל בתור אוכל מתישהו, אז הרגשתי שאני חייבת לענות. "אין שום דבר שאפשר לעשות עם יופי," אמרתי, אולי קצת באכזריות. "אפשר לצייר אותו, שזה די חסר תועלת בפני עצמו. וזהו, זה בערך הכל."

"מה," היא אמרה בחוסר אמון, "את מציירת?"

אמרתי שכן והיא דרשה לראות, בהתלהבות ובתוקף, כאילו שאני תגלית מדעית יוצאת דופן. אז הוצאתי את המחברות בשבילה. בתקופה ההיא הייתי שומרת אותן בתוך עטיפה של שקיות ניילון, ולקח לי קצת זמן להתיר את הכל. בסופו של דבר הגשתי לה את צרור הדפים המקומט הראשון. היא הסתכלה על הציורים שלי בעיניים ביקורתיות מאוד. בסוף היא אמרה, "זה טוב באופן מפתיע. ההתרשמות הראשונית מעלה רושם די… חפוז, אם כי אני מניחה שאי אפשר להאשים אותך. איך את משיגה נייר?"

"מפה ומשם," אמרתי. 

אחר כך שרי שתקה והסתכלה על האש. כשהיא דיברה שוב הקול שלה היה חלש ושקט. "את יודעת, את הראשונה," היא אמרה.

"הראשונה במה?"

"הראשונה שפגשתי שמציירת. או שרה, או כותבת, או עושה משהו שהוא לא תכליתי לחלוטין."

אני חושבת שאז צחקקתי שוב. "אי אפשר להגיד שזה לא הגיוני," אמרתי לה. "אנחנו די עסוקים בסך הכל."

"נכון, אבל בכל זאת. אין לך מושג כמה הייתי רוצה להאמין שזה לא יהיה המצב. כולנו היינו עושים משהו בחיים הקודמים – גם אם היינו חובבניים להחריד, היינו מנסים ליצור משהו. שירים או קשקושים או כרטיסי ברכה. ואני פגשתי די הרבה אנשים מאז האפס, ואף אחד מהם לא עשה שום דבר. 

"תראי אותי, למשל," היא המשיכה. "אני הייתי כותבת שירים, הייתי משוררת. אהבו אותי מאוד, שתדעי. השירים שלי היו מגיעים למקומות – עיתונים, במות, פרסים, מה שתרצי. ועכשיו – כל עשר השנים האלה – לא הצלחתי אפילו לחשוב על מילה, ושום דבר לא נראה לי יפה. זה כאילו שביחד עם רוב האחוזים מאוכלוסיית העולם, הלכו גם רוב האחוזים של היכולת שלי לעשות דברים יפים. היכולת שהייתה לי, לפחות.

"אנחנו בקושי בני אדם," היא אמרה לי. "את – את אולי כן, באיזושהי דרך קסומה ומוזרה שמצאת לך ושאני לא מבינה. אולי זה בגלל שאת טובה יותר מאיתנו. אולי זה בגלל שאת יותר חזקה."

"אני לא זה ולא זה," אמרתי לה. "סתם לא אכפת לי. אני לא כל כך לקחתי ללב."

שרי הטילה את הראש שלה אחורה וצחקה. היה לה צחוק של צבוע. "אני לא מאמינה לך," היא אמרה כשהצליחה שוב לדבר. "בת כמה היית?"

"חמש עשרה."

"היית ממש ילדונת," היא אמרה בפליאה. "מה, לא היה לך אף אחד לאבד?"

"לא אף אחד שהצטערתי עליו," אמרתי.

"ו…?"

"ושום דבר. אני פשוט אוהבת את השקט."

שרי אמרה, "את שקרנית." לרגע היא נראתה מסוכנת, ואני נזכרתי שהשארתי את הסכין שלי בתיק.

העיניים שלה בהקו באור המדורה. אולי זו הייתה אשלייה אופטית, אבל זה נראה כאילו שהפנים שלה מתרחבות, עוטות צל ומרחק, והופכות למשהו אחר – קצת כמו מראה הפוכה. היא אמרה, "אף אחד לא משוטט לבד בעולם הזה אם אין לו סיבה טובה באמת. אני, למשל. היו לי ילדים בעולם הקודם. בדיוק טסתי לכנס כששנת האפס התחילה. אני לא יודעת איפה הם עכשיו – הם יכולים להיות בכל מקום, אבל אני נודדת כדי לחפש אותם, ואני לא מתכוונת להפסיק עד שאמצא. אני אעבור בכל מסתור ואשאל את כל השורדים, אפילו את הטורפים אני אשאל, מבחינתי, אם הם לא יהרגו אותי קודם. אני, יש לי סיבה אחת, וזה מה שעוזר לי לא למות. אבל את? את סתם מסתובבת ככה לבד כי את לא מתגעגעת לשום דבר, לא חושבת על אף אחד, לא מתאבלת, רק משוטטת כמו חתול רחוב מפגר בגלל שלא אכפת לך מהחיים."

ניסיתי להגיד לה שהיא טועה, אבל היא המשיכה. "אני הייתי צריכה להיות מסוגלת להמשיך לכתוב," היא אמרה. "כי לי אכפת מהחיים, למרות כל מה שעברתי, ולי יש משהו שדוחף אותי להמשיך. אני הייתי יכולה לעשות עם זה משהו. משהו טוב באמת. אבל את – את מסתובבת לך כמו זומבי, כמו מצלמה אנושית, מציירת סתם כי את מציירת, ותני לי להגיד לך משהו – אין בציורים שלך טיפת נשמה."

"את חושבת שאכפת לי," אמרתי לה. "את חושבת שאכפת לי אם את חושבת שאני אמנית טובה או רעה. אפילו בעולם הקודם לא היה אכפת לי מדברים כאלה, ועכשיו בכלל. צר לי לספר לך, אבל אין כנסים יותר, אין תערוכות, אין מוזיאונים או כתבי עת." אני לא יודעת למה הייתי אכזרית כל כך אז. אני לא יודעת למה כעסתי כל כך. "אין שום הבדל בין עם נשמה לבלי נשמה," אמרתי. "זה מיתוס שאנשים כמוך המציאו כדי שתהיה להם סיבה להגיד שהם טובים יותר מאחרים."

"את כועסת," שרי אמרה. "לא חשבתי שאת מסוגלת לזה."

"אני לא כועסת. את מחמיאה לעצמך."

"אולי בכלל טעיתי," היא אמרה, ושוב פעם חזרה לפליאה, לרכות, וכבר לא יכולתי לסבול את זה, את תנועות הנדנדה המטורפות שלה. "אולי החומות שלך פשוט גבוהות יותר מאשר אצל אחרים."

"מה?"

היא התקרבה אליי עד שסוליות הנעליים המטונפות שלנו נגעו זו בזו, ומחתה משהו – כנראה כתם בוץ – מעל הלחי שלי. נרתעתי לאחור – איך היא הרשתה לעצמה? – והיא אמרה, "אני יודעת שאת מתגעגעת למישהו."

"אני לא."

"אז למשהו."

"לא."

"מה יכול להיות גרוע יותר מהאפוקליפסה?"

"אין לך מושג בכלל, אין לך מושג."

"הא," היא אמרה. "את רואה, צדקתי." היא שוב שלחה את האצבע ללחי שלי, אבל הפעם כשהיא החזירה אותה היא נצצה מרטיבות. "אפילו את בוכה."

אני לא יודעת איך להסביר לך את מה שעשיתי אז. ההסבר הכי טוב שאני יכולה לתת הוא שמאוד שנאתי אותה באותו רגע. הפנים המקומטות שלה והמדורה והים היטשטשו סביבי למערבולת סבוכה של מים, ואני דחפתי אותה על החול ונפלתי מעליה. ניסיתי לשרוט אותה, לנשוך אותה. אולי את זוכרת את גור השועלים שתפסנו והבאנו לבית, איך הוא ניסה לברוח, איך הוא התנהג כשדחקנו אותו לפינה. אז ככה הייתי. שרי הייתה חזקה באופן מפתיע, ואני הייתי עיוורת מדמעות ומסוחררת מחמצן, והיא הצליחה לתקוע את הברך שלה בבטן שלי ולהעיף אותי הצידה, מקופלת וחסרת נשימה. 

אני לא כל כך זוכרת מה קרה אז, אבל אחרי כמה זמן אני זוכרת שהיא התנהגה כמו אמא שלי, פתחה את שק השינה שלי ועזרה לי להיכנס לתוכו, וניגבה לי את הפנים עם משהו לח ונתנה לי לשתות מים. היא הניחה את היד על המצח שלי כמו שאני עושה לך כשאת חולה. היא הייתה באמת מוזרה, כי אף משוטטת לא הייתה מתנהגת ככה למשוטטת אחרת שניסתה לתקוף אותה. היא הייתה אמורה ללכת, להשאיר אותי מתנשפת על החול ולקחת את האספקה שלי איתה. היא לא הייתה חייבת לי כלום, אבל היא נשארה.

אני לא יודעת אם ישנתי. ישנתי, התעוררתי, חלמתי חלומות רעים. שמעתי אותה מדברת. היא אמרה, "תראי אותך, את בסך הכל ילדונת, ומה שעכשיו לא יהיה לתמיד. יהיה מקום בעולם שאת תוכלי לחיות בו, יהיה מקום שיתן לך פיתרון." אני לא יודעת אם היא ידעה שאני ערה. בעצם, אני לא יודעת אם זה היה באמת או שחלמתי את זה. 

למחרת בבוקר ארזנו את הציוד שלנו בשקט. אני הייתי זועמת וזועפת, והבטן שלי עדיין כאבה. שרי, מצידה, נראתה כאילו היא עוטה מסכה דקה של עצב, מסכה של המשך נדודים. "אני אפגוש אותך שוב," היא אמרה, והנהנה ברצינות, ולא נגעה בי. אני המהמתי בתגובה משהו שאולי נשמע כמו "כן", למרות שידעתי שבעולם החדש הערך – או ההיתכנות – של הבטחה כזאת הוא תמיד שקול לאפס. היא הלכה לכיוון אחר. הייתי בטוחה שלא אראה אותה שוב. 

 

כמו שאת יודעת, הגעתי אחר כך למסתור הכרמל. הם מינו אותי על בניית הבית שאנחנו יושבות בו עכשיו. את כבר יודעת את כל זה. אז עוד לא ידעתי שאני עומדת להישאר, אבל בסוף נשארתי, וגם את זה את יודעת. עברו כמעט שנתיים וחצי עד שפגשתי את שרי שוב. כבר סיימנו לבנות את רוב הבתים שיש כאן היום, ושרי פשוט התגלגלה עם העגלה הגדולה שלה לתוך המסתור. 

אני זוכרת את זה ממש טוב. אני עבדתי בגינת הירק הישנה כששמעתי מישהו צועק שזר מגיע, אז רצתי לשם. זרים היו נדירים אז הרבה יותר משהם היום, והפוטנציאל שלהם להיות מסוכנים היה גדול יותר. אז אני רצתי עם מעדר ביד, ואבא שלך רץ עם מוט ברזל, וכולנו פשוט עמדנו שם והסתכלנו על הדבר שהתקרב למסתור שלנו. זאת הייתה עגלה מכוסה בכל הצבעים שאת יכולה לדמיין, שנגררה אחרי חמור. הוא היה זקן, החמור, עם קרחות בקרחת, והעגלה עצמה הייתה סדוקה ומתקלפת מאוד. כל קרש בה נראה כאילו צייר עליו מישהו אחר. בנקודה אחת היו פרחים וסלסולים, ובמקום אחר אנשי מקלות של ילדים, ובמקום אחר כתב לא ברור בשפה אחרת. וכשראיתי מי רוכב על החמור כמעט לא האמנתי. לא היה קשה לזהות אותה – הייתה לה אותה רעמת תלתלים, אם כי היא הייתה אפורה יותר, ואפילו את אותו כובע קש. היא נראתה כמו נסיכה שגורשה לגלות. היא עצרה את החמור וירדה ממנו. "היי, היי!" היא קראה אלינו, באותה הנימה שבה היא פנתה אליי ביום ההוא בחוף. "אני מחפשת אחת, גילי קוראים לה. שמעתי שהיא כאן."

אז יצאתי מהקבוצה והלכתי אליה. אני חושבת שאפילו החזקתי עדיין את המעדר. היא זיהתה אותי מייד, למרות השיער שלי, שהיה ארוך יותר, ולמרות שבטח הייתי אז הרבה יותר נקייה מבפעם הקודמת שבה היא פגשה אותי. הכחול של העיניים שלה נדלק כשהיא ראתה אותי, והיא חיבקה אותי כמו שמחבקים בת אבודה. 

"את נראית אחרת," היא אמרה. "את נראית כמעט כמו בן אדם."

"שרי, אני מצטערת," אמרתי, מתכווצת ממבוכה. "על הפעם ההיא. אני יכולה לפצות אותך. אני אארח אותך. אני אעשה מה שאוכל לעשות."

"שטויות," היא אמרה. "היית רק ילדונת." תהיתי אם יכול להיות שהיא לא זוכרת – אם היא שכחה איך שהתנפלתי עליה כמו חיה מוכת כלבת. 

בינתיים כולם כבר התקרבו. הם היו סקרנים לגבי העגלה, אבל הם עדיין לא העזו להתקרב ממש, ובטח שלא להתחיל לדבר עם הזרה. "השגת עגלה וחמור," אמרתי. 

אם חשבתי שהעיניים שלה נדלקו קודם, כשהיא ראתה אותי, עכשיו הן האירו כמו זרקורים. "זה הרבה יותר מסתם עגלה," היא אמרה בלהט. "זאת משימת חיי. את שומעת? אני מצאתי משימת חיים."

לא ממש ידעתי לענות על זה. זה לא היה מסוג ההכרזות שאפשר לשמוע במסתור שלנו. האנשים כאן הם תכליתיים, כמו ששרי הייתה אומרת. הם יודעים בדיוק מה הם עושים וזה תמיד קונקרטי, תמיד אפשרי ומדויק. הם כן העריכו תמיד את הציורים שלי, אבל לא קסם ייחסו להם חשיבות רבה מדי. היו להם ידיים טובות, לדברים כמו גילוף והכנת לבני אדמה, והיה להם ראש מצוין, לדברים כמו תכנון מערכות הובלת מים ובניית צריפים. אולי בגלל זה חיבבתי אותם. ואישה כמו שרי, שסרקה את האפוקליפסה בחיפוש אחרי ילדים שלא תמצא ושהופיעה פתאום עם משימת חיים ארוזה בעגלה צבעונית, נראתה ביניהם כאילו היא שייכת לזן אחר של בני אדם. 

שרי משכה אותי בזרוע ופתחה את דלת לעגלה. זאת הייתה דלת שהורכבה על צירים, והיא חרקה בצורה נוראית. בפנים, בחלל הקטן והמאובק, ראיתי את מה שנראה כמו ערימות של גרוטאות. שרי טיפסה פנימה במרץ והושיטה לי משהו מרובע וגדול. אני החזקתי אותו ולקח לי רגע להבין שזה באמת זה, שאני באמת מחזיקה ריבוע של קנווס. הפכתי אותו והנחתי אותו על הרצפה. הייתה מצוירת עליו מערבולת עמומה בגוונים של חום. אחרי עוד רגע הבנתי שהצבעים היו ככל הנראה עשויים מאדמה, כי הם התחילו להתקלף ולהתפורר. 

"תראי!" שרי אמרה. "קנווס אמיתי! אני מצאתי אותו איפשהו ברעננה ונתתי לאמן ממסתור בדרום לצייר עליו. זה לא נפלא?"

לא חשבתי שאפשר לכנות את מי שצייר את זה אמן. כל ילד עם אמביציות אמנותיות יכול להפיק דבר כזה. וזה לא היה בגלל החומרים – אפשר לעשות דברים יפים מאדמה, מפחם. ושרי היא משוררת, היא אמיצה, היא אמנית, היא מלאת חיים למרות שהיו לה כל הסיבות לא להיות. לא הבנתי למה היא כל כך מעריכה את זה. 

לא עברה שעה לפני ששרי הציגה בפנינו את כל מה שהיה לה בעגלה. זה היה אוסף מדהים בגודלו של ציורים שצוירו ממש על כל דבר. מה מהם היו יפים באמת, חייבים להגיד. אני זוכרת במיוחד פורטרט פחם של אישה עם שיער ארוך ועיניים כהות, שהרגשתי כאילו שהמבט שלהן יוצא מגבולות הבד המהוה שצוירו עליו. 

"שרי," אמרתי, "בשביל מה כל זה? את מוכרת אותם?"

"לא!" היא אמרה, מזועזעת. "אני אוספת אותם. אני מראה לאנשים. אני גורמת לאנשים לצייר בשבילי. זאת ההוכחה."

"ההוכחה למה?"

"חכי," שרי אמרה. "יש לי הוכחה הרבה יותר טובה בשבילך." והיא נכנסה שוב לעגלה וחזרה עם חבילה מגולגלת של דפים. היא נתנה לי אותם כאילו היו חפץ קדוש, ואני התרתי את הקשירה והתבוננתי בהם. אלה היו ציורים של ילדים, רק ציורים של ילדים. פרחים. אנשי מקל. בתים. ים ושמש. את חלקם בטח ציירו ילדים צעירים מאוד, ולא היו בהם יותר מכמה מריחות צבע.

"מה זה מוכיח?" שאלתי אותה.

היא הסתכלה עליי כאילו שאני מטומטמת. "טוב, הכל. זה מוכיח הכל. אני הסתובבתי בכל הארץ הזאת, אני אומרת לך, וגם אחריה. ואני גרמתי לילדים לצייר, נתתי להם את הניירות והצבעים. וזאת ההוכחה שהם באמת מציירים, שאנחנו עדיין יכולים לעשות את זה. תראי! תראי את הבית הזה, עם הגג והגינה והחתול! הם מציירים בדיוק כמו כל ילד נורמלי מהזמן הישן. ואת יודעת מה? הם אפילו נהנים מזה. גילי, זאת ההוכחה שעדיין יש לנו תקנה."

"אף אחד לא אמר שילדים כבר לא יכולים לצייר," אמרתי. "גם הילדים כאן מציירים לפעמים. את צריכה לראות את הציורים של מיי – היא ממש מוכשרת."

"למה את מתנהגת כאילו זה מובן מאליו?" היא אמרה. "משהו מהותי אבד לנו בשנת האפס. משהו בסיסי, משהו עמוק. וזה אפילו לא משנה אם נולדת לפניה או אחריה – בני האדם הם כבר לא אותם בני אדם. לפני זה, אף פעם לא הבנו עד כמה גדול היה התפקיד של האנושות הכללית בחיינו. סלדנו ממנה ואפילו שנאנו אותה, רצינו לברוח ממנה או לשנות אותה מהיסוד, אבל האמת היא שהיא הייתה פשוט חלק ממנו, ואנחנו היינו חלק ממנה. וכשהיא נעקרה מתוכנו בכזאת אלימות, בכזאת מהירות, נשארנו כמו חצאים של עצמנו. וזה לא היה רק האנשים שאיבדנו. זה היה הכל. אין מה שיהדהד את הקולות שלנו. אין לנו תקוות או שאיפות מעבר לקיום הפשוט, הזמני. אנחנו כל כך מתקשים לצייר וגם כשאנחנו כן מציירים, זה יוצא עקום, מוזר, מעוות. 

"אבל תראי, גילי," היא אמרה בקול שנמלא ברוך פתאומי. היא הצביעה על ערימת הקשקושים שהחזקתי. "הילדים מציירים, את מבינה? הילדים מציירים."

 

שרי נשארה איתנו למשך כמה שבועות. היא ניסתה לתרום את חלקה – היא עזרה קצת בגינת הירק, היא שמרה על הילדים. אבל בעיקר, היא דיברה עם כל מי שהיה אז במסתור. היא ניסתה לגרום לכולם להסתכל על הציורים ולהגיד לה מה הם חושבים עליהם. רוב האנשים לא שיתפו פעולה. והיא גם ניסתה לגרום להם לצייר, היא ממש התחננה. אף אחד חוץ מהילדים לא הסכים. הם לא רצו לעשות מעצמם צחוק, או ממנה. אבל הם עודדו את הילדים לקשקש על הניירות שהיא נתנה להם, ואמרו להם לומר יפה תודה, ושיבחו את היצירות שהם הפיקו. האנשים במסתור הזה הם אנשים טובים. 

"מה אתה חושב על העולם?" היא שאלה את אבא שלך. הוא ענה לה, "אני לא יודע. הוא פשוט קשה, אני חושב. רק בשבוע שעבר הילד הזה מת מזיהום בציפורן. אני חושב שאם העולם היה כמו שהוא צריך להיות, דברים כאלה לא היו קורים, את יודעת? הילד הזה לא עשה שום דבר ולא הגיע לו למות."

"מה אתה חושב על העולם?" היא שאלה את יותי, הבן של ליאת, שהיה אז בן שבע עשרה. "הוא חרא עולם," יותי אמר, כי הוא אהב את הילד ההוא. "פשט עולם מחורבן כזה."

"אז תצייר את זה," היא אמרה לו, והוא אמר, "אני לא איזה ליאונרדו מחורבן."

כמו שאת יכולה להבין, שרי לא הייתה שמחה במיוחד בתקופה הזאת. אני חושבת שהיא רצתה להישאר בשבילי, כי מאיזושהי סיבה היא חשבה שאני זקוקה לה. אבל לא הייתי זקוקה לה והיא לא באמת רצתה להישאר. הנחתי שבשלב הזה היא כבר נואשה מלמצוא את הילדים שלה. ואולי היא לא התייאשה, אולי זאת פשוט הייתה דרכה לחפש. לא רציתי לשאול אותה. היא נראתה שבירה, כמו להבה ברוח. פחדתי לכבות אותה בנשיפה חזקה. בכל מקרה, לא עבר הרבה זמן עד שהיא הודיעה לנו שהיא עוזבת. בלילה לפני העזיבה שלה ישבנו בחוץ, ליד האש, כאילו אנחנו שוב על חוף הים, ואני ניסיתי לשאול אותה לאן היא מתכוונת ללכת. היא ענתה עם מבט לא ממוקד בעיניים, "אה, אני לא יודעת, ילדונת. יש עוד הרבה ציורים שצריך לאסוף."

שתקתי. רציתי להגיד לה שזה טיפשי, שהיא תיהרג, שהיא רודפת אחרי פיסות נייר מקושקשות. לא אמרתי. 

"מה שבאמת מעניין אותי," היא אמרה, "זה למה שאת, חתול רחוב שכמוך, תעשי כזה דבר כמו להתברגן."

אמרתי, "מה?"

"להתברגן, נו. אם אני מבינה נכון, את נשארת באותו המקום כבר שנתיים. לא הייתי מצפה לזה ממך. ותראי אותך עכשיו, יש לך תסרוקת של בן אדם, ואת מתכוונת לזה כשאת צוחקת, ואפילו העיניים שלך כבר לא כל כך שטוחות."

"מה?"

"אל תעמידי פנים שאת לא יודעת למה אני מתכוונת. כשאני פגשתי אותך על החוף, העיניים שלך היו שטוחות יותר ממראה. באמת, לרגע חשבתי שאת הולכת להרוג אותי. היו לך עיניים של רוצחת סדרתית."

משכתי בכתפיים. זו הייתה טענה שלא הייתה לי דרך לאשש או להפריך. אחר כך שתקנו. אני קלעתי את השיער שלי לצמות קצרות או משהו כזה, והיא קרעה עלים לפיסות קטנות. בסוף היא אמרה, "אני חושבת שאת מאוהבת בבחור ההוא, למרות שאת עדיין לא מוכנה להגיד שום דבר. אני לא יודעת, אולי בעצם את מתה מפחד. עדיין לא הצלחתי להבין מה קורה אצלך בראש. ואת נראית לי כמו בן אדם שהיה מסוגל לעבור דרך גיהינום ולצאת מהצד השני. אני יודעת שכנראה שכולנו כאלה, אבל אני חושבת שאת יותר מכולם. אני חושבת שהיית צריכה להפוך פחות או יותר לגוש אבן כדי להצליח בזה, ואת לא רצית או הצטרכת אף אחד, אז אני לא מבינה למה פתאום החלטת להישאר עם אנשים אחרים. ועוד יותר משנתיים. ועוד עם חיוך כזה."

לטשתי אליה עיניים. היא מצידה הסתכלה עליי כאילו היא מתכוננת להתגושש איתי שוב, אם יהיה בזה צורך. אבל אני פשוט ישבתי שם.

"קדימה, ילדה," היא אמרה. "תגידי משהו, תני לי קצה חוט."

"את הופכת את זה לעניין הרבה יותר מסובך ממה שזה," אמרתי. "לנדוד בזמן החדש היה טוב יותר מלהיות סתם ילדה בזמן הישן. לבנות בתים במסתור היה יותר טוב מההסתובבויות האלה. זה הכל."

שרי חייכה כאילו היא לא מאמינה לי. היא אמרה, "את עדיין מציירת?"

למחרת בבוקר היא רתמה את החמור לעגלה, ואני נתתי לה את כל הציורים שהיו לי, והיא הבטיחה לי שניפגש שנית. כמו בפעם הקודמת, גם אז חשבתי שזה בטח לא יקרה. אבל בפעם הזאת, למעשה, צדקתי. 

 

כי בפעם השלישית שבה פגשתי את שרי לא באמת פגשתי אותה. הגעתי למרחק של מטרים ספורים ממנה אבל לא ראיתי את פניה. זה היה כשכבר הייתי בהיריון איתך. הייתה לי בטן גדולה ועגולה, והייתי עם אבא שלך, והיינו מאושרים. אני חושבת שזאת הייתה הפעם הראשונה שבה באמת הרגשתי משהו, וזה היה טוב. זה היה בחורף, אמצע החורף, ובוקר אחד השליח מהמסתור הצפוני ההוא הופיע אצלנו. הוא הגיע כדי לחפש את נגה. אז היא עוד הייתה צעירה, והיא הייתה עושה מסעות ארוכים כדי לטפל בחולים במקומות אחרים. בגלל שאף פעם לא שמענו על רופא אחר, היא הרגישה שזאת חובתה לעשות את זה. בכל מקרה, באותו היום השליח הגיע אלינו, ברגל, עם דגל לבן. הוא היה צעיר, כמעט ילד. הוא אמר שהוא מחפש את הרופאה שגרה כאן, שזה דחוף. כששאלנו אותו מה קרה, הוא אמר שיש אצלם מישהי, אישה אחת, קצת מוזרה ומשוגעת, שהפסיקה לאכול ושהבטן שלה התנפחה. 

כשנגה שמעה את זה, היא אמרה, "זה לא נשמע טוב, אני חייבת להגיד לך. זה נשמע כמו סרטן, ועם זה אין לי מה לעשות."

וכולנו הופתענו כשהילד הזה התחיל להתחנן בפניה, "בבקשה, אולי זה לא סרטן, אולי זה משהו אחר. אולי את תתני לה תרופה והיא תבריא. בבקשה. אנחנו מאוד אוהבים אותה."

את מבינה? זה היה מפתיע. אני חושבת שאחרי האפס הפכנו להיות די פרימיטיביים. כולנו שמענו סיפורים על מסתורים שסילקו מהם את המוזרים והחולים והמפגרים. אבל האנשים ההם אהבו מאוד את האישה הזאת, הקצת מוזרה ומשוגעת. ונגה, בגלל שהיא נגה, לא יכלה לסרב. 

אני לא יודעת מה גרם לי לגשת אליו ולשאול אותו עוד שאלות, אבל מזל שעשיתי את זה. האישה הזאת, הוא אמר, הגיעה אליהן לפני כמה חודשים והתחילה לבנות אצלם מעין מוזיאון. היא הביאה איתה ערימות של ציורים והרבה זבל. היא הייתה מסדרת אותם שוב ושוב על הגג של הבניין שהיא השתכנה בו. הם אהבו אותה כי היא הייתה מספרת להם סיפורים בערבים, סיפורים שקשה להבין אבל שגורמים לך להרגיש משהו. היא הטריפה את הדמיון של הילדים, היא אהבה דברים שיש בהם הרבה צבע. לפעמים היא הייתה מתחילה לשיר בקול או לשתוק לשעות ארוכות. היא שאלה את כולם אם הם אוהבים לצייר. היא שאלה את כולם אם הם ראו את הילדים שלה.

ואז היא הפסיקה לשיר ולספר סיפורים. היא נשכבה על הגג שלה מתחת לשמיים, בין כל הציורים שהיא אספה מאחרים, והיא לא הסכימה לקום. לא היה לה תיאבון. היא הייתה חולה. לכן שלחו אותו לקרוא לרופאה מהכרמל.

החלטתי להצטרף אליהם. שרי אמרה לי שניפגש שוב, והפעם היה זה תורי לממש את ההבטחה הזאת. זה היה מסע ארוך, אולי הארוך ביותר שיצאתי אליו מאז שהגעתי למסתור, כשעוד הייתי ילדה מבולבלת ואבודת-נשמה. ועכשיו את היית אצלי בבטן, וידעתי שהדבר החשוב ביותר הוא לדאוג למי שנאבדו. אם שרי הייתה שואלת אותי אז את אותה השאלה שהיא שאלה אותי בלילה ההוא על החוף, לא הייתי משנה את התשובה שלי, אבל אולי הייתי מסוגלת להסביר אותה יותר טוב. 

אני אספר לך על המסע ההוא בפעם אחרת. מה שחשוב זה שכשהגענו למסתור שלהם, שרי עדיין הייתה בחיים. 

הם שיכנו אותה בצריף שהם בנו במגרש בתוך העיר, כי המסתור שלהם היה בתוך העיר. זה היה המסתור הכי מכוער שראיתי: הם גרו בדירות או במרתפים שהם העזו להיכנס אליהן ובצריפים שהם בנו בחוץ מגרוטאות עירוניות. לא יכולתי להבין למה ששרי תבחר להישאר במקום כזה. כשהילד הזה הוביל אותנו לתוך העיר הוא השמיע צרחה גבוהה ומעוררת חלחלה, שהדהדה בין קירות הבניינים עוד ועוד, ללא סוף. בתוך עשר דקות כבר התחילו לצוץ סביבנו אנשים. אפורים ושקטים, הם בירכו אותנו לשלום והקיפו את נגה. היא הייתה המצילה שלהם, והם היו אסירי תודה.

 הם הובילו אותנו דרך העיר אל צריף החולים שלהם, שהיה גדול יותר מהאחרים, ורק שרי הייתה בו. כשנגה נכנסה אני נשארתי בחוץ, יושבת על האספלט המחורץ ושותקת. פחדתי מהאישה הזאת. בלילה ההוא על החוף היא גרמה לי להרגיש משהו, לחשוב על משהו שלא חשבתי עליו קודם לכן. וכשחשבתי על זה עלתה בי המחשבה המטרידה, שאולי גם אני עשיתי לה משהו כזה, עם הציורים שלי, עם הפראות שלי. מחשבה נוספת הבליחה לי בראש: אולי רק בגללי היא פה. חולה. מבודדת בצריף בעיר מכוערת. לא היה בזה הרבה היגיון, אבל באותו הרגע לא היה באמת אכפת לי.

"מי את?" שאלה אותי איזו בחורה.

"הכרתי אותה פעם," אמרתי לה, ואפילו לא שמתי לב למילים שיצאו מפי. "פעם, כשהייתי רק ילדה ונוודית, היא גרמה לי להרגיש כאילו שאני יכולה לעשות משהו שיש בו חשיבות."

"כן," אמרה האישה הזאת, והניחה לי יד על הכתף. "היא יכולה לעשות את זה לאנשים."

והיה כל כך הרבה רוך במילים הפשוטות האלו, שאני התחלתי לדמוע. לא בכיתי כל כך הרבה זמן ששכחתי איך זה מרגיש. בדיוק כשהצלחתי להפסיק לבכות ולנגב את הדמעות נגה יצאה מהצריף. היא נענעה את הראש לשלילה כאילו כל ישותה אומרת לא.

"אני רוצה להיכנס," אמרתי, ונגה אמרה, "סיפרתי לה שאת פה. היא לא רוצה שתראי אותה."

"מה זאת אומרת?" אמרתי, בקול סדוק וזר. "למה שהיא לא תרצה לראות אותי?"

כשנגה ניסתה להניח יד על הכתף שלי, הזזתי אותה. הייתי הרסנית וזועמת, הייתי דוקרת בשמחה את כל מי שהיה מנסה להתקרב אליי.

"היא אמרה שאת זוכרת אותה יפה. שאת זוכרת אותה נודדת. היא לא רוצה שזה יהיה הדבר האחרון שתזכרי ממנה. את לא יכולה להבין?"

אבל אני לא זכרתי אותה יפה. אני זכרתי אותה אבודה, מרירה, עם מבט פראי בעיניים. זכרתי אותה על החול, כשכל מה שהגדיר אותה איננו, מנסה לדקור אותי בסרקזם פתטי, לגרום לי לכעוס, להגיב, לחיות. זכרתי את השריטות שהשאירו ציפורני בצווארה. ואחר כך, בגלימה של מכשפה מנודית, אוספת אוצרות קטנים שאיש מלבדה לא ראה בהם ערך, לא מתאימה בכל מקום שאליו היא מגיעה. היא הייתה אפשרות לא הולמת ליופי ומראש היא נדונה לכישלון. לא הצלחתי להבין למה היא לא רוצה לראות אותי. 

 

מאוחר יותר באותו היום ביקשתי מהם לקחת אותי למקום שלה, למוזיאון שהם דיברו עליו. הבחורה שדיברה איתי קודם הובילה אותי במעלה אחד הבניינים. זה לא היה אחד מהבניינים הגדולים ממש, ובכל זאת לא הבנתי איך שרי הייתה מטפסת עד למעלה. חדר המדרגות היה אפלולי עד כדי חשכה. הבחורה היה ילדה עירונית, והיא כנראה הייתה רגילה לטיפוסים כאלה, אבל אני התחלתי להתנשף בתוך חמש דקות. 

כשהגענו לגג השמש כמעט שקעה. היה לה צבע של זהב וכתום, והעננים שעמדו בשמיים שברו אותה לקרניים ארוכות ולמסכי אור זוויתיים. העיר הייתה ים של זוהר, שהבניינים ניצבו בו כגזעי עצים מוכי ברק. זה היה הדבר הכי יפה שראיתי. אולי זה מה שהיא מצאה שם, אולי היא נשארה על הגג בעיר המכוערת רק כדי לראות את הזריחה והשקיעה. כל הציורים שהיא אספה היו שם, והיו כל כך הרבה מהם. ניסיתי להתבונן בכולם ולא יכולתי. זה היה כמו קליידוסקופ של צבע, של ידיים לא מיומנות. מדי פעם האור היה נלכד בתמונת פורטרט עקומת-עיניים, בקשקוש ילדים. הבחורה אמרה, "אני לא יודעת למה היא כל כך אהבה אותם."

כשהסתכלתי על הרצפה המכוסה בלשלשת ציפורים ראיתי קומץ דפים שהתרפרפו ברוח. רכנתי אליהם כל כך מהר, דפדפתי בהם. רציתי לראות שיר. כתב יד. שורה. מילה. אבל הם היו ריקים ואפורים, ואני נתתי להם להתעופף מידיי אל מעבר לשפת הגג. הבחורה מחתה על הבזבוז, אבל אני חשבתי לעצמי שהם כמו ציפורים, ששחררתי אותם לחופשי מהריקנות שנכפתה עליהם. 

זה היה באמת יפה, איך שהם הסתחררו למטה כמו קלפים.

יום אחד אני אקח אותך לשם.